דוד כהן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7708/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7708/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט נ' סולברג המערער: דוד כהן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 31.10.2013 בתפ"ח 33813-09-12 שניתן על ידי כבוד השופטים: ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר וי' רז-לוי תאריך הישיבה: כ"ג בניסן התשע"ד (23.4.2014) בשם המערער: עו"ד יגאל בן בנימין בשם המשיבה: עו"ד לינור בן-אוליאל בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי (השופטים ב' אזולאי, נ' זלוצובר ו-י' רז-לוי) בתפ"ח 33813-09-12 מיום 31.10.2013. רקע והליכים 2. המערער הודה, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב אישום מתוקן בשנית שיוחסו לו בשני אישומים נפרדים. על-פי האישום הראשון, המערער עבד לפרנסתו כמקעקע. האירוע שבכתב האישום אירע שעה שהמערער קעקע איור על ירכה של המתלוננת. המתלוננת שכבה על כיסא הטיפולים והתלוננה שהקעקוע כואב לה. המערער בתגובה משח את ירכה בחומר מאלחש ובה בעת הסיט את תחתוניה ומרח חומר מאלחש על איבר מינה, ליטף אותו והחדיר אליו שתי אצבעות ללא הסכמתה. בהמשך המתלוננת יצאה מחדר העבודה, סיפרה על שאירע לבת-דודתה, ובהמשך חזרה לחדר העבודה לשם המשך העבודה על הקעקוע. בשלב מסוים החלה לבכות ועזבה את המקום. עוד צוין בכתב האישום, כי המערער הסריט קטעים שונים מן הנעשה ובכלל זה את איבר מינה של המתלוננת. בהתאם הוא הורשע בעבירות של אינוס, מעשים מגונים ופגיעה בפרטיות (לפי סעיפים 345(א)(1) ו-348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וסעיפים 2(3) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981). 1. על-פי האישום השני, בעקבות האירועים המתוארים באישום הראשון, המערער נתבקש להתלוות לשוטרים לתחנת המשטרה ולאפשר להם לערוך חיפוש בביתו. המערער סירב ובשלב מסוים החל לברוח מן השוטר שהיה עמו. השוטר דלק אחרי המערער, אשר נכנס למעלית ודחף את השוטר כדי שלא ייכנס גם הוא. רק לאחר הגעת שוטרים נוספים התרצה המערער ונעתר לבקשת החיפוש ואף הוביל את השוטרים לביתו והצביע על המכשיר הנייד שלו (בו היו הצילומים של המתלוננת). בגין מעשיו יוחסה לו עבירה של תקיפת שוטר לפי סעיף 273 לחוק העונשין. 2. בית המשפט המחוזי עמד בגזר הדין על החומרה שבמעשיו של המערער, אשר לא הסתפק במעשים המיניים וניצול מעמדו לשם עשייתם, אלא גם צילם את הנעשה ואף התנגד לפעולות השוטרים. לקולה, צוין היעדר עבר פלילי, היעדר אלימות, היעדר התנגדות של המתלוננת וכן הודייתו של המערער, החיסכון בזמן שיפוטי, לקיחת האחריות על מעשיו, והחרטה שהביע על עשייתם. כן, פורטו דבריהם של עדי ההגנה ונסקרו עיקרי מסקנתו של שירות המבחן, אשר שפך אור על הרקע לביצוע העבירות והמליץ על שילובו של המערער בקבוצה טיפולית לעברייני מין. עוד צוין, כי מתסקיר משלים (כעבור שלושה חודשים) עלה שהמערער השתלב היטב בטיפול, וכי שירות המבחן המליץ להימנע מהטלת מאסר בפועל עליו וחלף כך להטיל עליו מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות וכן פיצוי למתלוננת, עונש מותנה וצו מבחן שמלווה בהמשך טיפול. בית המשפט המחוזי לא נעתר להמלצת שירות המבחן, ובשל החומרה שייחס למעשיו של המערער, השית עליו עונש של 20 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי למתלוננת בסך 25,000 ש"ח. 3. בנימוקי הערעור טען המערער כי היה על בית המשפט המחוזי לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהטיל עליו עונש אשר ירוצה בעבודות שירות; לייחס משקל רב יותר לחיסכון בזמן השיפוטי ולכך שהודייתו חסכה מן המתלוננת להגיע ארצה למסור עדות ולהיעדר עברו הפלילי; לייחס משקל רב יותר לחרטתו, לשיקול השיקום, ולהצלחת הטיפול שהוא עובר. עוד טען המערער, כי לא ניתן בגזר דינו משקל מספק לנסיבות הקלות יחסית בהן בוצעה העבירה, שעיקרן הוא שהמתלוננת לא פעלה להפסקת מעשיו, ואף חזרה לאחר מכן לחדר הטיפולים. לבסוף טען המערער כי עונשו סוטה מרף הענישה הנהוג, והפנה למספר פסקי דין (שיידונו בהמשך הדברים). בדיון לפנינו ביקש בא כוח המערער להדגיש את האמור בתסקיר המשלים של שירות המבחן שהוגש לבית המשפט (ביום 13.4.2014), בו פורטו בין היתר התנהגותו החיובית של המערער בכלא, והפגיעה הקשה שהמאסר הסב למשפחתו. לנוכח האמור, ביקש המערער כי עונשו יקוצר וכי יוטל עליו צו מבחן. 4. בא כוח המשיבה ביקש לדחות את הערעור ועמד על כך שעונשו של המערער עומד על מחצית מן העונש לו עתרה המשיבה. כן צוין כי בעבירת האינוס קיים עונש מינימום וכי בית המשפט המחוזי חרג ממנו לקולה. 5. בתסקיר המשלים שהוגש לנו עמד שירות המבחן על הפגיעה הקשה שהמאסר הסב למשפחתו של המערער, וחזר על הצלחת השלב הראשון שעבר בטיפול. שירות המבחן התרשם כי הסיכוי להישנות העבירה מצידו של המערער אינו גבוה, והדגיש את חשיבותו של המשך השתלבותו בטיפול המשך שאמור היה להתחיל בחודש אפריל 2014. דיון והכרעה 6. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בנימוקי הערעור, ובתסקירי שירות המבחן, ולאחר שמיעת טענות הצדדים, לא מצאנו לקבל את הערעור. איננו סבורים כי עונשו של המערער חורג מן הרף המקובל בנסיבות דומות. שילובן של עבירות המין עם עבירת הפגיעה בפרטיות מקנה משנה תוקף לחומרה הרבה שממילא מיוחסת לעבירות מין. עבירת האינוס שבה הודה המערער היא מן החמורות שבעבירות המין ולא בכדי נקבע בגינה עונש מינימום, אשר ממנו מצא בית המשפט המחוזי לסטות לקולה. הנימוקים לסטייה – ההודיה, החיסכון בזמן השיפוטי, הפגיעה במשפחה, החרטה והצלחת הטיפול – אשר הובאו בחשבון בגזר הדין, אינם אלא הטענות אשר השמיע המערער בפנינו. משכך, אין בידינו לקבל את הטענה כי לא ניתן משקל מספק לנסיבותיו הקשות של המערער. נוסף על כך, הפסיקה שהובאה בנימוקי הערעור אינה מתייחסת למעשי אינוס אלא למעשים מגונים ומשכך לא ניתן להקיש ממנה למקרה שבנדון. זאת למעט מקרה אחד של מעשה סדום, בו נגזר עונש שירוצה בעבודות שירות, אולם שם המעשים נעשו בהסכמה והנאשם היה צעיר כבן 18.5. לנוכח האמור, אין בידינו אלא לדחות את הערעור. יצוין, כי מן התסקיר המשלים עולה שהמערער אמור לסיים ריצוי שני-שליש מינהלי ממאסרו ביום 17.10.2014. אנו מקווים כי המערער ימשיך בטיפול עד לחודש אוגוסט כהמלצת שירות המבחן, וימשיך בהתנהגותו החיובית הבולטת לטובה בכלא. 7. סוף דבר, הערעור נדחה בזאת. ניתן היום, כ"א באייר התשע"ד (21.5.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13077080_H02.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il