עליזה צורף נ. קופת חולים של ההסתדרות הכללית

פסק-דין בתיק ע"א 7707/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7707/01 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס המערערת: עליזה צורף נ ג ד המשיבה: קופת חולים של ההסתדרות הכללית ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 25.7.01 בת"א 362/88 שניתן על ידי כבוד השופט צ' הכהן בשם המערערת: עו"ד אהרון רף בשם המשיבה: עו"ד ברוך יקותיאלי פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט צ' מ' הכהן) דחה את תביעת הנזיקין של המערערת נגד מי שהייתה מעבידתה, היא המשיבה. על כך הערעור שבפנינו. העובדות 2. המערערת הועסקה על ידי המשיבה בין השנים 1984-1950. במרבית התקופה היא עבדה כטכנאית רנטגן. בשל טיב עבודתה הייתה המערערת חשופה לאורך שנים רבות לקרינת רנטגן. בשנת 1973 החלה המערערת לסבול מבעיות בעיניה, ובעקבות כך חלו שינויים מסוימים בעבודתה. בשנת 1978 אובחן כי המערערת לקתה בעיניה במחלת הקטרקט (ירוד). בשנת 1980 פנתה המערערת לבדיקה במחלקה לרפואה תעסוקתית של המשיבה. מטרתה הייתה לקבל פנסיית נכות כיוון שסברה, כי היא אינה מסוגלת עוד לבצע את עבודתה. בשנת 1982 הגישה התובעת לבית הדין האזורי לעבודה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי, מאחר שזה סירב לשלם לה קצבת נכות. במסגרת ההליך בפני בית הדין הוגשה בשנת 1984 חוות דעת רפואית שהכירה באפשרות קיומו של קשר סיבתי בין עבודת המערערת לבין הקטרקט. בעקבות כך, קבע המוסד לביטוח לאומי למערערת 20 אחוזי נכות צמיתה בגין מה שהוגדר כתאונת עבודה. לאור זאת החלה המערערת לקבל קצבת נכות עבודה מן המוסד לביטוח לאומי. ביום 21.2.1988 הגישה המערערת תביעה לבית משפט קמא, בה תבעה מן המשיבה פיצויים בגין אחריותה למחלת הקטרקט שאובחנה בעיניה. לטענת המערערת, התרשלה המשיבה בכך שלא נקטה אמצעי בטיחות מספקים להגנת עובדיה החשופים לקרינת רנטגן במסגרת עבודתם, על אף שהייתה מודעת לסכנות הבריאותיות הכרוכות בחשיפה כאמור. עקב אותה קרינה והיעדר ההגנה המספקת, כך נטען, נגרם הקטרקט. התביעה התבססה אף על עילה של הפרת חובה חקוקה. עקב עיכובים מעיכובים שונים ניתן פסק הדין הדוחה את התביעה רק כעבור כשלוש עשרה שנים, ביום 25.7.2001, ועליו הוגש הערעור לבית משפט זה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. הדיון בבית המשפט המחוזי עסק בשלוש שאלות מרכזיות: האחת, האם התיישנה התביעה; השנייה, האם התרשלה הנתבעת, המשיבה דכאן; והשלישית, האם התקיים קשר סיבתי בין התנהגות המשיבה לבין נזקה של המערערת. בחלקו הראשון של פסק הדין דחה בית משפט קמא את טענתה המקדמית של המשיבה, כי התביעה התיישנה מאחר שהוגשה רק בשנת 1988, שנים לאחר קרות הנזק ואף לאחר גילויו על ידי המערערת. כידוע, תקופת ההתיישנות לגבי תביעה אזרחית בשאינו מקרקעין היא שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות או החוק)). התקופה מחושבת, דרך כלל, החל ביום בו נולדה עילת התביעה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות). ראשית, נדרש בית המשפט לדון ביחס שבין סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 (להלן - פקודת הנזיקין או הפקודה), לבין הסדר ההתיישנות הכללי הקבוע בחוק ההתיישנות, ובפרט ההוראה הכלולה בסעיף 8 לחוק זה. סעיף 89 לפקודה קובע הסדר מיוחד להתיישנות בתביעות נזיקין, וכפי שנראה בהמשך, לענייננו יש חשיבות לסעיף 89(2) (כיוון שמדובר בתביעה בעוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה, שנזק הוא אחד מיסודותיהן). שני הסעיפים האמורים - סעיף 89(2) לפקודה וסעיף 8 לחוק – קובעים, כי על אף העיקרון הכללי הקבוע בסעיף 6 לחוק, הרי בנסיבות מסוימות, כאשר עובדות הנחוצות לשם הגשת התביעה אינן מתגלות לתובע אלא במועד מאוחר יותר, מתחיל מירוץ ההתיישנות במועד הגילוי. ההבדלים בין שני ההסדרים יידונו בהמשך. בית המשפט