עופר אהרון חברה לעבודות בניה בע"מ נ. מועצה מקומית מבשרת ציון

בבית המשפט העליון עע"מ 76408-01-26 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט עופר גרוסקופף המערערת: עופר אהרון חברה לעבודות בניה בע"מ נגד המשיבים: 1. מועצה מקומית מבשרת ציון 2. הגזבר והממונה על חופש המידע במועצה המקומית מבשרת ציון ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 27.11.2025, בעת"מ 24263-09-25, שניתן על-ידי סגן הנשיא א' דראל בשם המערערת: עו"ד גילה פורטנוי פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 27.11.2025, בעת"מ 24263-09-25 (סגן הנשיא א' דראל), שבגדרו סולקה על הסף עתירת המערערת. רקע רלבנטי, בתמצית: המערערת בנתה מבנה מסחרי במבשרת ציון וחויבה בהיטל ארנונה על-ידי המשיבה 1, המועצה המקומית מבשרת ציון (להלן: המועצה). המערערת השיגה על החיוב בטענות שונות, וביום 3.12.2024 נדחתה השגתה על-ידי המשיב 2, מנהל תחום הארנונה במועצה, המכהן גם כממונה על חופש המידע במועצה (להלן: הממונה). ביום 19.12.2024, הגישה המערערת לממונה בקשה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1988 (להלן: חוק חופש המידע) בה התבקש, בעיקרו של דבר, מידע בדבר אופן חישוב וגביית הארנונה בשטחי המועצה. לאחר מכן, בימים 1.1.2025 ו-16.1.2025, בהתאמה, הגישה ערר על דחיית השגתה, וכן גם עתירה מינהלית בעניין חיוב הארנונה (עת"מ 40222-01-25). ביום 26.2.2025, נתן הממונה החלטה בבקשת חופש המידע, שלפיה יִמסר למערערת רק חלק מן המידע המבוקש. בתגובה, פנתה המערערת בעתירה לקבלת יתר המידע, שכן לדבריה, אותו מידע נדרש "לצורך ניהול אפקטיבי של הליך הערר והעתירה, ובפרט לשם בחינת שוויוניות החיוב, אופן חישוב השטחים ומדיניות החיוב הנהוגה בנכסים דומים". ביום 22.5.2025, במעמד הדיון בעתירה, הגיעו הצדדים לכדי הסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין, אשר לפיה הממונה יספק למערערת חלק מן המידע שביקשה בעתירה, עד יום 20.7.2025; זאת, בכפוף להוראות סעיף 13 לחוק חופש המידע, שעניינו הגנה על צדדים שלישיים (עת"מ 32233-03-25; השופט העמית י' נועם) (להלן: פסק הדין המקורי). הימים חלפו, אך המידע שעל מסירתו סוּכּם – בושש לבוא. חרף זאת, נמנעה המערערת מלפנות למועצה, גם בחלוף המועד המוסכם. רק כעבור חודש ימים, ביום 20.8.2025, החלה המערערת להיכנס לפעולה, ובחרה לעשות כן באמצעות הגשת בקשה לביטול פסק הדין המקורי לבית המשפט שדן בעתירת חופש המידע. בו-ביום, הורה בית המשפט על מחיקת הבקשה, תוך שעמד על כך שאין זה ההליך המתאים להגשתה. בהמשך אותו יום, פנה בא-כוח המועצה למערערת, וציין כי העיכוב נבע, ככל הנראה, מ"אי הבנה או קצר בתקשורת", וכי "ההסכמות ייושמו במלואן באופן מיידי". אולם, בתום התכתבות קצרה, לא הגיעו הצדדים לכדי הסכמה, ובא-כוח המערערת ציין כי "מבחינתנו מגישים את העתירה מחדש". בהמשך לכך, ביום 10.9.2025, הגישה המערערת עתירה חדשה, לקבלת כלל המסמכים שדרשה במקור. בעתירתה גרסה המערערת, כי המשיבים השהו במכוון את תגובתם כדי שלא להעביר אליה "מידע חיוני לצורך חיזוק טענות [המערערת] לאכיפה בררנית וחיוב בלתי חוקי", אשר ישמש אותה בהליך הערר. עוד טענה, כי נמסר לה מידע חלקי בלבד. התנהלות זו, כך לדבריה, היא פרי של "טקטיקה מכוונת, במסגרתה המשיבים פועלים להסתיר מידע אשר יש בו כדי לחשוף חריגה ברורה מהוראות הדין". ביני לביני, ביום 5.10.2025, הגישה המערערת תצהיר מטעמה בהליך הערר. בתשובה שהגישה מטעמה לתגובה המקדמית מטעם המועצה, הבהירה המערערת כי נאלצה להגיש את התצהיר ללא המידע המבוקש, כך ש"מחדלי המשיבה גורמים [לה] נזק ממשי". המשיבים טענו מנגד, כי יש לדחות את העתירה על הסף. תחילה גרסו המשיבים כי בדרכה של המערערת ניצבת משׂוּכה בדמות מעשה בית דין, שכן העתירה החדשה "אינה אלא שחזור של ההליך הקודם שנחתם בפסק דין מוסכם". בהתייחס לעיכוב במסירת המידע, ציינו המשיבים כי הדבר נגרם "בשל תקלה פנימית וללא כוונה או זדון", וכי ביום 16.9.2025, קיבלה המערערת מענה מקיף בהתאם להסכמות הצדדים, זולת מידע הכפוף להוראות סעיף 13 לחוק חופש המידע, כאשר מידע זה "יועבר [למערערת] לאחר סיום תקופת ההתנגדויות הקבועה בדין ובכפוף להיעדר עתירה מצד צדדים שלישיים". העתירה – סולקה על הסף, מחמת מעשה בית דין. בית המשפט לעניינים מינהליים קבע, כי מדובר למעשה בעתירה זהה לקודמתה, וכי העיכוב במסירת המידע אינו עולה כדי שינוי נסיבות המצדיק התדיינות חוזרת באותו עניין. עוד נפסק, מבלי להביע עמדה לגוף הדברים, כי אין זה המסלול המתאים לבירור טענות המערערת באשר לנזק אשר נגרם לה לכאורה בשל העיכוב, או בדבר קיום חלקי בלבד של פסק הדין המקורי. המערערת לא השלימה עם פסק הדין, ומכאן הערעור שלפנינו. בערעורה טוענת המערערת, כי לא היה מקום לסלק את העתירה על הסף, שכן "עילת העתירה נולדה מחדש מרגע שהמשיבה החליטה להפר את פסק הדין המוסכם, והכל תוך שימוש לרעה בהליך המשפטי". כך, לשיטתה, "מרגע שהפרה המשיבה את הפשרה, למעשה מדובר בנסיבות חדשות, בגינן הוגשה העתירה השניה". עוד לדבריה, בית המשפט לעניינים מינהליים לא פירט על אודות אפשרויות יעילות אחרות העומדות בפניה, ובהעדר מסלול חלופי ברור – לא היה מקום לסלק את עתירתה על הסף. לאחר עיון בערעור, על נספחיו, גם בפסק הדין, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות, ללא צורך בתשובה. כך אציע אפוא לחברַי כי נעשה, מכוח סמכותנו שלפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בהליך דנן בהתאם לתקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. כפי שצוין לעיל, קביעתו של בית המשפט לעניינים מינהליים התבססה על קיומו של מעשה בית דין. כידוע, "הדוקטרינה של מעשה בית דין חלה אף בגדרי ההליכים בבתי המשפט המינהליים" (עע"מ 1370/07 קרמר נ' המועצה המקומית אבן-יהודה, פסקה 20 והאסמכתאות שם (28.12.2011) (להלן: עניין קרמר)). יִשׂוּמה של דוקטרינה זו בכל הנוגע להליכים מינהליים "הוא 'מרוכך' באופן יחסי, בפרט מקום שבו חל שינוי מהותי בנסיבות ונחשפו עובדות חדשות" (בר"מ 704/19 רשימת "אלחודה" נ' ועדת הבחירות עארה–ערערה, פסקה 23 (21.2.2019)). אולם, לצד זאת הובהר, כי "הסמכות לפתוח מחדש הליך משפטי שהסתיים שמורה למצבים חריגים ולנסיבות יוצאות דופן" (בג"ץ 5584/16 ‏‏אבו קמל נ' ממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באזור יהודה ושומרון, פסקה 5 (15.11.2016)). אין בידי לקבל את טענת המערערת, שלפיה העיכוב במענה המשיבים בענייננו עולה כדי "שינוי מהותי בנסיבות העניין", כך שיש מקום לפתיחה מחודשת של ההתדיינות. אכן, אין חולק כי חל עיכוב ביישׂוּם ההסכמות בפסק הדין המקורי, אך בין זה לבין השינוי הנדרש – הדרך רחוקה. זאת, שכן אין בהתפתחות הנזכרת כדי להשפיע על התשתית העובדתית או המשפטית אשר בהתאם לה יש לקבוע אם ואיזה מידע תהא זכאית המערערת לקבל. הפרה של פסק דין מוסכם פועלת במישור שונה: היא עשויה להקים, במקרים המתאימים, עילה לביטול פסק הדין המוסכם, לאכיפתו או לפסיקת פיצויים בשל נזקים שנגרמו כתוצאה מההפרה. טענותיה של המערערת במישור זה שמורות לה, ואיני מביע לגביהן כל עמדה; אך מה שברור הוא, שככל שחפצה המערערת בביטול פסק הדין, וכנגזרת מכך בביטול מעשה בית הדין שנוצר, הרי שהיה עליה "להתכבד ולהגיש תובענה עצמאית בדבר בטלות ההסכם [...] מחמת הפרתה של ההסכמה החוזית שבבסיסו" (עניין קרמר, פסקה 24). כך גם בכל הנוגע לנזק שהתגבש לכאורה כתוצאה מהעיכוב המדובר, סוגיה שגם לגביה טענה המערערת – בעניין זה "רשאי הצד הנפגע להגיש תביעה חדשה, שעילתה הפרת ההסכם, ולתבוע במסגרתה את אכיפתו ואף פיצויים בגין ההפרה" (בג"ץ 473/24 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פסקה 50 (22.6.2025)). משזו ההכרעה שאליה הגעתי, איני נדרש לקושי שמעוררת התנהלות המערערת, בכל הנוגע לחובתה למצות הליכים טרם הגשת העתירה שביסוד הערעור הנוכחי. הערעור נדחה אפוא בזאת. משלא נתבקשה תשובה, לא יֵעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"ח אייר תשפ"ו (05 מאי 2026). נעם סולברג משנה לנשיא דוד מינץ שופט עופר גרוסקופף שופט