איטח מיכאל נ. המועצה האזורית הר חברון

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7645/17 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט י' אלרון העותרים: 1. איטח מיכאל 2. בני בן חמו 3. כהן טל (חמוטל) 4. טליה דוד נ ג ד המשיבים: 1. המועצה האזורית הר חברון 2. מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון 3. שר הפנים, מר אריה מכלוף דרעי התנגדות לצו על תנאי תאריך הישיבה: ה' באב התשפ"א (14.07.2021) בשם העותרים: עו"ד יצחק גידעונין בשם המשיבה 1: עו"ד עמיר פישר בשם המשיבים 3-2: עו"ד שרון הואש איגר פסק-דין השופט נ' הנדל: בתלמוד הבבלי מסופר על דיון שנערך בבית המדרש בשאלה למי שייך לפי המשפט העברי "ניפול" – גוזל רך בשנים שנפל על האדמה – במקרים הבאים: "ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה [=במרחק 50 אמות משובך מסוים], הרי הוא של בעל השובך... חוץ [יותר מ]מחמשים אמה – הרי הוא של מוצאו... בעי [שאל] רבי ירמיה: רגלו אחת בתוך חמשים אמה, ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה, מהו? ועל דא אפקוה לרבי ירמיה מבי מדרשא [=ועל שאלה זו הוציאו את ר' ירמיה מבית המדרש]" (תלמוד בבלי, בבא בתרא כג, ב).     תיק זה עוסק גם הוא ב"ניפול" שעומד על שני צידיו של גבול: היישוב "שני ליבנה", שחלקו בנוי בתחומי מדינת ישראל וחלקו בנוי באזור יהודה ושומרון. החלק השני מצוי בתחומי משיבה 1 – המועצה האזורית הר חברון (להלן: המועצה האזורית) – ואילו חלקו הראשון, שמצוי בתוך תחומי מדינת ישראל וחל עליו הדין של מדינת ישראל, אינו מצוי בתחומו המוניציפלי של גורם כלשהו. האם רשאית המועצה האזורית הר חברון לגבות דמי ארנונה גם מהעותרים – תושבי חלקו של היישוב שאינו מצוי בתחומי המועצה האזורית? זוהי השאלה המשפטית שיש להכריע בה. ברם, וכמו במעשה התלמודי – וכפי שיובהר – גם בהליך זה השאלה המשפטית הטהורה אינה חזות הכל, ולעיתים על הצדדים הדנים בה לתת דעתם להיבטים אחרים שרלוונטיים לדיון בבעיה המשפטית. זהו, בתמצית, הרקע הדרוש להבנת העתירה הנוכחית: היישוב שני ליבנה הוקם בהתאם להחלטת הוועדה להתיישבות משנת 1984. בהחלטה נקבע, בין השאר, כך: "מחליטים, בהסתמך על מדיניות הממשלה בנושאי התיישבות, לאשר כדלקמן, הקמת יישוב לגרעין ליבנה... (ב) מיקום היישוב – בנ.צ. 1565/0850, מצפון ליער יתיר... (ה) מערכת אזורית – היישוב ישתייך למועצה האיזורית דרום הר-חברון ויקבל ממנה שירותים ציבוריים ומוניציפליים. (ו) הוועדה להתיישבות רושמת לפניה את הודעתה של מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה כי לחלק מן השטח שייועד ליישוב שהוא מצפון לקו הירוק ושעבר תהליך של הכרזה, הוגשו התנגדויות וכי יש להמתין לסיום ההליכים המשפטיים...". בהמשך לכך – במהלך שנות ה-80 – הוקם היישוב. במהלך שנות קיומו הוא שויך, מבחינה מעשית ובהתאם להחלטת הוועדה להתיישבות, למועצה האזורית: תושביו קיבלו שירותים שונים מן המועצה, הצביעו בבחירות לראשות המועצה ושילמו את דמי הארנונה. כך, כאמור מבחינה מעשית. מבחינה משפטית, עד לשנת 2017 לא היה בסיס בדין לשיוכו המוניציפלי של היישוב. בשנה זו – כשלושים שנה לאחר הקמת היישוב – חתם המפקד הצבאי ביהודה ושומרון על תקנות המועצות האזוריות (תיקון התוספת – הוספת היישוב "שני") (תיקון מס' 34) (יהודה והשומרון), התשע"ז-2017, אשר הוסיפו את היישוב לרשימת היישובים שנכללים בתחומי המועצה האזורית לפי הצו בדבר ניהול מועצות אזוריות (יהודה ושומרון) (מס' 783), התשל"ט-1979. דא עקא, הוראות דין אלה חלות על שטחו של היישוב שנמצא באזור יהודה ושומרון, ואין להן תחולה על שטח מדינת ישראל ועל חלקו ה"ישראלי" של היישוב, ששיוכו המוניציפלי טרם הוסדר. העתירה הנוכחית הוגשה בידי ארבעה מתושבי היישוב. לטענתם, למרות שלפי מקורות הדין האמורים רשאית המועצה האזורית לגבות תשלומי ארנונה מתושבי היישוב שמתגוררים בתחומיה בלבד – היא גובה תשלומים כאלה גם מן העותרים, שמתגוררים בתוך תחומי הקו הירוק, ללא בסיס לכך בדין. לשם השלמת התמונה, נציין כי נעשו נסיונות במשרד הפנים לפתור את הקשיים המשפטיים שמתעוררים ממעבר הקו הירוק בתוך תחומי היישוב, לרבות שקילת האפשרות של "פיצול" היישוב מבחינה מוניציפלית, אך לפי הודעת העדכון שהוגשה בתאריך 10.12.2020, "חרף המאמצים שנערכו עד כה, אין בהחלטת שר הפנים בעת הזו כדי להביא לשינוי מצב הדברים הקיים כיום ביחס לסוגיה... שעניינה במישור היחסים שבין תושבים בשטח הגלילי [=ה"ישראלי"] לבין המועצה האזורית הר חברון". בהמשך להודעה זו ניתן צו על תנאי בהליך, הוגשו כתבי התשובה ונערך דיון בתיק בפני ההרכב. זהו הרקע העובדתי והמשפטי. אין לנו צורך להרחיב בטענות הצדדים בשלב זה, שכן כפי שיובהר – אין לפנינו מחלוקת ממשית ביניהם שמתאימה להכרעה במסגרת עתירה זו לבג"ץ. לשם הבהרת הדברים אתייחס לשלוש נקודות: הסמכות של המועצה האזורית לגבות תשלומי ארנונה מן העותרים; המעמד המשפטי של התשלומים ששילמו העותרים או שהמועצה האזורית מתכוונת לדרוש מהם לשלם; ומבט צופה פני עתיד. א. האם המועצה האזורית מוסמכת לגבות תשלומי ארנונה מהעותרים? כל הצדדים לעתירה מסכימים כי סמכות כזו אינה קיימת. המועצה האזורית מסכימה לטענה זו של העותרים, אלא שלשיטתה היא רשאית להמשיך לגבות תשלומים מהעותרים מכוח הדין האזרחי, ובפרט – מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. אשר למשיבי המדינה, אף הם מסכימים כי אין למועצה האזורית סמכות לגבות תשלומי ארנונה מהעותרים, אלא שלשיטתם ספק אם מוצדק לתת לעותרים סעד נוכח שיקולי הצדק, והעובדה שהם מעוניינים, ככל הנראה, לקבל שירותים שונים מבלי לשלם עליהם. נדבך נוסף בסוגיה זו נוגע לאפשרותה של המועצה האזורית לנקוט הליכי גבייה מינהלית נגד העותרים. הואיל והדין מכוחו פועלת המועצה האזורית אינו חל על העותרים, ממילא אין היא רשאית אף לנקוט נגדם בעתיד הליכי גבייה מינהליים שתלויים בסיווגו של החוב כחוב ארנונה. לא הובהר בדיון האחרון שנערך בפנינו האם עדיין ישנם הליכי גבייה מינהלית שהתחילה המועצה האזורית לבצע וטרם הסתיימו. בנסיבות אלה יש להורות כי ככל שישנם הליכי גבייה מינהלית תלויים ועומדים נגד העותרים, אין המועצה רשאית להמשיך בהם. ב. דין תשלומים ששילמו העותרים או שהמועצה דורשת מהם לשלם. הנקודה הקודמת עסקה בשאלה העקרונית של סמכות המועצה האזורית לגבות תשלומי ארנונה מן העותרים. ברם, עדיין נשאלת השאלה מה דין הכספים שנגבו בעבר והאפשרות לגבות תשלומים בעתיד. אשר לעבר, העותרים אכן ביקשו, במסגרת העתירה, את הסעד של השבת הכספים שנגבו. סעד זה נדחה בפסק דין חלקי שניתן בעתירה, בו נקבע: "בכל הנוגע לסעד ההשבה המבוקש בעתירה, העתירה נדחית בשל קיומו של סעד חלופי בהליך בפני בית משפט אזרחי" (פסק דינם החלקי של השופטים מ' מזוז, ג' קרא וד' מינץ מיום 22.10.2018). כך בנוגע לעבר, וכך באופן דומה ביחס לעתיד. המועצה האזורית טענה, כזכור, כי היא רשאית לגבות מן העותרים תשלומים מכוח הדין האזרחי עבור השירותים השונים שמסופקים להם. בירור הטענות הכספיות במישור האזרחי הוא עניין שיש לבררו, ככל שאחד הצדדים או שניהם יבחרו בכך, במסגרת ערכאה אחרת שבירור כזה הולם יותר