משה דבוש נ. מנהל מע"מ ת"א 3

פסק-דין בתיק בש"א 7637/13 בבית המשפט העליון בש"א 7637/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: משה דבוש נ ג ד המשיב: מנהל מע"מ ת"א 3 ערעור על החלטתו של כבוד רשם בית המשפט ג' שני מיום 28.10.13 בבש"א 7224/13 בשם המערער: עו"ד גד כרמי פסק-דין לפניי ערעור על החלטת הרשם ג' שני מיום 28.10.2013 (בש"א 7224/13), במסגרתה דחה את בקשת המערער להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף, וכמו כן את טענתו כי הבקשה הוגשה בזמן. בקצרה, אציין כי פסק הדין נשוא הבקשה (ע"א 2646/12) ניתן ביום 7.10.2013. על פי תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, יש להגיש בקשה לדיון נוסף תוך 15 ימים. ביום 23.10.2013, הוגשה בקשה מטעם המערער להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף בהחלטתו, קבע הרשם כי יש לדחות את טענת המערער לפיה מניין הימים להגשת הבקשה היה צריך להיספר מיום המצאת או קבלת פסק הדין בפועל. לאחר מכן, קבע כי המערער לא הציג טעם מיוחד בגינו יש להאריך את המועד הקבוע (בהינתן הפרשנות הדווקנית לעניין זה לבקשות לקיום דיון נוסף), וכך או כך סיכויי קבלת הבקשה נמוכים נוכח התנאים הנוקשים שנקבעו בחוק ובפסיקה לקבלת בקשה לדיון נוסף. זאת, במיוחד שעה שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן פה אחד. מכאן הערעור שלפניי. במסגרתו, חזר המערער על טענותיו בפני הרשם, ובין היתר כי "יש לגזור גזירה שווה בעניין כתבי בי דין שמוגשים מעבר לשעה 17:00 בנט המשפט ופסקי דין שמפורסמים לאחר שעה זו (למרות שחוק הפרשנות קובע הגדרת 'יום' באופן שונה) ובהתאם יש למנות את המועדים". בנוסף, טען הוא כי הבקשה הוגשה באיחור נוכח תקלה משרדית, שהייה בחו"ל של בא-כוח המערער, ובשל העובדה כי המועד האחרון להגשת הבקשה היה ביום הבחירות לרשויות המקומיות, והמערער התמודד במסגרתם. כמו כן, המערער פירט את סיכויי קבלת הבקשה לקיום דיון נוסף, אשר לטענתו גבוהים. דין הערעור להידחות. זאת משלא מצאתי פגם המצדיק התערבות בהחלטת כבוד הרשם. כידוע, שיקול דעתו של הרשם רחב, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו: בשג"ץ 8760/12 ואן קול נ' גנות (5.5.2013); בש"א 5814/12 ליברוב נ' בית חולים אלישע (14.8.2012)). לעניין המועד לחישוב מניין הימים, כפי שציין הרשם, לשון תקנה 4 סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 ברורה, ועל פיה המועד לתחילת ספירת מניין הימים הוא מיום מתן פסק הדין. נדרשתי לסוגיה זו ממש באריכות ב-בש"א 6927/11 רוכמן נ' קיבוץ מענית (24.1.2012) (להלן: עניין רוכמן), ואין בטענותיו של המערער כדי לשנות מהחלטתי זו. לפיכך, בעניין זה, טענת המערער נדחית (וראו גם: בשג"ץ 1337/13 תורג'מן נ' משרד הביטחון (11.4.2013)). לעניין סוגית הארכת המועד, אזכיר תחילה כי המבחנים להארכת מועד נקבעו ב-בש"ם 6229/11 דון-יחיא' נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה (10.1.2012). על פיהם, בקשה להארכת מועד נבחנת בשני שלבים. הראשון, קיומו של טעם מיוחד (האיחור נבע מטעות בדין שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה), המצדיק את קבלתה, ואם קיים טעם שכזה, בשלב השני, נבחנים שיקולים לדחיית הבקשה חרף קיומו של טעם מיוחד (הסתמכות הצדדים, אורך האיחור, סיכויי הצלחת ההליך ועוד). לענייננו, הפסיקה קבעה פעם אחר פעם, כי נוכח ייחודיות ההליך של הדיון הנוסף, יש להקפיד באופן דווקני על קיומו של טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד (ראו: בש"א 306/11 רבינוביץ' נ' עליזה (25.1.2011); עניין רוכמן; בש"א 5752/11 עזבון המנוח רמי אפרים נ' איילון חברה לביטוח (25.1.2011)). עוד אציין כי פעם אחר פעם נקבע כי "תקלה משרדית" היא אינה בגדר טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד (ראו: בש"א 795/96 לזניק נ' יצחקי, פ"ד מט(5) 291 (1996); בש"פ 7424/13 פיטוסי נ' מדינת ישראל (20.11.2013)). בהינתן האמור לעיל, ובהתחשב בשיקול הדעת הרחב המוקנה לרשם בסוגיות מעין אלה, הגעתי למסקנה כי החלטת הרשם סבירה ואף נכונה. נוכח זאת, לא מצאתי מקום להידרש לסיכויי ההליך. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ה בכסלו התשע"ד (28.11.2013). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13076370_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il