מוחמד נאסר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 768/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 768/13 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המערער: מוחמד נאסר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מתאריך 17.12.2012 ב-ת"פ 44293-09-11 (כב' השופטת ק' רג'יניאנו) תאריך הישיבה: ג' בחשון התשע"ה (27.10.2014) בשם המערער: עו"ד איתמר צור בשם המשיבה: עו"ד סיון רוסו פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ק' רג'יניאנו) מתאריך 17.12.2012 ב-ת"פ 44293-09-11, בגדרו הושתו על המערער עונשים שונים, אשר יפורטו בפיסקה 6 שלהלן. תחילה אסקור את הנתונים הרלבנטיים לערעור. רקע עובדתי 2. המערער הורשע, על פי הודאתו, בעבירות של: חבלה בכוונה מחמירה (עבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), קשירת קשר לביצוע פשע (עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין) ונשיאת נשק (עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין). בתחילה כפר המערער בכתב האישום שיוחס לו, אולם בתום שלב שמיעת הראיות הוא בחר למסור את הודאתו. 3. על פי עובדות כתב האישום וההודיה, בתאריך 15.6.2009 נגנב אקדח מבית בכפר יונה. בתאריך 3.9.2011 עבד סלאמן קארי (להלן: המתלונן) בחניון בטירה. באותה שעה הגיעו לאותו מקום המערער ואדם נוסף, כשהם רעולי פנים, ובידיהם נשקים (ביניהם האקדח הגנוב) ומחסנית. המערער כיוון את נשקו לעבר המתלונן וניסה לירות בו. אולם, עקב מעצור בנשק – הירי לא בוצע. בזמן שהמערער ניסה להתגבר על המעצור, המתלונן נמלט בריצה לאורך הרחוב הראשי בטירה. שוטר שהיה במקום, החל לרדוף אחר המערער, כאשר המערער ניסה לירות אל עבר המתלונן תוך כדי ריצה. במהלך המרדף, המערער הצליח לירות לעבר המתלונן שהתחמק מהפגיעה. למשמע היריה, הבחין שוטר נוסף בנעשה והזעיק כוחות משטרה נוספים. לבסוף נלכד המערער. 4. לבית המשפט המחוזי הוגשו שני הסכמי סולחה בין המשפחות של המתלונן ושל המערער. אולם בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי שני ההסכמים האמורים לא היו הסכמי סולחה של ממש, וכי המתלונן לא היה שותף להם ולא נטל חלק בהידברות שקדמה לעריכתם. לקביעה זו הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד בהסתמך על התרשמותו מהעדויות שנשמעו בפניו, ובפרט מעדותו של המתלונן, אשר בהן לא הוזכר כלל מהותו של הסכסוך שעל רקעו בוצעו העבירות. 5. בתאריך 17.12.2014 ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. במסגרת גזר הדין התייחס בית המשפט לכך שעל אף שעבירת האלימות בה הורשע המערער הינה עבירת ניסיון, מדובר בעבירה חמורה, אשר המערער היה מצוי בשלבים האחרונים לביצועה. המערער עשה ככל יכולתו כדי להשלים את ביצוע העבירה וכל זאת תוך סיכונם של אנשים חפים מפשע, אשר היו בקרבת מקום המרדף. בית המשפט אף התייחס לכך שהעבירה בוצעה בנשק גנוב, מבלי שהנאשם מורשה לשאת נשק, והכל לאחר תכנון מוקדם, וכשהמערער רעול פנים. עוד ציין בית המשפט קמא הנכבד כי המערער לא חשף את זהותו של האדם שהיה שותף למעשה העבירה. לבסוף הזכיר בית המשפט כשיקול לחומרא, את עברו הפלילי של המערער, אשר על אף גילו הצעיר הספיק לרשום לחובתו שלוש הרשעות קודמות, שאחת מהן היא בעבירת אלימות. מנגד, בית המשפט הביא בחשבון, כשיקול לקולא, את הודאתו של המערער. 6. נוכח כל האמור גזר בית המשפט המחוזי הנכבד על המערער את העונשים הבאים: 7 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו; 18 חודשי מאסר על תנאי (כשהתנאי הוא שבמשך שלוש שנים לא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע, עבירה לפי סעיף 144 לחוק העונשין, וכן עבירה של קשירת קשר לפשע); 8 חודשי מאסר על תנאי (כשהתנאי הוא שבמשך שלוש שנים לא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון, וכן עבירה של קשירת קשר לעוון) וקנס כספי בסך של 10,000 ש"ח. על גזר דין זה של בית המשפט המחוזי הנכבד הוגש הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 7. בהודעת הערעור ובטיעונים שהושמעו במהלך הדיון שהתקיים בפנינו, טען בא-כח המערער מספר טענות: ראשית, בא כח המערער גרס כי לא ניתן משקל להסכמי הסולחה שהוגשו לבית המשפט קמא. לגישתו, שגה בית המשפט קמא בכך שקבע כי לא היה בהסכמים ממש, ופרט אמורים הדברים ביחס להסכם הסולחה השני. זאת, נוכח העדויות שהובאו בפני בית משפט קמא הנכבד ביחס להסכמי הסולחה. שנית, לטענת בא-כח המערער, בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בכך שחרג ממדיניות הענישה הראויה והנוהגת. כך למשל, הפנה בא-כח המערער לפסק דין שניתן זה לאחרונה על ידי בית משפט זה ב-ע"פ 6383/12 חאלד נ' מדינת ישראל (26.9.2014) (להלן: ענין חאלד), אשר עסק בערעור של אדם אשר ביצע עבירות דומות של אלימות ואחזקת נשק על גזר דינו. במסגרת פסק דין זה, שניתן לאחר פסק הדין, מושא הערעור, הערעור התקבל, ועונשו של המערער שם הופחת משמונה שנות מאסר בפועל – לשש שנות מאסר. שלישית, נטען כי בית המשפט לא התחשב די בשהייתו הממושכת של המערער במעצר, במשך תקופה של שנה ושלושה חודשים, כאשר בתקופה זו המערער לא זכה לזכויות המוקנות לאסירים, אשר דינם נגזר. 8. בדיון שהתקיים בפנינו, באת-כח המשיבה סמכה את ידיה על נימוקי בית המשפט המחוזי הנכבד. בהקשר זה התייחסה באת-כח המשיבה לענין חאלד אותו הזכיר בא-כח המערער. לטענתה, אין מקום להשוות בין העניין שבפנינו לענין חאלד, זאת מהטעם ששם הורשע המערער בעבירות על סעיפים אחרים בחוק העונשין (סעיף 333 בצירוף עם סעיף 335), להן חומרה פחותה יותר, שכן האירוע שם לא כלל את המרדף שנערך בענייננו. דיון והכרעה 9. לאחר שעיינו בטענותיו של המערער ובחומר שצורף להם, ולאחר שמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים – הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן נפרט את הנימוקים להחלטתנו זו. 10. הבסיס הראשוני להכרעתנו הינו הכלל, לפיו כשיטה אל לה לערכאת הערעור להתערב בעונש שהושת בערכאה הדיונית, אלא אם כן מדובר בסטייה מהותית ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הדבר. התערבות במידת העונש תעשה על-ידי ערכאת הערעור רק אם "הערכאה הדיונית נכשלה בטעות, או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות" (ראו: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6877/09 פלוני נ' מדינת ישראל (25.6.2012)). 11. אנו סבורים, כי המקרה שלפנינו אינו עומד באמות המידה הנ"ל, ולא מצאנו כי העונשים שנגזרו על המערערים חורגים ממדיניות הענישה הנוהגת, או הראויה בנסיבות, ונבהיר: (א) אמנם, במקרים מסוימים עשוי הסכם סולחה בין הצדדים הניצים להיחשב כשיקול להקל בעונשו של נאשם, אולם אין הוא בגדר שיקול מכריע (ראו: ע"פ 6340/11 זחיאקה נ' מדינת ישראל (16.2.2012)). מעבר לכך, בית המשפט קמא הנכבד התייחס להסכמי הסולחה, שהגיש המערער, ואולם הוא קבע בנוגע להם, כי: "באשר להסכם הסולחה – על פי התרשמותי, לא מדובר בהסכם סולחה של ממש. ככל הנראה הייתה הידברות בין המשפחות לקראת שלב הטיעונים לעונש בניסיון להגיע לסולחה. הסכמי הסולחה הכתובים שהוצגו לא היו משכנעים בלשון המעטה והדברים אמורים בעיקר לגבי ההסכם הראשון שטוב היה לו לא היה מוגש כלל. על פי התרשמותי מהמתלונן עצמו, הוא לא שותף ולא נטל חלק בהידברות... אני בספק אם המעורבים בהסכם הסולחה ידעו בכלל מה הרקע לירי. בכל מקרה, גם אם הייתי מתרשמת אחרת, אין להפריז בחשיבותו. העובדה שלאחר הצגת ההסכם הראשון סברו הצדדים שיש צורך בהסכם שני, מגלה דעתם של המעורבים לגבי ההסכם". נוכח הדברים הנ"ל, ומשלא ראינו לנכון להתערב בהתרשמותו של בית המשפט קמא הנכבד – ברי כי אין בטענה בדבר הסכמי הסולחה כדי להביא להפחתת העונש שהושת על המערער. (ב) גם טענתו של המערער בדבר סטייה כאן ממדיניות הענישה דינה להידחות. כפי שציין בית המשפט קמא הנכבד העבירות אותן ביצע המערער הן חמורות. גם הנסיבות בהן ביצע המערער את העבירה, ובמיוחד העובדה כי המערער ביצע את הירי בסמוך לבתי מגורים – הינן שיקול המטה את הכף להחמרת העונש שיש להשית על המערער. משכך, דומה כי עונש המאסר בן שבע שנים, שהוטל על המערער, הולם את חומרת המעשים שהורשע בהם (השוו: ע"פ 3573/08 עוואדרה נ' מדינת ישראל (13.4.2010)). בא-כח המערער הזכיר, כאמור, את פסק הדין שניתן בענין חאלד. אולם, כפי שציינה בצדק באת-כח המשיבה, באותו מקרה המערער הורשע בסעיפים קלים מהסעיפים בהם הורשע המערער בענייננו. כך, בענין חאלד, העבירה המרכזית בה הורשע המערער הינה חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף עם סעיף 335 לחוק העונשין, אשר העונש המקסימלי הקבוע בגינה הוא 14 שנים. מנגד, בענייננו, העבירה המרכזית בה הורשע המערער הינה חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, אשר העונש המירבי עליה הינו 20 שנות מאסר. מעבר לכך, בניגוד למערער בענין חאלד, אשר היה לו עבר נקי – למערער במקרה דנן, עבר פלילי הכולל שלוש הרשעות, אשר אחת מהן בעבירת אלימות, והוא התמיד אף בכוונתו לפגוע במתלונן גם בעת המרדף אחריו. די בכך כדי לאבחן בין שני המקרים. 12. נוכח כל האמור לעיל – הערעור נדחה. המערער ימשיך את ריצוי מאסרו בהתאם לגזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. ניתן היום, ‏ה' בחשון התשע"ה (‏29.10.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13007680_K01.doc אכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il