ביטוח חקלאי - אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ. פלוני

11 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7642/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ר' רונן המערערת: ביטוח חקלאי – אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלונית 4. קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 59498-12-18 מיום 1.8.2021 שניתן על ידי כב' השופט ארנון דראל תאריך הישיבה: י"ט בכסלו התשפ"ג (13.12.2022) בשם המערערת: עו"ד אריה מוסקונה; עו"ד משה עבדי; עו"ד שירלי מגן בשם המשיבים 3-1: עו"ד אבי שינדלר; עו"ד נועם שוורץ בשם המשיבה 4: עו"ד אבי אמסלם פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דראל) בת"א 59498-12-18 מיום 1.8.2021. 1. המשיב 1 (להלן: המשיב) נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 8.9.2018, בהיותו בן שלוש שנים וארבעה חודשים, כאשר הרכב המשפחתי (להלן: הרכב) שבבעלות המשיבים 3-2 (להלן, בהתאמה: האב, האם, וביחד: ההורים), נסע לאחור, עלה על המדרכה שעליה עמד, ומחץ אותו כנגד חומת ביתו. הערעור דנן נסב הן על שאלת החבות הן על שאלת הנזק, ואתייחס לסוגיות אלה כסדרן. הערעור בשאלת החבות 2. התביעה בבית המשפט המחוזי הוגשה נגד המערערת, שביטחה את הרכב בביטוח חובה, ובהמשך, נוכח כפירתה של המערערת באחריותה, צורפה המשיבה 4 (להלן: קרנית) כנתבעת נוספת. בית המשפט נדרש לשאלה מי נהג ברכב בעת התאונה – האם, כטענת קרנית, הייתה זו האֵם, שאז יש להטיל את החבות על המערערת כמבטחתה; או שמא, כטענת המערערת, היה זה אדם אחר, ובפרט, אחיו של המשיב, ילד כבן חמש במועד התאונה, אשר התוודה על כך לכאורה בפני ההורים, ועל כן האחריות מוטלת על קרנית. 3. גרסת התביעה הייתה כי האם חזרה לביתה עם ארבעה מילדיה ברכב (ובהם המשיב), נכנסה ברוורס לחניה שמחוץ לבית, השאירה את הרכב מונע על מנת שלא להעיר עדיין את התינוק שישן בכיסא בטיחות במושב הקדמי, וביקשה משאר הילדים לעזור לה להעלות ציוד הביתה. כאשר הייתה האם בתוך הבית שמעה קול צעקה, רצה החוצה וראתה את הרכב על המדרכה, מוחץ את המשיב אל החומה החיצונית של הבית. היא מיהרה להזיז את הרכב קדימה, ולצורך כך נדרשה לשחרר את בלם היד, אשר ברכב זה מופעל באמצעות דוושה רגלית, ולשלב להילוך Drive. האם לא ידעה להסביר כיצד אירעה התאונה, וגרסתה הראשונית הייתה כי הרכב התדרדר לאחור. משהוברר על ידי בוחן התנועה המשטרתי שלא ייתכן שהרכב עלה על המדרכה באופן זה, נותרה התביעה בלא הסבר, וביקשה מבית המשפט שיקבע כיצד אירעה התאונה וישית את החבות על מי מהנתבעות בהתאם. 