פלוני נ. בית הדין הארצי לעבודה

5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 76462-01-26 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן העותר: פלוני נגד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. בית הדין האזורי לעבודה באר שבע 3. שירותי בריאות כללית הנהלה ראשית 4. שירותי בריאות כללית במכון מור (מתו"ר) עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט יחיאל כשר: העתירה שלפנינו הוגשה כנגד החלטת בית הדין הארצי לעבודה בירושלים מיום 20.1.2026, ב-בר"ע 25334-01-26, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש העותר על החלטת בית הדין האזורי לעבודה, מיום 8.1.2026, ב-צ"ו 55542-11-25. בהחלטה הנ"ל דחה בית הדין האזורי את בקשת העותר, במסגרתה נטען כי המשיבות 4-3 (להלן: כללית) לא יישמו את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה שניתן בעניינו של העותר, ביום 25.12.2025, ב-בר"ע 41406-12-25 (להלן: פסק הדין). רקע עובדתי ביום 19.11.2025, הגיש העותר, נפגע פעולות איבה, בקשה למתן צו עשה זמני לבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע (צ"ו 55542-11-25), במסגרתה ביקש העותר מבית הדין, בין היתר, כי יורה לכללית להחזירו באופן מיידי לטיפולי גרייה מגנטית מוחית (TMS) ב-"מכון מור" באשדוד, שם עבר טיפולי TMS עד יום 5.11.2025. יצוין כי קיימות מחלוקות עובדתיות בין הצדדים על הרקע שבגינו הופסקו טיפולי ה-TMS במבקש ב-"מכון מור" באשדוד, אך אלו אינן נצרכות לענייננו. ביום 8.12.2025, ניתנה החלטת בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע אשר מורה על דחיית הבקשה למתן צו עשה זמני שהגיש העותר. זאת, בתמצית, לאחר שעודכן בית הדין כי העותר יוכל לקבל את הטיפול בבית החולים "סורוקה" או ב-"מכון מור" בבני ברק. בית הדין קבע כי העותר יוכל לבחור את מקום הטיפול מבין שתי האפשרויות הנ"ל, תוך שהודגש שאין באמור משום התערבות בשיקול דעת רפואי וכי מתן הטיפול כפוף לשיקול דעת רפואי ובקיום פגישת הערכה ראשונית ("אינטייק") טרם תחילת הטיפול הרפואי. על החלטת בית הדין האזורי, הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (בר"ע 41406-12-25), אשר הופנתה, בעיקרה, כלפי ההחלטה שלא לאפשר לעותר להמשיך לקבל את הטיפול ב-"מכון מור" באשדוד. ביום 25.12.2025, ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי, אשר הורה כי יש לדון בבקשה כערעור וכן על קבלת הערעור. במסגרת פסק הדין, קבע בית הדין הארצי, בין היתר, כי לצורך ההליך הזמני, מאזן הנוחות נוטה לטובת העותר בהינתן טיב הנזק שעלול להיגרם לו. משכך, קבע בית הדין כי העותר "זכאי להמשיך ולקבל בשלב זה את טיפולי ה-TMS במכון המשיבה 2 באשדוד [מכון מור באשדוד – י' כ'], תוך שעל המשיבות לבצע את ההתאמות הנדרשות על מנת להבטיח את זכויות המבקש והצוות כאחד וכי על המשיבות להזמינו לצורך כך ללא דיחוי נוסף. השאלה אם קיים הכרח ב"אינטייק" נוסף בשלב זה היא שאלה רפואית והמשיבות יקבלו החלטה בקשר אליה" (ההדגשה נוספה – י' כ'). בעקבות פסק הדין, החליטה כללית לקיים "אינטייק" נוסף לעותר, שהתקיים ביום 29.12.2025 (להלן: פגישת האינטייק). בסיומה של פגישת האינטייק, כעולה מסיכום הפגישה, הומלץ לשקול את החזרתו של העותר לטיפול ה-TMS. זאת, ככל ויתקיימו מספר תנאים, אשר התנאי הרלוונטי לענייננו הוא שהעותר "נמצא במעקב הדוק ע"י רופא שמכיר אותו ויוכל לזהות את השינויים במצבו הנפשי". בעקבות פגישת האינטייק, הציגה