ע"פ 7660-14
טרם נותח

פלוני נ. מדינת ישראל

סוג הליך ערעור פלילי (ע"פ)

פסק הדין המלא

-
פסק-דין בתיק ע"פ 7660/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7660/14 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת ע' ברון המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 6.10.2014 בתפ"ח 41263-07-13 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' צבן – סג"נ, ר' כרמל ור' פרידמן-פלדמן תאריך הישיבה: כ"ה באלול התשע"ה (9.9.2015) בשם המערער: עו"ד מנחם בלום בשם המשיבה: עו"ד ארז בן-ארויה פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא י' צבן, והשופטים ר' כרמל ור' פרידמן-פלדמן) בתפ"ח 41263-07-13 מיום 6.10.2014, במסגרתו הושת על המערער עונש של 14 שנות מאסר בפועל; שנת מאסר על תנאי שלא יעבור למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירת אלימות (למעט תקיפה סתם); ופיצוי לכל מתלוננת בסך של 10,000 ש"ח. רקע והליכים 2. המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות רבות של מעשים מגונים, לפי סעיף 351(ג)(2) + סעיף 348(ב) + סעיף 345(ב)(1)(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בשלושה מעשי סדום, לפי סעיף 351(א) + 347(ב) + 345(ב)(1)(א)(1) לחוק העונשין; בשתי עבירות של ניסיון למעשה סדום; ועבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין. כתב האישום כולל שלושה אישומים. על פי האישום הראשון, בשנים 2012-2010, המערער ביצע בבתו ב', טרם מלאו לה 16 שנים, מעשים מגונים רבים בכך שליטף את גופה לשם סיפוק מיני, הניח את ידיה על גופו, גרם לכך שתבצע בו מעשה אוננות, נגע באיבריה המוצנעים לרבות איבר מינה, התחכך בגופה, נגע בישבנה פעמיים, ניסה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, ופעם אחת החדיר את איבר מינו לפיה. האישום מתאר כי פעמים רבות המערער הגיע לסיפוק מיני. על פי האישום השני, במשך מספר חודשים עד לתחילת אוגוסט 2012, המערער ביצע מעשים מגונים רבים בבתו נ', טרם מלאו לה 16 שנים, בכך שנגע ומימש את גופה, לרבות בחזה ובאיבר המין מתחת ומעל לבגדיה, נישק את פיה ואת צווארה, הצמיד את גופה לגופו, כעשר פעמים ניסה להפשיטה ופעמיים החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה. על פי האישום השלישי, בעימות בחקירה המשטרה, המערער סימן לבתו ב' תנועות שלילה באצבעו מתחת לשולחן, ובכך ניסה להניא אותה מלגולל את שביצע בה באוזני השוטרים. גזר הדין של בית המשפט המחוזי 3. ביום 6.10.2014 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בגזר דינו, בית המשפט המחוזי עמד על הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות, על הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות ועל מדיניות הענישה הנהוגה. באשר לערך החברתי שנפגע, נקבע כי מעשיו של המערער פגעו בערכים המוגנים של כבוד האדם וזכות האוטונומיה של הפרט על גופו, שמירה על גופם ונפשם של הקטינים, וכן ערך המשפחה והביטחון בחיק המשפחה. בנוגע למעשה ההדחה בחקירה, נקבע כי נפגעו ערכי שלטון החוק וחקר האמת. באשר לנסיבות הקשורות לביצוע העבירה, בית המשפט המחוזי התחשב בכך שהעבירות בוצעו בבנותיו הקטינות של המערער, לאורך זמן ובתוך כותלי ביתן; בכך שמדובר במעשים רבים, שבוצעו תוך איומים וניצול סמכותו ההורית; מורא המשפחה מהמערער; הנזק הנפשי שנגרם למתלוננות; השימוש שנעשה במתלוננות ככלי