מדינת ישראל-רשות מקרקעי ישראל נ. פיסל דבאח

14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7661/20 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף המערערת: מדינת ישראל-רשות מקרקעי ישראל נגד המשיבים: 1. פיסל דבאח 2. שוכרי דבאח 3. קאסם דבאח 4. ג'מאל דבאח 5. ודאד דבאח 6. אמין דבאח 7. בהיג'ה דבאח ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.8.2020 בת"א 24775-11-10 שניתן על ידי סגן הנשיא, כבוד השופט רון סוקול תאריך ישיבות: ט"ו בטבת התשפ"ב (19.12.2021); ט"ז בחשוון התשפ"ה (17.11.2024); י"ד בשבט התשפ"ה (12.2.2025) בשם המערערת: עו"ד מרווה בז'ה בשם המשיבים: עו"ד אילן יחזקאלי פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא, כב' השופט רון סוקול) מיום 23.8.2020 בת"א 24775-11-10, בגדרו נקבע סכום הפיצויים המגיע למשיבים בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין לפני עשרות שנים. ערעור זה הוא אחד מיני ערעורים רבים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד (הליך זה נוהל תחת ע"א 6744/20. להלן: ההליך הדיוני המאוחד). כל הערעורים שהתנהלו תחת ההליך הדיוני המאוחד עוררו שאלות משותפות בדבר דרך חישוב דמי החכירה האבודים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל (23.7.2019) (להלן: השאלות המשותפות). לאחר שהסתיים הדיון בשאלות המשותפות תחת ההליך הדיוני המאוחד, נותר להכריע בשאלות הפרטניות באותם תיקים בהם הדבר רלוונטי. בכך עוסק פסק הדין דנן ביחס לערעור שלפנינו. הרקע בתמצית על הקווים המשותפים לכלל הערעורים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד, עמדתי מספר פעמים בעבר, והמעוניין בהרחבה יעיין שם (ראו: ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 16-1 (7.7.2022) (להלן: פסק הדין החלקי); דנ"א 5676/22 עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקאות 3-1 (27.12.2023) (להלן: פסק הדין בדיון הנוסף); ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 3-1 (10.12.2024) (להלן: ההחלטה מיום 10.12.2024)). בתמצית הדברים, החל מסוף שנות ה-50 וכלה בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, הפקיעה מדינת ישראל מקרקעין רבים לצרכי ציבור מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), כאשר חלקים נכבדים מהפקעות אלו בוצעו באזור הגליל, לשם הקמת יישובים חדשים (כגון כרמיאל ונוף הגליל). במקרים רבים, ובהם זה העומד לפנינו, בעלי המקרקעין שהופקעו לא דרשו בזמן אמת, ואף לא בחלוף שנים רבות לאחר מכן, את הפיצויים המגיעים להם בגין ההפקעה – ובהתאם המדינה לא שילמה להם דבר (להלן, יכונו בעלי מקרקעין אלו: הנפקעים). ואולם, ביום 21.3.2013 ניתן פסק הדין בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) (להלן: פסק דין ארידור), אשר הבהיר כי גם על תביעות שעניינן בפיצוי בגין הפקעת זכויות במקרקעין מכוח פקודת הקרקעות חל הסדר ההתיישנות הכללי שבדין. בצד זאת, נקבעה בפסק דין ארידור תקופת ארכה של שלוש שנים, עד ליום 21.3.2016, במהלכה הוּתַּר לבעלי מקרקעין שהופקעו ולא תבעו פיצויים מהמדינה בתוך תקופת ההתיישנות – לעשות כן. בעקבות זאת, הוגשו מאות תביעות לפיצויי הפקעה לבתי המשפט המחוזיים, בעיקר במחוזות צפון וחיפה, כאשר עיקר המחלוקת בתביעות אלה נסוב על שיעור דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים מכוח סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (להלן: דמי החכירה האבודים). בהמשך למתואר, במסגרת ע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל ז"ל (23.7.2019) (להלן: פסק דין איסמעיל) דן בית משפט זה באופן החישוב של דמי החכירה האבודים, ובהמשך לו ניתנו מספר הבהרות בעקבות בקשה לדיון נוסף שהוגשה על פסק הדין (דנ"א 5261/19 עזבון המנוח אסמעיל נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (25.2.2020). להלן, יחד עם פסק דין איסמעיל: הלכת איסמעיל). על רקע חילוקי הדעות שהתגלעו בערכאות הדיוניות בעניין אופן יישומה של הלכת איסמעיל, הוגשו מאות ערעורים לבית משפט זה. בשנת 2021 אוחדו רובם המוחלט של הערעורים למסגרת ההליך הדיוני המאוחד, ונקבע מתווה משותף לדיון והכרעה בהם. על פי מתווה זה, יוכרעו תחילה השאלות המשותפות לכלל התיקים, ולאחר מכן יידונו הפלוגתאות הפרטניות הרלוונטיות רק לתיק בודד או למספר מצומצם של תיקים (יוער כי מספר קטן של תיקים מתנהל, בשל עיתוי הגשתם ובחירות הצדדים, שלא במסגרת זו). ביום 7.7.2022 ניתן פסק הדין החלקי, בו נפסק כי דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים ייקבעו על בסיס הכפלת