אריאן תעיזי נ. נש'מ / מדינת ישראל

בבית המשפט העליון עש"ם 7686/00 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש המערערת: אריאן תעיזי נגד המשיב: נציבות שירות המדינה ערעור על פסק דין מיום 23.8.98, על גזר הדין מיום 26.9.00 ועל הכרעת הדין מיום 14.3.01 של בית הדין המשמעתי של שרות המדינה בבד"מ 37/95 בשם המערערת: עו"ד יונתן גליק בשם המשיב: עו"ד אורי כרמל פסק-דין 1. המערערת שימשה כעובדת בית המשפט במשך כ-22 שנה, ומשנת 1992 הועסקה כמזכירה במחלקת קדם משפט בבית משפט השלום בתל-אביב. נגד המערערת הוגש ביום 19.6.95 כתב תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. כתב תובענה זה תוקן מספר פעמים, ונוסחו הסופי (שאליו מתייחסת הכרעת בית הדין) הוא מיום 29.12.96. בכתב התובענה הואשמה המערערת בשלושה אישומים. לפי האישום הראשון, לא קיימה הנאשמת את המוטל עליה והתרשלה במילוי תפקידה בחמישה מקרים שאירעו במועדים שונים, בין חודש דצמבר 1992 לבין חודש מרץ 1995. לפי האישום השני התנהגה המערערת באופן שאינו הולם את תפקידה כעובדת מדינה, זלזלה בקהל הפונים אליה, התפרצה בצעקות כלפי הקהל ונקטה ביחס בוטה ופוגע כלפי הפונים אליה וכלפי עובדים וממונים עליה. אישום זה מבוסס על שישה מקרים שאירעו במועדים שונים, בין חודש ינואר 1993 לבין חודש נובמבר 1995. לפי האישום השלישי, המערערת לא צייתה להוראות הממונים עליה בארבעה מקרים שאירעו במועדים שונים, בין חודש אוגוסט 1994 לבין חודש נובמבר 1995. על בסיס אישומים אלה הואשמה המערערת בעבירות לפי סעיף 17(1), 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963. הדיון בתובענה בפני בית הדין למשמעת נתמשך זמן רב, ונשמעו עדים רבים, ולבסוף ניתן פסק הדין בעניינה של המערערת ביום 23.8.98 שהרשיעה במרבית האישומים כנגדה. גזר הדין ניתן ביום 26.9.00 ובו נקבע כי המערערת תפוטר מעבודתה תוך שמירה על הזכויות שצברה. במקביל להתנהלות ההליכים כנגד המערערת בבית הדין המשמעתי, הושעתה המערערת מעבודתה בעקבות האירועים מיום 28.11.95. ביחס לאירועים אלה נטען כלפי המערערת כי בהתנהגותה היא הפריעה למהלך העבודה כך שהעבודה בבית המשפט שובשה לחלוטין, כי היא השתמשה בלשון בוטה כלפי עובדים אחרים וכלפי הממונים עליה וכי הפרה הוראה של סמנכ"ל בכיר למינהל בהנהלת בתי המשפט (להלן: הסמנכ"ל), לעבור לעבודה שאין בה קבלת קהל. בעקבות כך, הודיעו למערערת על הכוונה להשעותה מעבודתה, ולאחר שנתקבלה תגובתה להודעה, הודיע לה מנהל בתי המשפט (ביום 5.12.95) כי היא מושעית מעבודתה באופן זמני; לאחר מכן הודיע לה נציב שירות המדינה (ביום 4.1.96) כי היא מושעית מעבודתה עד גמר ההליכים המשמעתיים שננקטו נגדה. עם קבלת ההודעה בדבר ההשעיה, הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה לקבלת צו שיאסור על השעייתה ויורה על החזרתה לעבודה. הליכים אלה נמשכו זמן רב ובסופם פסק בית הדין הארצי לעבודה (ביום 20.1.00) כי הליך השימוע של המערערת בפני נציב שירות המדינה היה פגום, ולכן החליט לבטל את החלטת ההשעיה ולהחזיר את העניין לנציב, כדי שישמע את המערערת כנדרש ויחליט בדבר ההשעיה מחדש. בעקבות החלטת בית הדין פנה נציב שירות המדינה אל המערערת בבקשה לקבל את טיעוניה, אך המערערת נמנעה מלהגישם, ועל כן, החליט שוב (ביום 9.4.00) להשעות את המערערת. לאחר מכן הגישה המערערת את טיעוניה לנציב, הטיעונים נשקלו על ידו, והוא החליט (כפי שהודע למערערת במכתב מיום 31.5.00) כי ההשעיה תעמוד בתוקפה. בעקבות גזר הדין שבו נקבע כי המערערת תפוטר מעבודתה, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע העונש לבית משפט זה. נציבות שירות המדינה לא התנגדה לבקשה. לפיכך, החליט בית המשפט לעכב את פיטורי המערערת עד להכרעה בערעור. משמע, המערערת עוד לא פוטרה, אולם היא עדיין מושעית מעבודתה עד עצם היום הזה, במשך תקופה של חמש וחצי שנים לערך. 2. ביום 25.10.00 הוגש לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי, ולאחר