בבית המשפט העליון
עש"מ
7641/98
בפני: כבוד השופט י' זמיר
המערער: רפאל נוימן
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על גזר-דינו של בית הדין למשמעת של עובדי
המדינה בבד"מ 19/97 מיום 26.10.98 שניתן על ידי חברי בית הדין א' תמיר, נ'
יחזקאלי, ר' בר-יוסף
תאריך
הישיבה: ח' בטבת תשנ"ט (27.12.98)
בשם
המערער: בעצמו
בשם
המשיבה: עו"ד אריה פטר
פסק-דין
1. המערער עבד בשירות המדינה משנת 1970. משנת
1985 עבד בבית משפט השלום בעפולה כמזכיר ראשי, גזבר ומוציא לפועל של בית המשפט.
בשנת 1995 הועמד לדין פלילי בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ. 176/95).
הוא הואשם, בעשרה פרטי אישום, בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור, גניבה בידי
מורשה, מרמה והפרת אימונים, זיוף ושימוש במסמך מזויף. בספטמבר 1996 הרשיע אותו בית
המשפט בשמונה מתוך עשרת פרטי האישום. בגזר הדין קבע בית המשפט המחוזי לאמור:
"מסכת העבירות בה הורשע הנאשם משמיעה כי הוא
מעל באמון שעליו מושתת תפקידו ושלח ידו במעל. הוא ניצל סדרי עבודה מיושנים ופיקוח
חסר כדי לשבש את נהלי העבודה ולעוותם כך שיכול היה לגנוב מן הקופה הציבורית ואין
מכהה בידו.
הוא הוסיף ומעל גם באמון שנתנו בו מכרים אישיים
שהפקידוהו על נהול עזבון וגם מכספי העזבון הזה נטל לעצמו.
תקופת ביצוע העבירות משתרעת על פני השנים 1991-1988.
הן מקיפות מעילה בסכום כולל של כ100,000- ש"ח (ששוויים הנוכחי הוא בודאי כפול
ואף יותר). אכן מתוך הסכום הזה נותרו בידי הנאשם (לפי הערכת סניגורו) כ20,000-
ש"ח. אך ראוי לציין כי מרבית היתרה הוחזקה בחשבונו הפרטי תקופה ניכרת עד
שהוחזרה, בלית ברירה, לזכאי וכן כי מקצת הכסף שולם לגורמים שהנאשם ראה להעסיקם
בעבודה 'פרטית' לטובת בית המשפט.
...
עבירת גניבה בידי עובד צבור ודומותיה, עבירות של
שחיתות המידות של משרתי הצבור, נתפסות כחמורות יותר ממקבילותיהן הגורמות לפגיעה
ביחיד. אפשר להקשות אם ראוי שכך יהיה. האם חסים אנו יותר על ממונם של הרבים או
כספי הצבור מאשר על ממונו של היחיד? הרי זה ואלה ראויים להגנה מפני החומד אותם
בלבבו. אולם החומרה היתרה הנודעת לעברות מעילה בידי עובד צבור מקורה בהפרת ברית
האמון שבין משרת הצבור לצבור כולו. עובד הצבור מופקד על הכסף העובר ושב בין ידיו.
ברור שבעצם מנויו לכהונתו טמונה הבטחה שהוא לא יהין לשלוח ידו בכסף הזה. רק על פי
ההבטחה הזאת יכול השרות הצבורי להתקיים ואלמלא האמון הניתן במשרת הצבור היינו
צריכים למפקחים ומפקחי מפקחים ללא שיעור ומידה. על כן מתבקש להגיב בחומרה יחסית
כלפי הפרת האמון שבבסיסה השחתת המידות על עובד הצבור".
לפיכך גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער
למאסר בפועל לתקופה של 30 חודשים ומאסר על-תנאי לתקופה של 18 חודשים. כמו כן חייב
בית המשפט את המערער לשלם פיצוי כספי (בסך 3,500 ש"ח) לעזבון ממנו גנב כסף.