השווי המשתנה השנתי של הקרקע לפי שיעורי התשואה הבאים: ביחס לדונם הראשון (שעל פי התכנית המנדטורית RP/50/42 (להלן: התכנית המנדטורית), החלה על מרבית המקרקעין המופקעים, הוקצה למגורים) – 5%; וביחס ליתר החלקה (שיועדה לשימושים חקלאיים לפי התכנית המנדטורית) – 3.25%. בנוסף נקבע כי המדינה תישא בשכר טרחת באי-כוח הנפקעים בשיעור של 15% בתוספת מע"מ, ובהחלטה מיום 26.2.2023 הובהר כי שיעור זה ייגזר מסכום הפיצוי המלא לו זכאים הנפקעים בשל ההפקעה, וכי סכום זה יבוא תחת שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו בערכאות הדיוניות לטובת מי מהצדדים (להלן: ההחלטה המשלימה). ביני וביני, ביום 6.2.2023 הורה המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, על קיום דיון נוסף בפסק הדין החלקי שיעסוק בהגדרת התקופה שבגינה ייפסקו דמי החכירה האבודים, וביום 27.12.2023 ניתן פסק הדין בדיון הנוסף, במסגרתו נקבע כי התקופה האמורה תחל במועד נטילת החזקה במקרקעין המופקעים על ידי הרשות המפקיעה ותסתיים במועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית. עוד נקבע, כי במידה והמדינה טרם שילמה לנפקעים את סכום הפיצוי המלא לו הם זכאים, יתווסף לסכום שטרם שולם הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ממועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ועד לתשלום מלוא הפיצוי בפועל; וכי במידה והועבר תשלום חלקי – הוא יקוזז בהתאם למועד בו בוצע, על פי האמור בע"א 7351/17 מדינת ישראל נ' אסדי (23.6.2019) (להלן: עניין אסדי השני). בעקבות קביעות אלה, ובהתאם להן, התבקשה המדינה להגיש תחשיבים מעודכנים מטעמה בדבר סכום הפיצוי המעודכן לו זכאים הנפקעים השונים. ביום 15.2.2024 הגישה המדינה את תחשיביה בכלל התיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, כאשר בחודשים שלאחר מכן הגישו חלק מהנפקעים את השגותיהם בעניין, בד בבד עם בקשות מוסכמות למתן פסק דין בחלק לא מבוטל מהתיקים. ביום 6.8.2024 התקיים דיון קדם-ערעור בנוגע להמשך הטיפול בתיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, וכן בתיקים המעוררים שאלות דומות, בהם טרם ניתן פסק דין. בעקבות הדיון, התבקשו הן המדינה והן הנפקעים אשר הגישו ערעורים להודיע האם הם עומדים על ערעורם, ובכלל זה לפרט את הפלוגתאות הפרטניות עליהן הם עומדים גם בשלב הזה, ובנוסף נדרשו הנפקעים שעודם חולקים על תחשיב המדינה המעודכן להגיש עיקרי טיעון קצרים בכתב. ביום 17.11.2024 נערך דיון במחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים, אשר בהמשך לו ניתנה ההחלטה מיום 10.12.2024, בה הוכרעו שלוש סוגיות מרכזיות אשר היו משותפות למרבית הטיעונים שהועלו על ידי באי-כוח הנפקעים: סוגיית ההשבה במקרה של תשלום ביתר על ידי המדינה; סוגיית ניכויים של תשלומי מס שבח שהועברו לרשות המיסים כמקדמה, מסכום הפיצויים ששולם לנפקעים; ואופן ההתחשבות בהוצאות ובשכר הטרחה שנפסקו על ידי הערכאות הדיוניות במסגרת תחשיביה של המדינה. בכך באו המחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים על פתרונן, ולמעשה הוכרעו עיקרי השאלות המשותפות לתיקים הכלולים בהליך הדיוני המאוחד (להלן יכונו מכלול ההכרעות שניתנו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד בשאלות המשותפות, ושעיקרן תוארו לעיל: הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד). כמובהר לעיל, במספר תיקים נותרו פלוגתאות פרטניות, עליהן עמד מי מהצדדים להליך, אשר בחלקן בשלה העת להכריע. כזה הוא הערעור שלפנינו. ההליך בבית המשפט קמא וטענות הצדדים בערעור דנן מסקירת קורות ההליך הדיוני המאוחד, נעבור להצגת העובדות הייחודיות להליך דנן הרלוונטיות לערעור שלפנינו. ביום 14.11.2010 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה נגד המדינה, בה עתרו לקבלת פיצויים בשל הפקעת חלקם במקרקעין (אותם קיבלו בירושה), אשר היו מצויים בשעתו בסביבות הכפר בענה ומדרום לכביש 85, והידועים כחלקות 10, 73 ו-207 בגוש 18982, וחלקות 83, 125 ו-131 בגוש 18983 (להלן: החלקות). ההודעה בעניין הפקעת החלקות, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, פורסמה ביום 25.10.1962; וביום 2.9.1965 פורסמה הודעה בהתאם לסעיף 19 לפקודת הקרקעות, אשר בהמשך לה נרשמו החלקות על שם המדינה ביום 13.9.1965. עוד לפני שהוגשה התביעה, בשנת 2009 חתמו הצדדים על הסכמים לתשלום פיצויים מוסכמים, לפיהם המדינה תשלם למשיבים 5-1 סך של 56,264 ש"ח; ולמשיבים 7-6 סך של 20,622 ש"ח (הסכמים מהימים 18.11.2009 ו-13.12.2009, בהתאמה). לפיכך, עסקה התביעה ביתרת הפיצוי לו זכאים המשיבים בגין הפקעת