מכן (ביום 3.12.2000) הוגשו נימוקי ערעור מפורטים שהתייחסו הן להרשעה עצמה והן לאמצעי המשמעת שנגזר על המערערת. בפסק דינו בערעור קבע השופט זמיר, כי פסק הדין של בית הדין למשמעת אינו מפורט ומנומק דיו שכן אינו כולל הצגה של השאלות השנויות במחלוקת ושל הראיות שהובאו בידי בעלי הדין ואף אינו כולל קביעה של ממצאים על יסוד ראיות אלו. על כן, קבע השופט זמיר כי בית הדין למשמעת לא קיים את החובה שנקבעה בתקנה 47 לתקנות שירות המדינה (משמעת)(סדרי הדין של בית הדין), התשכ"ג-1963 (להלן: תקנות שירות המדינה). בעקבות קביעתו זו, פסק השופט זמיר כי התיק יוחזר אל בית הדין כדי שיכתוב את פסק הדין מחדש על יסוד הראיות שהובאו לפניו. פסק הדין החדש של בית הדין למשמעת 3. בית הדין דן בכל אחד משלושת האישומים כנגד המערערת בנפרד. ביחס לאישום הראשון שעניינו אי קיום המוטל עליה כעובדת מדינה והתרשלות במילוי תפקידה, החליט בית הדין לזכות את המערערת מחמת הספק מאישום זה הכולל את האירועים המנויים בסעיפים 1(א), 1(ג), 1(ד) ו-1(ה) לאישום הראשון. אירועים אלה נסובים רובם ככולם סביב תיקים שלא נמצאו במקומם ושהמערערת על פי הנטען, לא עשתה מאמץ ראוי לחפשם ובשל כך נגרם נזק או שהיה עלול להיגרם נזק לבעלי הדין. בית הדין קבע כי אף על פי שהנאשמת לא השתדלה במיוחד לסייע לפונים אליה, הרי שבראייתה היא פעלה כפי שמצופה ממנה, וכפי שנהגו אחרים, בעיקר ביחס לסוגיית מציאת תיקי בתי משפט "אבודים", ועל כן, החליט לזכותה מחמת הספק מאישומים אלה. על זיכוי זה אין בפניי כל ערעור. ביחס לאישום השני שעניינו התנהגות בלתי הולמת ובוטה של המערערת כלפי הפונים אליה וכלפי חבריה לעבודה שוכנע בית הדין באשמתה של המערערת והרשיעה בכל האירועים הנכללים באישום זה - סעיף 1(ב) לאישום הראשון וסעיפים 1(ב), 1(ג), 1(ד), 1(ה), ו-1(ו) לאישום השני - למעט סעיף 1(א) לאישום השני שבוטל על ידי התביעה. בית הדין קבע ביחס לאישום זה כי: "העדויות הארוכות והמפורטות, שהושמעו בפניו בנדון, הותירו בנו רושם קשה מאוד לגבי תפקודה והתנהגותה של הנאשמת [המערערת] עם הקהל. יש לזכור, כי הופיעו בפנינו עדים, שאינם מהווים חלק ממנגנון בית המשפט, עדים הנזקקים לשירותי המזכירות של בית המשפט, אשר קשה להניח כי חברו יחדיו כדי להשחיר את שמה של הנאשמת [המערערת] או לגרום לה נזק. חלק מן העדים שהעידו בפנינו היו מזועזעים בעת מתן העדות, כאילו לא עברו חודשים מאז פגישתם הטראומטית עם הנאשמת [המערערת], דבר שיש בו כדי להעיד על עומק פגיעתה בהם." (פיסקה 5 לפסק דינו של בית הדין קמא) ההרשעה באישום זה מבוססת על שישה פרטי אישום שונים שביחס לכולם העדיף בית הדין את גרסת התביעה ועדיה על פני גרסת המערערת. בפריט האישום הראשון הואשמה המערערת כי הטיחה עלבונות וצעקה על עו"ד חייר, לאחר שזו התלוננה בפני הממונה על היעדרותה של המערערת מעמדתה למשך כ-30 דקות. בית הדין קיבל את גרסתה של עו"ד חייר ביחס להתנהגותה של המערערת, ודחה את טענת המערערת כי היא התנצלה בפני עו"ד חייר והסבירה כי היא נאלצת לצאת לאכול ולשתות בשל מצבה. בפריט השני הואשמה המערערת כי תקפה מילולית בצורה בוטה ובצעקות את עו"ד מלצר שביקשה להיכנס למדור שבו עבדה המערערת. בית הדין קיבל את עדותה של עו"ד מלצר, ודחה את טענת המערערת כי פעלה לפי הוראות הממונים עליה שלא לקבל קהל לפני שמונה וחצי בבוקר, וכי לא צעקה על עו"ד מלצר אלא דיברה בקולה שהוא גבוה באופן טבעי. בפריט האישום השלישי הואשמה המערערת כי התייחסה בצורה בוטה ובחוסר רצון לסייע כלפי מר מיכאל כהן שנזקק לשירותיה. המערערת טענה כי היא הבהירה לעד שבקשתו אינה תקינה וכי אין זה מתפקידה ואף אסור לה לתקן בקשות המוגשות לה. לטענתה, היה זה מר כהן אשר צעק והעליב אותה. גם ביחס לפריט זה העדיף בית הדין את עדותו של מר כהן ואת גירסת התביעה שהתבססה על עדותו. בפריט האישום הרביעי, הואשמה המערערת כי צעקה וגידפה את גב' בר-נהור שפנתה אליה לצורך קבלת שירות, וכי גם לאחר שקיבלה גב' בר-נהור את האישורים שביקשה, יצאה אחריה המערערת למסדרון והמשיכה לקללה ולגדפה. בית הדין שוכנע מעדותה של גב' בר-נהור והרשיע את המערערת גם ביחס לפריט אישום זה. בפריט האישום החמישי, הואשמה המערערת כי צעקה על עו"ד גולדברג, משום שניסה להיכנס לחדר המזכירות לפני שעה שמונה וחצי בבוקר. על התפרצותה של הנאשמת העידו הן עו"ד גולדברג עצמו, והן עדים נוספים וביניהם אילן בר שעבד עם המערערת באותה מחלקה. המערערת טענה כי התפרצותה כלפי עו"ד גולדברג נבעה מניסיונו החוזר ונשנה להיכנס לתוך המחלקה לפני שמונה וחצי, וזאת למרות בקשותיה החוזרות שימנע מלעשות כן. בית הדין קבע, כי גם אם טענותיה של המערערת ביחס להתנהגותו של עו"ד גולדברג נכונות הרי שאין כל הצדקה לתגובתה של המערערת ולא ניתן לראות בהתנהגותה משום "התנהגות סבירה, נכונה ומוצדקת נוכח הנחיות הממונים עליה", ולכן הרשיעה גם בפריט אישום זה. בפריט האישום השישי והאחרון, הואשמה המערערת כי נכנסה לחדרו של האמרכ"ל יוסי חבשה שהיה לאחר ניתוח לב, והתפרצה כלפיו בצעקות, וכי לאחר שהמזכיר הראשי נכנס כדי להרגיעה צעקה גם עליו. בית הדין הרשיע את המערערת גם בפריט זה לאחר ששוכנע בנכונות העדויות שהושמעו ביחס לאירוע, בעיקר עדויותיהם של המזכיר הראשי ומר חבשה. בית הדין קבע כי גם אם נכונה טענות המערערת כי הצעקות שהושמעו בחדרו של מר חבשה לא כוונו כלפיו, וכי בינה ובין המזכיר הראשי קיים סכסוך מתמשך, הרי אין כל הצדקה להתנהגותה המתוארת של המערערת. באישום השלישי הואשמה המערערת באי ציות להוראות הממונים עליה ובעיקר באי קיום הוראות שניתנו לה על ידי המזכיר הראשי והסמנכ"ל. בית הדין קיבל את עמדת התביעה גם ביחס לאישום זה והרשיע את המערערת בכל ארבעת פרטי האישום הכלולים בו: סעיפים 1(א)- 1(ד) לאישום השלישי. שלושת פרטי האישום הראשונים השייכים לאישום השלישי עוסקים בהשתלשלות האירועים בעקבות הוראתו של המזכיר הראשי למערערת לעבור לעמדה האחורית שבה אין מגע עם קהל, וזאת לאחר שהגיעו אליו תלונות ביחס ליחסה הגרוע של המערערת לקהל. הוראה זו ניתנה על ידי המזכיר הראשי ביום 23.8.94, ולפיה היה על המערערת לעבור לעמדה האחורית החל מיום 1.9.94. על פי הנטען בתובענה, המערערת סירבה לקיים את הוראת המזכיר ולא עברה לעמדה שנקבעה לה למרות מכתביו של המזכיר אליה ביום 2.10.94 וביום 3.10.94. על פי הנטען, רק במאי 95 עברה המערערת לעמדה האחורית וכחודש לאחר מכן, ביום 25.6.95 שבה המערערת למקומה המקורי, בניגוד להוראות סגן המזכיר הראשי, ותוך שהיא מסלקת את חפציה של העובדת שישבה במקום. בית הדין קיבל את גרסת התביעה ביחס לשלושת פרטי האישום האמורים בהתבססו הן על עדותם של המזכיר הראשי וסגנו (ביחס לאירוע ביום 25.6.95), והן בהתבסס על עדותה של המערערת עצמה שלא הכחישה כי סירבה לעבור אחורה, אך טענה להגנתה, כי סירובה נבע מרצונה למצות לפני כן הליכים שונים, ורק משאלה לא עלו יפה הסכימה לעבור לעמדה האחורית. המערערת גם אישרה את פרטי האירוע מיום 25.6.95 אולם טענה כי עשתה זאת בלית ברירה משום שהמזכיר סירב לשקול מחדש את מצבה לאחר שלושה חודשים ששהתה בעמדה האחורית ונשללה ממנה הזכות להשתתף בעיקולים וכך לקבל תוספת למשכורתה. בית הדין קבע בעניין זה כי: "גם [אם] נרצה לבין [כך] את מצוקתה של הנאשמת [המערערת] ואת הנזק הכלכלי שנגרם לה עקב שלילת העיקולים ממנה וגם אם נבין ללבה, שהרחקתה מקבלת קהל פגעה בכבודה, לא נוכל, בשום פנים, לראות בהתנהגותה של הנאשמת [המערערת] בנדון "צעד סביר על רקע העוול השרירותי וההפרה הבוטה של הסיכומים עמה", כפי שמבקש מעמנו הסניגור בסיכומיו." (עמ' 8 לפסק הדין של בית הדין קמא) פריט האישום הרביעי לאישום השלישי, עוסק באירוע ספציפי שהתרחש ב- 28.11.95, ובית הדין נדרש לשאלה: האם אכן ביום זה, כפי שנטען, הורו המזכיר הראשי והסמנכ"ל למערערת לעבור לעמדה האחורית. ביחס לפריט אישום זה טען בא-כוחה של המערערת כי המזכיר לא נתן ביום זה כל הוראה למערערת לעבור לעמדה האחורית, והוראתו של הסמנכ"ל הייתה לעבור לעמדה האחורית החל מיום 1.12.95, ולכן אין לומר כי המערערת הפרה הוראה ביום 28.11.95, כפי שנטען בפריט הרביעי לאישום השלישי. בהתבסס על עדויותיהם של המזכיר ושל הסמנכ"ל, ואף על הודאתה של המערערת עצמה קבע בית הדין, כי המערערת קיבלה הוראה מן המזכיר כבר באותו יום, והיא סירבה לנהוג לפיה, והבהירה כי גם לא תעבור לעמדה האחורית בעתיד. בית הדין קבע ביחס לאישום השלישי כי: "הוראה של ממונה יש לקיים, גם אם אין היא נראית לעובד מוצדקת על פניה. ניתן להאבק בהוראה שהעובד סבור כי היא אינה צודקת, אך לא בדרך שנקטה הנאשמת [המערערת]. ממונה אינו יכול להפעיל מערכת אם עובד אינו נשמע לו ומתסיס את האוירה סביבו." (עמ' 9 לפסק הדין של בית הדין קמא) בסיום הכרעת דינו אף דחה בית הדין את הטענות כי מעשיה של המערערת נכנסים להגדרת "זוטי דברים" בקבעו כי שמירה על צביונו של השירות הציבורי ועל היחס שניתן על ידי עובדיו הוא בגדר תפקידו של בית הדין ואינו בבחינת "זוטי דברים". בית הדין גם דחה את טענותיה הקשות של המערערת כנגד מזכיר בית המשפט, וקבע כי מדובר בטענות "החורגות מגדר הטעם הטוב". בגזר הדין ציין בית הדין כי "נותר בו רושם קשה ביותר מתפקודה והתנהגותה של הנאשמת", והוסיף כי "הנאשמת גרמה סבל רב למערכת והתסיסה את כל האוירה סביבה, ולא יהיה זה מוצדק לאפשר את חידוש הנזק למערכת או את המשכו". לפיכך החליט בית הדין לפטר את המערערת לאלתר משירות המדינה. עם זאת, בהתחשב במצבה הבריאותי, הכלכלי והסוציאלי של המערערת ובהצעת התביעה כי המערערת תוכל לקבל גימלה באופן מיידי עם פיטוריה, החליט בית הדין כי המערערת תפוטר "ללא פגיעה בדרגה או בזכויות הפרישה שצברה". הערעור המתוקן 4. לאחר כתיבת הכרעת הדין מחדש בידי בית הדין קמא, הגיש בא-כוח המערערת הודעת ערעור מתוקנת ומפורטת ביותר, שבה השיג הן על ההרשעה והן על אמצעי המשמעת שהוטלו על המערערת. בערעור נטען כי בית הדין קמא טעה משנמנע מלאזכר את השתלשלות העניינים שקדמה לכתיבת הכרעת הדין המפורטת, ובמיוחד החזרת התיק לכתיבה מחדש בבית הדין. לטענת המערערת, חרג בית הדין בהכרעת הדין החדשה מקביעות שקבע בפסק הדין המקורי, ובנוסף, חשף עצמו בית הדין, מבלי לציין זאת, לעיקרי הטיעון שהוגשו כערעור לבית משפט זה ביחס לפסק הדין המקורי. לטענת המערערת בעשותו כן פעל בית הדין שלא כמקובל, בניגוד לכללי הגילוי הנאות ושלא בתום לב. גם לגופה של הכרעת הדין העלה בא-כוח המערערת טענות מטענות שונות אשר נתייחס להלן לעיקריות שבהן. באשר לאישום השני שעניינו התנהגות לא הולמת ובוטה כלפי פונים וכלפי עובדים, טענה המערערת כנגד כל אחד מפרטי האישום שהם הורשעה. עיקר טענותיה היו כי היא פעלה בהתאם להנחיות שקיבלה, ועל כן, לא ניתן לבוא אליה בטרוניה. לשיטתה, האירועים הקשורים בעו"ד מלצר ועו"ד גולדברג התפתחו משום שהם נהגו בניגוד לכללים ונכנסו למזכירות לפני שעות קבלת הקהל, וכך גם ביחס למר כהן, שסירובה להעניק לו הסברים או יעוץ נבעו מן ההנחייה מפורשת שקיבלו העובדים במחלקה שלא לענות לשאלות משפטיות. ביחס לכל אחד מן האירועים האחרים מעלה המערערת הסברים מהסברים שונים :ביחס לאירוע הקשור בעו"ד חייר טענה המערערת, כי פעלה כפי שפעלה מתוך מצוקה בריאותית בשל מחלת הסוכרת שממנה היא סובלת. ביחס לאירוע הקשור בגב' בר-נהור טענה כי הגיבה לפרובוקציה מצד גב' בר-נהור אשר קיללה אותה. ביחס לפריט האישום העוסק בצעקותיה של המערערת כלפי מר חבשה והמזכיר הראשי, טוענת המערערת כי הצעקות לא כוונו כלפי מר חבשה וכך גם עולה מעדותו. כמו כן, טוענת המערערת כי לאור העובדה שסעיף 1(א) לאישום השני בוטל לאחר ההקראה, היה מקום לזכותה מפריט זה. גם באשר לאישום השלישי שעניינו אי ציות להוראות הממונים עליה, טענה המערערת כנגד כל אחד מפרטי האישום. בראש ובראשונה היא טענה כנגד הרשעתה בפריט האישום שבסעיף 1(ד) לאישום השלישי, קרי: אי ציות להוראות הסמנכ"ל והמזכיר הראשי מיום 28.11.95 שהורו לה לעבור לעמדה האחורית. לטענתה, מן העדויות עולה, כי לא ניתנה לה כל הוראה באותו מועד מידי המזכיר הראשי, ולפי ההוראה היחידה שניתנה לה מידי הסמנכ"ל היה עליה לעבור עמדה ביום 1.12.95. משום שהושעתה כבר החל מאותו יום, הרי שלטענתה לא הייתה יכולה כלל להפר את ההוראה שניתנה לה מידי הסמנכ"ל. ביחס להפרת ההוראות שניתנו קודם לכן (סעיפים 1(א)-1(ג) לאישום השלישי) מעלה המערערת טענות רבות, החל מטענת חוסר סמכות ולפיה כלל לא היה בסמכות המזכיר הראשי להעביר את המערערת מעמדתה, וכלה בטענות ולפיהן הליך העברתה מעמדתה נעשה בניגוד לסיכום המוקדם עם הועד. כמו כן, מציינת המערערת כי שהתה בעמדה האחורית ארבעה חודשים ולא חודש אחד בלבד, ומשלא נעשה דבר כדי לבטל את הסנקציות שהוטלו עליה, לא הייתה לה ברירה לטענתה אלא לעשות דין לעצמה ולשוב לעמדתה הקודמת. ביחס לגזר הדין טוענת המערערת כי אמצעי המשמעת שהוטל עליה חמור ביותר, במיוחד ביחס למקובל במקרים אחרים, וכי יש לשקול לקולה נימוקים רבים: העובדה כי נציג המשרד לא התייצב להביע עמדה ביחס לאמצעי המשמעת שיוטל עליה, העוול שנגרם לה בהשעייתה שלא כדין במשך שנים רבות וכן הזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירות המיוחסות לה. לטענת המערערת, היה מקום לשקול הטלת אמצעי משמעת חמור פחות כמו העברתה למשרה אחרת בהנהלת בתי המשפט תוך פסילתה ממילוי תפקיד מסוים. 5. בתשובתו לערעור, בעל-פה ובכתב, טען בא-כוח המדינה, כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית הדין קמא, והמתבססים, במידה רבה, על העדפת העדויות שנשמעו בבית הדין, על פני עדותה של המערערת. לטענתו, העדויות כנגד המערערת נשמעו מפי אזרחים שאינם מכירים זה את זה אשר העידו על התנהגותה של המערערת במקרים שונים, ומטעם זה מחזקות הן מאוד אלה את אלה. בא-כוח המדינה טען ביחס לפרטי האישום העוסקים בהתנהגות בוטה ומעליבה של המערערת, כי טענותיה של המערערת ביחס לרקע להתנהגותה אינם מספקים, וכי אינם יכולים להצדיק התפרצויות כה בוטות. כמו כן, לטענתו, אישומים אלה מחוזקים אף בידי העדים שהובאו מטעמה של המערערת ושניסו לדבר בזכותה. ביחס לאישום השלישי שעניינו הפרת הוראות הממונים עליה, טוען בא-כוח המדינה, כי עיקר האישום נסוב סביב סירובה של המערערת לבצע הוראות שניתנו לה על ידי המזכיר הראשי. לטענתו, ביחס לשלושת פרטי האישום הראשונים, אין חולק על התנהגותה של המערערת, היא מודה בכך, ואף איש הועד מעיד על כך. ביחס לאישום הרביעי, מודה בא-כוח המדינה, כי קיים אי דיוק בניסוחו, שכן ביום 28.11.95 לא הפרה המערערת עדיין את הוראת הסמנכ"ל. עם זאת, הוא מציין, כי משום שעיקר האישום עוסק באי קיום הוראות המזכיר הראשי, ומשום שביום המדובר, סירבה המערערת לקבל לידיה את מכתבו של הסמנכ"ל, הרי שגם בהינתן אי דיוק זה, התנהגותה עולה כדי עבירת משמעת. ביחס לסעיף 1(א) לאישום השני שבוטל לאחר ההקראה, טען בא-כוח המדינה, כי אין בסיס לטענת המערערת, כי יש לזכותה מפרט אישום זה, שכן על-פי תקנות 14 ו-15 לתקנות שירות המדינה, בדין המשמעתי, כאשר מבוטל אישום לפני מתן פסק הדין, האישום מבוטל ואין לזכות בגינו. ביחס לגזר הדין, טען בא-כוח המדינה, כי גזר הדין הולם את הנסיבות של המקרה המדובר. לטענתו, למרות היעדרות נציג המשרד מן הדיון בטרם מתן גזר הדין, מעדות נציג התביעה בדיון עולה כי עמדתו היא על דעת המשרד. לטענתו, גם אם נפלו פגמים בהליך ההשעייה של המערערת אין בכך כדי לבטל את האינטרס הציבורי בפיטוריה, במיוחד שהפגם המיוחס בהליך לא היה חמור. לטענתו, בהתחשב בסכסוכים הרבים שבהם הייתה מעורבת המערערת והניסיונות החוזרים ונשנים להעמידה על חובותיה, אין מנוס עתה מנקיטה בצעד החמור של פיטורין. הערעור על הכרעת הדין 6. בפתח הדברים, עלי לדחות את טענותיו של בא-כוח המערערת ביחס לחוסר תום ליבו, כביכול, של בית הדין קמא, הנחשף בכתיבת הכרעת הדין החדשה. בהתאם למצוות בית משפט זה, חזר בית הדין וכתב מחדש את הכרעת דינו בסוגייה שלפנינו על בסיס הראיות שהוצגו בפניו. ברור כי במסגרת הכרעת הדין המפורטת נדונו גם שאלות שלא הוצגו במפורש בפסק הדין המקורי, וגם הדיון בסוגיות שהוצגו בקצרה בפסק הדין המקורי, היה רחב הרבה יותר בהכרעת הדין החדשה. הפירוט מתחייב מעצם החזרת התיק לבית הדין, שכן לשם כך הוחזר, ועל כן, אין מקום לטענותיו המקדמיות של בא-כוח המערער בעניין זה. ביחס לפרט האישום בסעיף 1(א) לאישום השני, הצדק עם התביעה בטענתה כי ניתן לבטל אישום באותו שלב של ההליכים, מבלי שינתן זיכוי. על כן, אין מקום לזכות את המערערת מאישום זה ודי בביטולו. לעניין זה ההוראות המנחות הן ההוראות הספציפיות הנוגעות לסדרי הדין בדין המשמעתי של שירות המשנה הקבועות בתקנות שירות המדינה. בתקנה 14 נאמר במפורש כי: "תובע רשאי בכל עת לאחר התחלת הדיון ולפני מתן פסק הדין... (1) לחזור מתובענה או מאישום שבה ..." ובמצב של חזרה מאישום חלה הוראת תקנה 15 הקובעת כי: "חזר בו התובע מתובענה או מאישום, יבטל בית הדין את האישום שממנו חזר." בעניין זה אין בידי לקבל את טענת המערערת, כי יש משמעות לכך, שהמשיבה לא אמרה במפורש כי ברצונה לחזור מן האישום והסתפקה בסיכומיה בלציין כי "יש למחוק את סעיף 1(א) מהאישום השני (הדגשה הוספה)". המשמעות של בקשה למחיקת האישום זהה לחזרה מאישום ולכן, תוצאתה זהה. ביחס לפרטי האישום העוסקים בהתנהגות בוטה ובלתי הולמת של המערערת כלפי קהל הפונים אליה (סעיף 1(ב) לאישום הראשון, וסעיפים 1(א)-1(ה) לאישום השני), הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את הערעור ביחס לכל פרטי האישום הכלולים באישומים אלה. פרטי האישום הנוגעים להתנהגות הבלתי הולמת, הבוטה והמזלזלת של המערערת עלו מעדויות שונות של אזרחים רבים שנזקקו לשירותיה, וכן מעדויותיהם של חבריה לעבודה של המערערת ובכלל זה עדים שהובאו על ידה. מרבית העדויות הושמעו בידי אנשים שלא הכירו זה את זה, ואף לא הכירו את המערערת הכרות של ממש, ועל כן, לא היה להם כל מניע לטפול האשמות שווא עליה. בית הדין בחר לקבל את העדויות הללו ולהעדיף אותן על פני עדותה של המערערת, ומכיוון שמדובר בממצאי מהימנות מובהקים, איני רואה מקום להתערב בהם (ראו בעניין זה: ער"מ 1351/95 ליאון פינקלשטיין נ' התובע בבית הדין המקומי למשמעת של עובדי עיריית ירושלים, פ"ד מט(5) 573, 577; עש"מ 7/78 דוד פוירברגר נ' נציב שירות המדינה, פ"ד לב(3) 216, 223). גם ההסברים שנותנת המערערת בהודעת הערעור לאירועים הללו, אינם יכולים לסייע בידה. הסברים אלה הועלו רובם ככולם, בבית הדין קמא, ונדחו על ידו. אף אני סבורה, כי הסברים אלה אינם מספקים. גם אם מדובר ב"קהל קשה", שאינו מקפיד על הכללים הנוגעים לשעת הכניסה, ולאופן המסירה של כתבי בית דין, אין בכך כדי להצדיק התפרצויות בוטות וגידופים כלפי קהל הפונים מצד המערערת. יש לזכור כי : "התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא, כאמור, למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה או בתדמית של שירות זה, שכן תדמית ראויה היא תנאי הכרחי לפעילות תקינה של השירות." (דברי השופט זמיר בעש"מ 7778/00 - פנחס ועקנין נ' נציב שירות המדינה (לא פורסם)) ברור כי יחס בלתי הולם, הטחת עלבונות וצעקות כלפי קהל הפונים הנזקק לשירותיו של עובד המדינה אינו מתיישב עם הרצון לשמור על תדמיתו של שירות המדינה כגוף המעניק יחס אדיב וענייני לאזרחים הפונים אליו לקבלת שרות והוא מהווה התנהגות בלתי הולמת. גם ביחס לפריט האישום המופיע בסעיף 1(ו) לאישום השני, שעניינו התפרצותה של המערערת כלפי מר חבשה וכלפי המזכיר הראשי ביום 28.11.95, שבעקבותיו (ובעקבות התפרצות נוספת באותו יום) הושעתה המערערת, איני רואה מקום לקבל את ערעורה של המערערת, גם אם צודקת היא בטענתה כי צעקותיה לא כוונו כלפי מר חבשה, ולא נתפסו כך על ידו. כפי שעולה מעדותו, לאחר שהמערערת נכנסה לחדרו ועיינה בתיקה האישי ובהערכה השנתית שלה, היא הייתה נסערת מאוד והחלה לצעוק. לעניין זה, אין לייחס חשיבות לכך שהצעקות לא כוונו כלפי מר חבשה אישית, שכן תגובתה בכל מקרה הייתה חריפה ביותר ובלתי ראויה. מר חבשה עצמו מעיד כי: "היא הייתה נסערת וגם בכתה, היא התחילה לצעוק, היא קיבלה את זה מאוד קשה ... היה ידוע שהיא היתה אמוציונלית, היא טיפוס שמגיב בצעקות..." (עמ' 45-46 לפרוטוקול). מן העדויות עולה כי עם כניסתו של המזכיר הראשי לחדר התפתחו חילופי דברים קשים גם בין המזכיר והמערערת, והיא אף סירבה לצאת מן החדר על פי הוראתו. מכל האמור עולה, כי התנהגותה של המערערת ביחס לאירוע נשוא פריט אישום זה הייתה בלתי הולמת והרשעתה בגינו הייתה כדין. ביחס לאישום השלישי שעניינו אי ציות המערערת להוראות הממונים עליה (סעיפים 1(א)-1(ד) לאישום השלישי), יש מקום להפריד בין שלושת פרטי האישום הראשונים ובין פריט האישום האחרון (סעיף 1(ד)). ביחס לשלושת פרטי האישום הראשונים, סבורה אני כי אין מקום להתערב בהכרעתו של בית הדין קמא שהחליט להרשיע את המערערת במיוחס לה בכתב התובענה. למעשה, כפי שעולה מעדותה של המערערת עצמה, אין חולק על מרבית העובדות האמורות בכתב התובענה. המערערת מודה כי לא עברה לעמדה האחורית, שבה אין מגע עם הקהל, כשהתבקשה לעשות כן באוגוסט 1994, ואף לא עברה לעמדה זו, בחודש אוקטובר בהתאם לסיכום שהושג עם הועד בעניינה, ולמרות מכתביו של המזכיר הראשי בעניין (עמ' 85 לפרוטוקול הדיון בבית הדין קמא). כמו כן, המערערת מודה כי חזרתה לעמדתה המקורית ביום 25.6.95, תוך סילוק חפציה של עובדת אחרת, נעשה על דעת עצמה ובניגוד להוראת הממונים עליה (עמ' 86 לפרוטוקול הדיון בבית הדין קמא). הפרט היחיד שהמערערת חולקת עליו ביחס לאישומים אלה, נוגע לתקופה שבה שהתה בעמדה האחורית, ונראה כי בעניין זה הצדק עמה. כפי שעולה מעדויות שונות ובכלל זה מעדותו של המזכיר הראשי המערערת עברה לעמדה האחורית כבר בחודש פברואר 1995, ולכן חזרתה לעמדה הקדמית הייתה לאחר ארבעה חודשים ששהתה בעמדה האחורית ולא לאחר חודש בלבד. עם זאת, תיקון קל זה אינו משפיע על מהותן של ההאשמות, שכן גם לפי גרסה זו, מעברה לעמדה האחורית התבצע חודשים רבים לאחר מתן ההוראה לעשות כן, ואף לאחר שחלפה הארכה שניתנה לה בסיכום עם הועד, וחזרתה לעמדתה הקודמת נעשתה על דעת עצמה ובניגוד להוראה מפורשת. ההסברים שמעלה המערערת לאי מילוי ההוראות שניתנו לה, החל מרצונה לפנות לגורמים שונים שיסייעו לה, וכלה, במצוקתה הכלכלית והנפשית על רקע העברתה לעמדה האחורית, ושלילת השתתפותה בעיקולים, אינם הסברים מספקים. גם הטיעון שהעברה מעמדה לעמדה אינה בסמכותו של המזכיר הראשי, אינה מתיישבת עם העדויות שנשמעו בבית הדין קמא (ראו למשל: עדות הסמנכ"ל בעמ' 58 לפרוטוקול). מכל מקום, כפי שציין בית הדין קמא, גם אם המערערת לא הסכימה עם צעדים אלו, ואפילו אם צעדים אלה לא היו הוגנים לדעתה, היה עליה למלא אחר ההוראות שניתנו לה, ולמחות על הצעדים הללו בצורה לגיטימית ולא תוך הפרה בוטה של הוראות הממונים עליה. זו גם הייתה המלצת ועד העובדים כפי שעלתה מעדותו של מר איתן כהן חבר הועד. על כן, צדק בית הדין קמא משהרשיע את המערערת בפרטי האישום האמורים בסעיפים אלו. ביחס לפרט האישום האחרון באישום השלישי (סעיף 1(ד) לאישום השלישי), נראה כי נכונה טענת המערערת ועל כן יש מקום לזכותה מפרט אישום זה. כפי שעולה מחומר הראיות, המכתב שנכתב בידי הסמנכ"ל ביום 27.11.95 ונמסר לידי המערערת למחרת, מציין במפורש כי עליה לעבור לעמדה האחורית החל מיום 1.12.95. משום שהמערערת הושעתה מעבודתה כבר ביום 28.11.95, ולמעשה לא שבה לעבודתה מאז, לא ניתן לומר כי הפרה את הוראתו זו של הסמנכ"ל שהתייחסה למועד המאוחר בשלושה ימים מיום ההשעייה. לעניין זה, נראה כי טעה בית הדין משקבע כי גם אם היה מקום לחכות עד 1.12.95, הרי שניתן להרשיע את המערערת בפרט אישום זה על בסיס הפרת הוראתו המקבילה של המזכיר הראשי מאותו יום (28.11.95) שהתייחסה למעבר לעמדה האחורית, ועל יסוד העובדה כי המערערת סירבה לקבל את מכתבו של הסמנכ"ל. כפי שעולה בבירור מהוראתו של הסמנכ"ל ההשעייה התייחסה לתאריך עתידי, והוא אף הורה למזכיר הראשי להמתין עד ליום 1.12.95 לפני נקיטת צעדים נוספים. גם ההנחיות שניתנו למערערת ב- 28.11.95 בידי המזכיר, אם ניתנו כאלה, כפופות לארכה שניתנה לה על ידי הסמנכ"ל ואינן יכולות להוות בסיס להרשעה בפרט אישום זה. יצויין, כי הסירוב של המערערת לקבל את מכתבו של הסמנכ"ל, כשלעצמו מהווה לכאורה עבירת משמעת; אלא שהסרוב לא תואר בפרט האישום כפי שנוסח בכתב התובענה כמעשה עבירה, ועל כן אין להרשיע את המערערת בשלב זה של ההליכים בגינו. לסיכום, הערעור ביחס להכרעת הדין נדחה ביחס לכל פרטי האישום, למעט האישום המצוי בסעיף 1(ד) לאישום השלישי שממנו מזוכה בזאת המערערת. הערעור על גזר הדין 7. ביחס לערעורה של המערערת על גזר הדין, הגעתי לכלל מסקנה, כי למרות זיכויה של המערערת מאחד מפרטי האישום שבהם הורשעה, אין מקום להתערב בגזר דינו של בית הדין קמא, באשר לאמצעי המשמעת שנגזר עליה, קרי: פיטורין לאלתר תוך קבלת גימלה מלאה, ובלא לפגוע בזכויות הפרישה שצברה. כידוע, בית משפט זה אינו נוטה להתערב באמצעי המשמעת שנגזרו על ידי בית הדין למשמעת, אלא במקרה בו האמצעי הללו חורגים במידה ניכרת מן הראוי בנסיבות המקרה. (ראו למשל: עש"מ 7778/00 פנחס ועקנין נ' נציב שירות המדינה (לא פורסם)). בעניינה של המערערת אמצעי המשמעת הולמים את האישומים שבהם הורשעה המערערת, וזאת למרות זיכויה מאחד מפרטי האישום שבהם הורשעה בבית הדין קמא. אכן מדובר באמצעי משמעת חמור הבא לאחר הליך ארוך וקשה שבמהלכו נפלו לא מעט פגמים בהתנהלותן של הערכאות השונות. ואולם, אופיים של האישומים שבהם הורשעה המערערת, מחייב לקיים את מסקנת בית הדין בגזר דינו. המערערת הורשעה בגין שורה של אירועים שבהם התנהגה כלפי הפונים אליה בצורה בוטה שאינה הולמת עובד בשרות המדינה. היא המרתה את פי הממונים עליה לאורך תקופה ממושכת, ועשתה דין לעצמה, תוך התעלמות מהוראות ברורות שניתנו לה. למרות האזהרות הרבות שניתנו לה, והנסיונות שנעשו לסייע לה באמצעות חברי ועד העובדים, התנהגותה של המערערת לא השתפרה והיא המשיכה לנהוג כפי שנהגה קודם לכן. בא-כוח המערערת הדגיש בטיעוניו את נסיבותיה האישיות, אשר תרמו בודאי להתנהגות שבגינה הורשעה. אין ספק שלמערערת רקע אישי קשה והתפרצויותיה התכופות היו על רקע של לחץ, אך אין באלה כדי להצדיק את התנהגותה במהלך מילוי תפקידה. שירות המדינה אינו יכול להשלים עם כהונת עובד מדינה שאינו מקיים אחר כללי ההתנהגות הבסיסיים הנדרשים מכל עובד ציבור הן ביחסיו עם קהל והן ביחסיו עם הממונים עליו. גם הניסיון של בא-כוחה של המערערת להיבנות מאי הופעתו של נציג המשרד לדיון בטיעונים לאמצעי המשמעת, אין בו כדי להועיל למערערת. ככלל, איני סבורה כי להיעדרותו של נציג המשרד מן הדיון באמצעי המשמעת יש השלכה לקולה או לחומרה על גזר דינו של נאשם. אולם, אף אם נניח כי אילו נציג המשרד היה נוכח בדיון הוא היה מתבטא בזכות המערערת, לא היה בכך כדי לשנות את מסקנתי הסופית, כי אמצעי המשמעת שהוטלו על המערערת תואמים את האישומים המיוחסים לה, וכי בנסיבות שנוצרו אין מנוס מפיטוריה של המערערת מעבודתה בשירות המדינה, ואין ניתן להסתפק בהעברתה לתפקיד אחר בשירות. (השוו: עש"מ 5282/98 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 87, 95). יש לקוות כי העובדה שהפיטורין נעשו תוך מתן גימלה מלאה ושמירה על זכויות הפרישה של המערערת, תיתן מענה בנסיבות העניין, לנימוקים הסוציאליים והבריאותיים שהעלה בא-כוח המערערת. אשר על כן, הערעור לעניין הכרעת הדין נדחה ברובו, למעט ביחס לפרט אישום 1(ד) לאישום השלישי שממנו מזוכה המערערת. ביחס לגזר הדין, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ה באלול תשס"א (13.9.01). ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 00076860.N08 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444