עבד אלכרים ג'האלין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7651/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7651/11 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערער: עבד אלכרים ג'האלין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 12.9.2011, בתפ"ח 50622-12-10, שניתן על-ידי כב' השופטים צ' סגל – סג"נ; מ' יועד הכהן; ב' גרינברגר תאריך הישיבה: ה' בתשרי התשע"ד (9.9.2013) בשם המערער: עו"ד יוסי זילברברג; עו"ד רני שבו בשם המשיבה: עו"ד נורית הרצמן פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שניתן בתפ"ח 50622-23-10, ביום 12.9.2011, על-ידי כב' השופטים: צ' סגל – סג"נ; מ' יועד הכהן; ו-ב' גרינברגר. 2. המערער אשר היה הנאשם 1 בכתב אישום מתוקן שהוגש נגד ארבעה נאשמים, במסגרת הסדר טיעון, הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות אלה: הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 ביחד עם סעיף 335(א) לחוק העונשין; נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; וקשר לפשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין. יצוין, כי נוסח כתב האישום המתוקן הוגש לבית המשפט, באופן תמוה למדיי, באמצעות מסמך שכותרתו "תשובה לכתב האישום במסגרת הסדר", מסמך אשר נחתם על-ידי הנאשמים ובאי כוחם, מבלי שצורפה חתימתו של התובע עצמו. בעקבות הרשעתו בדין, נגזרו על המערער העונשים הבאים: 13 שנות מאסר לריצוי בפועל, שמניינן מיום מעצרו, 5.12.2010; שתי שנות מאסר על-תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור כל עבירה מסוג פשע; כמו כן, חויב המערער בפיצוי כספי בסכום של 50,000 ₪. המערער אינו משלים עונש המאסר שהושת עליו, ומכאן הערעור. עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער ויתר הנאשמים 3. בכתב האישום המתוקן, נאמר כי המערער והנאשמים 1 ו-3 הם בני משפחתו של הנאשם 2. בסמוך לחודש יוני 2010, באזור עזריה, התפתחה תגרה בין הנאשם 2 לבין שריף אבו ע'אליה (להלן: שריף), בשל ויכוח בענייני נהיגה. במהלך הויכוח, הותקף הנאשם 2 ונגרמו לו חבלות גופניות. בעקבות אותה תגרה והחבלות שנגרמו לנאשם 2, נערכה פגישת פיוס בין המעורבים, ובמהלכה הוסכם כי שריף יפצה את הנאשם 2 בסכום כסף כלשהו. בכתב האישום נטען, כי, חרף פגישת הפיוס, ביקש הנאשם 2 לנקום בשריף, ונושא זה עלה בשיחותיו עם בני משפחתו. ביום 9.9.2010, עובר לשעה 20:00, שהו הנאשמים, ובהם המערער, ביחד עם בני משפחה נוספים, ובהם מוחמד קבועה וחאלד ג'האלין (להלן: המעורבים הנוספים), ברחבה, מול משרדו של קרוב משפחה, בסמוך ליישוב ענאתה. לקראת השעה 20:00, נודע למערער, לנאשמים 2 ו-3 ולמעורבים הנוספים (להלן: הקושרים), כי שריף נמצא בענאתה ביחד עם חברו מוחמד ברדוויל (להלן: המנוח), בארוחה לכבוד עיד אלפיטר. בעקבות מידע זה, קשרו הקושרים קֶשֶר לפיו, כאשר יצא שריף מהמקום הם ירדפו אחריו כדי לחסום את דרכו ולהכותו, "על מנת לנקום בו על החבלות אשר גרם לנאשם מס' 2". הנאשם 4, אשר נכח במקום והיה עד למתרחש, לא עשה דבר, כך נטען, כדי למנוע את הקשר לפגוע בשריף ובמנוח. זמן מה לאחר מכן, נודע לקושרים כי שריף והמנוח יצאו מענאתה לכיוון מישור אדומים, כאשר שריף נוהג ברכב והמנוח יושב לצידו. בשלב זה, יצאו הקושרים בשלושה כלי רכב, על-מנת לרדוף אחרי רכבו של שריף. נטען בכתב האישום, כי המערער היה חמוש באקדח 9 מ"מ, אותו נשא ללא רשיון, והנאשם 2 היה מצויד במוט מתכת, על-מנת לעשות בו שימוש, כדי לחבול בשריף. כאשר הגיעה מכוניתו של שריף לאזור מישור אדומים, עקף אותה ג'יפ, שבו ישב המערער לצד הנהג. במהלך העקיפה, האט שריף את מהירות נסיעתו כדי לאפשר לג'יפ לעקוף, ואו אז, ירה המערער לעבר רכבו של שריף מספר יריות. קליע אחד פגע בצידו השמאלית של המנוח וחדר דרך המותן לאגן. קליע זה פגע בכלי דם שונים בגופו של המנוח, ועקב כך נגרם דימום פנימי שהביא למותו של המנוח. כמו כן, נפגע שריף בלחיו הימנית, וכתוצאה מכך נגרמה לו חבלה שהצריכה תפירה וחבישה. נאמר בכתב האישום, כי, כאשר ראו יתר הקושרים, כי המערער ירה במנוח, הם נמלטו מהמקום, באמצעות כלֵי הרכב שעימם הגיעו לזירה. 4. יצוין, כי הנאשם 2 הודה והורשע בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין (ולא לפי סעיף 298 כפי שצוין, בטעות, במסמך "התשובה לכתב האישום"); נסיון לתקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(א) בנסיבות סעיף 380 לחוק העונשין; ובקשר לפשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין. הנאשם 3 הורשע, על-פי הודאתו, בנסיון לתקיפה בנסיבות מחמירות ובקשר לפשע, ואילו הנאשם 4 הורשע בעבירה של אי מניעת פשע, לפי סעיף 262 לחוק העונשין. גזר דינו של בית משפט קמא 5. בבואו לגזור את דינם של הנאשמים, ציין בית משפט קמא כי מדובר באירוע חמור בטיבו ובנסיבותיו. על רקע סכסוך, אודות כישורי הנהיגה של הנאשם 2, חברו להם הנאשמים כדי לפגוע בשריף, וזאת לאחר תכנון קפדני ונסיעה במספר כלי רכב. הם לא חדלו מתוכניתם, גם ביודעם כי ביחד עם שריף נוסע אדם נוסף, הוא המנוח, שאינו נוגע בדבר, ואף הוא עלול להיפגע מידם. המערער עצמו הצטייד באקדח וירה מספר כדורים לעבר הרכב שבו נהג שריף. בהקשר לכך, ציין בית משפט קמא, כי בטיעוניה לעונש הבהירה המאשימה "כי קיימת ראשית ראיה לכך שהירי שכוון לעבר הרכב לא נועד להמית אלא רק לפגוע", ולכן הומרה עבירת הרצח בעבירה של הריגה. בהתאם להסדר הטיעון, התביעה הגבילה עצמה, בעניינו של המערער, לעונש של 15 שנות מאסר, כאשר הסנגור היה חופשי לטעון כרצונו. לצד הקולא, לעניין עונשו של המערער, התחשב בית משפט קמא בהודאתו באשמה; בנסיבותיו האישיות, ובכלל זה היותו אב לילדים קטנים, שהוא מפרנסם היחיד; ובהבעת חרטתו וצערו על מעשיו. לאחר זאת, החליט בית משפט קמא לגזור על המערער 13 שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו, ואת יתר העונשים שפורטו בפסקה 2 לעיל. למען שלמות התמונה, נציין כי על הנאשם 2 נגזרו 4 שנות מאסר לריצוי בפועל ואף הוא חויב בפיצויים בשיעור של 50,000 ₪. הנאשם 3 נדון לששה חודשי מאסר בפועל, ואילו עונשו של הנאשם 4 נקבע לכדי 40 ימי מאסר לריצוי בפועל, והושתו על עליו פיצויים בסכום של 20,000 ₪. הערעור על חומרת העונש 6. בערעור, שהוגש על-ידי בא כוחו של המערער, עו"ד יוסי זילברברג, נטען כי בית משפט קמא החמיר בעונשו של המערער יתר על המידה, מבלי שנתן משקל ראוי להודאתו באשמה, ולחסכון הניכר שהביא הדבר, בזמן שיפוטי יקר. נטען בנוסף, כי מדובר באדם נורמטיבי שזהו מאסרו הראשון, כאשר עברו הפלילי הוגדר כ"מינורי". עוד נטען, כי בית משפט קמא לא התחשב, די הצורך, בנסיבותיו האישיות של המערער, שלו אישה ותשעה ילדים, שהוא "מפרנסם היחידי וכל ביתו נשען כולו על ההכנסה שהוא מייצר". המערער הינו אדם חולני וסובל מצהבת כרונית, דבר המחייב טיפול רפואי תכוף, וכן "פיקוח רפואי ומעקב רפואי תמידי". בהודעת הערעור נטען, כי המנוח השתייך לארגון החמאס ולאחר מותו הופץ כרוז הקורא לנקום במערער ובבני משפחתו. טענה זו נזנחה במהלך הדיון בערעור, וטוב שכך, שכן אין לראות בעניין זה משום נסיבה מקלה מבחינתו של המערער, אשר לא ביקש לפגוע במנוח בהיותו איש חמאס, כביכול. בטיעונו בפנינו, ציין עו"ד זילברברג, כי הושגה "סולחה" בין משפחת המערער לבין משפחות המנוח ושריף, וההוצאות בהן חויבו הנאשמים שולמו במלואן. המערער הינו אסיר למופת בכלא, ויעידו על כך תעודות הוקרה רבות שקיבל במהלך כליאתו, בשל היותו תלמיד מצטיין ואסיר חיובי. לפיכך, התבקשנו להקל באורח משמעותי בעונשו של המערער. תגובת המשיבה 7. המשיבה, אשר יוצגה בערעור על-ידי עו"ד נורית הרצמן, טענה כי יש לדחות את הערעור, שכן מדובר בעונש "מאוזן ומתון", שניתן במסגרת הסדר שבו עתרה התביעה ל-15 שנות מאסר לריצוי בפועל. המשיבה הבהירה כי המערער ירה 5-4 יריות לעבר רכבו של שריף, וניתן היה לנהל את התיק כתיק רצח, אך התביעה הלכה כברת דרך ארוכה לעברו של המערער ונהגה כלפיו בהגינות מירבית, בעצם הסכמתה להודאה בעבירה של הריגה. המשיבה הוסיפה וטענה, כי אין מדובר במעשה ספונטאני, אלא באירוע מתוכנן שאליו נכנס המערער כשהוא מצויד באקדח טעון, שהוחזק על-ידו ללא רשיון. עוד נטען, כי מלבד מותו של המנוח נגרמה גם חבלה לשריף, כתוצאה מהירי לעבר רכבו. נטען בנוסף, כי הסדר הטיעון הושג למרות "התנגדות חריפה של משפחת המנוח", והתביעה גילתה איפוק רב בטיעונה לעונש. לגישת המשיבה, נלקחו בחשבון במסגרת ההסדר כל הנסיבות המקלות, לרבות עברו הכמעט נקי של המערער (הוא הורשע בהסעת שב"ח, ופרט לכך אין לחובתו הרשעות קודמות); הודאתו באשמה; ונסיבותיו האישיות. לאור האמור, מבקשת המשיבה לדחות את הערעור. דיון והכרעה 8. כלל נקוט עמנו, כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם מדובר בסטייה קיצונית מרמת הענישה הראויה, או כאשר מדובר בטעות בולטת בגזר הדין (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6095/10 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (29.7.2009); ע"פ 3578/11 סטרוק נ' מדינת ישראל (14.10.2012); ע"פ 9074/12 מדינת ישראל נ' אבו אחמד (13.6.2013)). לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי אין בעונש שהושת על המערער כל חומרה מיוחדת, ודומה כי הוא אף נוטה לקולא, ולפיכך דין הערעור להדחות. להלן יפורטו הנימוקים לעמדתנו זו. 9. המערער הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של הריגה ובנשיאת נשק שלא כדין, לאחר שהודה כי ירה מספר כדורים לעבר רכב בו נסע הנהג שריף והמנוח, וזאת תוך כדי עקיפה ומטווח קצר יחסית. הירי נעשה כחלק ממסע נקמה, שנועד לפגוע בנהג הרכב, בעקבות סכסוך שהתגלע בינו לבין קרוב משפחתו של המערער. המדובר באירוע מתוכנן לפרטיו, שבמסגרתו יצאו לדרך שלושה כלי רכב ובהם בני משפחתו של המערער, כאשר הוא עצמו הצטייד באקדח 9 מ"מ, בו החזיק ללא רשיון. כתוצאה מהירי נגרם מותו של המנוח ופציעתו של שריף, אשר נהג ברכב. דומה, כי, בנסיבות אלה, הקלה המשיבה עם המערער כאשר הגבילה את טיעונה לעונש של 15 שנות מאסר, ואף בית משפט קמא בא לקראתו, בכך שלא השית עליו עונש מאסר, בהתאם לרף העליון שנקבע בהסדר. 10. אכן, בעבירת ההריגה ניתן למצוא קשת רחבה של עונשים, אך בנסיבות הקרובות לענייננו, נגזרו עונשים כבדים על העבריינים, אף מעבר לעונש המאסר שהושת על המערער (ראו, למשל, ע"פ 8314/03 בן עווד נ' מדינת ישראל (7.6.2005) בו אושר עונש של 16 שנות מאסר לריצוי בפועל; ע"פ 9090/07 חזן נ' מדינת ישראל (9.2.2011) – 15 שנות מאסר; ע"פ 4877/07 יוחייב נ' מדינת ישראל (2.2.2009) – 14 שנות מאסר לריצוי בפועל). עוד יש לזכור, כי המערער הורשע גם בעבירה של נשיאת נשק שלא כדין, וכן בפציעתו של אדם נוסף, דבר שיש לו משמעות עונשית, מבחינתו של המערער. לבסוף, אין ניתן להתעלם מהעובדה כי עונשו של המערער נקבע בתוך המסגרת המוסכמת בין הצדדים, כשאז, נטייתה של ערכאת הערעור להתערב בעונש, פחותה עוד יותר (ראו, לעניין זה, ע"פ 2364/12 קטינה נ' מדינת ישראל (17.5.2012); ע"פ 6449/10 חן נ' מדינת ישראל (29.5.2011); ע"פ 9232/12 עווד נ' מדינת ישראל (28.8.2013)). 11. לאור האמור, ומשלא מצאנו כי בית משפט קמא סטה לחומרה ממדיניות הענישה הראויה במקרים דומים, הננו מחליטים לדחות את הערעור. ניתן היום, כ"ה בתשרי התשע"ד (29.9.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11076510_I05.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il