כללית בפני העותר דרישה כי עליו להמציא אישור להמשך הטיפול על-ידי רופא המכיר אותו, כתנאי לחזרתו של העותר לטיפול. בעקבות דרישה זו של כללית, פנה העותר לבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, כשהוא טוען, בין היתר, כי כללית לא יישמה את פסק הדין של בית הדין הארצי. משכך, ביקש העותר מבית הדין להורות לכללית "ליישם את פסק הדין לאלתר ולהשיב את המבקש [העותר – י' כ'] לטיפול נפשי באופן מיידי בפועל" (להלן: הבקשה לאכיפת פסק הדין). ביום 8.1.2026, ניתנה החלטת בית הדין האזורי לעבודה בבקשה לאכיפת פסק הדין. במסגרת ההחלטה, בית הדין עמד על כך שפרשנותה של כללית ביחס לסיכום פגישת האינטייק מעוררת בעייתיות, שעה שדרישת כללית להבאת אישור להמשך הטיפול אינה עולה מסיכום פגישת האינטייק. מנגד, קבע בית הדין כי הדרישה שכן נקבעה בפגישת האינטייק, שעניינה הימצאותו של העותר במעקב על-ידי רופא, הינה קביעה רפואית לגיטימית והגיונית, וכן דחה את טענת העותר כי בהתאם לפסק הדין מיום 25.12.2025 חל איסור על כללית לקבוע תנאים נוספים לשם השבתו לטיפול ה-TMS. לאור האמור, קבע בית הדין כי כללית תשיב את העותר לטיפול באופן מיידי, תוך שהעותר יפעל בהתאם לאמור בסיכום פגישת האינטייק – דהיינו, עליו להיות במעקב אצל רופא המכיר אותו, ויתייצב לטיפול שיקבע לו עם אישור בדבר היותו במעקב, כאמור בסיכום פגישת האינטייק. על ההחלטה דלעיל מיום 8.1.2026, הגיש העותר בקשת רשות ערעור נוספת לבית הדין הארצי לעבודה (בר"ע 25334-01-26), היא הבקשה נושא העתירה דנן. בהחלטה מיום 20.1.2026 דחה בית הדין הארצי את בקשת רשות הערעור. במסגרת זאת, ציין בית הדין הארצי כי מאז שהתקבלה החלטת בית הדין האזורי, נקבעו לעותר מועדים לחידוש הטיפול ב-"מכון מור" באשדוד, אשר מותנים בהצגת אישור על מעקב אצל פסיכיאטר, אך העותר לא התייצב לטיפולים אלו, נוכח עמדתו לפיה על-פי פסק הדין מיום 25.12.2025 כללית אינה רשאית להציב תנאים למתן הטיפול. בית הדין הארצי הדגיש כי, הלכה למעשה, בקשת העותר הינה להפעלת הליכי אכיפה מכוח פקודת בזיון בית המשפט, אשר אין מקום להפעילם בנסיבות דנן, בשים לב לכך שנקבע בפסיקה כי הליכי ביזיון בית משפט יופעלו רק מקום בו הצו השיפוטי שנטען כי הופר ומתבקשת אכיפתו ברור ואינו משתמע לשתי פנים. בית הדין הארצי הוסיף וקבע כי לא אלו הם פני הדברים בכל הנוגע לפסק הדין בעניינו של העותר, בו נקבע כי לכללית יש שיקול דעת רפואי להחליט האם לזמן את העותר לאינטייק נוסף, אם לאו, ומשכך לא ניתן לומר שבאופן ברור ואינו משתמע לשתי פנים נקבע בפסק הדין שהטיפול יינתן לעותר בלא כל תנאי, כפי שטוען העותר. עם זאת, נוכח חשיבות הרצף הטיפולי אשר הופסק, הוקדש חלק ניכר מהדיון שנערך בפני בית הדין הארצי לבחינת התנאים שנקבעו בסיכום האינטייק, על מנת שתימצא הדרך להמשך הטיפול בעותר. בעקבות כך, קבע בית הדין הארצי הוראות להשבת העותר לטיפול, אשר הרלוונטיות לענייננו הן כי העותר ישוב לטיפול לאלתר; כי כללית תגיש, לבית הדין האזורי, הודעת עדכון בעניין החזרתו של העותר לטיפול, עד ליום 25.1.2026; וכן כי ייערך מעקב רפואי בזמן שהעותר מקבל את הטיפול, אשר יהווה תנאי להמשך הטיפול. ביום 25.1.2026 הגישה כללית הודעת עדכון כאמור, ובה עדכנה כי נקבע לעותר תור להמשך הטיפול באותו יום בשעה 15:00. עם זאת, ביום 26.1.2026, עדכן העותר כי הוא התייצב לטיפול שנקבע, אך לא ניתן לו טיפול בפועל. הסיבות לכך, לטענתו, הן היעדרו של פרוטוקול טיפול רפואי מאושר, היעדר רופא מפקח והיעדר