החלקות. במהלך ניהול התביעה, הוגשו חוות דעת שמאיות מטעם הצדדים, כאשר חוות דעת המומחית מטעם המשיבים, השמאית זיוה בלאושטיין, העריכה את שיעור דמי החכירה האבודים על 6%, הן ביחס לדונם הראשון שמיועד למגורים והן ביחס ליתרת החלקה בייעוד חקלאי (להלן: השמאית בלאושטיין ו-חוו"ד בלאושטיין, בהתאמה. ויוער כי תחילה הגישו המשיבים חוות דעת מומחה על ידי השמאי מר יצחק, אך לאור בעיות רפואיות, הלה הוחלף); בעוד שחוות דעת המומחה מטעם המדינה, השמאי יצחק רוגובין, הצביעה על שיעור דמי חכירה אבודים בגובה של 5% ביחס למלוא שטח החלקות (בראייתם כייעוד חקלאי) (להלן: השמאי רוגובין ו-חוו"ד רוגובין הראשונה, בהתאמה. יצוין כי לחוות דעת זו, קדמה חוות דעת של השמאי סימון דאו). כן יצוין כי מטעם הצדדים הוגשו גם חוות דעת תכנוניות-גיאוגרפיות ביחס לתמורות שחלו באזור הגיאוגרפי בו מצויות החלקות, ובהמשך הגישה המדינה, בהסכמת המשיבים, חוות דעת מומחה לפענוח תצלומי אוויר. ביום 10.9.2015 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, במסגרתו אומצה, בעיקרו של דבר, חוו"ד רוגובין הראשונה לעניין ערכי הקרקע, בעוד שיעור דמי החכירה האבודים נקבע על פי חוו"ד בלאושטיין, והועמד על שיעור של 6% משווי כלל שטח החלקות (להלן: פסק הדין הראשון). יוער כי המדינה שילמה למשיבים את מלוא סכום הפיצויים שנפסקו לטובתם בפסק הדין הראשון. על פסק הדין הראשון הוגש ערעור מטעם המשיבים (ע"א 7846/15. להלן: הערעור הראשון), אך בטרם זה הוכרע, יצאו תחת ידיו של בית משפט זה שני פסקי דין חדשים אשר עסקו באופן חישוב שיעור הפיצויים לו זכאים הנפקעים בעלי מקרקעין דומים לאלו של המשיבים (הכוונה לע"א 7060/14 מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל נ' דבאח (8.12.2016) וע"א 4299/15 אסדי נ' מדינת ישראל (8.12.2016), שהטיבו עם הנפקעים בהשוואה לחוות הדעת שהוגשו מטעמם (להלן: הלכות דבאח ואסדי)). בעקבות התפתחות זו, ולאחר שהוגשו התייחסויות הצדדים אליה, ביום 20.2.2018 ניתן פסק דינו של בית משפט זה (להלן: פסק הדין בערעור הראשון), אשר הורה כדלהלן: פסק הדין קמא ניתן ביום 10.9.2015 וקביעותיו נתקבלו על יסוד ההלכות התקפות לשעתו, טרם מתן פסק הדין בעניין דבאח ובעניין אסדי. משהבקשה לדיון נוסף בדנ"א דבאח ואסדי נדחתה, ומאחר שבעניין דבאח ובעניין אסדי הוכרעו סוגיות עקרוניות בעלות נפקות ביחס למחלוקות שנתגלעו בין הצדדים בענייננו, אציע, כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע שומת פיצויים בהתאם לפסיקה העדכנית. לצורך זאת רשאי בית המשפט למנות מומחה מטעמו, להורות לצדדים להגיש חוות דעת שמאיות מטעמם, להורות על השלמת טיעונים וסיכומים וליתן כל החלטה שתיראה לו לפי שיקול דעתו (שם, בפסקה 22). הדיון בתביעה חזר, איפוא, לבית המשפט קמא, וביום 19.3.2018 התקיים דיון במעמד הצדדים באשר להמשך ניהול ההליך, במהלכו ביקשה המדינה כי בית המשפט קמא יתיר לה להגיש חוות דעת שמאית מתוקנת, הן על רקע הלכות דבאח ואסדי והן על רקע פסיקה עדכנית נוספת של בית משפט זה שניתנה מאז, שכן גם לפסקי דין אלה השפעה על עניינם של הצדדים. המשיבים התנגדו לבקשה זו במהלך הדיון, וטענו כי ההוראות שניתנו בפסק הדין בערעור הראשון ברורות, ולפיהן חוות דעת עדכניות יוגשו רק בהתאם לקביעות בהלכות דבאח ואסדי. בסיום הדיון, קבע בית המשפט קמא כי בשים לב לאמור בפסק הדין בערעור הראשון, ועל מנת שלא למנוע מהמדינה להביא את דבריה, הצדדים רשאים להגיש חוות דעת מעודכנות מטעמם, ככל וירצו בכך, תוך שהובהר כי "[]כל חוות דעת שתוגש צריכה לעמוד בהוראות בית המשפט ולא להתייחס להלכות שמנוגדות להוראות של בית המשפט". בהמשך, ביום 24.5.2018 הוגשו חוות הדעת המעודכנות מטעם הצדדים. אשר לחוות הדעת שהגישו המשיבים, מטעם השמאית בלאושטיין, זו עסקה הן בשווי המקרקעין והן בשיעור דמי החכירה האבודים, כאשר לא חל שינוי בעמדה שהוצגה מטעם המשיבים לפיה שיעור דמי החכירה צריך לעמוד על 6% (ביחס למלוא החלקות). המדינה הגישה חוות דעת מטעם השמאי רוגובין (להלן: חוו"ד רוגובין השנייה), אשר אף היא עסקה הן בשווי המקרקעין והן בשיעור דמי החכירה האבודים – אולם במסגרתה הועמד שיעור זה על 2.5% ביחס לדונם הראשון (המיועד למגורים) ועל 1.5% ביחס ליתרת המקרקעין (בייעוד חקלאי). ביום 4.9.2018 ביקשו המשיבים להגיש השלמה לחוות הדעת השמאית העדכנית שהוגשה מטעמם, וזאת בשל התפתחויות שחלו בפסיקה ובהכרעות של שמאים שונים שמונו כמומחים מטעם בית המשפט. המדינה התנגדה לבקשה האמורה בתגובתה מיום 20.9.2018, בעיקר מאחר שהיא הוגשה בסמוך למועד דיון ההוכחות שהיה קבוע בתיק; וביום 21.9.2018 קבע בית המשפט קמא כי לאחר שחוות הדעת המשלימה תוגש, והוא יעיין בה, תתקבל החלטה אם היה מקום להגשתה. חוות הדעת האמורה, אשר אף היא הוכנה על ידי השמאית בלאושטיין, הוגשה ביום 2.10.2018, ועסקה, בין השאר, בשיעור דמי החכירה האבודים – תוך התייחסות משמעותית לאמור בחוו"ד רוגובין השנייה (ראו סעיף 2 לחוות הדעת המשלימה). ביום 5.12.2018 אישר בית המשפט קמא את הגשת חוות דעתה המשלימה של השמאית בלאושטיין, אך ציין כי בחוות דעת זו, כמו בחוו"ד רוגובין השנייה, נכללו שינויים מהאמור בחוות הדעת המקוריות שהוגשו, גם בשאלות שאינן נובעות מהערכה מחודשת של שווי המקרקעין – דוגמת שיעור דמי החכירה האבודים. בהתאם, בית המשפט התיר למדינה להגיש השלמה לחוו"ד רוגובין השנייה, וזו הוגשה ביום 18.12.2018. לאחר מכן, ביום 24.12.2018 התקיים דיון נוסף במעמד הצדדים, במהלכו קבע בית המשפט קמא כי הלכות דבאח ואסדי עסקו בקביעת ערכי שווי המקרקעין ואין בהן או בפסק הדין בערעור הראשון כל התייחסות לעניין שיעור דמי החכירה האבודים – "ועל כן ברור שהדיון בתיק זה הוחזר אך ורק לצורך קביעת שווי המקרקעין ולא לצורך קביעת שיעור דמי החכירה במסגרת הפיצוי לפי סעיף 13 לפקודה". משכך, נקבע כי "אין מקום לשמוע את טענות הצדדים לעניין שיעור דמי החכירה שכן אלו נקבעו כבר בפסק הדין [הראשון] שניתן על ידי ביום 10/9/2015. הקביעות לעניין שיעור דמי החכירה לא בוטלו", ואף בפסק הדין בערעור הראשון "אין קביעה כי בית המשפט צריך לשוב ולדון בעניין שיעור דמי החכירה". לנוכח זאת, קבע בית המשפט קמא כי "הדיון יתמקד אך ורק לעניין שווי המקרקעין וזאת לאור ההלכות שנקבעו בעניין דבאח ובעניין אסדי" (להלן: ההחלטה מיום 24.12.2018). בהמשך הדיון, בית המשפט קמא מינה את השמאית איילת אלזנר (להלן: השמאית אלזנר) כמומחית מטעם בית המשפט, על מנת שתעריך את שווי החלקות, תוך שציין כי "אין צורך בקביעת שיעור דמי החכירה שכן הם נקבעו בפסק הדין [הראשון]". ביום 11.4.2019 הוגשה חוות דעתה של השמאית אלזנר (להלן: חוו"ד אלזנר), ובטרם זו נחקרה, ביום 2.9.2019 הגישה המדינה בקשה לבית המשפט קמא לפסול חוות דעת זו, בהיותה בלתי רלוונטית, וזאת לנוכח קביעותיו של בית משפט זה במסגרת פסק דין איסמעיל, אשר עסק באופן חישוב פיצוי דמי החכירה האבודים וניתן, כאמור, ביום 23.7.2019 (כשלושה חודשים לאחר שהוגשה חוו"ד אלזנר). לעמדת המדינה, משעה שנכתב בפסק הדין בערעור הראשון כי השומה תיקבע "בהתאם לפסיקה העדכנית", הרי שיש מקום להידרש לפסק דין איסמעיל. בהמשך נחקרה השמאית אלזנר, והמדינה שבה על טענותיה גם בסיכומים שהגישה ביום 11.12.2019 במסגרת ההליך בפני בית המשפט קמא. בסופו של דבר, ביום 23.8.2020 ניתן פסק דינו המשלים של בית המשפט קמא (להלן: פסק הדין השני), אשר אימץ את חוות דעתה של השמאית אלזנר לעניין שווי המקרקעין. בכל הנוגע לשיעור דמי החכירה האבודים, ובעקבות טענות המדינה, בית המשפט קמא קבע כי השיעור ייוותר על 6% – כפי שקבע בפסק הדין הראשון. בתוך כך, בית המשפט קמא ציין כי המדינה לא הגישה ערעור על פסק דין הראשון, וממילא פסק הדין בערעור הראשון אינו מתייחס לסוגיות שלא הובאו בפני בית המשפט העליון; כי לאור חוו"ד רוגובין הראשונה חל על המדינה השתק המונע ממנה מלטעון אחרת ממה שטענה בתחילה; וכי פסק דין איסמעיל לא סטה מהלכות קודמות, ואף לא ביקש לבטלן, ועל כן אין להסיק ממנו כי יש לחשב את דמי החכירה האבודים מחדש. למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 5.11.2020 דחה בית המשפט קמא את בקשת המדינה לעיכוב ביצוע פסק הדין השני, אליה התנגדו המשיבים; וביום 3.2.2021 התקבלה בקשת רשות ערעור על ההחלטה האמורה (רע"א 8454/20), במסגרתה הורה בית המשפט (השופט נעם סולברג) על עיכוב ביצוע יתרת התשלום שהוטלה על המדינה בפסק הדין השני. ביום 5.11.2020 הגישה המדינה ערעור על פסק הדין השני ועל ההחלטה מיום 24.12.2018 – הוא הערעור דנן – אשר הופנה, בעיקרו של דבר, כלפי הימנעות בית המשפט קמא מלדון בשיעור דמי החכירה האבודים בשנית, בין השאר לנוכח האמור בפסק דין איסמעיל; כלפי אימוץ קביעותיה של השמאית אלזנר לעניין שווי המקרקעין; וכלפי קביעות בית המשפט קמא בנוגע לחישוב הפיצוי, בשים לב להלכה שנקבעה בעניין אסדי השני בכל הנוגע לדרך הקיזוז של פיצוי חלקי ששולם בעבר. ביום 7.7.2022 ניתן כאמור פסק הדין החלקי, בו נקבע, בין היתר, כיצד יש לחשב את שיעור דמי החכירה האבודים. במובן זה, אם כן, מרבית הטענות שהעלתה המדינה בערעורה – הוכרעו. בהתאם לקביעות בפסק הדין החלקי, ביום 12.9.2022 הודיעה המדינה כי היא עומדת על טענותיה באשר להשפעת התשלום החלקי של פיצויי הפקעה על המשך הזכות לתשלום, נוכח ההלכה בעניין אסדי השני, ולצד זאת הגישה תחשיב מטעמה, על פיו יתרת הסכום שיש לשלם למשיבים עומדת על סכום של 19,449 ש"ח (להלן: תחשיב המדינה). ביום 6.11.2022 הגישו המשיבים הודעה מטעמם, בה חלקו על תחשיב המדינה, הן בסוגיית קיזוז הסכומים ששולמו למשיבים, הן באופן שערוך סכום הפיצוי, הן בדרך חישוב שכר הטרחה והן בבחירת המדינה לזקוף את ההוצאות ושכר הטרחה ששולמו למשיב בהליך קמא על חשבון סכום הפיצוי. בצד זאת, העלו המשיבים טענות הנשענות על פלוגתאות פרטניות, שעניינן בטענה כי אין להחיל את הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד, בין בשל מעשה בית דין, בהינתן שהמדינה לא ערערה על פסק הדין הראשון ומאחר שבפסק הדין בערעור הראשון נקבע כי התיק יוחזר לבית המשפט קמא רק על מנת שיעדכן את שווי החלקות; ובין מכוח הודאת בעל דין, לנוכח חוו"ד רוגובין הראשונה (בה הועמד שיעור דמי החכירה האבודים על 5% ביחס לכלל שטח החלקות). כמתואר לעיל, לאחר פסק הדין החלקי ניתנו ההחלטה המשלימה ופסק הדין בדיון הנוסף, ובהתאם לקביעות בהם הגישה המדינה ביום 16.2.2024 תחשיב מעודכן מטעמה, לפיו על המדינה להוסיף ולשלם למשיבים סכום העומד, נכון ליום עריכת התחשיב, על סך של 507,756 ש"ח (להלן: תחשיב המדינה המעודכן). בהודעת המשיבים מיום 31.3.2024 מסרו האחרונים כי הם עומדים על טענתם כי אין להחיל את הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד, ולצד זאת העלו השגות ביחס לתחשיב המדינה המעודכן. יצוין כי במסגרת הודעתם האמורה, ביקשו המשיבים כי עד לבירור טענותיהם תשלם להם המדינה את הסכום המופיע בתחשיב המדינה המעודכן, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, בהיותו אינו שנוי במחלוקת, ועל בקשה זו חזרו בהודעה נוספת מטעמם מיום 3.5.2024 – אך היא נדחתה ביום 9.5.2024. לאחר מכן, ובהמשך להחלטה מיום 7.8.2024, ביום 15.10.2024 הודיעה המדינה כי אין לה פלוגתאות פרטניות, ומשכך ביקשה כי יינתן לתחשיב המדינה המעודכן תוקף של פסק דין. לצד זאת, המדינה ציינה כי למשיבים יש פלוגתאות פרטניות, על אף שלא הוגש ערעור מטעמם, וכי לעמדתה יש לדחותן. ביום 3.11.2024, הגישו המשיבים את השגותיהם על תחשיב המדינה המעודכן, ובמסגרתן העלו, בין היתר, את טענתם כי יש להחריג את עניינם מיתר התיקים הנדונים תחת ההליך הדיוני המאוחד, ובכלל זה מהקביעות שנקבעו בפסק הדין החלקי לעניין שיעור דמי החכירה האבודים, וזאת מאחר שבפסק הדין הראשון נקבע כי שיעור דמי החכירה האבודים עומד על 6% – עניין עליו לא ערערה המדינה, ואין להתיר לה לערער עליו כיום. בצד זאת, העלו המשיבים טענות באשר לאופן ביצוע תחשיב המדינה המעודכן (להלן: המחלוקות החשבונאיות). ביום 10.11.2024 הגישה המדינה את עיקרי טיעוניה ביחס למחלוקות החשבונאיות שהעלו המשיבים, ואלו נדונו בדיון קדם-ערעור שהתקיים ביום 17.11.2024, לצד עניינים נוספים, והוכרעו בהחלטתנו מיום 10.12.2024. משכך, טענות המשיבים בעניין זה באו לכדי מענה. בהמשך להחלטת בית המשפט מיום 1.12.2024, ובהתאם לאמור בה, ביום 8.12.2024 הגישו המשיבים עיקרי טיעון מטעמם במחלוקות הפרטניות שנותרו על הפרק. במסגרתם, שבו וטענו המשיבים כי לעמדתם קיים מעשה בית דין המונע מהמדינה מלטעון לשיעור דמי חכירה אבודים השונה מ-6%, וזאת מאחר שהיא לא ערערה על פסק הדין הראשון, בעוד הערעור שהוגש על ידי המשיבים בשעתו לא התמקד בסוגיה זו (ובכך תומכת גם החלטתו של בית המשפט קמא מיום 24.12.2018). לחלופין, טענו המשיבים כי מכוח חוו"ד רוגובין הראשונה ופסק הדין הראשון, קם גם השתק שיפוטי המונע מהמדינה מלטעון לשיעור דמי חכירה אבודים השונה מ-5%. לחילופי חילופין, נטען כי על המדינה, לכל הפחות, לשלם למשיבים פיצויים לפי שיעור דמי חכירה אבודים של 5% ביחס לתקופה שבה החזיקה בעמדתה זו (קרי, עד להגשת חוו"ד רוגובין השנייה). לצד זאת, המשיבים טענו כי במקרה דנן שכר הטרחה שנקבע בפסק הדין החלקי צריך להיות משולם בנוסף לשכר הטרחה שנפסק על ידי הערכאה הדיונית, וכי יש להוסיף להם שכר טרחה בסכום של 15,000 ש"ח, וזאת בשים לב להוצאות המשפטיות שהוצאו במסגרת הדיון בפלוגתאות הפרטניות. במענה לטענות הללו, הגישה המדינה ביום 5.2.2025 עיקרי טיעון מטעמה, וטענה כי פסק הדין הראשון איננו מהווה מעשה בית דין, שכן בפסק הדין בערעור הראשון נקבע כי התיק יוחזר לשם קביעת שומת פיצויים בהתאם לפסיקה עדכנית, והוא לא הגביל את היקף הסוגיות שיידונו לצורך כך, ובכלל זה הרי שיש לקבוע גם את שיעור דמי החכירה האבודים, שביחס אליו יצאה פסיקה נוספת על ידי בית משפט זה. ממילא, נטען כי ערכאת הערעור הדנה בפסק דין שניתן על ידי הערכאה הדיונית לאחר שהתיק הוחזר אליה, איננה כבולה לכלל של "מעשה בית דין" ביחס לפסק הדין הראשון שניתן על ידה באותו הליך. בנוסף, טוענת המדינה כי אין לקבל את עמדת המשיבים אשר טוענים מצד אחד להחלת קביעות המסייעות להם, ובמקביל להימנעות מאימוץ של כאלה שאינן. עוד נטען, כי אף לא מתקיים השתק שיפוטי, שכן בניגוד לנטען סכום הפיצויים שנפסק בפסק הדין הראשון שנוי במחלוקת (וממילא המדינה איננה מבקשת לחזור מסכום זה); וכי מכל מקום, טענה זו נדונה ונדחתה במסגרת פסק הדין החלקי. לבסוף, המדינה סבורה כי יש לדחות את טענות המשיבים לעניין שכר הטרחה. ביום 12.2.2025 נערך דיון קדם-ערעור נוסף, ובמהלכו השמיעו הצדדים את טיעוניהם בעל-פה. לאחר מכן, ומבלי שנתבקשו לעשות כן, ביום 18.2.2025 הגישו המשיבים הודעה מטעמם, בה שבו על עיקרי טיעוניהם, והדגישו שוב כי המדינה לא ערערה על הקביעות בפסק הדין הראשון, וכי עמדתה בפני בית משפט זה, במסגרת הערעור הראשון, הייתה כי המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשומת הדונם הראשון המיועד למגורים, ואליה בלבד – ועל כן, קם השתק פלוגתא בכל הנוגע לשיעור דמי החכירה האבודים. בנוסף נטען, כי אומנם בפסק הדין בערעור הראשון נקבע כי התיק ישוב לבירור ביחס ל"פסיקה עדכנית", אך יש לפרש אמירה זו כמתייחסת לפסיקה העדכנית שיצאה עת ניתן פסק הדין בערעור הראשון, ושאינה כוללת פסקי דין שיצאו לאחר מכן. בהתאם, עת ניתן פסק הדין בערעור הראשון, פסיקתו של בית משפט זה העמידה את שיעור דמי החכירה האבודים על 6%, ומכאן שיש להחיל שיעור זה גם על ענייננו. אם כן, משהצדדים לא הגיעו להסכמות, ונתבקשנו להכריע בטענות האמורות של המשיבים, לא נותר לנו אלא להכריע בערעור. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים על יסוד החומר שבכתב ושמעתי את טענותיהם בישיבת קדם-הערעור מיום 12.2.2025, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות לפי תקנות 138(א)(3) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקסד"א החדשות), ולהכריע בסוגיות שנותרו על יסוד החומר בכתב והטיעונים שהושמעו בקדם-הערעור. כפי שיובהר, סבורני כי יש לדחות את טענת המשיבים נגד הפעלת הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד בעניינם, וכנגזר מכך, ליתן תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המעודכן. כפי שתואר לעיל, בפיהם של המשיבים שתי טענות עיקריות: הראשונה, כי משעה שהמדינה לא ערערה על פסק הדין הראשון, והדיון בתיק לא הוחזר לבית המשפט קמא על מנת שיידון בשיעור דמי החכירה האבודים, אין המדינה רשאית לשנות מעמדתה בעניין זה; השנייה, כי המדינה מושתקת מלטעון לשיעור דמי חכירה אבודים שונה מזו שטענה לו בראשית ההליך בחוו"ד רוגובין הראשונה. דין טענות אלה להידחות. בכל הנוגע לטענה הראשונה, כידוע, ערכאת הערעור רשאית, בין כלל סמכויותיה, להורות על החזרת הדיון בתיק לפתחה של הערכאה הדיונית שדנה בו בתחילה לשם בחינה והתייחסות נוספת מצידה (ראו תקנות 455 ו-462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקסד"א הישנות); תקנה 146 לתקסד"א החדשות). זאת, למשל, לשם קבלתן ובחינתן של ראיות נוספות, או במקרים בהם פסק הדין איננו בהיר או מנומק דיו. בכלל זה, החזרת דיון כאמור יכולה להתמצות בהשלמה ספציפית או בתוספת הבהרה נקודתית, הנוגעת לעניין מסוים שנדון על ידי הערכאה הדיונית (או שלא נדון); אך החזרת הדיון עשויה לכלול הידרשות מחודשת לסוגיה שעל הפרק, ואף לתביעה בכללותה (ראו והשוו ע"א 3634/20 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' קידישמן, פסקאות 35-32 (26.7.2022)), ובמקרים מסוימים אף להביא לכתיבה מחדש של פסק הדין כולו (ראו, למשל, ע"א 377/81 נבואני נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (4) 726 (1983). להתייחסות רחבה יותר לסוגיית החזרת תיק לערכאה הדיונית, ראו ע"א 1910/07 מרשי נ' קרן קיימת לישראל, פסקה 10 (29.12.2008); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 326-325 (מהדורה שלישית, 2012); גבריאל הלוי תורת הדיון האזרחי כרך ד 280-278 (2019)). עוד יש לציין, כי הדברים האמורים אינם תלויים בזהות הגורם שהגיש את הערעור, אשר הוביל להחזרת הדיון לערכאה הדיונית. כך, כאשר ערכאת הערעור מורה על השבת הדיון לערכאה הדיונית, בין אם היא תוחמת אותה לבירור עניין מסוים ובין אם לאו, הרי שהערכאה הדיונית עשויה להגיע, כאמור, לתוצאה שונה מזו שהגיעה אליה במקור – לעיתים לטובת הגורם שערער על פסק הדין שניתן על ידי הערכאה הדיונית, ולעיתים לטובת הגורם שלא ערער – ומבלי שיהיה קושי בדבר (כן ראו תקנה 146(ב) לתקסד"א החדשות: "בית המשפט רשאי להשתמש בסמכויות אלה אף אם הערעור נוגע רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בהן לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור". כן ראו סיפא תקנה 462 לתקסד"א הישנות). בענייננו, כזכור, בפסק הדין בערעור הראשון נקבע כי בשל התפתחויות שחלו בפסיקת בית משפט זה באשר לאופן חישוב הפיצויים, יש לקבוע שומת פיצויים חדשה. בהתאם, נפסק, בזו הלשון: "התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע שומת פיצויים בהתאם לפסיקה העדכנית" (פסקה 22 לפסק הדין בערעור הראשון; ההדגשה נוספה). לשון הדברים אינה מחייבת את המסקנה כי בית המשפט החזיר את הדיון בתיק לבית המשפט קמא על מנת שיערך דיון בסוגיה ספציפית – מהו שווי ערכי המקרקעין, כפי שטוענים המשיבים, וכפי שסבר בית המשפט קמא – אלא ההנחיה שניתנה לבית המשפט קמא הייתה כללית, ועסקה בחישוב הפיצויים להם זכאים המשיבים "בהתאם לפסיקה העדכנית" – כאשר חישוב זה צריך לכלול, לכאורה, הן את ערכי המקרקעין והן את שיעור דמי החכירה האבודים. אכן, אין מחלוקת כי עובר לפסק הדין בערעור הראשון ניתנו רק הלכות דבאח ואסדי, ועל רקע הלכות אלה הורה בית המשפט על השבת הדיון; אולם, כאמור, אין כל סיבה מבוררת להניח כי החזרת הדיון ביקשה להגביל את בית המשפט קמא לדון בשני פסקי דין הללו, ובהם בלבד, ושלא להידרש לכלל הפסיקה העדכנית בנדון – לרבות כזו שניתנה לאחר שהדיון חזר לבית המשפט קמא ובטרם ניתן פסק דינו. זאת, הן בהתאם לנוסח הרחב של ההנחיה; והן מכוח הדין הכללי, שעה שבית המשפט קמא כפוף להלכות הניתנות בבית משפט זה, ועליו לפסוק לפיהן (סעיף 20(ב) לחוק-יסוד: השפיטה). אף עיון בהשתלשלות העניינים בהליך קמא, והתנהלות הצדדים בפרט, כפי שתוארה בהרחבה לעיל, מלמד כי היא איננה תומכת בטענות המשיבים. כך, עוד בדיון שנערך ביום 19.3.2018, עם חזרת התיק לבית המשפט קמא, סברה המדינה כי היא רשאית להגיש חוות דעת שתעסוק לא רק בהלכות דבאח ואסדי, אלא גם בפסקי דין חדשים נוספים שיצאו מאז. בסיום אותו דיון, כאמור, ועל אף התנגדות המשיבים, בית המשפט התיר למדינה להגיש חוות דעת ומבלי שהגבילה בדרך זו או אחרת. בדומה לכך, לאחר הגשת חוות הדעת העדכניות, ביום 24.6.2018 נערך דיון במעמד הצדדים באשר להמשך ניהול ההליך, ובסיומו ציין בית המשפט קמא כי המחלוקת שבין שמאי הצדדים אינה עוסקת רק בשאלות מקצועיות, אלא גם בשאלות של פרשנות "הלכות בית המשפט בענייני תביעות פיצויים בשל הפקעת מקרקעין באותו איזור". יתר על כן, אף המשיבים ביקשו מבית המשפט קמא כי יתיר להם להגיש חוות דעת שמאית עדכנית, וזאת "בשל ריבוי ההתפתחויות בפסיקה ובהכרעות של שמאים מטעם בית המשפט בנושא הפקעת מקרקעין ביעוד Agricultural Zone בחודשיים האחרונים" (סעיף 1 לבקשת המשיבים מיום 4.9.2018). למעשה, חוות הדעת שהגישו המשיבים עסקה לא רק בהתפתחויות האמורות בפסיקה – אלא הקדישה חלק נרחב לאמור בחוו"ד רוגובין השנייה (בה הוצגה כאמור עמדתה העדכנית של המדינה ביחס לשיעור דמי החכירה האבודים). בהמשך, ביום 5.12.2018 בית המשפט קמא אישר את הגשת חוות הדעת האמורה, תוך שציין כי הן חוות דעת זו והן חוו"ד רוגובין השנייה עסקו בשיעור דמי החכירה האבודים – אבל הוא לא הורה על פסילתן או על פסילת חלקים מהן, אלא אישר את הגשתה. והנה, ביום 24.12.2018 בית המשפט קמא שינה, הלכה למעשה, מהקו בו נקט עד אותו מועד, וקבע כי הדיון הוחזר על ידי בית משפט זה אך ורק לצורך עריכת דיון בהלכות דבאח ואסדי ובפרט בעניין שווי המקרקעין. ברם, ספק בעיניי אם החלטה זו, אשר גם עליה מערערת המדינה במסגרת הערעור שלפנינו, ניתנה בהלימה לאמור בפסק הדין בערעור הראשון, כפי שהובהר לעיל. נוכח האמור, נוטה אני לדעה כי המדינה רשאית הייתה לטעון בפני בית המשפט קמא, משהוחזר הדיון אליו, גם נגד שיעור דמי החכירה האבודים שנקבעו בפסק הדין הראשון, ולא רק בעניין ערכי הקרקע. ואולם, אין צורך שנכריע בכך, שכן גם אם צדק בית המשפט קמא בסירובו לדון בשנית בשיעור דמי החכירה האבודים, עדיין אין בכך כדי למנוע מהמדינה מלהשיג על עניין זה במסגרת הערעור שלפנינו. משניתן פסק הדין השני, קמה לצדדים האפשרות לערער עליו בכל נושא שימצאו לנכון – בין אם נקבע במקור בפסק הדין הראשון ובין אם נקבע לראשונה בפסק הדין השני. כך, משום שעם מתן פסק הדין בערעור הראשון פסק הדין הראשון התבטל, ומעולם לא הפך חלוט בעניין כלשהו, וכעניין נורמטיבי פסק הדין השני עומד בכללותו, כהכרעה שיפוטית בכל הסוגיות הנוגעות לתשלום פיצויי ההפקעה. אמור מעתה, המדינה אומנם לא מצאה לנכון לערער על פסק הדין הראשון, אולם משהוחזר הדיון לבית המשפט קמא, וניתן פסק הדין השני, הייתה שמורה לה הזכות לערער על מכלול הקביעות