המערער הגיש ערעור לבית המשפט העליון (ע"פ 8911/96) על ההרשעה ועל העונש. בית
המשפט העליון החליט (בספטמבר 1997) לבטל את הרשעת המערער באחת העבירות במסגרת אחד
האישומים, אך כפוף לכך דחה את הערעור הן על ההרשעה והן על העונש. הוא אמר, בין
היתר, כך:
"אין ספק בדבר שבעבירות מהסוג הנדון, המבוצעות
על ידי עובד ציבור בכיר, יש להחמיר הן מבחינת טיבן של העבירות ונסיבותיהן והן
משיקולים של הרתעה".
המערער ריצה את העונש שבית המשפט הטיל עליו.
2. בפברואר 1997 הוגשה לבית הדין למשמעת של עובדי
המדינה תובענה נגד המערער. בתובענה (כפי שתוקנה) הוא הואשם בעבירות לפי סעיף 17(3)
וסעיף 17(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963-. סעיף 17(3) לחוק זה
קובע לאמור:
"התנהג התנהגות שאינה הולמת את תקפידו כעובד
המדינה או התנהג התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות
המדינה;"
וסעיף 17(6) לחוק אומר כך:
"הורשע על עבירה שיש עמה קלון".
ביוני 1998 הרשיע בית הדין למשמעת את המערער,
על פי הודאתו, בעבירות לפי סעיפים אלה, ובאוקטובר 1998 גזר את דינו. וכך קבע בית
הדין בגזר הדין:
"1. הרשענו את הנאשם, רפאל נוימן, על פי
הודאתו, בעבירות המפורטות בכתב התובענה, דהיינו - עבירות על סעיף 17(3) ו17-(6)
לחוק שירות המדינה (משמעת) התשכ"ג1963-.
2. הנאשם עבד במשך שנים ארוכות כמזכיר ראשי, גזבר
ומוציא לפועל של בית משפט השלום בעפולה. מכח תפקידו זה, היה אחראי על כספים
שהופקדו בקופת בית המשפט ועל מכירת מעוקלים. הנאשם שלח יד בכספים אלה ועל כך הועמד
לדין פלילי, הורשע ונשלח לכלא לתקופת מאסר של 30 חודשים בפועל, אותה ריצה.
3. יצויין, כי המדובר הוא בסדרה ארוכה של עבירות
גניבה, מרמה והפרת אמונים, זיוף וגניבה בידי מורשה וזיוף בידי עובד ציבור. כל אלה
- עבירות שבוצעו תוך כדי מלוי תפקיד בכיר בשרות המדינה ותוך ניצול ידע ובקיאות
בהליכים, שנרכשו ע"י הנאשם בתקופת עבודתו, כאמור.
4. התובע הדגיש בפנינו את חומרת המעשים המתמשכים של
הנאשם ואת תחכומם וציין כי המדובר הוא בגניבות לאורך זמן, בסכומים גבוהים ותוך
שמוש בידע שהנאשם רכש במסגרת תפקידו כדי לגנוב מן המדינה. כל אלה מצדיקים, לדעתו,
עונש חמור ולכן דרש פיטורין לאלתר של הנאשם, ללא שום פיצויי פטורין ושלילת זכויות
גמלה. כמו כן בקש פסילה של הנאשם לשרות המדינה לצמיתות.
5. הנאשם, בעדותו בפנינו, סיפר כי חלה בתקופת שהותו
[במאסר] ומחלתו החריפה משום שלא זכה, לטענתו, בטפול רפואי הולם ובזמן. כיום הוא
סובל מפגיעה בלתי הפיכה בשסתום הלב; כתוצאה מהמאסר נהרס, לדבריו, התא המשפחתי שלו,
אותו הוא מנסה לשקם; קשה לו בגילו, ועם עברו, למצוא עבודה והוא צפוי לתביעה אזרחית
להחזרת הכספים שבהם שלח יד.
עוד טען הנאשם, כי אין הוא עבריין מועד. לא ברור לו
כיצד נקלע למצב שבו עשה מה שעשה והוא מביע חרטה מלאה.
6. סניגורו של הנאשם, ברוב כשרונו, הבין כי אין מנוס
מפטורי הנאשם ואפילו משלילת פיצויי הפטורין שלו, אך בקש מאתנו להביא בחשבון את
הנסיבות האישיות כפי שתוארו לעיל ולא לשלול ממנו את זכות הגמלה. לנאשם בגילו (55)
ובמצבו אין כל סיכוי, לדבריו, לחזור למעגל העבודה, אם יפוטר משרות המדינה ואם גם
תשלל ממנו הפנסיה, אותה קרן המיועדת לשמש להבטחת הקיום בעתיד, תשלל מהנאשם כל
אפשרות לשיקום ולהבראה, והוא יהיה לנטל על החברה.
הנאשם, לדברי הסניגור, צבר את זכויותיו במשך שנות
עבודה רבות. את העבירות הוא ביצע בשנתיים האחרונות בלבד, ולכן אין זה נכון ואין זה
הוגן לשלול ממנו גם את זכות הגמלה.
7. שקלנו בכובד ראש את טענות הצדדים ועיינו בפסקי
הדין שהומצאו לנו.
לדעתנו, אין מנוס מלמצות במקרה הנוכחי את חומרת הדין
עם הנאשם. אלמנט ההרתעה, שאנו מצווים עליו מפי בית המשפט העליון, גובר על כל
הנסיבות האישיות המיוחדות שהנאשם הבליט בפנינו. כאשר מדובר על העמדת נסיבות אישיות
מול האינטרס הצבורי - המסר המועבר מבית המשפט העליון הוא ברור -
'אין פירושו של דבר כי בית הדין צריך להתעלם מן
הנסיבות של האדם העומד בפניו, אך מול אלה צריך גם להנתן משקל נאות לאינטרס הצבורי
ובין היתר לנזק הרב הנגרם לשרות המדינה ואף לתדמיתה של המדינה על ידי אלה מבין
עובדי הצבור המועלים באימון אשר ניתן בהם' (עש"מ 5/79).
8. בהקשר זה מן הראוי לצטט את דבריו הנוקבים
והנכונים של שופט בית משפט השלום [צריך להיות: המחוזי] בת"א בגזר דינו של
הנאשם שם:
'החומרה היתרה הנודעת לעבירות מעילה בידי עובד צבור
מקורה בהפרת ברית האמון שבין משרת הצבור לצבור כולו. עובד הצבור מופקד על הכסף
העובר ושב בין ידיו. ברור שבעצם מנויו לכהונתו טמונה הבטחה, שהוא לא יהין לשלוח
ידו בכסף זה. רק על פי ההבטחה הזאת יכול השרות הצבורי להתקיים...'.
9. הזכות לפצויים ולגמלה (על אף ההבחנה שב"כ
הנאשם ניסה לעשות בין שניים אלה), אינה זכות העומדת לעובד בכל התנאים ובכל
הנסיבות.
בית המשפט העליון, בכמה וכמה פסקי דין מנחים, קבע,
כי לעובד שמעל באמון אשר ניתן בו על ידי המדינה, אין שום זכות מוקנית לדרוש את
הזכויות שנצטברו לזכותו בתקופת עבודתו, עד שנתפס במעילה.
'לא עולה על הדעת שעובד מדינה, אשר לאורך זמן מעל
בכספי המעביד ובצע מעשי מירמה, רישומים כוזבים, יזכה עם פטוריו גם לפצוי ולגמלה'
(עש"מ 23/94).
10. לסיכום, לא מצאנו בנסיבות המקרה הנוכחי די כדי
לסטות מן הכוון המותווה ע"י בית המשפט העליון. איננו מוכנים להסכים עם מצב,
שבו עובד, שחטא כלפי המערכת כמו הנאשם, יזכה לקבל תמורה כספית עם פטוריו משרות
המדינה, ויהיו אלה פצויים או גמלה. איננו מוצאים מקום להבחנה בין השניים, כאמור.
11. לפיכך, אנו מטילים על הנאשם את אמצעי המשמעת
הבאים:
1. פטורין לאלתר, ללא
פצויי פטורין ותוך שלילת זכויות הגמלה.
2. פסילה לצמיתות
לשרות המדינה".
3. בערעור זה מבקש המערער שבית המשפט יקל את
אמצעי המשמעת שהוטלו עליו. הוא חוזר על הטענות שהשמיע בפני בית הדין למשמעת, מדגיש
את המצב האישי הקשה בו הוא נתון, ובכלל זה מצב בריאות קשה, ומבקש את רחמי בית
המשפט. לטענתו, טעה בית הדין למשמעת כאשר סבר כי המדיניות הנקוטה בידי בית המשפט
העליון במקרים מעין אלה מחייבת לשלול גם את מלוא פיצויי הפיטורים ואת מלוא הגימלה.
לראיה הוא מציג מספר פסקי דין של בית משפט זה בהם, במקרים דומים, פיצויי הפיטורים
או הגימלה לא נשללו אלא באופן חלקי תוך התחשבות בנסיבות המקרה, לרבות מצב אישי
קשה. במקרה זה, מציין המערער, הוא החזיר 80,000 ש"ח מתוך כספי המעילה והגיע
לפשרה עם המדינה בתביעה אזרחית שהמדינה הגישה נגדו. כמו כן, הוא מוסיף, אמנם
התביעה ביקשה מבית הדין למשמעת, נוסף לפיטורים לאלתר ופסילה לצמיתות, כי ישלול מן
המערער גם את מלוא פיצויי הפיטורים ואת מלוא הגימלה; אולם התביעה הוסיפה, והדבר
נרשם בפרוטוקול, כי משרד המשפטים הסכים שהמערער יוכל לקבל, בהגיעו לגיל 65, 50% מן
הגימלה המגיעה לו. לפיכך מבקש המערער שבית משפט זה יחליט להקל עמו בדרך של תשלום
פיצויי פיטורים או תשלום גימלה, ולו רק באופן חלקי, או בדרך אחרת.
4. אכן, אמצעי המשמעת שננקטו על ידי בית הדין למשמעת,
ואושרו על ידי בית משפט זה, שונים ממקרה למקרה. אין מנוס מכך, בין היתר משום
שהמקרים שונים זה מזה, ובהתאם לכך משתנים גם השיקולים לגבי חומרת האמצעים הראויים.
נכון הדבר שיש מקרים דומים בהם אושרו אמצעים קלים יותר, אם כי, ככל שבדקתי ומצאתי,
רק במידה מתונה. בהתאם לכך, יכול היה בית הדין למשמעת להחליט במקרה זה, אילו ראה
לנכון, כי המצב הקשה בו נתון המערער מצדיק תשלום חלקי של פיצויי הפיטורים.
מן הצד השני יש לציין את חומרת העבירות בהן
הורשע המערער. בהתחשב בתפקידו ובמעמדו, במהות העבירות ובריבוי האישומים, אפשר לומר
כי הוא נמצא ברמת החומרה העליונה של עבירות המשמעת. מצב כזה יכול להצדיק את רמת
החומרה העליונה של אמצעי המשמעת. האינטרס הציבורי גובר, במצב כזה, על השיקולים
האישיים. לכן מקובל בדרך כלל על בית הדין למשמעת, ואף על בית משפט זה, לשלול את
פיצויי הפיטורים במקרים חמורים מסוג זה. ראו, לדוגמה, עש"מ 2/80 ונגל נ'
מדינת ישראל, פ"ד לד(4) 360; עש"מ 2/81 מדינת ישראל נ' נדף,
פ"ד לה(3) 735. אכן, דומה כי בית משפט זה, אף כי אינו מתעלם מן הנסיבות
האישיות, ולא פעם הוא נמנע מלמצות את הדין, נוטה לאחרונה להחמיר באמצעי המשמעת,
יותר מאשר בעבר, כאשר מדובר בעבירות חמורות המאיימות לערער את היסודות של השירות
הציבורי.
מכל מקום, כפי שכבר נאמר לא אחת, בית משפט זה
אינו נוטה להתערב באמצעי המשמעת שהוטלו על ידי בית הדין למשמעת, אלא אם נתגלו
בהחלטה של בית הדין טעות מהותית, לרבות חריגה מהותית מן הסבירות או המידתיות, או
עוול המחייב תיקון. בנסיבות של מקרה זה, על אף המצב הקשה בו המערער נתון, אין
בהחלטה של בית הדין למשמעת לא טעות ולא עוול המצדיקים התערבות של בית משפט זה.
5. כך לגבי פיצויי הפיטורים. האם כך גם לגבי
קיצבת הפרישה? התשובה הפשוטה היא כי לבית המשפט אין כלל שיקול דעת בשאלה זאת. חוק
שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), התש"ל1970-, קובע בסעיף 15 מי זכאי
לקיצבת פרישה. בין היתר קובע סעיף 15(4) כי זכאי לקיצבת פרישה:
"מי
שפוטר לאחר עשר שנות שירות מסיבה אחרת [כלומר, לא מסיבת מצב בריאות] כשהוא בגיל 40
או יותר ולא נפסל לשירות המדינה לפי החלטת בית הדין למשמעת".
משמע, מי שפוטר מן השירות ואף נפסל לשירות,
אינו זכאי כלל לקיצבת פרישה למשך תקופת הפסילה. ראו גם סעיף 57 לחוק זה. וראו
עש"מ 6/79 פלוני נ' נציב שירות המדינה, פ"ד לג(3) 837; עש"מ
3022/90 בן עמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
לפיכך, כיוון שבית הדין למשמעת החליט לפסול את
המערער לשירות המדינה לצמיתות, אין החוק מאפשר לתת לו קיצבת פרישה, ולו רק
חלקית. כמו כן, לפי סעיף 22 לחוק זה, אף אי-אפשר לתת לו, מאותו טעם, מענק פרישה.
סבור אני כי שגגה היא שבמקרה כזה, בו בית הדין
למשמעת מחליט לפסול את עובד המדינה לצמיתות, אין כלל אפשרות להתחשב בנסיבות המקרה,
ולאפשר תשלום קיצבת פרישה לעובד, ולו רק קיצבת חלקית. עדיף היה לו קבע החוק כי
לבית הדין למשמעת נתון שיקול דעת, כפי שנתון לו שיקול דעת בשאלה אם לשלול תשלום
פיצויי פיטורים, להחליט אם ובאיזו מידה לשלול קיצבת פרישה מעובד המדינה שנמצא חייב
בדין משמעתי ונפסל לשירות המדינה.
זה מקרוב הוגשה לכנסת הצעת חוק פרטית (על ידי
ח"כ מקסים לוי) בעניין זה: הצעת חוק שירות המדינה (גימלאות) (תיקון מס' 43)
(איסור שלילה או הקטנה של גמלה בשל עבירת משמעת), התשנ"ט1998- (ה"ח
התשנ"ט, 2763, מיום 11.11.98 עמ' 116). ההצעה עברה קריאה טרומית (ביום
22.7.98) וקריאה ראשונה (ביום 30.11.98); הועברה לוועדת העבודה והרווחה כדי להכינה
לקריאה שניה ושלישית; עברה קריאה שניה (ביום 5.1.99) והוחזרה לוועדה לצורך התאמתה
לקריאה שלישית, בעקבות הסתייגויות שנתקבלו. היא נועדה לשנות את הדין הקיים מקצה לקצה:
כיום, אם בית הדין למשמעת החליט לפסול את עובד המדינה לשירות, אין בכוחו לאשר
תשלום קיצבת פרישה או מענק פרישה לעובד; גם אם בית הדין למשמעת לא החליט לפסול את
העובד לשירות המדינה, בידו להקטין ואף לשלול את קיצבת הפרישה ומענק הפרישה (סעיפים
15(4), 15(5) ו22-(ג) לחוק). ואילו לפי ההצעה לא יהיה כלל בכוחו של בית הדין למשמעת
לשלול תשלום קיצבת פרישה או מענק פרישה, ולו רק באופן חלקי, מעובד המדינה שנמצא
חייב בעבירת משמעת, תהיה העבירה חמורה ככל שתהיה, ואפילו נפסל העובד לשירות המדינה
לצמיתות.
לדעתי, מוטב ללכת בדרך האמצעית ולהסמיך את בית
הדין למשמעת, ובערעור את בית המשפט העליון, להחליט מה הם אמצעי המשמעת ההולמים את
עבירת המשמעת, ובכלל זה להחליט, במקרים קיצוניים, כי חומרת העבירה אינה מצדיקה
תשלום קיצבת פרישה או מענק פרישה, באופן מלא או חלקי, מקופת הציבור.
6. במקרה שלפנינו אני סבור כי חומרת העבירה מגיעה
עד כדי כך שאין היא מצדיקה התערבות של בית המשפט באמצעי המשמעת שהוטלו על ידי בית
הדין למשמעת. לפיכך אני דוחה את הערעור.
ניתן היום, כ"א בשבט תשנ"ט
(7.2.99).
ש ו
פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98076410.I04