רולא אבו זיאד נ. איי.אי.ג'י. ישראל חברה לביטוח בע"מ

6 1 בבית המשפט העליון רע"א 7673/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין המבקשת: רולא אבו זיאד נ ג ד המשיבה: איי.אי.ג'י. ישראל חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת א' כהן, ס"נ) שניתן ביום 13.7.2023 בע"א 60683-05-23 בשם המבקשת: בשם המשיבה: עו"ד גיא כהן; עו"ד פנחס לנדו עו"ד רועי אלנקוה פסק דין השופט א' שטיין: ההליך לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת א' כהן, ס"נ), אשר ניתן ביום 13.7.2023 בע"א 60683-05-23 (להלן: פסק הדין קמא ו-בית משפט קמא, לפי העניין). בגדרי פסק הדין קמא נדחה ערעורה של המבקשת (להלן: המבוטחת) ונתקבל ערעורה של המשיבה (להלן: המבטחת) על פסק הדין אשר ניתן על ידי בית משפט השלום תל אביב-יפו (השופט ע' הדר) בתאד"מ 67078-05-22. בפסק דין זה ניתנה הכרעה ב"תביעת פח" שהגישה המבוטחת נגד המבטחת מכוחה של פוליסת ביטוח רכב שרכשה מהמבטחת (להלן: הפוליסה), ובמסגרתו קיבל בית משפט השלום את התביעה באופן חלקי ופסק לטובת המבוטחת דמי שיפוי בסך של 23,000 ש"ח בגין הנזק שגרם מזיק בלתי-ידוע למכוניתה, רכב פרטי מסוג ב.מ.וו. (להלן: הרכב), בשעה שהרכב חנה ליד ביתה. בית משפט קמא ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום וקיבל את ערעור המבטחת, בקבעו – בניגוד לפסיקתו של בית משפט השלום – כי המבוטחת כלל לא הוכיחה את נזקה. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, קבעתי, בהחלטתי מיום 31.10.2023, כי הבקשה מצריכה תשובה והוריתי על הגשת טענות בכתב. כמו כן, הודעתי לבעלות הדין כי לאחר קבלת טענותיהן בכתובים ייתן בית המשפט החלטה או פסק דין. לאחר עיון בכתובים שהוגשו על ידי בעלות הדין, הגעתי למסקנה כי עלינו לדון בבקשה דנן כבערעור וכן לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין קמא ולהעמיד את פסק דינו של בית משפט השלום על מכונו – כל זאת בגדרן של תקנות 149(2)(ב), 149(2)(ג) ו-138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. אפרט את טעמיי. העובדות אלה הן העובדות הדרושות לענייננו: בעלות הדין אינן חלוקות על עצם חבותה של המבטחת בשיפוי המבוטחת בגין סוג הנזק שנגרם לרכב, ועל כך שמזיק בלתי-ידוע אכן גרם לאותו רכב נזק המכוסה על ידי הפוליסה. כמו כן, אין חולק על כך שהרכב תוקן ואחרי שתוקן עבר תאונה נוספת (להלן: התאונה השנייה). בטרם תוקן הרכב בעקבות אירוע הנזק מושא התביעה, שמאי שבדק את הרכב מטעם המבטחת (להלן: המומחה הראשון) העריך כי הנזק עומד על 22,932 ש"ח, או 23,000 ש"ח במעוגל. מנגד, שמאי מטעם המבוטחת (להלן: המומחה השני) העריך את אותו הנזק בסך של 36,190 ש"ח, או 36,000 ש"ח במעוגל. המבוטחת לא הציגה לבית משפט השלום קבלה אשר מעידה על עלות תיקונו של הרכב בטרם ניזוק שוב בתאונה השנייה (להלן: קבלת התיקון). פסק דינו של בית משפט השלום על רקע עובדות אלה, פסק בית משפט השלום כי מאחר שהמבוטחת לא הציגה את קבלת התיקון, היא כשלה בהוכחת עלות התיקון בפועל, אשר בגינו היא זכאית לקבל מהמבטחת דמי שיפוי בהתאם לתנאי הפוליסה. בהינתן כישלון הוכחה כאמור, קבע בית משפט השלום כי "סכום הנזק יעמוד על הסכום בו נקב המומחה הראשון שבדק את המכונית בסך של 23,000 ש"ח" – זאת, בין היתר, מאחר שמדובר ב"חוות דעת של מומחה לשמאות שהנתבעת [המבטחת – א.ש.] הסתמכה עליו". חוות דעת זו לא הוצאה מחומר הראיות למרות שהמומחה הראשון לא התייצב לחקירה, ובית המשפט קבע כי ברמה הלכאורית יש לאמץ את חוות דעתו של המומחה השני, שלא נסדקה בחקירה נגדית. לצד זאת, קבע בית המשפט, כי אחרי שידענו שלמבוטחת אין את קבלת התיקון וכי הדבר מהווה מחדל ראייתי – בהוכחה לכאורית זו לא סגי. בית משפט השלום הטעים, בהמשך פסק דינו, כי הפער המשמעותי בין חוות דעת השמאים – המומחה הראשון והמומחה השני – מבטא את הקושי הראייתי אשר נוצר בהיעדרה של קבלת התיקון – קושי שרובץ לפתחה של המבוטחת, שכאמור לא שמרה על הקבלה או, למצער, לא דאגה לקבלהּ ממתקן הרכב. פסק הדין קמא בית משפט קמא קבע כי פסק דינו של בית משפט השלום שגוי מבחינה משפטית – זאת, מאחר ש"אין ולו ראשית ראיה בנוגע להיקף התיקון בפועל [...], בין אם נקבל את חוות דעת אפרתי [המומחה הראשון – א.ש.] ובין אם נקבל את חוות דעת זכאי [המומחה השני – א.ש.], הרי שחוות דעת אלו אינן מתייחסות לתיקון בפועל אלא להערכת נזק" (ההדגשה במקור – א.ש.). מטעם זה, קבע בית משפט קמא, כי התביעה שהגישה המבוטחת לא הוכחה. בהתאם לכך, קיבל בית משפט קמא את ערעורה של המבטחת ודחה את התביעה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. טענות הצדדים לטענת המבוטחת, פסק הדין קמא הינו שגוי מיסודו, שכן, לפי דבריה, היא הוכיחה את הנזק לרכב ואת גובה דמי השיפוי אשר מגיעים לה מהמבטחת, מכוח הפוליסה, בהתבסס על חוות דעתו של השמאי השני – אחרי שהשמאי הראשון לא התייצב לחקירה בבית משפט השלום. המבוטחת סבורה אפוא, כי הינה זכאית לקבל מהמבטחת דמי שיפוי בסך של 36,190 ש"ח, נכון למועד הגשת התביעה. מנגד, טוענת המבטחת, כי פסק הדין קמא הוא פסק דין נכון מאחר שהמבוטחת כשלה בהוכחת נזקה האמיתי, כפי שקבע בית משפט קמא. המבטחת מוסיפה וטוענת כי פסק הדין קמא אינו מעלה לדיון שום שאלה שראויה לבירור חוזר במסגרתו של ערעור "בגלגול שלישי". דיון והכרעה סבורני כי בית משפט קמא החמיר עם המבוטחת יתר על המידה בענייני הוכחה. כפועל יוצא מכך, נשללה מהמבוטחת הזכות לקבלת דמי שיפוי בהתאם לפוליסה. למבוטחת נגרם אפוא עיוות דין ואנו מצווים לתקנו. כפי שקבע בית משפט השלום, הפער המשמעותי בין חוות דעת השמאים – המומחה הראשון והמומחה השני – הפך את קבלת התיקון החסרה לראיה חותכת ואת היעדרה של ראיה כאמור לחלל ראייתי, לו אחראית המבוטחת (ראו: פסקה 9 לפסק דינו של בית משפט השלום). ברם, מכאן לא עולה המסקנה – אליה הגיע בית משפט קמא – כי בהיעדר קבלת התיקון כשלה המבוטחת בהוכחת הנזק לרכבהּ, נזק אשר בגינו היא זכאית לקבל מהמבטחת דמי שיפוי בהתאם לתנאי הפוליסה. המבוטחת הביאה הוכחה לכאורה באשר לנזק שנגרם לרכבהּ בדמות חוות דעתו של המומחה השני. אמנם, חוות דעת זו אינה מלמדת על שוויו של הנזק שנגרם לרכב בפועל, אשר מסתכם בעלות תיקונו של הרכב, אך היא מציגה את אומדנו של הנזק מפיו של עד מומחה – בדיוק כפי שנעשה בחוות הדעת שערך המומחה הראשון. חוות דעתו של המומחה הראשון, שכאמור נערכה לבקשת המבטחת והוגשה לבית המשפט מטעמה לביסוס עמדתה, מהווה הודאה שילוחית אשר נזקפת לא רק לזכותה של המבטחת, אלא גם לחובתה (ראו: ר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוחה ורד סילוורמן ז"ל, פ"ד לז(4) 281 (1983); ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171, 185-184 (1997)). מאחר שחוות דעתו של המומחה הראשון מלמדת על היעדרה של מחלוקת באשר לעצם קרות הנזק לרכב, נזק שכאמור בוטח במסגרת הפוליסה, יריעת המחלוקת שנפרסה בין בעלות הדין נוגעת אך ורק לפער שבין שתי חוות הדעת. פער זה הוא 13,000 ש"ח, ובית משפט השלום נדרש להכריע בעניינו – ובעניינו בלבד – בהיעדרה של קבלת התיקון החסרה. בנסיבות אלו, הנזק הראייתי לו אחראית המבוטחת אינו עולה לכדי דמי השיפוי במלואם – שכן, לית מאן דפליג כי המבוטחת זכאית לדמי שיפוי בגין הנזק אשר נגרם לרכבהּ באירוע מושא התביעה. הנזק הראייתי לו אחראית המבוטחת שווה לפער שנפער בין חוות דעת המומחים: פער שכאמור עומד על 13,000 ש"ח (בעניין זה ראו פסק דינו של הנשיא ו' זילר בת״א (מחוזי י-ם) 733/91 פלונית נ' המרכז הרפואי שערי-צדק (8.6.1993); וכן א' פורת וא' שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה למצבים טיפוסיים של אי-וודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא(2) 191, 250-254 (תשנ"ח); ירון אליאס דיני ביטוח 1426-1423 (מהדורה שלישית, 2016)). במילים אחרות: בהיעדרה של קבלת התיקון, מחדל שרובץ לפתחה של המבוטחת, נשללה מהמבטחת האפשרות להוכיח שהנזק לרכב אינו עולה על 23,000 ש"ח – כפי שהעריכוֹ המומחה הראשון, שפעל מטעמה – זאת, ותו לא. משכך הוא, תיקונו של הנזק הראייתי צריך להעמיד את דמי השיפוי להם זכאית המבוטחת על סך של 23,000 ש"ח, ולא על 0 ש"ח, כפי שסבר בית משפט קמא מחמת שגגה. ודוק: באומרי את אשר אמרתי, אין אני נסמך על האמור בחוות דעתו של המומחה הראשון כראיה לאמיתות תוכנה – שכן מומחה זה לא הופיע בבית המשפט ולא נחקר על חוות דעת זו. האמור בחוות דעתו של המומחה הראשון משמשני – כפי ששימש את בית משפט השלום – לצורך הוכחה לעצם קיומו של הפער בין שתי חוות הדעת ולרצפת הנזק לרכב בה מומחה זה הכיר בפועלו מטעם המבטחת. חקירת המומחה הראשון לא נדרשה כדי להוכיח את עצם קיומו של פער זה, אשר לא היה במחלוקת ואשר מן הסתם היה אחראי לכך שתביעת הפח הגיעה, בסופו של יום, לבית המשפט ולא באה על פתרונה המוסכם מחוץ לכותליו. אשר על כן, המבוטחת זכאית לקבל מהמבטחת דמי שיפוי בסך של 23,000 ש"ח – כפי שפסק בית משפט השלום. סוף דבר: פסק דינו של בית משפט קמא מתבטל בזאת ופסק דינו של בית משפט השלום מוחזר לעמוד במקומו. לאור התנהלות המבוטחת – ובפרט, בשל טענתה המופרכת כי הינה זכאית לדמי השיפוי בהתאם לחוות דעתו של המומחה השני, כאילו לא הייתה זאת היא שגרמה לנזק הראייתי – לא נזכה אותה בהוצאות למרות קבלת ערעורה. ניתן היום, ‏ט' בטבת התשפ"ד (‏21.12.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23076730_F03.docx שמנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1