שנכללו בו – לרבות לעניין שיעור דמי החכירה האבודים. בהמשך לכך, אינני סבור כי העובדה שהמדינה לא ערערה בשעתו על פסק הדין הראשון, עת המצב המשפטי היה שונה, ועת סכום פיצויי ההפקעה בו חויבה היה נמוך משמעותית, יוצרת מניעות מצידה מלערער בסוגיות אלה כעת. נכונות המדינה להשלים עם קביעות הגוזרות פיצוי בגובה מסוים, אינה מחייבת אותה להשלים עם אותן קביעות כאשר הפיצוי הנגזר מהן גבוה משמעותית. וביישום לענייננו: העובדה שהמדינה השלימה עם פיצוי בגובה 6% מערכי הקרקע, בהינתן ערכי הקרקע שנקבעו בפסק הדין הראשון, אין משמעה שהיא מנועה מלערער על שיעור זה, כשערכי הקרקע הוגדלו באופן ניכר במסגרת פסק הדין השני. בנוסף, לא ניתן להתעלם מכך שפסק הדין בערעור הראשון הורה על החזרת הדיון לבית המשפט קמא בשל פסקי הדין החדשים שיצאו בשעתו על ידי בית משפט זה. אך מתבקש, מטעמים של הגינות דיונית, כי למדינה יתאפשר, ולוּ במסגרת ערעור, להתייחס לפסקי דין נוספים שניתנו במהלך ההתדיינות, ושיש בהם כדי להשפיע לטובתה על התביעה דנן. גם טענתם השנייה של המשיבים, שעניינה בשאלה האם המדינה הייתה יכולה לשנות מהעמדה המקורית שהציגה בחוו"ד רוגובין הראשונה, דינה להידחות. המדובר בסוגיה אליה נדרשנו בהרחבה במסגרת פסק הדין החלקי, והקביעות שם יפות בוודאי גם לענייננו. כפי שצוין בפסק הדין החלקי, השינוי שחל בעמדת המדינה – אשר התרחש לא רק בתיק שלפנינו, אלא בתיקים רבים אחרים – נעשה מאחר שהתברר לה כי עמדתה המקורית, אשר שוקפה כאמור בחוו"ד רוגובין הראשונה, בטעות יסודה, וכי היא מביאה לתשלום סכומים העולים משמעותית על פיצויי ההפקעה להם זכאים הנפקעים על פי דין. בהמשך לכך, נקבע כי יש לראות בשינוי זה משום שינוי מדיניות, ביחס אליו "מקובלת ההלכה לפיה אין רשות מנהלית כבולה למדיניותה, לא כל שכן כאשר המדובר במדיניות שגויה" (פסקה 43 לפסק הדין החלקי). עם זאת, הודגש כי מדיניות העבר של המדינה מחייבת, לכל הפחות, להטיל עליה את הנטל הראשוני להצדיק את השינוי שחל בה. כך, היה על המדינה להראות שהמדיניות שהציגה שיקפה הבנה שגויה של הדין או של המציאות הכלכלית-שמאית (פסקה 45 לפסק הדין החלקי). בהתאם לכך, נקבע כי המדינה לא הציגה בסיס נתונים עובדתי המצדיק סטייה ממדיניות העבר ביחס לדונם הראשון, ולכן בנוגע אליו אומץ שיעור של 5%, בהתאם לעמדת המדינה בעבר (פסקאות 63-62 לפסק הדין החלקי); בעוד שביחס ליתרת המקרקעין נקבע כי המדינה עמדה בנטל האמור ולכן היא רשאית לסטות מהעמדה שהציגה, אך עמדתה לא התקבלה במלואה, אלא שיעור דמי החכירה האבודים ביחס לחלק זה של המקרקעין הועמד על 3.25%, המהווה מיצוע של עמדות הצדדים בנדון (פסקאות 69-66 לפסק הדין החלקי). ויודגש כי הנשיאה אסתר חיות הוסיפה והרחיבה לעניין האפשרות לכבול את המדינה לעמדתה המקורית לאור כלל ההשתק השיפוטי, אך דחתה אותה משום שסברה כי בנסיבות העניין לא התקיימו התנאים להחיל כלל זה. זאת ועוד, על קביעות אלה הוגשה בקשה לדיון נוסף, אך המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, לא ראה הצדקה להיעתר לה בסוגיה זו. אשר על כן, אף טענות המשיבים בעניין זה לא יכולות לסייע בידם. לבסוף, יצוין כי לא מצאתי להיעתר לטענות המשיבים המבקשות להגדיל את שכר הטרחה שנקבע בפסק הדין החלקי ובהחלטה המשלימה, וזאת הן מטעמים דומים לאלו שצוינו בהחלטתנו מיום 10.12.2024, והן בשים לב לכך שטענות המשיבים במחלוקות הפרטניות נדחו במלואן. סוף דבר: משדחינו את טענות המשיבים, ובהינתן שתחשיב המדינה המעודכן נעשה בהתאם לקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד, ולא נותרו טענות ביחס לאופן חישוב זה שלא הוכרעו – ניתן בזאת תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המעודכן. המדינה תעביר לידי המשיבים את יתרת הסכום שטרם שילמה, בניכוי 10% מסכום הפיצוי בגין ההפקעה שצוין בתחשיב המדינה המעודכן אשר יועבר לרשות המיסים על חשבון חיוב במס שבח, וזאת בתוך 14 ימים ממתן פסק דין זה או מהמצאת המסמכים הנדרשים לשם ביצוע התשלום, לפי המאוחר. למען הסר ספק יובהר כי המדינה תעדכן את תחשיבה עד למועד התשלום בפועל, באמצעות הוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, בהתאם לאמור בפסקה 23(ג) לפסק הדין בדנ"א 5676/22 עזבון המנוח חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל (27.12.2023).  בכך מתמצים הדיונים בערעור זה, כאשר פסק דין זה יבוא במקום פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבים יישאו בהוצאות לטובת המדינה בסך של 15,000 ש"ח. ניתן היום, ‏א' בסיון התשפ"ה (‏28.5.2025). יצחק עמית נשיא דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט