אברהם פלקסר נ. חנינא ברנדס

פסק-דין בתיק ע"א 7699/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7699/11 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המערער: אברהם פלקסר נ ג ד המשיב: חנינא ברנדס ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 2174/00 שניתן ביום 16.08.2011 על-ידי כב' השופט ע' מודריק תאריך הישיבה: כ"ז באלול התשע"ג (02.09.13) בשם המערער: בעצמו בשם המשיב: עו"ד אלי זהר; עו"ד רועי בלכר; עו"ד יניב שטיין פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 16.8.2011 (ת"א 2174/00, כבוד השופט ד"ר ע' מודריק, סגן נשיא), בגדרו נדחתה תביעת המערער כנגד המשיב ונקבע, בין היתר, כי המשיב לא הוציא את דיבתו של המערער. תמצית הרקע העובדתי 2. המערער שימש כחשב משרד עורכי הדין "נשיץ – ברנדס ושות'" (להלן: המשרד) במשך כעשר שנים. מתוקף תפקידו זה ובשל יחסי האמון שנרקמו בין המערער ובין השותפים הבכירים במשרד, הייתה למערער נגישות רבה למסמכים שונים ובניהם למסמכי חשבונות הנאמנות שנוהלו במשרד. בין יתר חשבונות הנאמנות שהתנהלו במשרד, היה חשבון הנאמנות של נשיא מדינת ישראל לשעבר מר עזר ויצמן ז"ל (החשבון יכונה להלן: חשבון הנאמנות). חשבון הנאמנות נוהל על ידי המשיב – עו"ד חנינא ברנדס, באופן שהמשיב היה מי שנתן הוראות לביצוע בחשבון הנאמנות, אך ביצוען בפועל של ההוראות, לרבות ניסוח וכתיבת הוראות לבנק, מסירה, קבלה ותיוק מסמכים מהבנק, נעשה על ידי המערער עצמו. 3. ביום 1.6.1998 סיים המערער את עבודתו במשרד. במקביל להפסקת העבודה התרחשו, בין היתר, אירועים הקשורים בטיול לארצות הברית של עובדי המשרד, אליו המערער לא הגיע במפתיע, על אף שהיה אחראי על סידוריו המנהליים, הוא לא הודיע על כך ואף לא ניתן היה לאתרו. לאחר מקרה זה נודע למשיב כי בשבוע שקדם לאותה החופשה גרס המערער, באמצעות מזכירות המשרד, כמות גדולה של מסמכים שונים ואף יצא מהמשרד בשעת לילה כשהוא אוחז בשתי מזוודות. 4. ביום 30.12.1999 כונסה מסיבת עיתונאים על ידי העיתונאי מר יואב יצחק במהלכה הוצג תחקיר אותו הוא ערך, לפיו מר ויצמן, אשר כיהן בעת ההיא כנשיא המדינה, קיבל לידיו סכומי כסף גדולים מידידו אדוארד סרוסי. במסגרת התחקיר נטען כי כספים אלו הופקדו בחשבון הנאמנות, שכאמור נוהל על ידי המשיב, ומשם "נותבו" לחשבונותיו של מר ויצמן עצמו ובני משפחתו. התחקיר התבסס על מסמכי חשבון הנאמנות שהגיעו לידי יואב יצחק. טרם פרסום התחקיר, ביום 20.12.1999 פנה יואב יצחק ללשכת הנשיא וביקש את התייחסותו למספר שאלות הנוגעות להעברות הכספים לחשבון הנאמנות. מר ויצמן ביקש להיוועץ בעניין זה עם המשיב. לצורך כך ביקש המשיב לעיין בתיק הנאמנות. ואולם, תיק הנאמנות לא נמצא במחלקת החשבות ובמשרד, ונותר ממנו אך מספר מצומצם של מסמכים. החיפושים הנרחבים שנעשו לאיתור התיק לא נשאו פרי. כך גם לא נמצאו מסמכי המקור של אותם המסמכים שפורסמו על ידי העיתונאי יואב יצחק. 5. נוכח השתלשלות הדברים האמורה, התעורר חשדו של המשיב כי המערער אחראי להיעלמותם של המסמכים. המשיב שיתף בחשדו זה את מר ויצמן וגורמים נוספים שעמם נועץ בעניין. דבר החשד הגיע אף לידיעת אמצעי התקשורת. בהמשך לאמור, ביום 5.1.2000 שלח המשיב מכתב תלונה לפרקליטת המדינה דאז, השופטת עדנה ארבל, בו נאמר כי הוא חושד שמסמכי חשבון הנאמנות נלקחו או הועתקו שלא כדין על ידי המערער. כך, בין היתר, נכתב: "למען הזהירות אני מבהיר כי אין לי הוכחות ברורות למעורבותו [של המערער, צ.