את תפקידה. לאמור, בדומה להכרעה ביחס לסעד ההשבה, הליך זה אינו ההליך המתאים להכרעה באפשרות הגבייה של המועצה בעתיד מכוח הדין האזרחי, לכאן או לכאן. ג. מבט צופה פני עתיד. משתי הנקודות הקודמות מתבקשות כמה מסקנות. ראשית, ישנו קושי משפטי שדורש מענה ביחס למעמדו של היישוב. לפי הודעות העדכון שהגישו משיבי המדינה, גורמים שונים במשרד הפנים יושבים על המדוכה, אך בשלב זה לא נראה פתרון קרוב בהיבט זה. שנית, מבחינה מעשית תושבי היישוב זקוקים לשירותים שונים, שהמועצה האזורית מספקת להם בפועל. כך היה בעבר, ואין בסיס למסקנה שבעתיד צרכי התושבים ישתנו. שלישית, הכרעה זו אינה מסיימת את המחלוקת בין הצדדים אלא להפך – פירושה הוא כי ישנה אכסניה מתאימה יותר לדון בה. רביעית, עולה כי רוב רובו של היישוב מצוי בתוך תחומי הקו הירוק. עוד עולה כי חרף עובדה זו, העתירה הוגשה בידי ארבעה תושבים בלבד מתוך כמה מאות תושבים. אלה טענו כי ישנו רקע נוסף לטענותיהם. אין מקום להידרש במסגרת זו לטענות העותרים. נסתפק בציון העובדה שמרבית ה"קבוצה" אינה רואה, ככל הנראה, קושי מעשי במצב הקיים. חמישית, לדעתי כל הנתונים הקודמים מלמדים כי ניתן להגיע למתווה מוסכם, בהתאם לדין האזרחי, שלפיו יקבלו תושבי היישוב שירותים שונים מבלי שגורם כלשהו יסבול נזקים כלכליים כתוצאה מכך. טוב יעשו הצדדים אם ימנעו את שניתן למנעו. פתחנו והזכרנו את הדיון בתלמוד הבבלי במעמדו של ה"ניפול", שרגלו האחת מקצה מזה ורגלו השנייה מקצה מזה של קו הגבול המשפטי. בסופו של הסיפור מופנית ביקורת כלפי רבי ירמיה, שהעלה את השאלה בבית המדרש, ומפרשי התלמוד הראשונים והאחרונים הציעו הצעות שונות בדבר הפגם שנפל במעשיו (ראו למשל פירוש רש"י ותוספות על אתר; הרב עדין שטינזלץ "מדוע הוצא רבי ירמיה מבית המדרש?" סיני נד (תשכ"ד); משה זילברג כך דרכו של תלמוד 47 (התשכ"ד); חיים כהן "על המידות והשיעורין" שנתון המשפט העברי ג-ד 217, 225 (התשל"ו-התשל"ז)). יהא ההסבר המדויק אשר יהא, נראה שהביקורת אינה מופנית כלפי עצם העלאת השאלה המשפטית, אלא כלפי צמצום נקודת המבט של השואל, והתעלמות מכך שלעיתים המענה לשאלה משפטית פרטנית מצוי מחוץ לדלת אמותיה. באופן דומה, נראה שגם הפתרון הראוי לסכסוך בין הצדדים שלפנינו לא יימצא דווקא ב"בית המדרש", אלא מחוצה לו. לשון אחר, מענה משפטי לשאלת סמכות גביית דמי הארנונה לא יוביל לסיום המחלוקת בין הצדדים. אף יתכן – ואיני מביע כל עמדה בנושא – כי לאחר ניהול הליכים משפטיים כאלה ואחרים כדי להסדיר את הסוגיות הכספיות בין הצדדים (עד למציאת פתרון קבע לבעיה המשפטית שקשורה לגבולות היישוב), יגיעו הצדדים לתוצאה שניתן היה להגיע אליה בהסכמה קודם לכן. טוב יעשו אפוא הצדדים אם קודם שיפנו להמשך ניהולם של הליכים משפטיים, ינסו לבוא בדברים מחוץ לכתלי בית המדרש, או בית המשפט, ולהגיע להסכמה ביחס לתשלומים עבור השירותים השונים שנדרשים לתושבי היישוב. סוף דבר, אציע לחבריי לקבל את העתירה במובן זה שהצו על תנאי שניתן בהליך יהפוך למוחלט, ולפיו תחדל המועצה האזורית הר חברון מלהטיל תשלומי ארנונה על העותרים ולנקוט נגדם הליכי גביה מינהלית בגין חיובי ארנונה. יובהר כי אין בכך משום הבעת עמדה ביחס לטענות המועצה האזורית בדבר החיובים הכספיים של העותרים מכוח המשפט האזרחי. נסכם ונאמר כי במישור האזרחי, צד צד רשאי לפעול על פי דין. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ‏ג' באלול התשפ"א (‏11.8.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 17076450_Z16.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1