4. בית המשפט המחוזי שמע את עדויותיהם של ההורים, שני עדי הראיה מר שלמה אזולאי (להלן: אזולאי) ומר מאיר מלכה (להלן: מלכה), ובוחן התנועה המשטרתי, וקבע כי האֵם היא שנהגה ברכב ולכן המערערת חבה בפיצוי. בית המשפט פירט את הפעולות הנדרשות כדי להסיע את הרכב באופן שבו נסע בעת התאונה: שחרור בלם היד באמצעות לחיצה חזקה על הדוושה, לחיצה על הבלם תוך כדי שילוב ידית ההילוכים בתנועת זיגזג להילוך אחורי, לחיצה חזקה על דוושת הגז, החזרת ידית ההילוכים להילוך סרק (Neutral), ולבסוף, לחיצה נוספת על דוושת בלם היד. בית המשפט אימץ את עמדת האב ועמדת בוחן התנועה כי ילד בן חמש אינו מסוגל לבצע את כל הפעולות הללו, והוסיף כי הדברים אף ברורים מאליהם, ומכאן שגרסת המערערת נטולת הגיון. אשר לאמירותיו של האח כי הוא זה שדרס את המשיב, כפי שתוארו בעדויות ההורים ובמסמך טיפולי שהוגש, בית המשפט קיבל את הסברם של ההורים כי מדובר בניסיון ליטול חלק באסון המשפחתי, שאין לייחס לו משקל משמעותי. נוכח כך, נקבע שאין צורך לזמן לעדות את האח, בייחוד בהתחשב בגילו הצעיר ובטראומה שעבר, ואין לזמן את הגורמים הטיפוליים שטיפלו בו, שרישומיהם התבססו על דברים שנאמרו גם בפני בית המשפט. עוד בהקשר זה, נקבע כי אין מקום להיעתר לבקשת המערערת לזמן לעדות את הבן והאם למשפחת א', שכניהם של המשפחה. זאת, משום שהבן הינו קטין, משום שהמערערת לא הגישה את דו"ח החקירה שעל בסיסו טענה כי הוא היה עד לתאונה, ולגבי הגברת א', משום שאין אף טענה שנכחה במקום. בית המשפט הבהיר כי הקביעה שהאם נהגה ברכב אינה רק מסקנה על דרך האלימינציה, והיא נתמכת גם בתשתית הראייתית שבפניו. ראשית, נקבע כי עדותו של מלכה, שכן שהיה עד לתאונה ואשר עדותו נגבתה מיד לאחריה והייתה נאמנה לחלוטין על בית המשפט, אינה מתיישבת עם גרסת האם. מלכה, שעמד מחוץ לביתו, במרחק מטרים ספורים מהרכב, העיד ששמע "בום" וחש מיד אל הילדים שנלכדו מאחורי הרכב (המשיב ובנם הצעיר יותר של משפחת א'). הוא לא הבחין באם מגיעה לרכב, אף שהיה אמור לראותה אילו הגיעה מתוך הבית כטענתה. אדרבא, הוא שמע אותה צועקת מתוך הרכב. גם אזולאי, שעמד ושוחח עם מלכה כשפניו אל הרכב, העיד כי לא ראה את האם מגיעה לרכב. לעדויות אלה מצטרף גם השינוי בגרסת האם, שטענה בתחילה כי הרכב התדרדר, ומשהוברר לה שהדבר לא ייתכן, חזרה בה מגרסה זו. בית המשפט התייחס להודעה אנונימית של מאן דהוא שהתקשר למד"א בזמן אמת כדי להזעיק אמבולנס ולמזכר בתיק החקירה, שבשניהם צוין כי "מישהי" פגעה במשיב, אך לא ייחס לכך משקל משום שמדובר בעדויות שמיעה. בנוסף, נקבע כי ניתן היה להגיע למסקנה שהאם נהגה ברכב גם בהתבסס על החזקה כי בעל הרכב הוא שנהג בו. 5. לטענת המערערת, בית משפט קמא לא התיר לה לזמן עדים מטעמה ובכך מנע ממנה להוכיח את טענתה כי אחיו של המשיב נהג ברכב. בקשתה לזמן את אחיו של המשיב, את הגורם הטיפולי שטיפל בו, את בנם של משפחת א' שנטען כי היה עד לתאונה, ואת אמו ששמעה ממנו על התאונה – נדחתה עד לאחר שמיעת הסיכומים, ואז נותרה בלא הכרעה עד שנדחתה לגופה בפסק הדין. נטען כי מדובר בעדי הגנה חיוניים, כי לא היה מקום ליתן פסק דין נגד המערערת מבלי לשמוע אותם, וכי הסירוב לזמנם