ז.] אך הנסיבות, וכן הצגת העתקי המסמכים הקשורים לחשבון הנאמנות בידי מר יצחק, מחשידות אותו בכך" (להלן: התלונה). פרקליטת המדינה העבירה את התלונה לחקירת המשטרה. במסגרת הליכי החקירה נעצר המערער לשישה ימים. בסופו של דבר, ביום 8.3.2001 החליטה פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) לסגור את תיק החקירה "מחוסר ראיות". 6. לאחר הדברים האלו, הגיש המערער לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המשיב בה עתר לתשלום פיצוי בסכום של 5,000,000 ש"ח, בגין הנזקים שנגרמו בשל מעשי המשיב, בעילות לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוצאת לשון הרע, שקר מפגיע והפרת חובות חקוקות. במסגרת התביעה טען המערער כי לא היה לו כל חלק בהעברת מסמכים או מידע למר יואב יצחק, וכי למשיב לא היה כל יסוד לחשוד בו כי הוא עשה כן. לטענת המערער, המשיב העליל עליו עלילת כזב ולתמיכתה אף תיאם עדות שקרית. המניע לעלילה, טען המערער, הוא חשיפת מסמכי חשבון הנאמנות של מר ויצמן, אשר העמידה את המשיב באור שלילי כמי שלא הקפיד על סודיות ענייני לקוחותיו, וכדי להמעיט מאחריותו ולגלגל את האשמה הלאה, בחר בו המשיב "כשעיר לעזאזל" בעניין זה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 7. בית המשפט המחוזי, בפסק דין רחב היקף, בחן לעומק את טענות הצדדים ואת התשתית הראייתית ודחה את תביעת המערער על כל חלקיה. בית המשפט לא קיבל את טענת המערער כי המשיב העליל עליו עלילת כזב וקבע כי היה יסוד לחשדותיו של המשיב. בית המשפט הדגיש כי אין צורך לקבוע האם המערער הוא זה שהעביר את המסמכים במישרין או בעקיפין ליואב יצחק, שכן השאלה בה יש להכריע, אינה אלא האם, בנסיבות המפורטות, חשדו של המשיב במערער והגשת התלונה בגינו היו סבירים. הובהר, כי "החשד עשוי להיות סביר גם אם בדיעבד מתברר שאין הוא נכון". בכדי להכריע בשאלה זו בחן בית המשפט את התשתית הראייתית הקשורה במכלול הנסיבות אשר היה בהן להקים את חשדו של המשיב. כך, בין היתר, נקבע כי מסמכי חשבונות הנאמנות, ובהם החשבון הנדון, הוחזקו בתיקיית החשבות או לחלופין תויקו על ידי המערער עצמו, באופן, שהלכה למעשה, הם היו נגישים אך ורק לו; נקבע כי מקורם של מסמכי הנאמנות שהגיעו לידי יואב יצחק הוא במשרד, ומועד היעלמותם המדויק מהמשרד אינו ידוע, אך הוא התרחש בתקופה בה עבד המערער במשרד, וכי המשיב לא היה מודע להיעלמותם של המסמכים עד ל"פיצוץ הפרשה". חיזוקים נוספים לחשד מצא בית המשפט במידע אותו קיבל המשיב מעמיתו למקצוע ומכרו, עו"ד אבנר כהן, לפיו מהשיחות אותן ניהל עו"ד כהן עם המערער (לאחר שזה עזב את המשרד) עלה כי הוא נוטר טינה למשרדו של המשיב ומחזיק במידע הקשור בענייני מס וחשבונות נאמנות, אשר יכולים להזיק למשרד. נקבע גם כי החיפוש שנערך במשרד לאיתור מסמכי חשבון הנאמנות מייד לאחר פנייתו של יואב יצחק למר ויצמן היה יסודי ולא הניב כל תוצאה. לצד האמור, בית המשפט קבע כי דפוסי התנהגותו החריגים של המערער, כגון היעלמות מהמשרד לפרקי זמן ממושכים ועוד (עליהם העידו אנשי המשרד), אינם כשלעצמם יכולים להוות תשתית לחשדותיו של המשיב, אלא הם לכל היותר בגדר "רקע" לדברים