תנאים קליניים מלאים כנדרש. העתירה דנן ביום 26.1.2026, הוגשה העתירה שבפנינו. במסגרת העתירה (וכן בהודעה משלימה שהעותר הגיש במסגרתה ביום 27.1.2026), ביקש העותר, בין היתר, כי בית משפט זה יורה על השבתו לטיפול ה-TMS לאלתר ובלא כל תנאים; כי הטיפול יבוצע בפועל ובאופן תקין, בהתאם לסטנדרטים קליניים מחייבים; יקבע כי כללית הפרה את פסקי הדין ולא יישמה אותם במשך תקופה ממושכת; וכן יורה על השבת ההליך לבית הדין האזורי לדיון בשאלת אחריותה של כללית לפגיעה בעותר ולנזקים שנגרמו לו בשל כך. כמו כן, העותר טוען כי שגה בית הדין הארצי בקבעו כי ההחלטה נושא העתירה עניינה בבקשה למתן סעדים לפי פקודת ביזיון בית משפט, ולא בבקשה לאכיפת פסק הדין. דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה. התערבות בהחלטות מעין אלו תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד, כאשר נפלה בפסקי הדין או בהחלטות טעות משפטית מהותית וכאשר שיקולי הצדק מחייבים את התערבותו של בית משפט זה (ראו, למשל: בג"ץ 5233/22 וילק נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 5 והאסמכתאות שם (9.8.2022); בג"ץ 30200-10-25 בוזגלו נ' בית הדין הארצי לעבודה (22.10.2025)). לא מצאתי כי המקרה דנן עומד באמת מידה מצמצמת זו. בעתירה דנן, טוען העותר עשרות טענות על ההחלטות שהתקבלו בעניינו, הן על-ידי בית הדין האזורי לעבודה והן על-ידי בית הדין הארצי, לרבות על החלטות שניתנו עובר להחלטה האחרונה בעניינו. אינני נזקק לכלל טענותיו של העותר, אשר התייחסות לכל אחת מהן לגופה תחרוג מהיקפו הסביר של פסק דין זה. זאת, מן הטעם שבחלקן הגדול טענותיו של העותר הינן, על פניהן, חסרות כל בסיס משפטי ועובדתי ממשי; ובחלקן האחר הינן טענות ערעוריות באופיין; וכן מאחר ואף אחת מהן (הגם שהעותר טוען אחרת) אינה טענה המבססת כי הערכאות קמא פעלו בהיעדר סמכות, באופן המעיד על צורך בהתערבותו של בית משפט זה. הרבה מעבר לצורך, אבקש לציין כי הכתרת הבקשה שהגיש העותר לבית הדין האזורי לעבודה כבקשה ליישום פסק הדין או לאכיפתו, ולא כבקשה להפעלת הליכי אכיפה מכוח פקודת בזיון בית המשפט, אין בה כדי לשנות מהקביעה של בית הדין הארצי, כי מדובר למעשה בהליך בהתאם לפקודת ביזיון בית משפט, ומכל מקום אין בטיעוניו של העותר בעניין זה כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה: משסבר בית הדין הארצי כי פסק דינו לא חסם בפני כללית לנהוג באופן בו נהגה, אחת היא באם מדובר בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט אם לאו. כמו כן, אציין כי חלק ניכר מטיעוניו של העותר, וכן חלק ניכר מהסעדים המבוקשים על-ידו, הם כאלו שמקומם להתברר בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי לעבודה, ולא במסגרת ההליך למתן סעד זמני נושא העתירה, וכל שכן בעתירה דנן. לבסוף, טענותיו של העותר המופנות כנגד הטיפול אשר הוצע לו על-ידי כללית במסגרת התור שנקבע לו ליום 25.1.2026, חורגות מהתשתית העובדתית שהונחה בפני הערכאות קמא, ומשכך הינן טענות שיש להפנותן לערכאה הדיונית בבקשה מתאימה, ואין מקום להכרעה בהן במסגרת העתירה דנן. מבלי להביע דעה לגופו של עניין, אנו מביעים את תקוותנו כי תמצא הדרך להעניק לעותר את הטיפול שהוא זקוק לו, וכי יהיה בטיפול זה, כדי להקל על מצבו. סוף דבר: העתירה נדחית בזאת. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ד שבט תשפ"ו (01 פברואר 2026). דפנה ברק-ארז שופטת יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת