דוד נוריאלי נ. מקס אנקונינה

16 1 בבית המשפט העליון רע"א 768/24 רע"א 801/24 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט ח' כבוב המבקש ברע"א 768/24 והמשיב ברע"א 801/24: דוד נוריאלי נ ג ד המשיבים ברע"א 768/24 והמבקשים ברע"א 801/24: 1. מקס אנקונינה 2. דינה אנקונינה בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת י' שבח, סג"נ) מיום 12.10.2023 בת"א 5565-05-23 בשם המבקש ברע"א 768/24 והמשיב ברע"א 801/24: עו"ד אוריאל מוזס; עו"ד אפרים ולדמן; עו"ד יובל לנדאו בשם המשיבים ברע"א 768/24 והמבקשים ברע"א 801/24: עו"ד אבי וינרוט פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו שתי בקשות רשות ערעור המופנות נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת י' שבח, סג"נ) מיום 12.10.2023 בת"א 5565-05-23 בו נדחתה בקשת המבקשים ברע"א 801/24 והמשיבים ברע"א 768/24 לביטול פסק בוררות שניתן על ידי הבורר, השופט (בדימ') יעקב שמעוני ביום 14.3.2023, והפסק אושר בכפוף לתיקונו. הרקע לבקשה בין הצדדים התנהל סכסוך עסקי ארוך שנים. בתמצית שבתמצית, מבקש 1 ברע"א 801/24 (ומשיב 1 ברע"א 768/24) (שייקרא להלן (גם יחד עם רעייתו): אנקונינה) טען כי הוא היה שותף עם המבקש ברע"א 768/24 והמשיב ברע"א 801/24 (להלן: נוריאלי) בנכסי נדל"ן שונים בעיר פריז שבצרפת. לעומת זאת, נוריאלי טען כי אנקונינה רק ניהל את עסקי הנדל"ן שלו אך לא היה שותף עמו, ואנקונינה אף חב לו סכומי כסף שונים בין היתר בגין הלוואות שהעמיד לרשותו אשר לא נפרעו. בכלל זה, ניתנו על ידו הלוואות על סך של למעלה מ-1,500,000 ש"ח לשם פירעון חובותיו לצדדים שלישיים, והלוואה נוספת על סך של 650,000 אירו לשם רכישת בית מלון בפריז יחד עמו (להלן: הלוואת המלון בצרפת). על רקע המחלוקות בין הצדדים, ביום 23.3.2015 הם חתמו על הסכם בוררות בו נקבע כי כל טענותיהם ותביעותיהם יועברו לבוררות, הבורר יפסוק על פי דין תורה והפסק יהיה מנומק בתמציתיות "אלא אם כן הודיעו הצדדים כי הם פוטרים את הבורר ממתן נימוקים" (להלן: הסכם הבוררות). בין הצדדים התנהלו שני הליכי בוררות שאינם מענייננו ועל כן לא אאריך על אודותם. רק אציין, לגבי החלק הרלוונטי לענייננו, כי בהליך שבו התבקשה העברת אחד מהבוררים הקודמים מתפקידם (ה"פ (מחוזי ת"א) 184-04-19) הגיעו הצדדים להסכמה כי הבורר יסיים את תפקידו לאחר שיכריע באחת הסוגיות שעמדו במחלוקת ביניהם, ולאחר מכן ימונה השופט בדימ' יעקב שמעוני לבורר (להלן: הבורר) שיכריע בתביעות שיוגשו לפניו, כאשר סוגיית הלוואת המלון בצרפת (לגביה הוגשה תביעה בצרפת) "תמשיך להתברר בצרפת". בהתאם להסכמות מונה הבורר לתפקידו, ושני הצדדים הגישו לו כתבי תביעה מטעמם. בכתב התביעה שהגישו אנקונינה התבקש לקבוע כי חלים יחסי שותפות בנוגע לנכסים בצרפת, אשר נרכשו באמצעות כספי השותפות ומשאביה, וכי יחס השותפות בין הצדדים עולה כדי 50% לכל אחד מהצדדים. מנגד, נוריאלי טען כי אין בסיס לטענת השותפות והגיש נגד אנקונינה תביעה כספית בסך של 1,700,000 ש"ח ו-1,322,682 אירו בגין הלוואות שנתן לאנקונינה ולא נפרעו (לרבות הלוואת המלון בצרפת), מעילות בכספיו בסכומים שונים ופיצוי עבור תקופה בה התגורר אנקונינה בנכס של נוריאלי מבלי לשלם לו על כך דבר. יצוין כבר עתה כי במוקד ענייננו עומדות שתי סוגיות שנכללו בכתב התביעה מטעם נוריאלי: האחת, סוגיית הלוואת המלון בצרפת, כאשר נוריאלי בכתב תביעתו טען כי על אנקונינה להשיב לו את הסך של 650,000 אירו שניתן לו כחלק מהתמורה עבור הטיפול בנכסי נוריאלי, לצורך רכישת בית מלון; והשנייה, הלוואות שהעמיד נוריאלי לרשות אנקונינה בשנת 2013 בסך כולל של 85,000 אירו, בעת שניהלו הצדדים הליכים משפטיים זה נגד זה (להלן: ההלוואות המאוחרות; לשם הנוחות, שני רכיבי תביעה אלה ייקראו להלן יחדיו: רכיבי התביעה הנוספים). בהסכמת הצדדים נקבע כי תחילה יכריע הבורר בשאלת קיומה של שותפות בין הצדדים ובשלב שני יידונו יתר העניינים. לפיכך הצדדים הגישו תצהירים, התקיימו דיוני הוכחות והוגשו סיכומים. ביום 16.1.2023 הזמין הבורר את הצדדים לפגישה "בלתי פורמאלית" במשרדו, ובתום הפגישה שהתקיימה ביום 25.1.2023 הוציא הבורר תחת ידו "החלטה שהתקבלה בהסכמת הצדדים" בה צוין כי "הצדדים השכילו לפתור ולהיפטר מהסכסוך ביניהם באופן שהבורר יוסמך להכריע בסכסוך במתכונת של סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984..." (להלן: החלטת הפשרה). בהמשך המסמך הובאו חילופי דברים בין בא-כוחו של נוריאלי לבין הבורר, אשר לשם חשיבותם יובאו להלן במלואם: "עו"ד מוזס [בא-כוחו של נוריאלי]: רק כדי לוודא, ההכרעה במתכונת של סעיף 79א תינתן רק לגבי שאלת השותפות. הבורר: ההכרעה במתכונת של סעיף 79א תינתן על כל התביעות. עו"ד מוזס: יש עניינים שאפילו לא נדונו כמו לגבי בית-המלון. הבורר: ההכרעה במתכונת של סעיף 79א תינתן רק לגבי התביעות הדדיות שהוגשו לבורר [...]." בהמשך לכך, ביום 14.3.2023 ניתן פסק הבוררות על ידי הבורר במתכונת סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק) ובו חייב את נוריאלי לשלם לאנקונינה סך של 1,500,000 ש"ח ודחה את יתר רכיבי התביעות ההדדיות של הצדדים למעט שני רכיבי התביעה הנוספים, לגביהם קבע כי אין בסמכותו להכריע בהם. בהתייחס לסוגיית הלוואת המלון בצרפת הבורר קבע כי רכיב תביעה זה אינו מצוי בגדרי סמכותו נוכח הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין בהליך ה"פ 184-04-19, על פיה הסוגיה תתברר בהליך המשפטי המתנהל בצרפת. בקשר לסוגיית ההלוואות המאוחרות, ציין הבורר כי בכתב התביעה עצמו נאמר כי מדובר בהלוואות שאינן קשורות לסכסוכים המשפטיים בין הצדדים ועל כן מדובר בעניינים אשר חורגים במובהק מהסכם הבוררות. לאחר מתן פסק הבוררות, הגישו אנקונינה לבורר בקשת "הבהרה" ו"תיקון טעות", בה צוין כי הבורר פסק "סכום אבסורדי" נוכח שווי תביעתם בסך כולל של כ-15,000,000 אירו. בקשתם נדחתה בהחלטה מיום 15.3.2023 בה הבהיר הבורר כי הסכום שנקבע בפסק הבוררות איננו טעות סופר אלא מדובר בתוצאה שנקבעה לאחר שנשקלו מלוא השיקולים הרלוונטיים בקשר לתביעותיהם ההדדיות של שני הצדדים. החלטה זו לא ערבה לחיכם של אנקונינה והם הגישו ביום 2.5.2023 לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לביטול פסק הבוררות. נטען כי כלל לא הוצגו לבורר העובדות החיוניות לצורך פסיקת פשרה בעניינים הכספיים, שכן אלה לא התבררו כלל לפניו; כי הבורר נטע בקרב הצדדים ציפייה כי שני הצדדים יהיו מרוצים מפסק הבוררות שיינתן ב"פשרה" על דרך האמצע; כי פסק הבוררות מנוגד לדין תורה על אף שהבוררות כולה התנהלה לפי דין זה; כי הבורר לא הכריע בכל התביעות שהוגשו, באופן הסותר את הסכמת הצדדים כי הוא יכריע בכלל התביעות שעמדו לפניו; וכי פסק הבוררות אינו מנומק וזאת בניגוד להסכמת הצדדים שניתנה בתחילת הדרך. נוריאלי מנגד טען כי אין מקום להורות על ביטול פסק הבוררות אשר הביא לסיום מחלוקת ארוכת שנים בין הצדדים. נוריאלי טען בין היתר כי הבורר עשה חסד עם אנקונינה שכן מפסק הבוררות ניתן להניח שגרסת אנקונינה בקשר לקיומה של שותפות, נדחתה. חלף זאת, משיקולי פשרה החליט לפטור את אנקונינה מתביעותיו הכספיות של נוריאלי ואף לחייבו לשלם לאנקונינה סכום נכבד, לפנים משורת הדין. כן נטען כי צדק הבורר כאשר קבע כי אין בסמכותו להכריע בסוגיית הלוואת המלון בצרפת, ובסוגיית ההלוואות המאוחרות, ואף אם היו אנקונינה צודקים והיה על הבורר לדון בתביעות אלו, התוצאה צריכה להיות השבת ההליך לבורר לצורך הכרעה בסוגיות האמורות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ביום 12.10.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר דחה את בקשת אנקונינה לביטול הפסק. בין היתר, נדחו טענות אנקונינה כי לא בשלה העת למתן פסק הבוררות משלא היו מונחות לפני הבורר ראיות רלוונטיות לצורך הכרעתו. כן נקבע כי לא צורפו תימוכין לטענה כי הבורר הטעה את אנקונינה ביחס למהות הפשרה בעוד שהם סברו כי כוונתו לפשרה על דרך האמצע. נדחתה הטענה כי פסק הבוררות צריך היה להיות מנומק, משנקבע כי הסכמת הצדדים המאוחרת למתן פסק בוררות לפי סעיף 79א לחוק גוברת על הסכמה קודמת שניתנה בהסכם הבוררות. בנוסף נדחתה הטענה כי פסק הבוררות נוגד את הוראות הסכם הבוררות שקבעו כי על הבוררות להתנהל לפי דין תורה שמשמעותו כי פשרה צריכה להיות על דרך "המיצוע". זאת שכן גם לפי הוראות הסכם הבוררות ניתנה לבורר הסמכות לפסוק על דרך הפשרה "הקרוב לדין" ובכל מקרה בניגוד לטענת אנקונינה, אין מדובר במצב של "הכל או כלום" שבו נדחתה אחת מתביעות הצדדים במלואה. יחד עם זאת, נקבע כי יש לקבל באופן חלקי את אחת מטענות אנקונינה, והיא הטענה כי "הבורר לא הכריע בכל התביעות שהובאו בפניו". שכן הבורר לא הכריע ברכיבי התביעה הנוספים, באופן אשר חושף את אנקונינה לסיכון לתביעה פעם נוספת בגין רכיבים אלו. הבורר הבהיר כי הכרעתו במתכונת לפי סעיף 79א לחוק תינתן "על כל התביעות" וכן "לגבי התביעות ההדדיות שהוגשו לבורר" ועל כן אין מקום להוצאת שני רכיבי תביעה אלה מגדר סמכותו והעברתם לסבב התדיינות נוסף. אמנם הצדדים הסכימו בעבר כי סוגיית הלוואת המלון בצרפת תמשיך להתברר בהליך בצרפת, אולם מאוחר יותר הוגשה תביעת נוריאלי והוא כלל בה רכיב זה. משמעות הדבר כי נוריאלי ויתר מיוזמתו על האפשרות לברר תביעה זו בצרפת. כמו כן, שעה שאין חולק כי כתב תביעתו של נוריאלי כלל גם את סוגיית ההלוואות המאוחרות, לא היה מקום לקביעת הבורר כי "מדובר בעניינים אשר חורגים במובהק מהסכם הבוררות". על כן, נקבע כי משהצדדים קיבלו את הצעת הבורר למתן פסק לפי סעיף 79א לחוק אשר יכריע בכל התביעות ביניהם ויפטור אותם מהסכסוך; ומשאין להעלות על הדעת כי הבורר התכוון לפסוק לטובת אנקונינה סך של 1,500,000 ש"ח אך בה בעת "להפיל על ראשו סיכון לחיוב בסך 735,000 אירו", הדעת נותנת שפסק הבוררות היה אמור להכריע גם בשני הרכיבים האמורים – הלוואת המלון בצרפת ו-ההלוואות המאוחרות – ולדחות אותם. בנוסף, נוכח מספר ההליכים הרבים שננקטו על ידי הצדדים בעבר, נקבע כי יש להורות על תיקון הפסק חלף ביטולו והחזרתו לבורר. בסופו של יום, נדחתה בקשת אנקונינה לביטול הפסק והוא אושר, בכפוף להטמעת שני תיקונים בו, כך שייקבע כי גם רכיבי התביעה הנוספים יידחו. מכאן לשתי הבקשות שלפנינו. תמצית טענות הצדדים אנקונינה חזרו בבקשתם על טענתם לפני בית המשפט המחוזי כי הוטעו על ידי הבורר לחשוב שבכוונתו להכריע במחלוקות ביניהם על דרך ה"פשרה", במובן של פשרה "על דרך האמצע", בעוד שתוצאת פסק הבוררות היא כי נדחו כל תביעותיהם הרכושיות. לטענתם, מכך שהבורר ציין בהחלטת הפשרה כי בכוונתו "לפתור" את הסכסוך ולא רק "להיפטר" ממנו, הבינו כי כוונתו הייתה לעצב פיתרון שיהיה בו כדי לפשר בין עמדות הצדדים. זאת גם בהינתן שהבוררות הייתה כפופה לדין תורה לפי הסכם הבוררות, דבר אשר תמך בהשערתם כי כוונת הבורר ל"פשרה" הייתה במובנו של מונח זה בדין תורה, היינו על דרך ה"מיצוע" – סוג של פשרה מבחינה הלכתית. על כך הוסיפו כי גם מבחינה הלכתית מדובר בהטעיה מצד הבורר. מנגד, נוריאלי מיקד בבקשתו את טענותיו בהכרעת בית המשפט בקשר לרכיבי התביעה הנוספים וטען כי שגה בית המשפט בקבעו כי היה על הבורר להכריע בהם. בכל הנוגע להלוואת המלון בצרפת, הרי שבהחרגת רכיב זה מילא הבורר אחר הנחיות בית המשפט שמינה אותו לבורר, נוכח הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים על פיה התביעה בקשר לסוגיה זו תמשיך להתברר בצרפת. בנוגע לרכיב הלוואות המאוחרות, החרגת רכיב זה התבססה על כך שאנקונינה בכתב הגנתם טענו בעצמם כי מדובר בעניין שאינו כלול בבוררות. בכל מקרה, שגה בית המשפט בקביעתו כי הסכמת הצדדים שהבורר יפסוק לפי סעיף 79א לחוק "בכל התביעות שלפניו" משמעותה הייתה ויתור על טענות מקדמיות שהעלו בהליך. בהתייחס לקביעת בית המשפט כי "אין להעלות על הדעת" שהבורר היה מותיר את אנקונינה בסיכון לתביעות נוספות, נטען כי מדובר בקביעה שאינה מבוססת, וגם לא היה מקום לקבוע כי "הדעת נותנת" שהבורר היה דוחה רכיבי תביעה אלו שעה שהוא כלל לא דן בהם. מכל מקום, לא נגרם לאנקונינה כל עיוות דין כתוצאה מפסק הבוררות, שעה שהחרגת רכיבי התביעה הנוספים נעשתה בהתבסס על טענה שהעלו בעצמם בכתב הגנתם, וכך גם היעדר הכרעה שאינו חוסם מי מהצדדים להעלות טענות בערכאות אחרות איננו יוצר עיוות דין. מעבר לכך, לא היה מקום שבית המשפט ייכנס בנעלי הבורר ויכריע בעצמו ברכיבי תביעה אלו מבלי להשיב את התיק לבורר. בית המשפט כלל לא נחשף למכלול החומרים והמסמכים עליהם התבסס פסק הבוררות, כך שלא היה בידו המידע הבסיסי הנדרש לצורך מתן הכרעה. נוכח העובדה שפסק הבוררות גם לא היה מנומק, לבית המשפט לא הייתה יכולת לדעת כיצד תשפיע ההכרעה ברכיבי תביעה אלו על האיזון הכולל של הפסק, מה גם שהבוררות התנהלה לפי דין תורה ואין חולק כי לבית המשפט אין מומחיות בדין זה. לבסוף נטען כי התערבות בחלק זה של פסק הדין מוצדקת בשל עיוות הדין שנגרם לנוריאלי, כשההחלטה על דחיית רכיבי התביעה הנוספים נעשתה מבלי שהיו לבית המשפט הכלים המתאימים להכריע בהם, ונוכח השאלה המשפטית העקרונית המתעוררת במקרה זה בהתייחס לגבולות ההתערבות של בית המשפט בפסק בוררות בלתי מנומק. אנקונינה התבקשו להשיב לבקשתו של נוריאלי. בתשובתם טענו כי הבקשה ממחישה אף היא כי בית המשפט צריך היה לבטל את פסק הבוררות, שכן לא התקיים "מפגש רצונות" בין הצדדים בהסכמה כי ההכרעה תינתן בדרך של פשרה. בין הצדדים לא נכרת הסכם מחייב ביחס לפסיקה לפי פשרה, ועל כן ממילא היה מקום לקבוע כי פסק הבוררות בטל. כן נטען כי נגרם להם עיוות דין ממשי, שכן הבורר נתן את פסקו בחריגה מסמכות ובניגוד להסכם הבוררות, ללא הנמקה ושלא בהתאם לדין תורה. בהתייחס לטענת נוריאלי כי בית המשפט לא היה צריך לתקן את הפסק אלא להשיבו לבורר, נטען כי הדיון לפני הבורר נסוב על סוגיית עצם השותפות בלבד וממילא לא הוצגו לפניו ראיות ביחס ליתר הסוגיות, ועל כן אין מקום לטענת נוריאלי כי מטעם זה לבדו יש להשיב את הפסק לבורר לצורך השלמתו. אם בכלל, טענה זו תומכת בעמדת אנקונינה כי יש לבטל את פסק הבוררות כולו מכיוון שהבורר לא בחן את ראיות הצדדים בסוגיות בהן הכריע. גם לגופו של עניין אין ממש בטענות נוריאלי כי לא היה מקום לדחות את תביעותיו, וגם אין בסיס להנחה העומדת בבסיס טענותיו כי הבורר דחה את טענת השותפות שהעלו אנקונינה. דיון והכרעה ישנם קווי דמיון מסוימים בין הכרעה בהליך לפי סעיף 79א לחוק שעניינו סמכותו של בית משפט הדן בעניין אזרחי לפסוק בהסכמת הצדדים "בדרך של פשרה", לבין ניהול הליכי בוררות לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) שלא לפי הדין המהותי, כללי הראיות וסדרי הדין, בהם מסמיכים הצדדים את הבורר להכריע בסכסוך ביניהם (חמי בן-נון ועמוס גבריאלי "ייקוב הדין את הפשרה? לביקורת סעיף 79א לחוק בתי-המשפט, התשמ"ד-1984" הפרקליט מו(ב) 257, 265-264 (2003)). על הדמיון בין שני סוגי ההליכים – הליך לפי סעיף 79א לחוק והליך בוררות – המתאפיינים בהסכמת הצדדים לקבל עליהם הכרעת פוסק שלא בהכרח על בסיס הדין, עמד בית משפט זה בבג"ץ 2222/99‏ גבאי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5) 401 (2000): "הכרעה על דרך הפשרה מוכרת בתחום הדין האזרחי. הכרעה כזו פנים הרבה לה אולם שני קווים אופייניים מייחדים אותה: האחד – ההכרעה ניתנת בדרך-כלל תוך סטייה מהדין המהותי או מדיני הראיות וסדרי הדין. השני – ההכרעה ניתנת על יסוד הסכמת הצדדים בין באשר לתוכנו המהותי של ההסדר לפתרון המחלוקת ובין באשר לסדר הדיוני שבמסגרתו יינתן פסק פשרה שתוכנו יוכרע על-ידי הגורם הפוסק. וכך [...] מוכר האמצעי של מתן פסק-דין על דרך הפשרה כאשר הצדדים מסכימים כי בית-המשפט יכריע בסכסוך ביניהם שלא על יסוד ראיות מלאות או ראיות כלשהן, ובלי שיהא כבול לדין המהותי ובלא שהם עצמם שותפים לגיבוש תוכנו של ההסדר לגופו. את תוכנו של פסק הפשרה בנסיבות אלה מעצב בית-המשפט על-פי שורת הצדק, ואת כוחו לעשות כן הוא שואב מהסכמת הצדדים (סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]). [...] הליך בוררות מהווה אף הוא אמצעי מוכר ליישוב מחלוקות מחוץ לבית-המשפט, ומבוסס גם הוא על הסכמה להליך דיוני שעשויה להתלוות אליו הסכמה לאי-כבילות לדין המהותי ולכללי הראיות ולסדר הדין או לאלו מהם. סמכות הבורר במסגרת זו נשענת על הסכמת הצדדים ועל נכונותם לקבל את הכרעת הגורם הפוסק שלא על בסיס החלה דווקנית של הדין" (שם, עמ' 419). הפסיקה גם השוותה בין אופן התערבותו המצומצם של בית המשפט בפסק בוררות, לבין אופן ההתערבות בפסק דין שניתן לפי סעיף 79א לחוק על דרך הפשרה (רע"א 5991/02‏ גוירצמן נ' פריד, פ"ד נט(5) 1, 15-14 (2005); וראו גם: רע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד נט(4) 529, 551 (2005)). ולא בכדי. ההתערבות השיפוטית בפסק בורר היא מוגבלת מאוד ונבחנת בעיקר באמצעות עילות הביטול הקבועות בחוק הבוררות המפורשות בצמצום רב (ראו למשל: רע"א 749/10 אבו-חצרא נ' חודדי, פסקה 9 (4.8.2010); ער"א 1775/22 נחמיאס נ' גורן, פסקה 6 (30.3.2022); רע"א 5507/18 ג'ו דן מור בע"מ נ' תהל מהנדסים ויועצים בע"מ, פסקה 14 (13.8.2023)). בדומה, גם גדרי ההתערבות בפסק דין הניתן על דרך הפשרה הם מצומצמים ביותר, ושמורים למצב שבו למשל, בית המשפט חרג מגבולות הסמכות שהקנו לו הצדדים או שפסק הדין שהוציא תחת ידו אינו סביר בכל קנה מידה (ע"א 1639/97‏ אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337, 345-344 (1999) (להלן: עניין אגיאפוליס); ע"א 8497/11 חב' בן יחזקאל אמנון (1991) בע"מ נ' ברגר, פסקה 5 (29.5.2014); ע"א 6780/19 מדינת ישראל נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פסקה 21 (16.8.2020) (להלן: עניין הדסה); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 885-884 (מהדורה 13, 2020) (להלן: גורן)). בפסיקת בית המשפט הודגש כי הרחבת היקף ההתערבות של ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה תביא לפגיעה ביתרונו המובנה של מוסד הפשרה ובציפיות הצדדים לקיומו של הליך מהיר שתוצאותיו סופיות (רע"א 6756/96 זוננשוילי נ' חוד, חברה לתעשיית מוצרי מתכת בע"מ, סעיף 6 (15.12.1997); ע"א 4308/12 בית חולים מקאסד נ' ת' ש'‏, פסקה 13 (5.6.2012); ע"א 4265/20 שיבולת חברה להנדסה ובניין בע"מ נ' הקודחים שבת בע"מ, פסקה 17 (8.7.2020) (להלן: עניין שיבולת); ע"א 5721/23 כליף נ' חזן, פסקה 6 (3.9.2023)). בענייננו אפוא, לא רק שמדובר בהתערבות שיפוטית בפסק בורר, אלא גם מדובר בפסק שניתן על ידי בורר על דרך הפשרה, וללא הנמקה. במקרים כגון דא, הרי שמידת ההתערבות הינה מצומצמת אף יותר. ולמותר לציין כי בכך שבורר נותן את פסקו לפי סעיף 79א לחוק לאחר קבלת הסכמת הצדדים, אין כל פגם (וראו לעניין מתן פסק דין בבוררות לפי סעיף 79א לחוק אף בהליכי חדלות פירעון: רע"א 8038/20 ב.ר.ן יזמות והשקעות בע"מ נ' חיים ומשה מנגד בע"מ (בפירוק), פסקה 47 (26.1.2021)). ומכאן לבקשות שלפנינו. אפתח בכך שלא מצאתי כל ממש בבקשת אנקונינה אשר עמדו על ביטול פסק הבוררות. סמכות הכרעה לפי סעיף 79א לחוק משמעותה הכרעה בתוצאה הנראית לפוסק כצודקת והוגנת בנסיבות העניין (עניין הדסה, פסקה 26). הסכמה לדיון במסלול זה משמעותה הרחבת שיקול דעתו של הפוסק על דרך ההכרעה תוך ויתור על ניהול הליך על פי הכללים הרגילים, או הכללים שסוכמו קודם לכן (ראו למשל: בע"מ 419/17 פלוני נ' פלוני, פסקה ו (28.2.2017); רע"א 2101/14 ‏מדאר נ' משעול, פסקה 12 (8.4.2014)). אנקונינה לא חלקו על כך שהסמיכו את הבורר ליתן את פסקו לפי סעיף 79א לחוק, אך לטענתם הוטעו לחשוב כי מדובר יהיה בפסק בוררות אשר יינתן "על דרך האמצע". אלא שהם לא ביססו ולוּ במקצת את טענתם כי הסכמתם ניתנה אך ורק ל"פשרה" מסוג מסוים, כזה או אחר, ולא למובנו הכללי של מונח זה על שיקול הדעת הרחב המוקנה כאמור לפי מנגנון זה. הצדדים הסמיכו את הבורר לתת את פסקו לפי סעיף 79א לחוק על כל המשתמע מכך, על יתרונותיו של פסק מעין זה ועל חסרונותיו, ועל המובן הרחב והכללי שניתן להסכמת הצדדים למתן פסק בדרך זו. במצב דברים זה, כאשר ניתנה הסכמת הצדדים לפסק שיינתן לפי סעיף 79א על דרך הפשרה, אין מקום לטענה כי מדובר היה בהכרח בפסיקת פשרה "על דרך האמצע" (עניין אגיאפוליס, עמ' 347-345; גורן, עמ' 884). העובדה שהבורר ציין כי בכוונתו לדון עם הצדדים על הצעת "פשרה" או קבע בהחלטתו כי "הצדדים השכילו לפתור" ולא רק "להיפטר" מן הסכסוך, אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין זה. זאת ועוד, כפועל יוצא מהאמור, שעה שניתנה הסכמת הצדדים למתן פסק לפי סעיף 79א לחוק, אין עוד מקום לטענות כי הפסק שיצא תחת ידי הבורר אינו משקף הסכמות קודמות בין הצדדים דוגמת הסכמתם כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם הבוררות על פיה הפסק יהיה "על פי דין תורה" (פסקה 3) או "מנומק בתמציתיות" (פסקה 6). ראשית ייאמר כי "כללים" אלה, שאנקונינה מנסים לשוות להם אופי נוקשה, הוגמשו על ידי הצדדים בהסכם הבוררות עצמו. כך נאמר בהסכם כי "הבורר יפסוק בסכסוך על פי דין תורה. לדין ו/או לפשר הקרוב לדין, ו/או לפסוק על פי פשרה ו/או לפי שיקול דעתו ומיטב שפיטתו, ועל פי החומר שבפניו" (ההדגשות אינן במקור), היינו הצדדים נתנו דעתם במפורש לכך שהבורר יכול לפסוק גם לפי "פשרה" או "לפי שיקול דעתו ומיטב שפיטתו", מבלי שנקבעה הסתייגות לאופן ההכרעה בפשרה; ולצד ההבהרה כי "פסק הבוררות יהיה מנומק בתמציתיות", נאמר "אלא אם כן הודיעו הצדדים כי הם פוטרים את הבורר ממתן נימוקים". בעניין זה אף אומר, ומבלי למצות את העניין, שלפי דין תורה אין כל חובה בפסק דין שניתן בפשרה לפסוק "על דרך האמצע". הרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כ"ב הלכה ד כותב כך: "מצוה לומר לבעלי דינים בתחילה בדין אתם רוצים או בפשרה, אם רצו בפשרה עושין ביניהן פשרה, וכל בית דין שעושין פשרה תמיד הרי זה משובח ועליו נאמר משפט שלום שפטו בשעריכם. אי זהו משפט שיש עמו שלום הוי אומר זה ביצוע, וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. איזהו משפט שיש עמו צדקה הוי אומר זהו ביצוע והיא הפשרה." וכך גם פוסק השולחן ערוך כי: "צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה" (חושן משפט, סימן י"ב, סעיף כ'; וראו עוד בעניין זה: ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב(1) 446, 479-477 (1988)). אכן המושג פשרה בדין בא לא פעם בלשון "ביצוע". התלמוד מביא את אמרתו של רבי יהושע בן קרחה ש"מצוה לבצוע שנאמר 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם' (זכריה ח, 16) והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו שלום האי אומר זה ביצוע" (בבלי, סנהדרין ו, ע"א; וראו: ע"א 807/77 סובול נ' גולדמן, פ"ד לג(1) 789, 802-800 (1979)). אלא שאין משמעו של מושג זה דווקא לבצוע בחלקים את העניין השנוי המחלוקת בין הצדדים. אדרבה, התלמוד במסכת בבא בתרא (קלג, ע"ב) מכנה את הדיינים המחצים את הדין בפשרה לשניים באופן שרירותי כ"דייני דחצצתא" – "דייני פשרה שאין בקיאין בדין וחוצצין מחצה לזה ומחצה לזה כדין ממון המוטל בספק" (רש"י על אתר ד"ה "דייני דחצצתא"). וכמאמר התלמוד הירושלמי (סנהדרין פרק א', הלכה א'): "אמר רב מתנייה אף פשרה צריכה הכרע הדעת". אמת, אין זה מוציא מכלל אפשרות שבית הדין יציע לבעלי הדין לחלוק ביניהם את מושא המחלוקת לשני חצאים שווים, אך זאת רק לשם השכנת שלום מבלי לחקור בדבר. וכדברי הרא"ש המתמצת את העניין בלשון ציורית: "בצוע בשלשה. ביצוע הוא לשון פשרה כמו מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, כן דרך המפשר צריך לשבר הענין ולחלקו ונותן קצת משל זה לזה. ומאן דמחמיר קרי ליה (ומי שמחמיר קורה לו) ביצוע שצריך ג' (שלושה דיינים) כעין דין שצריך לדקדק ולצמצם ולבצע כפי הראוי מזה וליתן לזה לפי הענין. ומאן דמיקל קרי ליה (ומי שמקל קורה לזה) פשרה דאין צריך לדקדק כל כך אלא כאדם המטיל צונן לתוך חמין ומפשרן" (תוספות הרא"ש, סנהדרין ו, ע"א, ד"ה "בצוע בשלושה"). יתר על כן. יש שכתבו שההכרעה על דרך פשרה מצריכה עיון מדוקדק יותר מהכרעה על פי הדין, והפסק הניתן בסוף ההליך מדויק ואינו בבחינת "שליפה מהמותן" בדרך של יחלוקו. וכך אמורים הדברים מפי יד רמ"ה (סנהדרין לב ע"ב): "תניא צדק צדק תרדוף וכתיב בצדק תשפוט עמיתך. אחד לדין – בצדק תשפוט עמיתך דהכי משמע לישנא דתשפוט גבי דינא קאי (וכך משמע לשון שתשפוט לפי הדין) כדכתיב ושפטתם צדק צדק את הדין ואחר כך חתכהו. ואחד לפשרה – צדק צדק תרדוף ומדלא כתיב בה (ומשלא כתוב בו) לשון משפט שמע מינה (מכך משתמע) גבי פשרה קאי (מדובר בפשרה). והאי דכתיב (וזה שכתוב) חד (אחד) צדק גבי דין ותרי (ושניים) גבי פשרה משום דדין לא בעי עיונא וצילותא כולי האי אלא למפסקיה אליבא דהילכתא וליכא למיחש (משום שפסיקה על פי הדין אינו מזקיק עיון וצלילות כל כך, אלא פסיקה על פי ההלכה ואין מקום לחשוש) שמא יחייב את הזכאי ויזכה את החייב. אבל פשרה צריכא עיונא טפי (צריך עיון רב) ולעיין לפי שיקול הדעת ולראות מי מהן אומר אמת ועל מי ראוי להחמיר יותר" (וראו גם: חידושי הרי"מ, סנהדרין ה, ע"ב). על רקע האמור, מוקשית בעיניי טענתם של אנקונינה בנוגע למשמעותו של המונח פשרה בדין תורה. נוסף על כך, ואולי אף זאת עיקר, כפועל יוצא ממתן הסכמה לפסק על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק, ברירת המחדל היא כי הפסק שיינתן לא ינומק והוא משוחרר מכבלי הדין (ראו למשל: עניין הדסה, פסקאות 18-16) אף אם הצדדים הסכימו בתחילת הדרך על הנמקה, הסכמה על מתן פסק לפי סעיף 79א לחוק, שמשמעותה כאמור ויתור על כללי ניהול ההליך הקיימים, גוברת על הסכמה זו (ראו והשוו: ע"א 4298/13 אחמד סעיד עודתאללה נ' עזבון המנוח עקל תורכי אבו טפלה ז"ל, פסקה 14 (‏15.7.2014) (להלן: עניין עודתאללה); גורן, עמ' 883). דין בקשת אנקונינה אפוא, להידחות. ומכאן לבקשת נוריאלי. אקדים ואומר כי טענת נוריאלי הנסובה על קביעת בית המשפט המחוזי כי אכן "הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו", אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. בית המשפט נתן דעתו בהקשר זה להסכמת הצדדים בקשר לנושאי הבוררות אשר באה לידי ביטוי בין היתר בהסכמה שניתנה על ידם למתן פסק לפי סעיף 79א לחוק, בקבעו כי הבורר לא הכריע ברכיבי התביעה הנוספים על אף שהיה עליו לעשות כן. בכך לא מצאתי כל עילה להתערבות בהתחשב באמות המידה המחמירות למתן רשות ערעור בענייני בוררות (ראו למשל: רע"א 8915/23 ווי בוקס מכבי 47 בע"מ נ' לוצקי, פסקה 6 (28.2.2024); רע"א 7032/23 ברקליס ישראל אחזקות בע"מ נ' פרחי דוד ים המלח בע"מ (26.12.2023); רע"א 3534/23 ט.ר. הנדסה אזרחית בע"מ נ' איתן חברה לתמ"א 38 בע"מ, פסקה 9 (14.5.2023)). מעבר לכך אעיר כי טענת נוריאלי לפנינו מוקשית עד מאוד בהקשר זה, שכן אין חולק כי נוריאלי עצמו כלל בכתב תביעתו לבורר את שני רכיבי תביעה אלה – הלוואת המלון בצרפת וההלוואות המאוחרות. כך, בפסקאות 33-32 לכתב התביעה שהוגש לבורר, תחת הכותרת "ג.2 הלוואה לרכישת המלון" נטען כך: "32. כאמור, כחלק מהתמורה שניתנה ל[אנקונינה] עבור הטיפול בנכסי [נוריאלי] ומשפחתו בצרפת, הלווה [נוריאלי] ל[אנקונינה] בשנת 2007, סך של 650,000 אירו, לצורך רכישת זכויות (ביחד עם [נוריאלי]) במלון בפריז. סכום זה נדרש, כאמור, לצורך המימון העצמי שנדרש לצורך הרכישה (בנוסף למשכנתא) ולצורך ביצוע עבודות שיפוץ במלון. ואמנם המלון נרשם על שם [נוריאלי] ו[אנקונינה]. 33. על אף שחלפו מאז מתן ההלוואה למעלה מ-12 שנים, עד כה לא השיבו [אנקונינה] את ההלוואה ל[נוריאלי]." ובפסקאות 51-47 לכתב התביעה שהוגש לבורר, תחת הכותרת "ז. החזר הלוואות נוספות שניתנו ל[אנקונינה]" נטען כך: "47. משנת 2011, הפסיק [נוריאלי] לקבל שירותים מ[אנקונינה], ו[נוריאלי] ו[אנקונינה] מצאו את עצמם תובעים זה את זה בהליכים משפטיים רבים. 48. על אף האמור, המשיך [אנקונינה] לבקש מעת לעת הלוואות מ[נוריאלי], בסכומים נכבדים, תוך שהוא חוזר וטוען בפניו כי הוא זקוק באופן נואש לכספים אלה. 49. על אף 'הדם הרע' שהיה כבר בין הצדדים, נכמרו רחמיו של [נוריאלי] על [אנקונינה], והוא המשיך להלוות לו כספים. 50. כך, הלווה [נוריאלי] ב-3 הזדמנויות שונות סך מצטבר של 85,000 אירו ל[אנקונינה] – הלוואה ראשונה על סך של 25,000 אירו ביולי 2013; הלוואה שניה על סך של 50,000 אירו בחודש אוגוסט 2013, והלוואה שלישית על סך של 10,000 אירו במועד נוסף באותה עת. 51. למען הסר ספק, [אנקונינה] רשם כי הוא חייב ל[נוריאלי] סכומים אלה, ו/או נתן ל[נוריאלי] שיקים נגדיים כנגד הסכומים שהולווה לו, תוך שמצויין במפורש כי הלוואות אלו אינן קשורות לסכסוכים המשפטיים בין [נוריאלי] ל[אנקונינה], וכי [אנקונינה] מתחייב לפרוע את החוב בתוך 3 חודשים ממתן ההלוואה. למרבה הצער, לא עמד [אנקונינה] בהתחייבויותיו גם הפעם, וההלוואות לא נפרעו." (ההדגשה במקור). כך גם בפסקה 53 לכתב התביעה, המסכמת את סך כל הסכומים הנתבעים, פורטו הסכומים האמורים כחלק מהסכומים שעל אנקונינה להשיב לנוריאלי: "53.2 [אנקונינה] נדרש להשיב ל[נוריאלי] את ההלוואה שנתן לו לצורך רכישת המלון ושיפוצו, בסך של 650,000 אירו"; וכן "53.6 [אנקונינה] נדרש להשיב ל[נוריאלי] סכומים נוספים ש[נוריאלי] הלווה לו, בסך כולל של 85,000 אירו". במצב דברים זה, קשה לשעות לטענתו הנחרצת של נוריאלי כי "שגה בית המשפט הנכבד קמא בקבעו כי היה על הבורר שמעוני להכריע ברכיבי ההלוואות" אותן כלל בעצמו בתביעותיו. זאת גם מבלי שהביא נוריאלי כל הסבר כיצד לעמדתו (המעודכנת) מדובר ברכיבים שלא יכול היה הבורר להכריע בהם, שעה שהוא עצמו הביאם להכרעה לפני הבורר בכתב תביעתו. כל שהציג היה הסבר קצר וקליל, בהערת שוליים "בשולי הדברים" (בעמ' 5 לבקשת רשות הערעור שהגיש) ובהתייחס להלוואת המלון בצרפת בלבד, לפיו הדבר נבע מ"טעות פרשנית", נימוק התומך בכך שמדובר לכל הפחות בעניין הנתון לפרשנות. מה גם שחילופי הדברים שפורטו לעיל בין הבורר לבין נוריאל תומכים בכך שאכן היה על הבורר להכריע בכל התביעות שהונחו לפניו במתכונת סעיף 79א לחוק. ומכאן לטענתו הנוספת של נוריאלי בהתייחס להתערבות בית המשפט בגוף פסק הבוררות ובקביעתו כי פסק הבוררות היה אמור לדחות את רכיבי התביעה הנוספים. בניגוד ליתר הטענות, עניין זה אכן מצדיק לדעתי מתן רשות ערעור, ועל כן החלטתי לדון בסוגיה זו כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לגביה על פי הרשות שניתנה. בעניין זה אקדים ואומר כבר עתה כי לדעתי יש לקבל את טענות נוריאלי לגופן בסוגיה זו, וכך אציע לחבריי שנעשה. כאמור לעיל, בית המשפט הגיע למסקנה כי מתקיימת במקרה זה עילה המנויה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות והיא כי הבורר "לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו", ובעניין זה לא מצאנו כאמור כל מקום להתערב. במצב דברים זה, על פי רישא סעיף 24 לפיו "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה – בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה" (ההדגשות אינן במקור), עומדות לפני בית המשפט מספר חלופות. הוא יכול להורות על ביטול הפסק; להשלימו או לתקנו בעצמו; או להורות על החזרתו לבורר על מנת שיתקן את הפגם בעצמו. מטבע הדברים, ישנם מצבים שבהם אפשרות השלמת הפסק הינה פחות מובנת מאליה. כך למשל כאשר נמצא כי היה על הבורר "לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן" (סעיף 24(6) לחוק הבוררות). ברי כי מלאכת ההנמקה יכולה להיעשות במצב זה רק על ידי הבורר עצמו (ראו גם: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך ב 1195 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005)). באופן דומה, כאשר נמצא כי מי מהצדדים לא קיבל "הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו" (סעיף 24(4)), מדובר בפגם אשר מוטב כי יתרפא באמצעות מתן הזדמנות נוספת להבאת אותן טענות או ראיות לפני הבורר אשר לו הוצגה התשתית כולה. כך גם, בהתייחס לעילה הרלוונטית לענייננו, כאשר נמצא כי הבורר "לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו" (סעיף 24(5)) "מובן מדוע בית המשפט יעדיף כי הבורר, שהינו למעשה 'המומחה לדבר', יהיה זה אשר יכריע בעניין הנוסף שלא זכה להכרעתו בפסק הבוררות המקורי" (רע"א 7233/16 גאון נדל"ן למגורים בע"מ נ' ו.ח. גבעות חן בע"מ, פסקה 15 (27.12.2016)). השאלה באיזו חלופה לבחור ואימתי יהיה זה מתאים לתקן את הפגמים שנפלו בהליך הבוררות חלף החזרתם לבורר, היא שאלה הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט בהתחשב בנסיבות המקרה הקונקרטי. אולם כאשר מדובר בפסק בוררות שניתן ללא הנמקה ולפי סעיף 79א לחוק, סבור אני כי טווח המצבים שבהם בית המשפט יבחר "להיכנס בנעליו" של הבורר, לתקן או להשלים את הפסק בעצמו, הוא מצומצם עד מאוד. מבלי לטעת מסמרות, מדובר רק במצבים שבהם ההשלמה יכולה להיעשות בקלות יחסית. למשל בשל כך שהיא עולה מאליה מעצם הסכמת הצדדים (השוו למשל בעניין עודתאללה שם תיקנה ערכאת הערעור פסק דין שניתן לפי סעיף 79א לחוק משנמצא כי התיקון עולה בבירור מהסכמת הצדדים שניתנה למתן הפסק לפי סעיף 79א האמור). לא כן כאשר השלמת הפסק נדרשת מפני שהבורר "לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו". בענייננו, בית המשפט קבע כאמור כי יש לתקן את הפסק באופן שייקבע כי הבורר דחה גם את שני רכיבי התביעה הנוספים. הנימוק לכך הוסבר כך: "משאין להעלות על הדעת כי הבורר כיוון לזכות את אנקונינה מצד אחד בסך של 1,500,000 ש"ח אך בה בעת להפיל על ראשו סיכון לחיוב בסך 735,000 אירו, הדעת נותנת שפסק הדין אמור היה להכריע גם בשני רכיבים אלו ולדחות אף אותם" (פסקה 20 לפסק הדין). על כן הוא קבע כי "הנושא הטעון תיקון" ומספר ההליכים הרב שננקטו על ידי הצדדים בעבר, מצדיקים את תיקון הפסק חלף ביטולו והחזרתו לבורר. ואכן, התמשכות ההליכים עד בלי די עומדת בניגוד לתכליתו של מוסד הבוררות להביא לפתרון הסכסוך בין הצדדים בדרך יעילה ומהירה (וראו למשל: רע"א 3139/23 צנברי בע"מ נ' פלטרין של מלך, פסקה 10 (11.5.2023); רע"א 2260/23 הורוביץ נ' סאלאוויצ'יק, פסקה 6 (25.4.2023)). קל וחומר מקום שבו הוסמך הבורר לתת את פסקו לפי סעיף 79א לחוק, וטוב שבית המשפט ייקח בחשבון גם שיקול זה בבחירתו אחת מהחלופות לפי סעיף 24 רישא לחוק הבוררות. ברם, בעניין זה סבור אני כי מתעורר קושי ממשי בניסיונו של בית המשפט לתור אחר חוט המחשבה שהדריך את הבורר בפסיקתו, תוך ניסיון להיאחז בו לצורך הנמקת דחיית רכיבי תביעה במקום הבורר, במצב דברים שבו הבורר כלל לא הכריע בהם. זאת בשים לב לקושי המובנה בבחינת הלך המחשבה של הבורר במתן הפסק שעה שהוא ניתן על דרך הפשרה על פי סעיף 79א לחוק וללא נימוקים (השוו: עניין שיבולת, פסקה 17); כמו גם בהתחשב בכך שהשיקולים העומדים ביסודו של פסק הניתן לפי סעיף 79א לחוק הם שיקולים מורכבים ומיוחדים שאינם ניתנים בהכרח למשקל ולמדידה (רע"א 3876/01 שי פלסט בע"מ נ' שטרית, פסקה 3 (20.11.2001)). בהקשר זה טען נוריאלי כי בית המשפט כלל לא היה יכול להכריע ברכיבי התביעה הנוספים, שכן לא נחשף לראיות בקשר אליהן. על כך משיבים אנקונינה כי גם הבורר לא נחשף למכלול הראיות בנוגע לרכיבים הכספיים בתביעות הצדדים, שכן הליך הראיות שהתברר לפניו נגע לסוגיית עצם השותפות וטרם נשמעו הראיות בנוגע לסוגיות הנוספות. ראשית ייאמר בהקשר זה כי הסכמה למתן פסק לפי סעיף 79א לחוק משמעותה הענקת שיקול דעת רחב גם לגבי שמיעת עדים וקבלת ראיות (ראו למשל: רע"א 4345/22 לזרוביץ נ' איי די איי חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (3.8.2022)). לפיכך אין כל פסול בעצם העובדה שהבורר החליט שלא לשמוע ראיות נוספות טרם מתן פסק בוררות לפי סעיף 79א לחוק בהתייחס לתביעות ההדדיות, לאחר שנתנו הצדדים הסכמתם לכך. מעבר לכך, על אף שצודקים אנקונינה כי ההליך שהתנהל לפני הבורר התמקד בסוגיית עצם קיום השותפות, הרי שמהחומר החלקי שצורף (לפנינו ולפני בית המשפט המחוזי) עולה כי בהליך הבוררות אשר כלל הגשת תצהירים, קיום 12 דיוני הוכחות והגשת סיכומים, אגב בירור סוגיה זו הבורר נחשף גם נחשף לטענות השונות בנוגע לרכיבים הכספיים (כך למשל עולה מפסקה 138.5 לסיכומי נוריאלי לפני הבורר – צורפו כנספח 10 לבקשת רשות הערעור ברע"א 768/24; פסקאות 61-59 לסיכומי התשובה מטעם אנקונינה לפני הבורר – צורפו כנספח 7 לבקשת רשות הערעור ברע"א 768/24). מן העבר השני, לא ניתן להתעלם מכך שלפני בית המשפט (וזאת בשונה מהבורר) לא הועלו כלל הטענות לגופן ביחס לקבלת או דחיית רכיבי התביעה הנוספים, זולת הטענות שהעלו הצדדים ביחס לשאלה האם בכלל היה על הבורר לכלול רכיבי תביעה אלה בפסק שנתן. קביעתו של בית המשפט התבססה אך ורק על ההנחה כי "הדעת נותנת" שהבורר היה דוחה את רכיבי התביעה הנוספים. אולם שעה שבית המשפט כלל לא נחשף לשיקולים שעמדו בבסיס החלטת הבורר, להבדיל מהתוצאה הסופית שנתן, וכלל לא הועלו לפניו טענות לגוף הדברים, קביעה זו מוקשית בעיני. אינני מוצא אפוא מנוס מהתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לפיכך אמליץ לחבריי כי נורה שהתוצאה האופרטיבית של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לאישור פסק הבוררות בכפוף להטמעת תיקונים בו תבוטל, והתיק יוחזר לבורר על מנת שייתן את פסקו גם בהתייחס לסוגיית הלוואת המלון בצרפת וההלוואות המאוחרות. ברי כי בהקשר זה נתונה לבורר האפשרות להורות על השלמת טיעון אם יסבור כי קיים צורך בכך. למען הסר ספק, אין בתוצאה זו משום יצירת פתח להעלאת טענות אשר נדחו על ידי בית המשפט המחוזי ולגביהן נמצא כאמור לעיל כי אין מקום להתערבותנו. בכלל זה, טענות אנקונינה שעמדו בבסיס בקשתם לביטול פסק הבוררות, וטענות נוריאלי בדבר היעדר סמכות הבורר לדון ברכיבי התביעה הנוספים. בהתחשב בתוצאה האמורה, כל צד יישא בהוצאותיו. ניתן היום, ‏כ"א באדר ב התשפ"ד (‏31.3.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 24007680_N03.docx מל מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1