בלבד. בית המשפט דחה את טענת המערער כי המשיב פרסם לשון הרע בכך ששיתף בחשדותיו את הנשיא ויצמן ומספר מצומצם של שותפים במשרד, ונועץ בעניין בעו"ד חיצוני - עו"ד דן שיינמן. נקבע, כי: "ברנדס היה נתון תחת חובה חוקית או לכל הפחות מוסרית לגלות את חשדו ללקוח ולשותפים והייתה לו זכות לפרוש את פרטי החשד לפני עורך הדין שבו נועץ". כך גם נקבע, כי גם אם דברי המשיב שנאמרו במסגרת זו אינם חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי", הרי שמתקיימת לגביו חזקת תום הלב הקבועה בסעיפים 15(2) ו-(3) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע), שעניינה הוא חובה מוסרית לפרסם את הדברים, והגנה על עניין אישי כשר של המפרסם. כן נקבע, כי לא מתקיימים תנאיה של חזקת היעדר תום הלב הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע, זאת כיוון שהמשיב נקט באמצעים סבירים לבחון את אמיתות החשד. באשר לפרסומים השונים בכלי התקשורת, בהם פורסם כי המשרד שוקל להגיש תלונה כנגד המערער, נקבע כי אין ראיה הקושרת את המשיב לפרסומים אלו, וייתכן שהמידע הגיע לכלי התקשורת ממקור אחר, כמו בא כוחו של הנשיא ויצמן, עו"ד יעקב ויינרוט. כך גם נדחתה טענתו של המערער כי התלונה כשלעצמה מהווה לשון הרע. נקבע כי התלונה הוגשה מתוך אמונתו של המשיב באמיתות החשד במערער, כאשר המשיב נקט בצעדים סבירים לבירור אמיתותה, וכי התלונה נוסחה באופן זהיר ומסויג. לפיכך נפסק כי משלוח התלונה חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע – הגנת הגשת תלונה לרשות המוסמכת. נוכח קביעה זו אף נדחתה טענת המערער כי הגשת התלונה מקימה אחריות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות. כמו כן, דחה בית המשפט את טענותיו של המערער כי המשיב הוציא דיבתו רעה בכך שמסר לחוקרי המשטרה כי הוא נטל, ללא היתר, סכומים של 200,000 ש"ח ו-10,000 דולר מכספי המשרד, וכן זייף את הסכם העסקתו. נקבע כי שלוש אמירות אלו חוסות תחת ההגנה הניתנת לפרסום שהוא תלונה הנמסרת לרשות החוקרת. מכל מקום, נקבע כי בנוגע לסכום של 200,000 ש"ח, המשיב ראה את המערער כזכאי לסכום זה, ועיקר טרונייתו של המשיב בעניין זה הייתה כלפי הבנק שאפשר את המשיכה בניגוד להוראות המשרד. בנוגע לסכום של 10,000 דולר, נקבע כי לא הובאה ראייה המאפשרת להכריע באופן אובייקטיבי על גורל הכסף, אך גרסת המשיב סבירה יותר ולפיכך אף אמירת המשיב בעניין זה אינה בגדר לשון הרע. לאחר שבית המשפט דחה את התביעה על כל חלקיה, בבואו לבחון את רכיב ההוצאות נדרש בית המשפט להתנהלותם של באי כוח המשיב, וכך קבע: "פסיקת הוצאות והיקף החיוב בהן הם עניין לבית המשפט לענות בו. התנהלות הצדדים במשפט היא גורם בן משקל בגדרה של החלטה כזאת. בעניין דנן הגעתי לכלל מסקנה שהתנהלות באי כוח הנתבע חרגה מן התחום הראוי עד כדי כך שהניחה מעקשים על דרכו של בית המשפט". בית המשפט הוסיף ופרט כי לאורך הדיונים עלבו עורכי דינו של המשיב במערער (אשר לא היה מיוצג), השפילו אותו באופן קשה וחריף, הפריעו לחקירותיו הנגדיות באופן תדיר, והדברים הגיעו עד כדי התיאור הבא: "עיון בפרוטוקולים של עדויות העדים החשובים במשפט מראה כי בקושי ניתנה לתובע הזדמנות לחקירה נגדית הולמת. קשה לתאר את היקף ההתערבות של פרקליטי הנתבע במהלכי החקירה הנגדית של עדי המפתח. אף על פי שבסופו של דבר, כיוון שהגנתי על זכותו של התובע כבעל דין לחקור את העדים, כל חקירה וחקירה מיצתה את עצמה, הדבר העמיס והכביד הכבדה יתרה על זמן השפיטה. גרוע מזה; קשה לבדוק היום איזו התערבות גרעה מן התכליתיות של החקירה הנגדית". בשל נסיבות אלו חויב המערער בהוצאות המשיב בסכום של 40,000 ש"ח בלבד. כלפי פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 8. בתמצית ייאמר, כי המערער משיג הן על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי והן על המסקנות המשפטיות שהוסקו מהן. המערער שב ומפרט את התשתית הראייתית המבססת לשיטתו את עילת תביעתו, ואשר לטענתו יש בה להפריך את גרסת המשיב ואת קביעות בית המשפט בפסק הדין. כך, מונה המערער שורה של ראיות אשר לשיטתו בית המשפט התעלם מהן, ואשר יש בהן כדי להוכיח כי המשיב ידע על היעלמות מסמכי חשבון הנאמנות מהמשרד זמן רב לפני פרסום התחקיר של מר יצחק. באופן דומה תוקף המערער את קביעות בית המשפט בדבר נגישותו למסמכי חשבון הנאמנות; מהות המידע שסיפק עו"ד אבנר כהן למשיב והרלוונטיות שלו לצורך ביסוס חשדו של המשיב; קיומו של חיפוש במשרד המשיב מייד עם פנייתו של יואב יצחק לנשיא ויצמן. מכל מקום טוען המערער, כי אין הצדקה עובדתית ומשפטית להחלת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע על הפרסומים שהמשיב אחראי להם. כך גם טוען המערער כי עדותו המכרעת של יואב יצחק סוכלה משום שבשל טענת החיסיון העיתונאי שהעלו באי כוח המשיב נפגעה יכולתו לחקור אותו. על אף מצב דברים זה, טוען המערער, זקף בית המשפט לחובתו את החללים בעדותו של יצחק, משום שהוא לכאורה לא העמיק בחקירתו, ולא לחיסיון אשר בפועל מנע ממנו לעשות כן. לטענתו, היה על בית המשפט לזקוף לחובת המשיב את התנגדותו להסרת החיסיון העיתונאי. לטענת המערער חיסיון זה כבר נפרץ בעבר בראיון שהעניק יואב יצחק בסוגיה זו. ומכל מקום, לטענתו, היה מקום להסיר את החיסיון מאחר שמדובר בראיה רלוונטית ומהותית ולא ניתן להישען בעניין זה על ראיות אחרות. כמו כן טוען המערער כי במהלך השנים הארוכות בהן התבררה תביעתו, עניינו לא זכה להליך הוגן ולבירור מלא. לטענתו, דרך ניהול הדיון הייתה בעייתית בהיבטים רבים. כך, נמנעה ממנו, על ידי עורכי דינו של המשיב, האפשרות לקיים חקירות ראשיות ונגדיות אפקטיביות, כאשר באי כוח המשיב שבו וקטעו את החקירות ואף השיבו על שאלות במקום העדים. לטענת המערער, מעיון בפרוטוקול ניתן ללמוד על היקף ההפרעות ומידת פגיעתם בניהול תביעתו. בשל התנהלות זו, טוען המערער, נפגעה יכולתו לחקור נגדית את המשיב ועדיו ולפיכך לא היה רשאי בית המשפט לבסס את קביעותיו בפסק דינו על עדויותיהם. 9. מנגד, המשיב דוחה את טענות המערער. לטענתו כל תכלית הערעור היא הטרדתו, ואין כל פגם בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו של בית המשפט המחוזי. המשיב פורש את התשתית הראייתית אשר, לטענתו, מצביעה על מעורבותו הברורה של המערער בהיעלמותם של המסמכים. בנסיבות אלו, טוען המשיב, כל הפרסומים המיוחסים לו חוסים תחת הגנת "אמת דברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. עוד טוען המשיב, כי מעשיו אף חוסים תחת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. המשיב דוחה את הפרשנות לה טוען בעניין זה המערער. לשיטתו, אין הכרח כי נתבע יוכיח את תום ליבו באמצעות החזקות הקבועות בסעיף הנ"ל, מאחר שהן חזקות ראייתיות גרידא. מכל מקום המשיב טוען כי תום ליבו הוכח הן בסיוע החזקות הקבועות בסעיפים 15(2), (3) ו-(8) והן באופן עצמאי. לטענת המשיב, עלה בידו להראות כי בשל מכלול הנסיבות שקיומן הוכח, חשדו במערער היה סביר, אף אם בדיעבד יכול להתברר שחשד זה היה שגוי. המשיב שב וטוען כי הפרסומים שהמערער רואה בהם משום לשון הרע היו סבירים ומידתיים וההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע חלות עליהם. כמו כן, המשיב טוען כי בשונה מטענות המערער, הרי שעדותו של מר יואב יצחק אינה עדות חשובה ומכרעת, מאחר שהשאלה שנדרשה לבירור באמצעותה היא האם במועד הגשת התלונה חשדו במערער היה סביר מבחינה סובייקטיבית, ולפיכך אין נפקות לשאלת המקור העיתונאי. מכל מקום, טוען המשיב, הוא כלל לא התנגד להסרה מלאה של החיסיון כי אם להסרה חלקית. לגופם של דברים טוען המשיב, כי אף אם יואב יצחק היה נחקר על המועד בו נודע למשיב לראשונה על היעלמות המסמכים לא הייתה לכך נפקות ראייתית, שכן עדות זו הייתה בגדר השערה או לכל היותר עדות שמיעה. באשר לאופן בו התנהל הדיון, טוען המשיב, כי בית המשפט המחוזי הרחיק לכת בתיאור מידת התערבותם של באי כוחו בחקירות הנגדיות שערך המערער, וכי בפועל לא נשללה מהמערער הזכות לחקירה נגדית. המשיב מציין כי שלב ההוכחות היה ארוך מאוד וכלל 21 ישיבות (!). הסיבה להתנגדויותיהם התכופות של באי כוחו, טוען המשיב, היא חוסר בקיאותו של המערער בכללי ניהול החקירות, ניסיונותיו להטעות עדים ובזבוז הזמן שנגרם עקב התנהלותו. דיון והכרעה 10. כבר בראשית הדברים ייאמר כי לא מצאתי עילה להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי בחן לעומקן את העדויות השונות ואת התשתית הראייתית שהונחה בפניו ועל בסיסן קבע את ממצאיו. קביעותיו אלו נומקו ועוגנו בראיות ובהוראות הדין. ידועה ההלכה בדבר היקף התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה המבררת. התערבות זו תהא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים: "מושכלות ראשונים הם כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית על יסוד הראיות, אלא במקרים חריגים בהם נפלו פגמים או טעויות מהותיים בהחלטה, היורדים לשורש הדברים" (ע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח בע"מ, פסקה 9 (15.09.10)). על אף טענותיו של המערער כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי רצוף בטעויות עובדתיות ומשפטיות, הרי שאין כך הם פני הדברים. 11. למעשה, השאלה המרכזית שנדרשה להכרעה היא האם חשדו של המשיב במערער, כמעורב בהיעלמם של מסמכי חשבון הנאמנות, במועד הגשת התלונה לפרקליטת המדינה, היה סביר אם לאו. לפיכך, אין כלל צורך להיזקק לשאלה האם המערער אכן שלח ידו באותם המסמכים. יתכן ששאלה זו הייתה נדרשת להכרעה אם היה צורך לדון בתחולתה של הגנת "אמת דיברתי", הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע (מכל מקום, שאלת היקף הגנת אמיתות הדברים היא מורכבת, ראו דיון בסוגיה זו למשל: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס (29.6.1998); ע"א 751/10 פלוני נ' דיין (8.2.2012)). ואולם בעניינו, הפרסומים נעשו בעיקרם בדרך של הגשת תלונה לפרקליטת המדינה בשל החשד במערער. לפיכך, ניתן למקד את הדיון בשאלה האם פרסומים אלו חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע – ההגנה בדבר הגשת תלונה לרשות המוסמכת. אומנם, יתכן שאותו הפרסום ייחסה תחת כנפיהן של כמה הגנות, אולם, בעניינו, די אם נמצא כי ההגנה בדבר הגשת תלונה לרשות המוסמכת חלה. סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע קובע: 15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: .... (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה". הנה כי כן, על המפרסם להראות כי התלונה הוגשה לרשות מוסמכת ובתום לב. אין מחלוקת כי פרקליטת המדינה היא, בענייננו, בגדר רשות מוסמכת. וכבר נקבע כי: "הגשת תלונה למשטרה בה מובע בתום-לב חשד על פלוני אינה יכולה לשמש כשלעצמה עילה לתביעה בשל איסור לשון הרע" (ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי פ"ד ל(1), 389, 391 (1975) (להלן: עניין שיטרית)). ועוד באותו העניין נקבע כי: "תלונתו של אזרח למשטרה, לפיה פלוני חשוד בעיניו כמי שביצע עבירה, היא, לכאורה, מסוג המקרים, בהם קמה ועולה ההגנה של תום הלב לפי האמור בסעיף 18(5) לחוק הנ"ל" (ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2) 141, 145 (1981) (להלן: עניין ריימר)). אכן, יהיו מצבים בהם על אף שהתלונה הוגשה לרשות המוסמכת תישלל ההגנה מפאת חוסר תום לב בהגשתה. כך למשל, "[ש]יתכנו מקרים בהם שוללת חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית, את טענת תום-הלב" (עניין שיטרית, בעמ' 932). על מהות דרישת תום הלב במסגרת הגנה זו עמד השופט (כתוארו אז) א' ברק בעניין ריימר. שם נקבע כי תכלית דרישת תום הלב, היא איזון בין שמירה על שמו הטוב של אדם, לבין הצורך לאפשר לציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, מבלי לחשוש כי הגשת התלונה תחשוף את המתלונן לתביעה בגין לשון הרע. לעצם פירוש המונח תום לב בהקשר זה נקבע : "הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את 'תום הלב' בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו" (עניין ריימר, בעמ' 149). על-פי אמות מידה אלו, יש לבחון האם חשדו של המשיב במערער היה סביר. כאמור, בחינת שאלה זו אינה צריכה להיות מושפעת מהעובדה שבסופו של יום תיק החקירה כנגד המערער נסגר ותלונת המשיב לא הבשילה כדי הגשת כתב אישום כנגדו. 12. סבורני, כי בחינת מכלול הנסיבות העובדתיות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי מלמדת כי חשדו של המשיב במערער לא היה נטול הקשר או מופרך, אלא היה לו על מה לסמוך את חשדו זה, כפי שיפורט להלן. בית המשפט קבע, כי הנשיא ויצמן פנה למשיב על מנת להיוועץ בו בעקבות פנייתו של העיתונאי יואב יצחק ללשכתו, בעניין תנועות הכספים בחשבון הנאמנות. משביקש המשיב לבדוק את הדברים, הוא חפץ לעיין במסמכי החשבון, אולם אלו לא נמצאו. נקבע, כי עצם קיומו של חשבון הנאמנות במשרד היה ידוע לעובדים ספורים בלבד וביניהם המערער. עוד נקבע כי מסמכי החשבון תויקו בתיקיית החשבות או במקומות אחרים שנקבעו על ידי המערער "והוא קיים בידו שליטה במסמכים הללו" ואין כל ראיה שלגורם אחר במשרד הייתה ידיעה על מיקומם של המסמכים. על נתונים אלו יש להוסיף את בקשתו של המערער ממזכירות המשרד, בשבוע שקדם לנסיעה לארצות הברית, לגרוס כמויות גדולות של חומר משרדי; את העובדה כי המערער