על יסוד התרשמותו של בית המשפט כי גרסת המערערת "אינה הגיונית" פוגע בזכויותיה ואינו יכול לעמוד. לכן, המערערת ביקשה כי נורה על החזרת הדיון לבית משפט קמא לצורך שמיעת העדים האמורים. לחלופין, נטען כי די בראיות שנשמעו כדי לקבוע שהאם לא נהגה ברכב. נטען כי האם עמדה בעקביות על גרסתה, וחזרתה מטענת התדרדרות אינה משנה מכך; כי בית משפט קמא לא קבע שעדותה אינה מהימנה; וכי מדובר בעדות נגד האינטרס של האם, כך שיש ליתן לה משקל מוגבר. עוד נטען כי עדותה של האם לא סותרת את המארג הראייתי, אלא משתלבת בו היטב. כך למשל, מלכה ואזולאי העידו כי שוחחו במשך דקה-שתיים שבהן הרכב חנה במקומו לפני שקפץ לאחור על המדרכה, ונטען כי אין הגיון בכך שהאם, שסיימה את נסיעתה דקה-שתיים קודם לכן, תשלב לפתע להילוך אחורי ותיסע לאחור כשבנה מאחורי הרכב. חיזוק נוסף לגרסת המערערת, כך נטען, מצוי בעדותו של אזולאי, אשר העיד כי ראה את האם לפני שהרכב הוזז לאחור ושמע אותה צועקת "מדוע לא מזיזים את הרכב?". לעמדת המערערת, לא סביר שהאם פגעה בילד, יצאה מהרכב להתלונן על כך שלא מזיזים אותו, ואז חזרה לרכב כדי להזיזו בעצמה. נטען כי גם העובדה שמלכה שמע את האם צועקת מתוך הרכב אינה סותרת את עדותה, שכן ייתכן שהיא המשיכה לצעוק בבהלה בעודה מזיזה את הרכב לפנים. לבסוף, נטען כי חקירת המשטרה הייתה רשלנית ולא ניתן ללמוד ממנה מהם השלבים הנדרשים להזזת הרכב ואם ילד היה יכול לבצעם. 6. המשיב וההורים טענו כי הערעור נסב על קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. בתוך כך, האפשרות שאחיו של המשיב נהג ברכב נבחנה בהרחבה, ונדחתה בהתבסס על העדויות שנשמעו והשכל הישר. נטען כי כאשר ישנה מחלוקת בנוגע לזהות הנהג, והרכב מבוטח, נטל ההוכחה רובץ על החברה המבטחת, ובענייננו היא לא הביאה כל ראיה לגרסתה, מלבד עדות שמיעה בנוגע לילד הסובל מקשיים נפשיים ואוחז בגרסה בלתי אפשרית עובדתית. אשר לטענת המערערת שלא ניתנה לה אפשרות לזמן עדים, נטען כי בית המשפט התיר לה לזמן מחצית מהעדים שביקשה (ואין נפקות לכך שאלו התבקשו גם על ידי צדדים אחרים), ואת היתר היה קושי לזמן, בין היתר מפאת גילם או היעדר הרלוונטיות של עדותם. בפרט, נטען שהרלוונטיות של העדים ממשפחת א' מוטלת בספק נוכח החלטתה של המערערת שלא להעיד את החוקר הפרטי אשר לטענתה שוחח עמם. לבסוף, נטען כי עם סיום שלב הסיכומים, המערערת לא חזרה על בקשתה לזמן את העדים שנותרו, אף שבית המשפט הבהיר כי "פסק הדין יישלח לצדדים". 7. לטענת קרנית, דין הערעור להידחות נוכח ההלכות בדבר אי התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים ובהחלטות הנוגעות לזימון עדים; משום שניתנה למערערת הזדמנות להשמיע כל עדות למעט עדויות שמועה ועדויות קטינים, שנדחו מטעמים מוצדקים; ומשום שבהיעדר ערעור מצד המשיב והוריו על אי-חיובה של קרנית, פסק הדין בתביעה נגדה הפך חלוט. עוד נטען כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח את גרסתה, שאינה הגיונית, וכי מכלול הראיות תומך במסקנה שהאם נהגה ברכב, ובכלל זה השינויים בגרסתה, עדותו של מלכה כי ראה אותה בתוך הרכב, מסקנת בוחן התנועה, והעובדה שמלכה ואזולאי לא הבחינו בה מגיעה. לחלופין, נטען כי המבטחת אחראית גם אם ייקבע שהאם לא דרסה את המשיב, משום שהתאונה אירעה עקב שימוש ברכב (הנסיעה שטרם הסתיימה או פעולת ההחניה) או בשל הכיסוי הביטוחי של "חבות אחרת", המתפרש גם על החבות הנובעת מהתרשלות האם שהשאירה את הרכב מונע ופתוח, והשיפוי של קרנית מכוח הודעת צד ג' שזו תגיש אם תחויב בפיצוי. 8. דין הערעור בסוגיית החבות להידחות. טענותיה של המערערת מופנות נגד הקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית בשאלת זהות הנהג, וההחלטה הדיונית שלא לזמן עדים מסוימים – שני עניינים אשר אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם, ואינם מקימים עילה להתערבות גם בנסיבות העניין (ראו ע"א 4431/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 21 (3.10.2019); רע"א 457/21 לומדעת מכשירי כתיבה בע"מ נ' עיריית אילת, פסקה 7 (16.2.2021) (להלן: עניין לומדעת)). 9. בית משפט קמא נדרש לקבוע מי נהג ברכב בעת התאונה – האֵם, המבוטחת בפוליסה של המערערת, או נהג אחר שאינו מבוטח – וכפועל יוצא מכך, מי מהנתבעות, המערערת או קרנית, חבה כלפי המשיב. הכרעה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, שכן האירוע ארך שניות ספורות, מבוהלות ומבולבלות, והעדויות השונות אינן מספקות תמונה שלמה ומלאה של ההתרחשויות שהרכיבו אותו. במגבלות אלה, בית המשפט ניתח את הראיות שעמדו בפניו, והגיע למסקנה מבוססת ומנומקת היטב כי האם נהגה ברכב. יוזכר ויודגש כי על בית המשפט להשתכנע ברמה של מאזן הסתברויות בלבד. פירוש הדבר כי הקביעה שהאם נהגה ברכב אינה מתיימרת להיות אמת עובדתית שאין בלתה, כי אם מסקנה משפטית העולה מניתוח הראיות שבנמצא, קביעה שלפיה גרסה זו הינה יותר מסתברת ומתקבלת על הדעת מרעותה (ראו יעקב קדמי, על הראיות – חלק רביעי 1766-1764 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009); נינה זלצמן "'אמת עובדתית' ו'אמת משפטית' – מניעת מידע מבית-המשפט לשם הגנה על ערכים חברתיים" עיוני משפט כד(2) 263, 264-263 (2000)). לטעמי, המסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא ולפיה האם נהגה ברכב בעת התאונה, אכן מתיישבת עם מכלול הראיות יותר מאשר הגרסה שלפיה הנהג היה אחיו של המשיב, וזאת בין היתר מהטעמים הבאים: (-) הפעולות שיש לבצע ברכב לצורך הסעתו לאחור הן רבות ומורכבות. הקביעה שילד בן פחות מחמש לא יכול היה לבצען במלואן מקובלת עליי לחלוטין, ויש בה כדי להחליש עד מאוד את גרסת המערערת. התרחיש היחידי שייתכן תחת גרסה זו הוא שהאם השאירה את הרכב בהילוך אחורי, ולא בהילוך סרק כגרסתה, והאח לחץ על דוושת הגז בעוצמה כה רבה עד כי הרכב קפץ על המדרכה, שגובהה כ-17-16 ס"מ, למרות שבלם היד לא שוחרר. אין בידי לקבוע שכך קרו הדברים, שכן קביעה זו תחייב הנחות רבות שאינן עולות מחומר הראיות ואף סותרות אותו. (-) על פי עדותו של מלכה, הן בפני המשטרה מיד לאחר התאונה והן בבית המשפט, הוא ראה את האם לראשונה כשהיא צועקת מתוך הרכב, ולא ראה אותה לפני כן מגיעה לזירה מתוך הבית (שורה 7 להודעתו של מלכה במשטרה; ועמוד 84 לפרוטוקול, שורות 8-1). יצוין כי בית משפט קמא ייחס לעדותו של מלכה משקל רב והעדיף אותה על עדותה של האם, ואיני רואה לסטות מהתרשמות זו המצויה בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. (-) קשה להלום כי בשניות הספורות שחלפו מאז ה"בום" ששמע מלכה ועד הגעתו לרכב, האם הספיקה לשמוע את הצעקות, להגיע ממטבח ביתה (שם הניחה את הציוד שפרקה מהרכב, על פי עדותה), דרך שבע מדרגות הכניסה, עד הרכב, להיכנס אליו ולהסיעו קדימה, וכל זאת מבלי שמלכה או אזולאי הבחינו בהגעתה, כפי שעולה מעדויותיהם של השניים. (-) התביעה לא התנערה לחלוטין מהאפשרות שהאם נהגה ברכב. כך, בכתב התביעה המתוקן, נטען כי "אם כבוד בית המשפט יתרשם מהראיות היבשות כפי שעולות בתיק המשטרה הרי שניתן להסיק מסקנה לכאורית כי ייתכן והאם פגעה בו או שהתובע 1 נפגע עקב השימוש שלה ברכב". מכל מקום, אף אם נותר ספק כלשהו באשר לזהות הנהג, וכפות המאזניים מעוינות, יש לזקוף את הספק לחובת המערערת, שעליה מוטל נטל ההוכחה בנסיבות העניין (ע"א 9096/11 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות נ' ג'בארין, פסקה 12 (10.7.2012)). 10. אשר לטענה בדבר אי-מתן היתר לזימון עדי הגנה, אציין תחילה כי היא הוצגה באופן מטעה כאילו בית המשפט "לא נעתר לזימון של אף עד מטעם המערערת". בפועל, המערערת ביקשה לזמן שמונה עדים מטעמה, מתוכם קיבלה רשות לזמן ארבעה (ההורים, הבוחן המשטרתי, והחוקר הפרטי מטעמה; ואין חשיבות לכך שחלקם זומנו גם מטעם צדדים נוספים), ולגבי ארבעת האחרים (אחיו הקטין של המשיב, העובדת הסוציאלית שטיפלה באח, השכנה גברת א', ובנה שעל פי הטענה היה עד לתאונה), בית המשפט החליט שלא להיעתר לבקשה לזמנם באותו שלב, וקבע כי "החלטה אם לזמן עדים אלה ובאלה תנאים תינתן לאחר שמיעת העדויות האחרות" (החלטה מיום 14.5.2021). המערערת לא הגישה בקשה נוספת לזמן את ארבעת העדים לאחר שמיעת העדויות והסיכומים, ולא עוררה את העניין מחדש. מכאן שהמערערת ישנה על זכויותיה, ואין מקום לטענה שהן קופחו על ידי בית המשפט. 11. מכל מקום, סמכות בית המשפט לזמן עד לעדות היא סמכות שבשיקול דעת, המאפשרת לשקול שיקולים שונים שאינם מוגבלים לרלוונטיות והקבילות של העדות (ע"א 1604/19 מדינת ישראל נ' פלונית, פסק דינו של השופט גרוסקופף (26.1.2021); עניין לומדעת, בפסקה 8). בענייננו, בית המשפט ביסס את החלטתו שלא להתיר את זימון ארבעת העדים על נימוקים ענייניים שאיני רואה להתערב בהם. לגבי אחיו הקטין של המשיב (כמעט בן חמש בעת התאונה), נקבע שאין לזמנו בשל הקושי בהעדת ילד שחווה טראומה, והחשש שמא העדות תסיג לאחור את ההתקדמות הטיפולית שהושגה, והכל על רקע התרשמותו של בית המשפט שהעדות אינה נחוצה. בית המשפט שקל להעיד את האח במתווה פחות מאיים, למשל בלשכת השופט, אך ככל הנראה קיבל את עמדת האם כי הנבירה בטראומה עלולה להיות מזיקה גם באופן זה (עמוד 50 לפרוטוקול, שורות 24-22). לכן, באיזון בין הרלוונטיות של העדות והתועלת שניתן להפיק ממנה לגילוי האמת לבין מצבו הנפשי הרגיש ביותר של האח – אני סבור שבית המשפט הגיע למסקנה ראויה. ההחלטה שלא לזמן את המטפלת של האח ראויה אף היא, שכן תוכן הטיפול ממילא חסוי ועיקרי הדברים הובאו בעדויות ההורים. ובכלל, פסיכולוג או עובד סוציאלי המעניקים טיפול נפשי, אינם חוקרים, כך שאין טעם לנבור ברישומיהם, החסויים ממילא, כדי לנסות לדלות את תיאור העובדות של אירוע מסוים. מטפל אינו מחויב לרישום מדויק של הדברים, שמבחינתו יכול ויהיו טפלים לתכלית הטיפולית, להבדיל מחוקר או חוקר נוער, שאמונים על התכלית של חקר האמת (לדיון על תרשומות של פסיכולוג ועובד סוציאלי ראו יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 637-613 (2021) (להלן: עמית)). הבקשה לזמן את הבן של משפחת א' נדחתה בדין בהתחשב בגילו הצעיר ובכך שהמערערת לא ביססה את הרלוונטיות של עדותו, אף שיכלה לעשות כן באמצעות העדת החוקר הפרטי שלטענתה חקר אותו, ולמצער, הגשת דו"ח החוקר הפרטי, ואף לעיני בית המשפט בלבד מכוח הלכת סוויסה (רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח, פ"ד נה(1) 515 (1999); עמית 544-527)). לכך יש להוסיף כי אחיו הצעיר של עד זה היה מעורב בתאונה, ואין להוציא מכלל אפשרות שהוא יתקשה להעיד בעניין, אם אכן צפה בתאונה, וגם לכך יש ליתן משקל. לגבי הגברת א', שלא נכחה באירוע ולא יכולה לשפוך אור על ההתרחשות, יש לבית המשפט סמכות שלא לזמנה לפי סעיף 1(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. הערעור בשאלת הנזק 12. המשיב נבדק על ידי שני מומחים מטעם בית המשפט. פרופ' אברהם שטיינברג, נוירולוג ילדים, קבע למשיב נכות צמיתה העולה על 100%, והעריך כי תוחלת החיים שלו היא עד גיל 25 (שנת 2040). ד"ר ז'אנה לנדה, מומחית בתחום השיקום, קבעה אף היא נכות של 100%, אך העמידה את תוחלת החיים על 25 שנים ממועד מתן חוות הדעת (שנת 2045). לנדה פירטה את צרכיו השיקומיים של המשיב, לרבות טיפול סיעודי מלא, השתלבות במסגרת חינוך מיוחד עד גיל 21, ואז שילוב במסגרת או מכון מתאימים. בית משפט קמא העמיד את תוחלת החיים בהתאם לחוות דעתה של לנדה, קרי, עד לגיל 30, וזאת בהתבסס על התרשמותו מאיכות הטיפול של ההורים במשיב והשיפור המסוים שחל במצבו על פי התיעוד הרפואי שהוגש. 13. בית המשפט תיאר את מצבו הרפואי והתפקודי של המשיב מאז התאונה ועד פסק הדין. לאחר התאונה, המשיב אושפז בטיפול נמרץ למשך חודש, ולאחר מכן הועבר לאשפוז בבית חולים אחר במחלקת המונשמים למשך כשלושה חודשים. עם שחרורו ביום 8.1.2019, הוא נדרש להנשמה במשך כמחצית היממה, עד שנגמל ממכונת ההנשמה כעבור ארבעה חודשים והשתלב במסגרת חינוכית. כיום, מעלים את המשיב על הסעה למסגרת החינוכית בשעה 7:15 בבוקר והוא חוזר לביתו סביב השעה 17:45-18:00. בית המשפט תיאר את הקשיים הכרוכים בטיפול במשיב, אשר מוזן באמצעות PEG וחווה קשיים משמעותיים באכילה דרך הפה; ישן עם הוריו במיטתם ומתעורר לעיתים במהלך הלילה; ורחצתו והלבשתו הן משימות מורכבות בשל אי ההתאמה של חדר הרחצה למצבו ולצרכיו. עוד צוין כי אין בבית חדר פנוי, ולכן המטפלת הזרה מועסקת במשרה חלקית בלבד. ההורים סבורים כי שהותו של המשיב בבית, בחיק משפחתו, מיטיבה עמו ותורמת לשיקומו, ולפיכך הם מעוניינים להעסיק עובד זר במשרה מלאה. 14. על רקע הדברים הללו, בית המשפט קבע את הפיצוי בראשי הנזק השונים כדלקמן: נזק לא ממוני: 183,000 ₪; הפסד השתכרות לעתיד על פי שכר ממוצע במשק, 70% עבור תקופת הצבא, 100% עד תוחלת חיים ו-30% עבור השנים האבודות מגיל 30 ועד גיל 67 על פי הלכת פינץ' (ע"א 10990/05 פינץ' נ' הראל חברה לביטוח, פ"ד סא(1) 325 (2006)): 1,158,000 ₪; אובדן תנאים סוציאליים: 79,000 ₪; עזרת הזולת: 44,000 ₪ עבור תקופת האשפוז (בתוספת ריבית מאמצע התקופה); 217,000 ₪ מיום 8.1.2019 ועד מתן פסק הדין, תקופה של 31 חודשים, לפי 7,000 ₪ לחודש (בתוספת ריבית מאמצע התקופה); 2,872,000 ₪ לעתיד עד תוחלת חיים, לפי חישוב של 14,000 ₪ לחודש; התאמת דיור: 500,000 ₪; ניידות: 360,000 ₪; הוצאות רפואיות: 400,000 ₪; אפוטרופסות: 60,000 ₪. הפיצוי הכולל שנפסק הועמד על 5,873,000 ₪, ובניכוי תקבולי מל"ל. 15. המערערת התמקדה בראש הנזק של עזרת צד ג' לעתיד. נטען כי הפיצוי שנפסק אינו סביר בהתחשב בכך שהמשיב צפוי לבלות שעות ארוכות בכל יום עד סוף חייו במסגרות חינוכיות המספקות מענה מלא לצרכיו הרפואיים; בזכאותו לקבלת שירותים והטבות מכוח חוק הסעד (טיפול באנשים מוגבלות שכלית-התפתחותית), התשכ"ט-1969 (להלן: חוק הסעד); ובעובדה שגם ילדים בריאים בגילו מצריכים השגחה מוגברת. נטען כי חוסר הסבירות של הפיצוי נלמד גם מהשוואה לע"א 1355/11 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' קופת חולים מאוחדת (9.2.2015) (להלן: עניין הדסה)), שבו הפיצוי בגין הטיפול בתאומים הלוקים במחלה מוחית קשה, אפילפסיה ופיגור הוערך בסך נמוך בהרבה (5,000 לחודש עד גיל חמש ו-12,000 ₪ לאחר מכן לשניהם), בהתחשב בין השאר בשעות שהם מבלים במעון ובצורך להשגיח ולטפל גם בילדים בריאים. לאור זאת, המערערת עתרה להפחתת הפיצוי בראש נזק זה ל-155,000 ₪ בעבור התקופה שמתום האשפוז ועד פסק הדין, ול-1,744,000 ₪ לעתיד. עוד נטען כי הפיצוי בגין הוצאות רפואיות הוערך על הצד הגבוה, משום שבית המשפט לא נתן משקל לכך שמלוא צרכיו הרפואיים של המשיב יקבלו מענה במסגרות שבהן ישהה עד גיל 21 או מכוח חוק הסעד לאחר מכן; ומשום שלא היה מקום לפסוק פיצוי בגין השימוש בקנביס רפואי, שהצורך בו לא הוכח, ובגין שורה של אביזרי שיקום, אשר על פי תעודת עובד ציבור ממשרד הבריאות, ניתן לקבלם בסבסוד המדינה. 16. אין לכחד כי ממעוף הציפור, הסכום הכולל שנפסק למשיב עומד על הרף הגבוה, בהינתן תוחלת החיים הצפויה של המשיב. ברם, בבחינה של כל אחד מראשי הנזק, לא מצאתי עילה להתערבות. כאמור, המערערת התמקדה בראש הנזק של עזרת צד ג' והפנתה לעניין הדסה. ברם, באותו עניין הגיע בית משפט זה (השופט זילברטל) למסקנה כי סכום הפיצוי שנפסק בראש הנזק של עזרת הזולת הוא על הצד הנמוך, ועל אף שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא, העלה את הפיצוי באופן משמעותי בשיעור של 50%, כך שעבור כל חודש לאחר הגעת התאומים לגיל חמש, הועמד סכום הפיצוי על 7,500 ₪ עבור כל תאום (ולשניהם ביחד – 15,000 ₪). לכך יש להוסיף כי ככל הנראה מצבם של אותם תאומים, שזמן הערות שלהם היה מינימלי ואשר טופלו על ידי הוריהם, שונה ממצבו של המשיב בענייננו. מכל מקום, בית המשפט קמא בחר "למצע" את הפיצוי בגין עזרת צד ג' ולהעמידו על 14,000 ₪ לחודש לכל אורך תקופת תוחלת החיים. קשה לחלוק על כך, שהחל מגיל 21, היה מקום להעמיד את הפיצוי החודשי על סך של כ-17,000 ₪ על פי הלכת אקסלרד (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח, פ"ד נד(3) 450 (2000)). לכן, גם בהנחה כי עד גיל 21 היה מקום לפסוק סך של כ-12,000 ₪ – בהינתן שעל אף שהותו של המשיב במסגרת חינוכית עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות נדרש עובד זר במשרה מלאה ונדרשת החלפה ליום חופשה בשבוע – ומגיל זה ואילך על פי הלכת אקסלרד, הרי שהפרש הסכום שמתקבל, אינו מצדיק התערבות של ערכאת הערעור. מה עוד שלטעמי הסכום של 7,000 ₪ שנפסק עבור התקופה של 31 חודשים עד מתן פסק הדין, הוא על הצד הנמוך. כך גם איני רואה להתערב לגבי ראש הנזק של הוצאות רפואיות, אשר כולל בחובו גם חיתולים ומוצרי היגיינה שונים, שימוש בקנאביס לצד ציוד עזר, אביזרים הוצאות כביסה מוגברות והוצאות שונות שאינן מכוסות בחלקן בסל הבריאות, ושחלקן כבר הוצאו בפועל על פי קבלות שהוצגו. 17. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור גם בשאלת הנזק. 18. סוף דבר: הערעור, על שני ראשיו, נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיבים בסך 15,000 ₪ למשיבים 3-1 ו-15,000 ₪ למשיבה 4 (סה"כ – 30,000 ₪). ש ו פ ט השופט א' שטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ר' רונן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ט' בטבת התשפ"ג (‏2.1.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21076420_E05.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1