זאב אוטנזוסר נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 7637/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7637/09 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר העותרים: 1. זאב אוטנזוסר 2. מנחם פלוק נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים 2. יבמ ישראל בע"מ 3. גיל ברהום (פורמלי) עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים בשם העותרים: עו"ד יוסף אל-אסמר; עו"ד ד"ר יורם פלוצקי פסק-דין השופטת מ' נאור: המשיבה 2 הגישה נגד העותרים והמשיב 3 בבית הדין האזורי לעבודה תביעה שבעיקרה נדחתה (ע"ב 6341/00). בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעור המשיבה 2 ודחה את הערעורים שהגישו העותרים והמשיב 3 (ע"ע 356/07). על כך העתירה שלפנינו. 1. העותרים היו מנהלים במשיבה 2 (להלן: המשיבה או החברה). בשנת 1984 קיבלו הם יחד עם מנהלים אחרים הלוואה בתנאים נוחים מאת החברה למשך כ- 10 שנים מתוך מטרה לעודד אותם להישאר בחברה. עקב שינויים בחוקי המס חתמו הצדדים בשנת 1985 על מסמך לתיקון ההתחייבות המקורית משנת 1984. בתיקון להתחייבות סוכם על ריבית גבוהה יותר כדי שההלוואה לא תחשב כהטבה החייבת במס. עם תום ההלוואה בשנת 1995 לא שילמו המנהלים את הריבית הגבוהה יותר (למעט מנהל אחד). בשנת 1996 הגיעה המשיבה 2 עם כל יתר המנהלים למעט העותרים והמשיב 3 להסכם נוסף לפיו תישא היא בהחזר הריבית הגבוהה יותר אלא שהדבר יחשב כהכנסת עבודה, ממנה ינוכה שיעור המס המתחייב. מאחר שהעותרים לא היו מוכנים לשאת בתשלום הריבית הגבוהה יותר ולא חתמו על ההסכם משנת 1996 נתבעו הם בגין חוב כאמור והתביעה התבררה לבסוף בבית הדין האזורי לעבודה. סך החוב שתבעה המשיבה מהעותרים והמשיב 3 עמד נכון ליום הגשת התביעה על יותר ממיליון וחצי ש"ח. 2. בית הדין האזורי לעבודה דחה כאמור את עיקר תביעתה של החברה. בית הדין קבע כי לעניין ההלוואה נכרת בין הצדדים חוזה וחוזה זה יש לפרש על פי תכליתו ועל פי אומד דעת הצדדים. בית הדין עמד על כך שנקודת המוצא היא אומנם לשון החוזה אך אין מדובר בנקודת הסיום ויש להגיע לחקר הכוונה האמיתית שהייתה לנגד עיני המתקשרים. בית הדין קבע כי ההלוואה נועדה למעשה להיות הטבה שתעודד את בכירי החברה להישאר בה על ידי כך שבסופו של יום החזרי ההלוואה יפלו משוויה הריאלי. בית הדין הוסיף כי על פי חומר הראיות שהובא בפניו, בשינוי שבוצע בשנת 1985, עקב שינוי בחוקי המס, לא הייתה כוונה להרע את תנאי ההלוואה. בית הדין הסתמך, בין היתר, על התכתבויות מהשנים הרלבנטיות בהן כתבה החברה כי: "we will try to find a way in the future (before or at the end of the reimbursement period – 10 years) to 'give back' the additional amounts we will charge the employees now […] we will try to find an appropriate way to 'give back' the amounts that we are now 'forced' to charge". בית הדין הוסיף וקבע בהקשר זה כי השינוי שנעשה בשנת 1985 לא שיקף את אומד דעת הצדדים וכי חיוב העותרים והמשיב 3 בגין הריבית הגבוהה יותר אינו רק קיום שלא בדרך מקובלת ובתום לב אלא הוא יוביל "לתוצאה אבסורדית, שהדעת אינה סובלת ... החורגת בעליל מכוונתם המוצהרת של הצדדים ומן התכלית שעמדה בבסיס הסכם ההלוואה". על כן הגיע בית הדין למסקנה כי אין לקבל את תביעתה העיקרית של החברה לחייב את העותרים והמשיב 3 לשלם את הריבית הגבוהה יותר אך התקבלה תביעתה החלופית של החברה לחייב את העותרים והמשיב 3 בתשלום המס בגין ההטבה הגלומה בהלוואה שקיבלו. על פסק דין זה הגישה החברה ערעור וכך גם עשו העותרים והמשיב 3. 3. בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעור החברה ודחה את הערעורים של העותרים והמשיב 3. בית הדין הארצי עמד על כך שבפרשנות חוזה יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים אותו ניתן ללמוד מלשון החוזה וכן מן הנסיבות החיצוניות שאופפות אותו אך הוסיף כי "יש ליתן ללשון החוזה משמעות נכבדה וראשונה במעלה בבואנו לעמוד על אומד דעתם של הצדדים". בית הדין קבע כי בענייננו לשון החוזה "ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים" וכי על העותרים והמשיב 3 "להביא ראיות כבדות משקל אשר בכוחן לשכנע כי אומד דעתם של הצדדים היה מנוגד ללשון הברורה של החוזה". בית הדין הארצי קבע כי לאחר עיון בחומר הראיות אין הוא מקבל את הקביעה של בית הדין האזורי כי לשון החוזה לא שיקפה את אומד דעתם של הצדדים וכי "לא מתקיימת במקרה זה הצדקה חריגה לסטות מלשונו הברורה של כתב ההתחייבות". כמו כן לא קיבל בית הדין הארצי את העמדה כי קיום החוזה כלשונו הוא בחוסר תום לב או בלתי סביר או אבסורדי או חוטא לתכלית ההטבה ו"לא ניתן להתנער מנוסח ההסכם". בית הדין ציין כי אכן הייתה תקווה משותפת לתנאי הלוואה טובים יותר (שלא התממשה) אך לא הייתה התחייבות לוותר על הסכומים הנוספים וגם בהתכתבויות שציטט בית הדין האזורי לא עולה כי ניתנה הבטחה וכל שנאמר בהם הוא ש"יש למצוא פתרון לכך שתנאי ההלוואה נעשו פחות כדאיים מאשר היו בתחילה". חיזוק נוסף למסקנתו מצא בית הדין בכך שמרבית המנהלים שקיבלו את ההלוואה חתמו בשנת 1996 על "הסדר פשרה" מה שמלמד על כך שרוב העובדים הבינו שהם אכן חבים בריבית הגבוהה יותר ו"גם בעובדה זו יש כדי להצביע על אומד דעת הצדדים". בנסיבות אלה קיבל כאמור בית הדין את ערעורה של החברה אך נוכח החיוב הכספי הגבוה שהוטל על העותרים והמשיב 3 נקבע כי לא יעשה צו להוצאות משפט. על פסק דין זה הוגשה העתירה שלפנינו. העתירה 4. העותרים טוענים כי בית הדין הארצי לא התייחס לחלק גדול מטענותיהם וכי הוא חרג מסמכותו וטעה טעות משפטית מובהקת כאשר התערב בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי. קביעותיו של בית הדין האזורי היו, לטענתם, מבוססות על התרשמות ישירה מהעדים וממסמכים רבים ולא היה מקום להתערב בכך. העותרים מוסיפים כי התערבותו של בית משפט זה הכרחית לשם עשיית צדק ותיקון העוול שנגרם להם מה גם שהשאלות העיקריות שבמחלוקת הן מתחום דיני החוזים ודיני המס ואינן בליבת דיני העבודה כך שאין מניעה מהתערבות. העותרים טוענים גם כי בית הדין הארצי חרג מעקרונות היסוד של השיטה ומכיווני ההתפתחות שלה ולכן מחוייבת התערבותו של בית משפט זה. לטענת העותרים משמעות פסק הדין היא כי את כל שחסכו לעת זיקנה כדי להבטיח לעצמם קיום בכבוד יהיה עליהם כעת, בשנות השמונים לחייהם, לשלם למשיבה. לגוף העניין חוזרים העותרים, בין היתר, על אותן התכתבויות שהזכירו בתי הדין וטוענים כי מטרת ההלוואה הייתה להבטיח את הישארות המנהלים בחברה והכוונה הייתה כי כמעט כל סכום ההלוואה יהיה מענק. כך למעשה גם הובטח למנהלים, אך המשיבה לא מצאה עקב הזנחה ושכחה את המנגנון המתאים לעשות כן וכדי להימנע מהשלכות חמורות ביקשה להטיל את העלויות על המנהלים. על כן, לגישתם, הפרשנות לפיה יש לפעול על פי ההסכם כלשונו אינה סבירה בעליל מה גם שהוכח לטענתם כי המשיבה אינה נמנעת מלחתום על הסכמים פיקטיביים ולבצע עבירות מס. בהקשר זה טוענים העותרים כי לא רק שאין הם צריכים לשאת בעלויות הריבית הנוספת אלא גם ששגו בתי הדין שלא קבעו כי על המשיבה לשאת בנטל המס הכרוך בכך. העותרים גם טוענים כי בשנת 1996, כשלא חתמו על הסדר הפשרה, המחלוקת הייתה בדבר נטל המס וכעת חיובם בתשלום הריבית הנוספת כולה תביא להפלייתם מול יתר המנהלים. הכרעה 5. דין העתירה להדחות על הסף. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בתי הדין לעבודה והוא מתערב בפסיקה זו רק במקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין וכאשר הצדק מחייב את תיקונה. המקרה שלפנינו אינו בא בגדרי אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותנו. העותרים טוענים נגד התערבותו של בית הדין הארצי בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי אלא שההלכה בכגון דא ידועה וקשה לראות בעניין זה טעות משפטית מהותית המצדיקה את התערבותו של בית משפט הגבוה לצדק (ראו: בג"ץ 10392/06 חסון נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 3 (טרם פורסם, 14.1.2007); בג"ץ 1441/03 כרמי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 3 (לא פורסם, 27.2.2003)). יתר על כן, עניינה של העתירה הוא פרטני ועוסק בפרשנות חוזה ללא כל אופי עקרוני מהותי והרי "שיקול מנחה בבחינת התקיימותו של התנאי בדבר 'טעות משפטית מהותית' הוא אופייה של הסוגיה, משקלה המשפטי הסגולי וחשיבותה הציבורית הכללית" (בג"ץ 4614/06 אסעד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (טרם פורסם, 26.11.2006); כן ראו: בג"ץ 10225/06 עיזבון בסה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (טרם פורסם, 20.12.2006); בג"ץ 4040/02 גנאדי נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים (לא פורסם, 4.7.2002); בג"ץ 2476/02 סיט תכנון וביצוע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (לא פורסם, 1.5.2002)). ודוק: אף אם שגה בית הדין הארצי ביישום ההלכות השונות בעניין פרשנות חוזים ובכלל – ואינני קובעת כי כך אירע – אין בית משפט זה נוהג להתערב בפסיקות שכאלו המבוססות גם כולן על עובדות קונקרטיות ופרטניות כפי שאירע בענייננו. וכפי שכבר נקבע: "המדובר אינו אלא בנושא פרטיקולרי המעגן עצמו במסמכים ספציפיים שנעשו במשך השנים, אין לו לנושא השלכות רוחב משפטיות, והמדובר אף אינו בפירושו של חוק. אכן, המדובר בסכסוך פרטיקולרי על שכר שיש לשלם לעובדים - סכסוך הנסוב על מסמכים ספציפים אלה ואחרים שנעשו במשך השנים - ובנסיבות אלו לא נמצא לנו הצדק משפטי להתערב בהחלטתו של בית-הדין הארצי לעבודה. גם אם נפלה טעות בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה - ולא אמרנו כן - גם אז אותה טעות, שאפשר לא היתה כלל - אין היא באה במסגרת אותן טעויות מהותיות שהצדק מחייב את התערבותנו בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה" (ראו: בג"ץ 4829/04 אהרון נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 2.5.2005); כן ראו בג"ץ 2235/06 דרגן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 9 (טרם פורסם, 20.2.2007); והשוו בג"ץ 359/07 "מקורות" חברת מים בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (טרם פורסם, 1.5.2007)). 6. אשר על כן העתירה נדחית על הסף. על אף דחיית העתירה נעיר כי יפה תעשה המשיבה 2 אם לפנים משורת הדין תגיע להסכמות אחרות שיסייעו לעותרים ולמשיב 3, שעבדו אצלה שנים רבות, למשל, ברוח ההסכמות אליהן הגיעה עם עובדים אחרים בשנת 1996. משלא נתבקשה תגובה לא יעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏‏כ"ג תשרי, תש"ע (11.10.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09076370_C01.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il