קבוצת גיאות בע"מ נ. גולדברג לוי ,ערן ,מאירי,צפריר ושות' בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 7633/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7633/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערערת: קבוצת גיאות בע"מ נ ג ד המשיבה: גולדפרב לוי, ערן , מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 26.8.2014 בת.א. 11131-06-10 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' רונן תאריך הישיבה: כ"ו בתמוז התשע"ד (24.7.2014) בשם המערערת: עו"ד יגאל דורון בשם המשיבה: עו"ד אביגדור קלגסבלד; עו"ד גליה כהן; עו"ד ויקי ונטורה פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 11131-06-10 (השופטת ר' רונן) מיום 26.8.2012, שבמסגרתו נדחתה תביעתה של המערערת נגד המשיבה לפיצוי בגין רשלנות מקצועית של עורכי הדין המועסקים במשיבה. רקע והליכים 2. המערערת, "קבוצת גיאות בע"מ", היא חברה העוסקת במסעדנות אשר שכרה את שירותיה המשפטיים של המשיבה בשל סכסוך חוזי שנתגלע בינה לבין צד שלישי. המשיבה, "גולדפרב לוי, ערן, מאירי, צפריר ושות' עורכי-דין", היא משרד עורכי דין אשר סיפק ייעוץ משפטי למערערת בעקבות הסכסוך האמור, וייצג את המערערת בהליכי בוררות בקשר עם אותו סכסוך אשר יתואר להלן. 3. ביום 25.11.2003 שכרה המערערת נכס מקרקעין ברחוב הברזל בתל אביב (להלן: הנכס) מחברת "תפעול" (להלן: חברת תפעול) לצורך פעילות עסקי המסעדנות בהם היא עסקה. לפי ההסכם בין המערערת לבין חברת תפעול, המערערת תתחיל לשלם את דמי השכירות רק מיום 1.1.2005, ובשנה שלפני כן תבצע שיפוצים בנכס. 4. בחודש ינואר 2005 במהלך ביצוע השיפוצים בנכס התגלו בו ליקויים ופגמים חמורים יקרים לתיקון, אשר המערערת טענה כי לא ידעה עליהם עת שכרה את הנכס. עם הימצא הפגמים, המערערת הפסיקה את עבודות השיפוץ באותו חודש והחל מחודש אפריל 2005 הפסיקה לשלם לחברת תפעול את דמי השכירות עבור הנכס. בחודש ספטמבר 2005 עזבה המערערת את הנכס וזאת לפני תום תקופת השכירות. 5. בעקבות הסכסוך בנוגע להשכרת הנכס פנו הצדדים להליך בוררות. בשלב הראשון של ההליך נקבע בפסק ביניים כי המערערת הפרה את הסכם השכירות. בשלב השני נקבע בפסק סופי כי המערערת חייבת בתשלום דמי השכירות עד למסירתו של הנכס לקונה החדש, כולל תשלומי הארנונה ותשלום הוצאות הבוררות. 6. על פסק הביניים, הגישה המערערת בקשה לביטול פסק הבורר החלקי (ה"פ 489/08) אשר נדחתה בפסק דין מיום 4.9.2008. על פסק דין זה, הגישה המערערת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 8005/08). בית המשפט (השופט דנציגר) דחה את הבקשה בפסק דין מיום 8.3.2009. לאחר פסק הבוררות הסופי הגישה המערערת בקשה לביטול הפסק הסופי של הבורר (ה"פ 900/08), אשר אף הוא נדחה בפסק דין מיום 29.1.2009. גם על פסק דין זה, הגישה המערערת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 1981/09), אשר גם היא נדחתה בפסק דין מיום 23.3.2009. 7. ולבסוף, הגישה המערערת תביעת רשלנות מקצועית, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, נגד המשיבה אשר ייעצה לה בנוגע לסכסוך וייצגה אותה במסגרת הליך הבוררות. 8. בבית המשפט המחוזי המערערת טענה כי רשלנותם המקצועית של עורכי הדין מטעם המשיבה גרמה לה נזקים. עיקר השגותיה הפנתה היא כלפי קו הפעולה שננקט ביחס לסכסוך בינה לבין חברת תפעול, אשר כלל המלצה לעזוב את הנכס ולהפסיק את תשלום דמי השכירות עליו בטענה כי חברת תפעול הפרה את הסכם השכירות. המערערת סברה כי הסיכון שהיה כרוך בטענה זו אם לא תתקבל – תשלום דמי השכירות לכל אורך תקופת השכירות אף שלא נעשה שימוש בנכס – הוא סיכון משמעותי ובלתי סביר בנסיבות העניין. לטענתה, היא לא הפנימה סיכון זה והמשיבה היתה צריכה למנוע ממנה מלקחתו. לדבריה, המשיבה לא הזהירה אותה בדבר הסיכונים הכרוכים בדרך הפעולה בה נקטה, ולחלופין לא עשתה כן באופן "רציני" דיו ובכך לא עמדה בנורמת ההתנהגות המצופה ממנה. כן, נטענו גם טענות בנוגע לפנייה מלכתחילה להליך הבוררות ובנוגע להחלטות שונות שקיבלה המשיבה ביחס להליך הבוררות ואופן ניהולו. 9. המשיבה הציגה גרסה עובדתית שונה. לגרסתה, המערערת החליטה לעזוב את הנכס עוד לפני ששכרה את שירותיה המשפטיים וללא כל קשר אליה, לאחר שהתברר לה כי ההוצאות הדרושות לשיפוץ הנכס גבוהות מהצפוי נוכח הליקויים שנתגלו בו. ומכל מקום, לטענתה, תוחלת הסיכון שנלקח היתה קשה להערכה בהיותה תלויה, בין היתר, בחוות הדעת ההנדסיות ביחס למצב הנכס וביכולת של חברת תפעול למצוא שוכר חלופי לנכס. המשיבה גם טענה כי המערערת ידעה על הסיכון שכרוך בקו הפעולה שנקטה והחליטה לקחתו. זאת, במיוחד לאחר ששכרה את שירותיה המשפטיים של המשיבה אשר התריעה בפניה על הסיכונים הכרוכים בדבר. המשיבה המליצה למערערת, כך נטען, "לשקול בכובד ראש" הצעת פשרה לפיה כל צד ילך לדרכו. 10. הצעת פשרה זו עומדת במרכז הערעור שלפנינו. בית המשפט המחוזי 11. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו דחה את תביעתה של המערערת וחייבה בהוצאות מופחתות משלא היה בידי המשיבה תיעוד הולם של ההתדיינויות בין הצדדים. א. סבירות החלטת ביטול החוזה 12. בית המשפט המחוזי קבע כי לאור המידע שעמד בפני הצדדים במועד קבלת ההחלטה, ההחלטה שהתקבלה – לעזוב את הנכס ולבטל את החוזה – היתה סבירה. זאת נוכח החלופות אשר עמדו בפני המערערת לאחר גילוי ה"פגמים הנסתרים". 13. בתוך כך, נדחתה הטענה כי המשיבה התרשלה משום שהיא לא שקלה את האפשרות האחרת שעמדה והיא האפשרות לתקן את הליקויים ולתבוע את הוצאות התיקון מחברת תפעול. זאת, בין היתר, לאור כך שהמשיבה הסתמכה על חוות דעת של מומחים שהמערערת מינתה מטעמה, בנושאים שאינם בתחום המומחיות המיוחד של עורכי הדין, אשר העידו על מסוכנות הנכס והמליצו על הריסתו. במסגרת זאת, הובהר כי המשיבה היתה רשאית להסתמך על חוות הדעת ועל ההערכות של נציגי המערערת. ב. הצעת הפשרה 14. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה כי הוצעה הצעת פשרה לפיה המערערת תקבל מחברת תפעול סכום של 200,000 ש"ח במסגרת הפשרה, אולם הכיר בקיומה של הצעה פשרה אחרת לפיה "כל צד ילך לדרכו". נפסק כי בבחינת הצעת הפשרה, היה על המערערת להכריע בין קבלת ההצעה לבין המשך ניהול ההליך, ובשלב זה היה מקום לבחון את הסיכויים והסיכונים של כל אפשרות, ועל המשיבה היה לסייע למערערת להעריך את תוחלת הסיכון ביחס לכל אחת משתי דרכי הפעולה. 15. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה כי היה על המשיבה "לעשות מעשה" ולהתפטר מייצוג המערערת כדי להבטיח את הפנמת הסיכונים על ידי נציגי האחרונה. נפסק כי ביחס ללקוחות כמו המערערת, אשר הם אנשי עסקים מנוסים, אין לקבל את הטענה כי אין די בכך שהם "נחשפים" לסיכון וכי עליהם "להפנים" אותו. ביחס ללקוחות כאלה, די בכך שעורך הדין מבהיר להם את הסיכון וחושף אותם אליו, כדי לצאת ידי חובתו. ואכן, נקבע כי המשיבה פירטה בפני המערערת את מערך הסיכויים והסיכונים, ואת ההחלטה בנוגע להסכם הפשרה קיבלה המערערת בכוחות עצמה לאור היותה "אוהבת סיכון". מכאן, הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 16. המערערת הציגה טענות כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. במישור העובדתי עמדתה היא כי לא היה ניתן לקבוע שעורכי הדין המועסקים במשיבה הציעו לה לקבל את הצעת הפשרה או כלל דנו עמה בהצעת הפשרה. לטענתה, בית המשפט המחוזי התעלם מהטענה בדבר שינוי גרסה מוחלט מטעם המשיבה לעניין הדיון בהצעת הפשרה, ונמנע מלהתייחס לטענת המערערת בדבר ה"ערפול" שריחף מעל כתב ההגנה. במישור המשפטי סבורה היא כי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי דווקא חייבו אותו להגיע למסקנה כי הוכח ששיקול הדעת של עורכי הדין המועסקים במשיבה להמליץ לבטל את ההסכם היה בלתי סביר ורשלני בעליל. המערערת הוסיפה וטענה כי בית המשפט המחוזי שגה גם בכך שבחן ביוזמתו את שיקול הדעת של עורכי הדין בהתאם למידע שהיה לצדדים במועד קבלת ההחלטה, ללא שהדבר הוכח עובדתית בתצהירים. 17. המערערת מעלה שאלה לגבי היקף אחריותו של עורך דין אשר סבור כי יש "לשקול בכובד ראש" את הצעת הפשרה שקיבל הלקוח אך נמנע "לעשות מעשה", אשר יניא את הלקוח מלסטות מעצת עורך דינו. לשיטתה, כאשר עורך הדין צופה כי לקוחו לוקח סיכון בלתי סביר, או היה עליו לצפות זאת, והלקוח אינו שועה לאזהרתו, עליו לנקוט צעד שיבהיר ללקוח את חומרת שגיאתו ויביא לכך שהוא יפנים את הסיכון הכרוך בו. המערערת ביקשה לאמץ כלל לפיו אם נדחתה הצעתו של עורך דין לגבי מהלך הרה סיכון עליו להתפטר מייצוג או לכל הפחות, עליו להחתים את הלקוח על מסמך בו הוא במפורש מוזהר כי הוא פועל בניגוד לעצת עורך דינו. ומכל מקום, לדידה, עורך דין סביר נדרש לתעד עצה שניתן לגבי מהלך הרה גורל בתיק ואם לא עשה כן, חזקה כי לא נתן עצה כזאת. 18. טענה נוספת של המערערת עניינה היחס הנדרש מעורך הדין כלפי חוות דעת מומחה שניתנה ללקוח. לשיטתה, חובה על עורך דין סביר לבקר את חוות דעת המומחה, וכי אין עליו להסתמך על חוות דעת מסויגת הממליצה על בדיקות נוספות (להלן גם: חוות דעתו של אינג' אילן סיני) לצורך הגשת תביעה. 19. זאת ועוד, לשיטת המערערת, קביעת בית המשפט המחוזי לפיה סביר לשקול פעולה של הפרת חוזה ולשקלל לתוך כך את חובת הקטנת הנזק של הצד השני היא שגויה. זאת כיוון שיהיה בכך משום עידוד להפרת הסכמים. 20. כך גם טוענת המערערת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא שיקלל את משקלה ודבר קיומה של הצעת הפשרה כאשר נבחנה סבירות הייעוץ של עורכי הדין. לטענתה, כאשר בית המשפט המחוזי בחן את החלופות אשר עמדו בפני הצדדים לאחר גילוי הפגמים בנכס, הוא קבע כי עמדו בפניהם שתי חלופות – הישארות בנכס ושיפוצו או ביטול ההסכם ונטישת הנכס. לאחר בחינת עלויות הסיכון בשתי החלופות, הגיע בית המשפט למסקנה כי ההחלטה לבחור בחלופה שנבחרה – ביטול ההסכם ונטישת הנכס, היא החלטה סבירה. אולם, לטענת המערערת, בית המשפט המחוזי לא בחן את החלופה הנוספת של קיומה של הצעת הפשרה שכל צד יילך לדרכו, שבה עלות הסיכון היא אפסית. בכך, המערערת סבורה כי בית המשפט המחוזי לא שקלל נכון את סבירות ההחלטה. 21. לבסוף, המערערת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר הבחין בין מידת חובתו של עורך הדין כאשר הוא מנהל בעצמו את מגעי הפשרה, לעומת מידת חובתו כאשר הלקוח הוא אשר מנהל את המגעים. לשיטת המערערת, אין הבדל בין שני המצבים. 