לסיפוק גחמותיו המיניות של המערער בכל שעות היום וכל עת שחפץ; העובדה שהמעשים נפסקו רק לאחר שבתו ב' אושפזה בבית חולים, אובחנה במצב של דחק נפשי וחשפה את מעלליו, ובמקביל מורתה של בתו נ' הובילה לחשיפת הפרשה. באשר למדיניות הענישה הנהוגה, בית המשפט המחוזי בחן את הענישה בעבירות מין, בפרט אלו המבוצעות בקטינים, וקבע כי מתחם העונש ההולם בעניינה של המתלוננת ב' נע בין 7 ל-14 שנות מאסר; בעניינה של המתלוננת נ' נע בין 5 ל-10 שנות מאסר; ובעניין ההדחה בחקירה נקבע מתחם ענישה של עד 6 חודשי מאסר בפועל. 4. בית המשפט המחוזי לא מצא כי יש בנסיבותיו האישיות של המערער כדי להקל בעונשו. המערער התנער מאחריות לביצוע העבירות; הטיל את האשמה על אדם אחר ששם כדורים במזונו; ולא העיד על אופק שיקומי – מהערכת המסוכנות עלתה אישיות לא נורמטיבית, רציבידיסטית, לא אמינה ואנטי סוציאלית. זאת, בנוסף לעבר פלילי משמעותי בעבירות אלימות בגינו ריצה המערער עונשי מאסר ללא הפנמת הלקח ושינוי דרכיו. לנוכח כל האמור, בית המשפט המחוזי גזר את עונשו של המערער כאמור לעיל. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 5. המערער טוען בערעורו כי בית המשפט המחוזי החמיר יתר על המידה עמו ומבקש מבית משפט זה להקל בעונשו. המערער סבור כי בית המשפט המחוזי שגה משלא התחשב בהשלכות שיש לעונש המאסר הממושך על סביבתו של המערער – הן על הוריו החולים; גרושתו, ילדיו ובעיקר בנותיו המתלוננות אשר לטענתו סלחו לו. עוד גורס המערער כי בית המשפט המחוזי לא העניק את המשקל הראוי לעובדה שהוא החל בקבלת אחריות למעשיו, והיום הוא מתחיל להבין את חומרתם. 6. המשיבה, מנגד, טוענת כי יש לדחות את הערעור. לשיטתה, בית המשפט המחוזי התחשב בכלל השיקולים וגזר את העונש שמתאים למערער. המשיבה סבורה כי גם אם החל תהליך קבלת אחריות על המעשים, אין סיבה המצדיקה התערבות בעונש שהושת. לעמדתה, מקומם של שיקולי שיקום בשלב זה הוא בפני וועדת שחרורים. דיון והכרעה 7. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, ולאחר עיון בנימוקי הערעור ושמיעת הצדדים לפנינו, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. 8. הלכה ידועה היא שערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (ראו והשוו: ע"פ 3931/13 באום נ' מדינת ישראל (10.6.2014); ע"פ 5931/11 עבדולייב נ' מדינת ישראל (22.10.2013); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009)). לטעמנו, המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם המקרים המצדיקים התערבות, כפי שיובהר להלן. 9. אנו סבורים גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק היטב, וניכר כי נלקחו בחשבון כל השיקולים הרלוונטיים. בית משפט זה עמד לא אחת על כך שגורם מרכזי בגזירת דינו של המערער הוא האינטרס הציבורי שבהרתעת עברייני מין פוטנציאליים ממימוש מזימותיהם. מכאן, הצורך להעביר להם מסר ברור, שיתבטא בהטלת עונשים כבדים על המורשעים בעבירות אלה ובבידודם לתקופה ארוכה מן החברה (ראו: ע"פ 2848/14 סיגר נ' מדינת ישראל (12.11.2014); ע"פ 9994/07 פלוני נ' מדינת ישראל (11.8.2008); ע"פ 5382/04 מרגוליס נ' מדינת ישראל (4.6.2006); ע"פ 7657/00 מחג'נה נ' מדינת ישראל (28.1.2002)). עוד עמד בית משפט זה גם על הצורך להביע את סלידתה החמורה של החברה כלפי מי שפגע פגיעה בגופו ובנפשו של הקורבן הקטין, פגיעה אשר לא בנקל תימחה על ידי חלוף הזמן (ראו: ע"פ 5767/14 פלוני נ' מדינת ישראל (30.6.2015); ע"פ 6092/10 פלוני נ' מדינת ישראל (18.7.2012); ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד סג(1) 752 (2009)). 10. במקרה שלפנינו, המערער ביצע שוב ושוב מעשים מיניים חמורים בבנותיו, תוך איומים והפעלת אלימות, ותוך ניצול מעמדו כאביהן, וכל זאת במקום שבהן הן אמורות להרגיש בטוחות ביותר – ביתן. המערער לא היסס לפגוע הן בגופן והן בנפשן במשך זמן רב, ודומה כי לא היה מפסיק לעשות כן אילולא הייתה נחשפת הפרשה. לכך יש להוסיף גם את עברו הפלילי המשמעותי של המערער, וכן את המשך פעילותיו העבריינית עת ניסה להניא את מתלוננת ב' מלספר על המעשים בחקירה המשטרתית. למול כל שיקולים לחומרה אלו, אין בנמצא שיקולים רלוונטיים לקולה. טענתו של המערער כי הוא "החל בקבלת אחריות למעשיו" איננה מבוססת ואיננה מעוגנת בתסקיר שירות מבחן (ראו והשוו לאחרונה: ע"פ 5626/14 לנקין נ' מדינת ישראל, פס' 12(2.8.2015)). כך גם בית המשפט המחוזי בחן הקלה בעונש בשל שיקולי שיקום, אך לא מצא לנכון לעשות כן בשל היעדר אופק שיקומי אמיתי. הנחתנו כי אם אכן הוא יצלח את ההליך השיקומי, יתכן ויינתן לכך ביטוי בעת שתיבחן בקשתו לשחרור מוקדם ככל שתוגש, וזאת מבלי שאנו נוקטים עמדה לגופה של בקשה זו. 11. זאת ועוד, המערער טוען כאמור כי עונש המאסר הממושך יפגע במשפחתו אשר כעת תומכת בו, לרבות בנותיו המתלוננות אשר בהן פגע. אולם אין בידינו לקבל טענה זו כנימוק להפחתה בעונש. אמנם יש להעניק משקל לעמדתו של קורבן העבירה במשפט הפלילי (וראו: ע"פ 2148/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' י"ז לפסק דינו של השופט (כתוארו דאז) א' רובינשטיין (16.12.2014)), אך בענייננו יש לבחון את תמיכת המתלוננות באביהן בזהירות כפולה ומכופלת. זאת, משום שמדובר בעבירות מין בתוך המשפחה אשר מטבען חושפות את קורבן העבירה ללחצים מצד בני המשפחה האחרים ואף מצד מבצעי העבירה עצמם (השוו: הדר דנציג-רוזנברג ודנה פוגץ' "'כשאהבה כואבת' – על דילמת ההתחשבות בבקשתן של נשים החיות בצל האלימות להקל בענישת הפוגע" מחקרי משפט כ"ו 589 (2010)). הדין הנוהג מורנו כי על מנת שסליחת הקורבן תובא בחשבון לצורך קביעת העונש נדרש שהיא תבוא במסגרת הליך מסודר של "צדק מאחה", או כאשר בית המשפט משוכנע כי עמדת נפגע העבירה ניתנה כשהיא חפה מלחצים שונים (עדנה ארבל "עמדתו של קורבן העבירה בהליך המשפטי" ספר גבריאל בך 189, 213-214 (דוד דהאן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך עורכים, 2011)). איננו משוכנעים כי כך הדבר במקרה שלפנינו, בעיקר נוכח הרשעתו של המערער גם בעבירה של הדחה בחקירה. כבר הוכח כי המערער ניסה להשפיע על אחת המתלוננות שלא למסור בחקירה המשטרתית את גרסתה הכנה למעשים, ומשכך קשה עתה לסבור כי תמיכתן של המתלוננות כנה היא וללא הפעלת לחץ מצד המערער. 12. אשר על כן, באנו לכלל מסקנה כי העונש שהוטל על המערער בבית המשפט המחוזי ראוי הוא ומבטא את החומרה שבה יש להתייחס למעשיו, ביחוד כאשר קורבנות עבירות המין הן קטינות בשר מבשרו. מצאנו כי עונשו של המערער אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת במידה המצריכה את התערבותנו, ועל כן אין בידינו לקבל את הערעור. 13. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, ד' בתשרי התשע"ו (‏17.9.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14076600_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il