המחוזי החיל את ההלכה שנקבעה בעבר בבית משפט זה, ולפיה הסדר ההתיישנות המיוחד שבסעיף 89(2) לפקודה נוגע לגילוי מאוחר של רכיב הנזק בלבד, ואילו הסדר ההתיישנות הכללי שבסעיף 8 לחוק ממשיך לחול לגבי גילוי מאוחר של רכיבים אחרים של עילת התביעה, שאינם הנזק (ראו להלן, בסעיף 8 סיפא). בית משפט קמא פסק, כי התביעה לא התיישנה. אמנם, הנזק בגינו הוגשה התובענה התגלה לכל המאוחר בשנת 1978, למעלה משבע שנים לפני מועד הגשת התביעה. ואולם, רק בשנת 1984 הוצגה לראשונה בפני המערערת חוות דעת רפואית הקושרת בין עבודתה לבין הנזק שנגרם לה. רכיב העילה אשר גילויו המאוחר יכול לדחות את מירוץ ההתיישנות, אם כן, אינו הנזק, כי אם הקשר הסיבתי בין התנהגות המשיבה לבין הנזק, עליו חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בית המשפט קבע, כי במציאות שהתקיימה עובר לאותו מועד, בה רופאי המשיבה לא הודו בפני המערערת כי מדובר במחלה הקשורה בעבודתה, לא הייתה המערערת מודעת לאפשרות זו ועל כן לא הייתה יכולה להגיש תביעת נזיקין. לפיכך, היות שמירוץ ההתיישנות החל רק בשנת 1984, עת נודע למערערת לראשונה, כי יתכן וישנו קשר סיבתי בין עבודתה לבין מחלתה, לא התיישנה התביעה אשר הוגשה בשנת 1988. 4. לאחר שדחה את טענת ההתיישנות עבר בית משפט קמא לדון בעילה של הפרת חובה חקוקה, ומצא כי לא הוכחו יסודותיה. בית המשפט הקדיש את עיקר הדיון לבחינתה של עילת הרשלנות. נקבע, כי המשיבה התרשלה בכך שלא נקטה אמצעי בטיחות מספיקים להפחתת הסיכון הכרוך בעבודת הרנטגן. למרות שמטבע הדברים, לא כל הידע הרפואי הקיים כיום באשר לסיכוני החשיפה לרנטגן היה בידיעת הקהילה הרפואית גם בתקופות בהן עבדה המערערת בשירות המשיבה (החל משנות החמישים, כאמור), הרי כבר אז היה ידוע למשיבה כי ישנם סיכונים כאלה. לאור זאת קבע בית המשפט, כי לא ננקטו כל אמצעי הבטיחות שיכולים היו להינקט באופן סביר. כך למשל, לא נערכו בדיקות עיניים תקופתיות לטכנאי הרנטגן; לא תמיד יושם הנוהל לפיו טכנאי הרנטגן צריך להימצא מחוץ לאזור הבדיקה בעת ביצוע הבדיקה; ולא הייתה הקפדה מספקת על כך שהעובדים יענדו תגים למדידת רמות הקרינה להן הם נחשפים. 5. עם זאת, דחה בית משפט קמא את התביעה, בשל אי הוכחת הקשר הסיבתי בין התרשלות המשיבה לבין נזקה של המערערת. טעם אחד לכך הינו ספק שהתעורר באשר לשאלה, האם הסוג הספציפי של הקטרקט בו לקתה המערערת הוא אמנם קטרקט הנגרם כתוצאה מקרינת רנטגן. זאת, מאחר שלפי הדעה הרפואית המקובלת, קרינה מייננת (בגדרה נכללת קרינת רנטגן) גורמת רק לסוג מסוים של קטרקט (Posterior Subcapsular). יתרה מכך, התברר כי המערערת סובלת ממחלת הסוכרת, אשר עשויה אף היא לגרום לקטרקט. בפני בית המשפט נשמעו עדויות מפי מספר מומחים באשר לשאלת הקשר הסיבתי. לא ניכנס לעובי הקורה של עדויות אלו, אלא רק נציין כי הן היו שונות ומגוונות מאוד בתוכנן. חלק מן המומחים נקט עמדה לפיה קיים קשר סיבתי בין הקרינה לה הייתה חשופה המערערת לבין מחלתה, וחלקם האחר שלל דעה זו. מקריאת פסק הדין נראה, אם כי הדבר לא נאמר במפורש, כי לאחר הערכתן ושקילתן של דעות המומחים השונות נוצר בעיני בית המשפט מצב של "תיקו ראייתי". קרי, המסקנה לפיה התרשלות המשיבה הביאה לנזקה של המערערת הייתה, לדידו, מסתברת באותה מידה כמו המסקנה ההפוכה, לפיה מחלתה של המערערת נבעה מגורם אחר (הסוכרת). לפיכך נפסק, כי המערערת לא עמדה בנטל הרובץ על כתפיה להוכיח במאזן ההסתברות כי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, ומסיבה זו לא קמה אחריות המשיבה לנזק. טענות הצדדים 6. המערערת טוענת, כי בית משפט קמא שגה במסקנות שהסיק מדבריהם של חלק מן המומחים וכן במשקל שייחס לחוות הדעת השונות. לדבריה, מדעות המומחים שנשמעו בפני בית משפט קמא, וכן לאור מוצגים נוספים שהובאו בפניו, עולה כי אכן היא לקתה באותו סוג ספציפי של קטרקט הנגרם מקרינת רנטגן. על כן, הוכח במידה הנדרשת שהתרשלותה של המשיבה, אשר גם בית המשפט המחוזי הכיר בקיומה, היא שגרמה לנזק. עוד נטען, כי עצם הליקויים הבטיחותיים בעבודת טכנאי הרנטגן בשירות המשיבה, עליהם עמד בית משפט קמא, היו צריכים להביאו למסקנה כי ישנו קשר סיבתי בין עבודת המערערת לבין מחלתה. יתרה מכך, המערערת קובלת על כך שבית משפט קמא התעלם מן הכלל של "הדבר מדבר בעדו", הקבוע בסעיף 41 לפקודה. לטענתה, מתקיימים בענייננו יסודותיו של הכלל, ולפיכך, היה הנטל על המשיבה להוכיח כי אינה אחראית לנזק. מכאן, משהיו כפות המאזניים מעוינות ביחס לאחריות זו - היה על בית המשפט לפסוק לטובת המערערת. המשיבה תומכת בעמדת בית משפט קמא, לפיה לא הוכח הקשר הסיבתי בין מעשיה ומחדליה לבין הקטרקט בעיניה של המערערת. כמו כן טוענת היא כי כלל לא התרשלה, שכן לא הוכח כי הייתה חשיפת יתר של המערערת לקרני רנטגן במהלך עבודתה. יתרה מכך, המשיבה חולקת על קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי התביעה לא התיישנה. היא מציינת מספר מועדים חלופיים אשר הוכח, לדבריה, כי בהם המערערת כבר הייתה מודעת לעובדות המהוות את עילת תביעתה, לרבות הקשר הסיבתי. המועד האחרון הנזכר על ידה הוא שנת 1980, עת פנתה המערערת לבדיקה במחלקה לרפואה תעסוקתית במטרה לקבל פנסיית נכות עקב הבעיה הרפואית בעיניה, אשר אף הוא קודם למועד הגשת התביעה ביותר משבע שנים. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין וסעיף 8 לחוק ההתיישנות 7. נפתח את הדיון בשאלה, האם התיישנה התביעה בעת שהוגשה לבית המשפט המחוזי בשנת 1988. ברי, כי אם תיענה שאלה זו בחיוב יתייתר הדיון ביתר השאלות העומדות בפנינו. כאמור, בדוננו בשאלת התיישנותה של תביעה נזיקית יש ליתן את הדעת לשני הסדרים חוקיים: האחד, הסדר ההתיישנות המיוחד לתביעות לפי הפקודה, הקבוע בסעיף 89 לפקודה; והשני, הסדר ההתיישנות הכללי לפי חוק ההתיישנות. ראשית, יש לקבוע איזה מבין סעיפי המשנה של סעיף 89 לפקודה רלוונטי למקרה שלפנינו. המשיבה טוענת כי יש להתחשב רק בסעיף 89(2), מכיוון שהמערערת תבעה מכוח עוולות שנזק הוא אחד מיסודותיהן (רשלנות והפרת חובה חקוקה). לעומתה גרסה המערערת בבית משפט קמא, כי בנוסף לסעיף זה חל גם סעיף 89(1) לפקודה. מכוח הסיפא לסעיף זה, כך לטענת המערערת, יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מהיום בו חדלה לעבוד אצל המשיבה (בחודש אפריל 1984). זאת, משום שחשיפת היתר שלה לקרינת הרנטגן נבעה ממעשה או מחדל מתמשך של המשיבה כלפיה אשר הסתיים רק בעת שהפסיקה לעבוד אצל המשיבה. אין לקבל את טענת המערערת בשאלה זו. שני סעיפיו הקטנים של סעיף 89 לפקודה עורכים הפרדה קטגורית בין הסדרי התיישנות שונים החלים על שני סוגי עוולות: סעיף 89(1) חל על עילת תובענה שהיא מעשה או מחדל, ואשר נזק אינו אחד מיסודותיה, ואילו סעיף 89(2) חל כאשר נזק הוא אחד מיסודות העילה. פרשנות זו מבוססת היטב (ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(1) 122, 127-126; ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 679; ע"א 34/95 גבעון נ' ד"ר ברמה, פ"ד נ(4) 462, 467; י' גלעד "התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות", משפטים יד (תשמ"ה) 500, 503). בענייננו, כאמור, תבעה המערערת את המשיבה בעוולת הרשלנות ובעוולת הפרת חובה חקוקה, אשר בשתיהן נזק הוא אחד מיסודות האחריות הנזיקית (סעיפים 36-35 ו-63 לפקודה). לפיכך חל לגביהן סעיף 89(2) לפקודה בלבד. 8. שאלה עקרונית נוספת אליה יש להידרש הינה היחס בין ההסדר לדחיית תחילתו של מירוץ ההתיישנות הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה, לבין זה הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. זה נוסחם של שני הסעיפים: "89. לעניין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק." "8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." נקודת המוצא לעניין חישוב תקופת ההתיישנות הינה, כי יש למנותה החל מהיום בו נולדה עילת התביעה, וכאשר נזק הוא אחד מיסודות העילה - מהיום בו אירע הנזק (סעיף 6 לחוק ההתיישנות וסעיף 89(2) רישא לפקודה, בהתאמה). ברם, סעיף 89(2) סיפא לפקודה וסעיף 8 לחוק מתנים על העיקרון הכללי. שני הסעיפים הללו מחילים הסדר דומה, לפיו במקרה בו עובדות החיוניות לצורך עילת התביעה נעלמו מידיעת התובע בעת התרחשותן, תקופת ההתיישנות בת שבע השנים לא תחל באותו מועד כי אם במועד מאוחר יותר, בו נודע לתובע אודותן. אולם, למרות הדמיון קיימים שני הבדלים משמעותיים, אשר מחייבים אותנו להגדיר את תחומי התפרסותם של שני ההסדרים ולקבוע את היחס ביניהם. ההבדל הראשון הינו, כי סעיף 89(2) סיפא לפקודה קובע מגבלה, לפיה בחלוף עשר שנים מיום קרות הנזק מתיישנת התביעה, וזאת אף אם טרם עברו שבע שנים מיום שנודע לתובע על דבר הנזק. מטבע הדברים, התרחשות הנזק קודמת לגילויו של הנזק, או לכל המאוחר מתרחשת בו זמנית עם גילויו. ניתן למצות את האמור בסעיף 89(2) בשני כללים: א. כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע עד שלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא שבע שנים מיום הגילוי. ב. כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא עשר שנים מיום התרחשות הנזק. לעומת זאת, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו קובע מגבלה דומה, ולפיכך כאשר הוא חל ניתן להגיש את התביעה עד שבע שנים מיום הגילוי, גם אם חלפו עשר שנים ואף הרבה למעלה מכך מאז התרחשות הנזק נשוא התביעה. שוני זה בין ההסדרים, כפי שיצוין מיד, אינו בעל חשיבות בענייננו. יוער, כי בעיה מיוחדת, שאיננו נדרשים לה במקרה דנא, עשויה להתעורר מקום שמדובר בנזק המתרחש לאורך זמן או בהחמרה הדרגתית. ההבדל השני עשוי לשחק תפקיד משמעותי יותר במקרה שלפנינו. בניגוד לסעיף 89(2) לפקודה, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו מסתפק בכך שהעובדות הרלוונטיות לא היו ידועות לתובע בפועל על מנת שתידחה תחילתה של תקופת ההתיישנות, אלא מוסיף ומתנה זאת בכך שהעובדות האמורות אף לא היו בידיעתו בכוח. כפי שציין בית משפט קמא, סוגיית היחס בין סעיף 89(2) לפקודה לבין סעיף 8 לחוק לובנה באופן יסודי ומקיף על ידי בית משפט זה בגדרו של ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נד(2) 535. ההלכה שקבע בית המשפט בעניין זה אימצה דרך פרשנית שננקטה בפסקי דין קודמים וכן בספרות המשפטית, אשר מיישבת את הסתירה הקיימת, לכאורה, בין שתי הוראות החוק. לפי גישה זו, הסדר ההתיישנות המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) נוגע לגילוי מאוחר של רכיב הנזק, ואילו הסדר ההתיישנות הכללי הקבוע בסעיף 8 ממשיך לחול כאשר לתובע נודעו באיחור עובדות אחרות המהוות חלק מעילת התביעה שלו, שאינן הנזק, למשל הקשר הסיבתי (ראו גם גלעד במאמרו הנ"ל, בעמ' 510-507). טענות המערערת עוסקות בדחיית תחילתו של מירוץ ההתיישנות הן לגבי הנזק והן לגבי הקשר הסיבתי. התיישנות: מרכיב הנזק 9. תחילה נבחן את שאלת ההתיישנות בכל הנוגע ליסוד הנזק. המועד בו התגלה הנזק הינו, לכל המאוחר, שנת 1978. באותה עת נודע לתובעת, לדבריה, כי לקתה בעיניה במחלת הקטרקט. לפיכך, תקופת ההתיישנות, ככל שהיא נוגעת ליסוד הנזק לבדו, הסתיימה בשנת 1985, קרי, שנתיים לפני הגשת התביעה. יש להדגיש, כי תקופת ההתיישנות בת עשר השנים, הקבועה בסעיף 89(2) סיפא לפקודה, אינה רלוונטית למקרה דנא. כפי שהוסבר לעיל, מגבלה זו אינה אלא סייג לכלל הקבוע בסעיף, אשר דוחה את תחילת תקופת ההתיישנות ממועד התרחשות הנזק למועד גילויו. היא אינה מאריכה את תקופת ההתיישנות, אלא להיפך: היא מגדירה גבול עליון שעד אליו ניתן להגיש את התביעה, גם כאשר הנזק התגלה באיחור רב וטרם חלפו שבע שנים מיום הגילוי. גבול זה הוא, כאמור, עשר שנים ממועד התרחשות הנזק (ראו ע"א 831/80 הנ"ל, בעמ' 130; ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת - אגודה שיתופית, פ"ד מ(1) 528, 531). בענייננו, חלפו למעלה משבע שנים מיום גילוי הנזק ועד להגשת התביעה, ועל כן למגבלת עשר השנים ממילא אין כל נפקות. יוער, כי לפי גישה שהובעה בפסיקה, במקרים מסוימים תקופת ההתיישנות אינה מתחילה אפילו בעת גילויו הראשוני של הנזק אלא במועד מאוחר יותר, וזאת אם במועד הגילוי הנזק עדיין לא התגבש מבחינת היקפו לכדי נזק משמעותי המצדיק, מבחינתו של אדם סביר, הגשת תביעה (ראו ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 559; ע"א 2242/03 אברהם נ' עדנאן (טרם פורסם)). לאור זאת טענה המערערת בבית משפט קמא, כי כאשר אובחן הקטרקט בשנת 1978 הוא היה עדיין בגדר "נזק של מה בכך", ואילו השנה בה נתגלה לראשונה פגם של ממש בראייה המצדיק הגשת תביעה היא 1980. דא עקא, גם מועד זה קודם למועד הגשת התביעה בלמעלה משבע שנים. בניגוד לטענת המערערת בנקודה זו, הרי כאמור, תקופת ההתיישנות היא שבע שנים מיום גילוי הנזק ולא עשר שנים ממועד זה. יתרה מכך, מעדותה של המערערת עולה, כי כבר בשנים 1979-1978 בעייתה הייתה משמעותית דיה, באשר היא ציינה, כי בשנים אלה נתקלה בקשיים רציניים מאוד בביצוע עבודתה עקב הירידה בכושר הראייה שלה. 10. טענה נוספת של המערערת הינה, כי מכיוון שמדובר ברשלנות מתמשכת מצד המשיבה, הרי הנזק המשיך להיגרם ו"להתחדש" מדי יום ביומו במהלך שנות עבודתה כטכנאית רנטגן, עד לפרישתה בשנת 1984 - ארבע שנים בלבד לפני הגשת התביעה. לגבי מקרה כזה נפסק, כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות ביחס לכל נזק ונזק על מנת לבדוק אם חלפה לגביו תקופת ההתיישנות. כמו כן נקבע, כי נתבע הטוען שנזקים מסוימים אירעו לפני תחילת תקופת ההתיישנות, עליו הנטל להוכיח זאת, ואם לא עמד בנטל יחוב במלוא הפיצויים (ע"א 590/67 קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ, פ"ד כב(2) 929, 935-933; ע"א 831/80 הנ"ל, בעמ' 127). ואולם גם דינה של טענה זו להידחות. אכן, במקרה זה אין מדובר באירוע חד-פעמי אלא בתהליך מתפתח לאורך זמן, עת המערערת ספגה קרינה במהלך עבודתה. מכל מקום, מרגע שנתגלה הקטרקט ברור כי נתגלה הנזק. עצם העובדה שהנזק החמיר לאחר גילויו אין בכוחה להשעות את תקופת ההתיישנות, משטענה המערערת כי מחלת הקטרקט התגלתה בשנת 1978, ומשתביעתה נסבה כולה על מחלת הקטרקט. על כן, יש להתייחס למועד זה כמועד הגילוי, אף אם מדובר בנזק שלא הופיע בהבזק אחד, אלא בנזק שהתפתח באופן הדרגתי ולאורך שנים, עד שמצא ביטוי עם גילוי הקטרקט. התיישנות: הקשר הסיבתי 11. עד כה עסקנו בהתיישנות המתייחסת למרכיב הנזק שבעילה. מרכיב נוסף בעילה בו יש לדון לעניין זה הינו הקשר הסיבתי. יש טעם להבחין בין יסוד הקשר הסיבתי לבין מרכיב הנזק, ולא לומר כי חד הם לעניין ההתיישנות (ראו בע"א 1254/99 הנ"ל, בעמ' 551-550 (השופט א' ריבלין), ופסקי הדין המוזכרים שם). גם אם עילת התביעה התיישנה לגבי יסוד הנזק, די בכך שאחד היסודות האחרים (ולענייננו, הקשר הסיבתי) נתגלה באיחור על ידי התובע בכדי לדחות את מועד תחילת ההתיישנות. ברור, כי אין לצפות מתובע כי יגיש תביעה כל עוד אחת מן העובדות המהוות את עילתו אינה מצויה בידיעתו. עלינו להכריע, אם כן, מאיזה מועד יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות, ככל שנוגעת היא לגילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי המשיבה ומחדליה לבין נזקה של המערערת. כאמור, הסדר ההתיישנות החל לעניין יסודות העילה שאינם הנזק, ובכללם הקשר הסיבתי, הינו זה הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות (המצוטט בפיסקה 8 לעיל). יצוין, כי בפסק דינו קבע בית משפט קמא שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות המשיבה לבין נזקה של המערערת. קביעה זו, הנוגעת לגופו של עניין, עוסקת בסוגיה נפרדת אשר אינה מצריכה את התייחסותנו במסגרת הדיון בשאלת ההתיישנות. בית משפט קמא קבע, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות לעניין הקשר הסיבתי החל מיום 14.2.1984, מכיוון שרק בתאריך זה הוצגה לראשונה בפני המערערת חוות דעת רפואית הקושרת בין תנאי העסקתה לבין מצבה הבריאותי. לדבריו, עובר למתן חוות דעת זו לא יכולה הייתה המערערת להגיש תביעת נזיקין, שכן רופאי המשיבה, אשר בדקו אותה, לא הודו בפניה כי מדובר במחלה הקשורה בעבודתה. בית המשפט המחוזי לא התייחס מפורשות לתנאי בדבר היעדר הידיעה בכוח. ניתן להסיק כי אליבא דידו, במצב הדברים האמור, אי ידיעתה של המערערת בדבר אותו קשר סיבתי נבעה מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא הייתה יכולה למנוע אותן. מקביעה זו נבעה התוצאה כי התביעה לא התיישנה, שכן היא הוגשה רק כארבע שנים לאחר שנודע לתובעת על האפשרות לקיומו של קשר סיבתי. 12. השיקולים לעניין קביעת המועד בו מתחילה תקופת ההתיישנות, ככל שמדובר ביסוד של הקשר הסיבתי, נדונו בע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נב(1) 857, 867-865. בית המשפט (מפי השופט א' גולדברג) עמד על כך, כי יסוד הקשר הסיבתי נבדל מיתר יסודות העוולה בכך שהוא נעדר ביטוי פיזי-מוחשי, והוא נקבע בתהליך מחשבתי הכולל, בין היתר, הערכת נתונים רפואיים-מדעיים. ואולם לדברי השופט גולדברג, מן ההבדל האמור אין נובעת המסקנה כי "כלל ההתגלות", המשעה את מירוץ ההתיישנות עד שהתובע יכול לעמוד על כוח התביעה שבידו, לא חל לגבי יסוד הקשר הסיבתי. עם זאת, אין לומר כי לעניין גילוי הקשר הסיבתי יש צורך במידת וודאות כמו זו הנדרשת להוכחת התביעה במשפט. לפיכך נקבע המבחן, לפיו מועד גילוי הקשר הסיבתי – לעניין תחילת תקופת ההתיישנות - הינו כאשר מתגלה לתובע 'קצה חוט' הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק (שם, בעמ' 867-866; ע"א 1254/99 הנ"ל, בעמ' 553-551). נוסף על אי הידיעה בפועל, אין לשכוח כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות גם בכך שלא הייתה בידי התובע אף מודעות בכוח בדבר אותן עובדות שנעלמו מידיעתו. על מנת לקבוע אם אי הידיעה נבעה מסיבות שאינן תלויות בתובע, או שמא תרמה לכך התנהגות בלתי סבירה מצידו, עלינו להתחשב במגוון גורמים כגון מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע, גודל הנזק וסיכויי מניעתו, וכן סיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית (ע"א 4114/96 הנ"ל, בעמ' 866). 13. הקשר בין קרינה וקטרקט היה ידוע למדע הרפואה שנים רבות לפני האירועים נשוא הדיון. הראיה לכך היא, כי מחלת הקטרקט הוכרה עוד בשנת 1954 כמחלת מקצוע ביחס לעובדים החשופים לקרינה, בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954, התוספת השנייה, חלק ב', סעיף 10 (בתקנות המקוריות משנת 1954 נזכרה באופן ספציפי קרינת רנטגן)). ברי, כי עובדה זו כשלעצמה אינה מעידה על ידיעתה של המערערת לגבי הקשר הזה. באופן עקרוני תיתכן הטענה, שנתקבלה על ידי בית משפט קמא, כי התביעה לא התיישנה, שכן חוות הדעת הנזכרת משנת 1984 היא שנתנה למערערת לראשונה ביסוס מדעי-רפואי של ממש, שחור על גבי לבן, בדבר זיקה אפשרית שבין מעשי המשיבה ומחדליה לבין נזקה. ברם, אין לקבל טענה זו. זמן רב לפני מתן חוות הדעת עמדה ברקע האירועים ידיעה או הערכה של המערערת בדבר קיומה של זיקה כלשהי בין הבעיות בעיניה לבין עבודתה. בשנת 1980 פנתה המערערת לבדיקה במחלקה לרפואה תעסוקתית של המשיבה, במטרה לצאת לפנסיה מוקדמת. מספר התבטאויות של המערערת בעדותה בפני בית משפט קמא עשויות להצביע על כך שהייתה מודעת כבר אז, למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה, לאפשרות קיומו של הקשר הסיבתי. למשל, ציינה היא כי - "באותו זמן המשכתי לעבוד מבלי שהם ניסו לפתור את הבעיה. כשידעו שמדובר במחלת מקצוע לא הייתי צריכה להמשיך להיות במכון הרנטגן" (עמ' 49 לפרוטוקול). "... ביקשתי שיוציאו אותי לפנסיה מוקדמת, העיקר לצאת משם. לא יכולתי להמשיך לעבוד ברנטגן והם לא היו מוכנים לפתור את הבעיה שלי כדי לא ליצור תקדים שייצא מהמכון עובד שיוצא לפנסיה מוקדמת בגלל נזק שנגרם לו מקרינה" (עמ' 50 לפרוטוקול). "בשנת 80' פניתי למחלקה לרפואה תעסוקתית על מנת להיבדק ולראות מה המצב הבריאותי שלי כדי שאני אוכל לצאת לפנסיית נכות - אם אני לא מסוגלת לעבוד את העבודה שאני עובדת ואסור לי לעבוד במקצוע שלי אז אני מבקשת שהוועדה הרפואית תמצא לי את הפתרון, לצאת לפנסיית נכות" (עמ' 79-78 לפרוטוקול). דברים אלה לפחות מרמזים על כך שלכל המאוחר בשנת 1980 הייתה המערערת ערה לקשר בין עבודתה כטכנאית רנטגן לבין מחלת הקטרקט. זאת ועוד, וכפי שציין בית משפט קמא, מן המפורסמות הוא, עוד מימי מאדאם קירי, שקיים קשר בין קרינה לבין מחלות שונות. עובדה זו בוודאי עוררה, או לפחות צריכה הייתה לעורר, את חשדה של המערערת בדבר קיום הקשר הסיבתי. חיזוק לכך ניתן למצוא במכתבה של המערערת מיום 9.3.1982, בו היא מבקשת מהנהלת המשיבה כי תאושר לה פרישה מוקדמת. במכתב היא מציינת, כי בשנת 1967 או מעט מאוחר יותר (אך בכל מקרה, מספר שנים לפני שהתגלה הקטרקט) נודע לה מרופאה כי ישנו קשר אפשרי בין עבודתה לבין מחלה אחרת ממנה סבלה (פעילות יתר של בלוטת המגן). 14. נתון נוסף שיש להתחשב בו הוא העובדה שבחודש ינואר 1982 הגישה המערערת תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי לקבלת קצבת נכות מעבודה. יוער, כי לא הובאו בפנינו מסמכים הנוגעים לתביעה זו. ואולם, מן המידע שמצוי בתיק עולה, כי המערערת הגישה לבית הדין האזורי לעבודה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי, מכיוון שזה סירב ליתן לה קצבת נכות מעבודה. לאחר מתן חוות הדעת הרפואית שנזכרה לעיל, אשר הוגשה במסגרת ההליך בבית הדין, הסכים המוסד לביטוח לאומי להכיר בתביעה. התנאי לקבלת קצבה כאמור הוא קיומה של זיקה בין הפגיעה הגופנית לבין העבודה (ראו, למשל, סעיף 103 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995). אין ספק, כי המערערת לא הייתה טורחת להגיש את התביעה אילו סברה שהקטרקט נבע מגורם שאינו קשור לעבודתה, כגון מחלת הסכרת. מכך נובע, כי באותו מועד כבר הייתה המערערת מודעת לאפשרות קיומו של קשר סיבתי, במידה כזו המצדיקה הגשת תביעה. למרות שמאז הגשת התביעה נגד המוסד לביטוח לאומי ועד להגשת התביעה נגד המשיבה עברו פחות משבע שנים, המידע שהוביל להגשת התביעה הראשונה היה בידיעת המערערת עוד לפני 1982. לא הועלתה טענה לגבי מידע משמעותי נוסף שהגיע לידי המערערת בשנים 1982-1980, או לגבי אירועים אחרים שאירעו באותן שנים, אשר לאורם נודע לה על קיום הקשר הסיבתי. מכאן, שהמידע אשר הביא את המערערת להגיש את תביעתה נגד המוסד לביטוח לאומי, אינו אלא הופעת הבעיות בראייה (שנת 1973), או אבחון הקטרקט (שנת 1978), או התגבשות הקטרקט לכלל נזק ממשי (שנת 1980, לדברי המערערת). מכאן, שכל המידע הרלוונטי, אשר לאורו סברה המערערת כי בידה עילת תביעה טובה בעת שהגישה את תביעתה נגד הביטוח הלאומי בשנת 1982, היה בידיעתה לכל המאוחר בשנת 1980. מסקנה זו אף עולה בקנה אחד עם דבריה של המערערת בעדותה (פיסקה 13 לעיל). 15. יש להדגיש שוב, כי בית משפט קמא לא התייחס לסוגיית המודעות בכוח בדבר קיום הקשר הסיבתי. מדובר בנושא חשוב, אשר על בסיסו בלבד ניתן לקבוע כי התביעה התיישנה. אפילו נגרוס, כי המערערת לא הייתה מודעת בפועל לאפשרות קיומו של הקשר הסיבתי, לכל הפחות ניתן לומר כי היה עליה לדעת על כך. בנתונים שצוינו היה כדי לעורר בקרבה, בשנת 1973, בשנת 1978 או לכל המאוחר בשנת 1980, חשד ממשי כי קיימת זיקה בין עבודתה לבין מחלתה. כאדם סביר היה עליה לפעול כבר אז על מנת לבדוק את הסוגיה לעומקה, מבחינה רפואית (למשל, על ידי פניה לבדיקה אצל רופאים שאינם מועסקים בשירות המשיבה) ומבחינה משפטית. סוף דבר 16. המערערת עבדה אצל המשיבה כטכנאית רנטגן. בתביעת הנזיקין שהגישה היא טענה, כי מחלת הקטרקט ממנה היא סובלת נגרמה עקב הקרינה לה הייתה חשופה, וכי האחריות לכך מוטלת על המשיבה. הנזק בגינו תבעה המערערת את המשיבה התרחש למעלה משבע שנים לפני המועד בו הוגשה התביעה (ביום 21.2.1988). זאת אנו למדים מכך, שהקטרקט בעיניה התגלה בשנת 1978. התרחשות הנזק אירעה לאורך זמן, ועד לגילוי הקטרקט. המערערת טענה, כי מכיוון שנודע לה על מחלתה בזמן מאוחר יותר מן המועד בו פרצה, נדחית תחילת תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. ואולם, גם מועד גילוי הנזק על ידי המערערת קדם למועד הגשת התביעה בלמעלה משבע שנים. זאת, גם אם נקבל את טענתה, כי רק בשנת 1980 התגבשה המחלה בעיניה כדי נזק בר תביעה. כפי שהסברנו בהרחבה, כאשר משתהה התובע ולא מגיש את תביעתו במהלך שבע השנים שלאחר גילוי הנזק, אין הוא יכול להיבנות ממגבלת עשר השנים הקבועה בסיפא של הסעיף האמור. טענה חלופית של המערערת נגעה לגילוי המאוחר של יסוד אחר בעילת התביעה שלה, הוא יסוד הקשר הסיבתי. לדבריה, רק בשנת 1984 קיבלה לראשונה חוות דעת רפואית המצביעה על זיקה אפשרית בין עבודתה כטכנאית רנטגן לבין מחלתה. עובר לקבלת חוות הדעת, כך נטען, לא הייתה יכולה להגיש תביעה נגד המשיבה. דא עקא, ממעשיה של המערערת בתקופה הרלוונטית, ומעדותה בפני בית משפט קמא, עולה מסקנה אחרת. התברר, כי בשנת 1980 לכל המאוחר כבר הייתה המערערת מודעת לאפשרות קיומו של קשר סיבתי בין עבודתה לבין מחלתה. היא אף פעלה לקידום זכויותיה על סמך ההנחה בדבר קיומו של קשר סיבתי כאמור. לכל הפחות ניתן לומר לאור העובדות שהוצגו, כי בשנה זו צריכה הייתה המערערת להיות מודעת לאפשרות קיומו של הקשר הסיבתי. נתון זה משמעותי, שכן על ההתיישנות של יסוד הקשר הסיבתי חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות; סעיף זה, כאמור, מתנה את הדחייה של תחילת מירוץ ההתיישנות גם באי ידיעה בכוח של התובע על העובדות המקימות את עילת תביעתו. בשנת 1980, איפוא, למעלה משבע שנים לפני מועד הגשת התביעה, כבר הייתה המערערת מודעת - בפועל או בכוח - לכל יסודות עילת התביעה שלה נגד המשיבה. לפיכך, התביעה הוגשה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, ודינה להידחות, אם כי לא מטעמו של בית משפט קמא. 17. אשר על כן, הנני מציע לדחות את הערעור. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' ריבלין: מצטרף אני למסקנתו של חברי השופט א' גרוניס, לפיה דין הערעור להידחות. שאלת היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נדונה בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535. באותה פרשה פסקנו, כי סעיף 89(2) חל לגבי גילוי מאוחר של רכיב הנזק בעילת התביעה, אך אינו חל על גילוי מאוחר של יסודות אחרים של העילה - ובכלל זה יסוד הקשר הסיבתי. לגבי אלה האחרונים, חל המבחן הקבוע בסעיף 8 (בעמ' 541 ואילך). עוד ציינו באותה פרשה, כי "כל עוד לא נתגלה הנזק, אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ. כל עוד לא נתגלה הקשר הסיבתי שבין האשם לבין הנזק, אין מונים את תקופת ההתיישנות" (בעמ' 548). אכן, כדברי חברי השופט גרוניס, די בכך שאחד היסודות המקימים את העילה נתגלה באיחור, בכדי לדחות את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות. רק ידיעה (כמשמעותה בסעיפים הרלבנטיים) של כל היסודות המקימים את העילה יש בה כדי להביא לתחילת המרוץ. בענייננו, כפי שקבע חברי השופט גרוניס, חלפה תקופת ההתיישנות בטרם הוגשה התביעה, וזאת לאור מועדי הגילוי של רכיב הנזק ושל רכיב הקשר הסיבתי; על כן, דין התביעה היה להידחות בשל התיישנותה. לפיכך, מצטרף אני כאמור לפסק-דינו של חברי השופט גרוניס, כי דין הערעור להידחות ללא צו להוצאות. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, כ"ב בחשון תשס"ו (24.11.05). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01077070_P06.docחכ/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il