נצפה עוזב את המשרד בשעות לילה כשבידו שתי מזוודות ואת הנסיבות והמתיחות שנוצרה בין הצדדים סביב הפסקת עבודתו של המערער אצל המשיב. בנוסף על אלו קיימים נתונים נוספים שבהחלט תרמו לביסוס החשד מבחינתו של המשיב: המידע אותו העביר עו"ד אבנר כהן למשיב, לפיו המערער נתן לו (לעו"ד אבנר כהן) להבין כי הוא מחזיק בידיו "מסמכים מאיימים" העלולים לסבך את משרד המשיב; "תרשים זרימה" שנמצא בחיפוש המשטרתי בבית המערער ובו מפורטים שמות של מעורבים בפרשה והיעלמו של המערער במועד פיצוץ הפרשה. במצב דברים בו מסמכי חשבון הנאמנות הגיעו לידי מר יואב יצחק ובמקביל הם נעלמו ממשרד המשיב, צירוף הנסיבות והנתונים שפורטו לעיל עשויים להקים חשד סביר בהחלט בדבר מעורבותו האפשרית של המערער בדבר. הגם שכך היו פני הדברים, תלונתו של המשיב לפרקליטת המדינה נכתבה באופן זהיר ומסויג, והובהר בה על ידי המשיב כי המדובר הוא בחשדות בלבד וכי אין בידו הוכחות לחשדותיו אלו. נוכח כל אלו אני סבור כי חשדותיו של המשיב במערער היה סביר ותלונתו הוגשה בתום לב, ולפיכך היא חוסה תחת כנפי ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. אוסיף, כי לעדותו של יואב יצחק לא היתה נפקות לשאלת סבירות החשד עצמו, בשונה משאלת אמיתותו, ומשכך איני מוצא מקום לדון בטענות המערער הנוגעות לעדות זו. 13. כך גם באשר לטענותיו של המערער בדבר תוכן החשדות השונים אותם פירט המשיב בהודעותיו במשטרה. חשדות אלו נמסרו במסגרת חקירת אותה התלונה. בנסיבות האמורות חשדות אלו היו סבירים ואף בעניינם חלה ההגנה בדבר הגשת תלונה לרשות המוסמכת. באשר לטענותיו של המערער על כך שהמשיב שיתף בחשדותיו את הנשיא ויצמן, את השותפים הבכירים במשרדו ואת עורך-דין שעמו נועץ - הרי שאיני מוצא מקום להרחיב במובן מאליו: למשיב הייתה זכות וחובה לעשות כן, להיוועץ בנוגעים בדבר על מנת שיוכלו לכלכל את צעדיהם בעקבות אותם החשדות. 14. לעניין טענות המערער בדבר האופן בו נוהל הדיון בבית המשפט המחוזי: כאמור, לטענתו, בשל ההתערבויות החוזרות והנשנות של באי כוח המשיב בחקירות שביקש לנהל, בפועל נשללה זכותו לקיום חקירה נגדית אפקטיבית. לפיכך, נטען, בית המשפט היה מנוע מלקבוע ממצאים בהסתמך על עדויות אלו. ראשית, יובהר כי התנהלותם של באי כוח המשיב אינה מקובלת ואינה ראויה. אין כל מקום לניהול הליך בדרך שיש בה זלזול ופגיעה בצד שכנגד, גם אם הוא, מצידו, מקשה על ניהול ההליך. הגם שטוב היה אילו באי כוח המשיב היו מתנהלים באופן שונה, הרי שבסופו של יום אין בכך לשנות מהתוצאה אליה הגעתי. סבורני כי למערער ניתן יומו בבית המשפט להוכיח את תביעתו, כפי שציין בית המשפט המחוזי, שהדגיש כי חש לסייע לו נוכח התנהלות באי כוח המשיב. הליך ההוכחות השתרע על פני מספר רב של ישיבות; המערער, על אף אותן הקטיעות וההערות, חקר את העדים ובית המשפט בחן לעומק את גרסתו וראיותיו ועל בסיס אלו קבע את אשר קבע. 15. מהטעמים שפורטו לעיל, איני מוצא עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. על כן, אציע לחבריי שנדחה את הערעור. נוכח האמור בפסקה 14 דלעיל, אציע שלא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏כ"ב בטבת התשע"ד (‏25.12.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11076990_L13.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il