22. המשיבה מצידה טוענת כי אין כל מקום להתערב בקביעותיו המבוססות והמנומקות של בית המשפט המחוזי. לטענתה, המערערת מבקשת מבית משפט זה לא רק להתערב בקביעת העובדות של בית המשפט המחוזי ולקבוע עובדות הפוכות מאלה אשר נקבעו, אלא גם לקבוע הלכה משפטית חדשנית, קיצונית ובלתי מציאותית ביחסי עורך דין-לקוח, לפיה כאשר לקוח דוחה הצעת פשרה, כזו שעורך הדין המליץ לשקול בכובד ראש – על עורך הדין להתפטר מייצוג, שכן אחרת יימצא אחראי ברשלנות. המשיבה סבורה כי להלכה מוצעת זו אין כל הצדקה עניינית ואיננה רלבנטית לעניין, וכן כי קביעה כזו מעמידה את עורך הדין כאפוטרופוס של הלקוח. ומכל מקום, לדבריה השאלה אינה עולה במקרה הנדון שכן ההחלטה לא היתה בלתי סבירה, ובוודאי לא בלתי סבירה באופן שחייב את עורכי הדין "לעשות מעשה" המתקרב להתפטרות מייצוג. 23. עמדת המשיבה היא כי אין לחייב עורך דין לזנוח את לקוחו אם הוא סבור שהלקוח בוחר במתווה שאינו אופטימאלי. זאת לאור יחסי השליחות בין עורך הדין לבין לקוח, אשר לפיהם חב עורך הדין חובת ציות להוראות הלקוח, ואיננו רשאי לפעול בניגוד אליהן, גם כאשר הוא סבור שהוראות אלה אינן מיטביות. 24. לדידה, אכן על עורך הדין להציג בפני הלקוח את הסיכויים והסיכונים, ולעיתים אף להמליץ בפני הלקוח על קו פעולה מסוים. אולם, עורך הדין אינו חייב להתפטר מן הייצוג במקרה בו הלקוח – המודע לנתונים הקונקרטיים וער לכל הסיכויים והסיכונים – בחר ליטול על עצמו סיכוי וסיכון בקו פעולה כזה או אחר. בכל הנוגע להליכי פשרה במהלך או לפני התדיינות משפטית, תפקידו של עורך הדין מתמצה בכך שיעמיד את הלקוח על הנתונים הרלבנטיים, ועל הסיכויים והסיכונים שעל הפרק ויצביע על יתרונותיה וחסרונותיה של הפשרה המוצעת. משעשה כן, כך טוענת המשיבה, הלקוח הוא שיחליט אם לקבל את הפשרה ואם לאו. 25. לשיטת המשיבה, יש לבחון את החלופה של ביטול החוזה אל מול החלופה שהיתה רלוונטית באותו מועד (ניהול התדיינות משפטית נגד חברת תפעול), ולא מול חלופות אחרות שכלל לא היו רלבנטיות באותו הזמן. לדברי המשיבה, הצעת הפשרה עלתה רק לאחר שהסכם השכירות כבר בוטל, ולכן חלופה זו לא היתה רלבנטית. 26. המשיבה סבורה גם כי הקביעה של בית המשפט המחוזי לפיה עורכי הדין המועסקים במשיבה קיימו דיון עם המערערת לגבי הצעת הפשרה מבוססת על התרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדים ועל ניתוח מסכת הראיות. 27. לעניין הראייה של תיעוד הדיון בהצעת הפשרה בין המערערת למשיבה, עמדת המשיבה היא כי תיעוד של דיון הוא רק דרך אחת להוכיח כי הדיון התקיים וניתן להמירו בכל ראיה טובה אחרת. התיעוד, לשיטתה, הוא ראייתי בלבד ואינו קונסטיטוטיבי. 28. בנוגע להיקף הביקורת של עורכי הדין על חוות דעת מקצועיות, המשיבה סבורה כי אכן על עורכי הדין לבחון את חוות הדעת של המומחים המשמשות יסוד להליך משפטי, אך טיב הבחינה והיקפה שונה ממקרה למקרה ותלוי בסוג המומחיות, במקצועיותו של המומחה, בראיות נוספות התומכות בחוות הדעת ובשיקולים נוספים. המשיבה ממשיכה וטוענת כי בעניין זה דובר בחוות דעת הנדסית, תחום שלעורכי הדין אין שום יתרון על פני המערערת. בנסיבות אלה, לשיטתה, מידת הביקורת הנדרשת מעורכי הדין אינה רבה. ומכל מקום, כך טוענת המשיבה, עורכי הדין דווקא ביקרו את חוות הדעת, ועמדו ברף הזהירות הנדרש בקשר עם עבודתו של מומחה. הדבר נכון גם לחוות הדעת שהמערערת טוענת כי לא היתה שלמה ודרשה בדיקות נוספות (חוות דעתו של אינג' אילן סיני). המשיבה סבורה כי חוות הדעת היתה בלתי מסויגת, ולא נדרש ביצוע של עוד בדיקות כדי להגיע למסקנה. 29. בנוגע לקשר שבין חובת "הקטנת הנזק" לבין עידוד הפרת הסכמים, עמדת המשיבה היא כי בעת שנבחנת סבירות החלטה (ביטול הסכם השכירות ועזיבת הנכס, בעניין זה), יש להתייחס לכל הסיכונים ולכל המשמעויות הנובעות ממנה, ובפרט לנזק שבצידה. דווקא התעלמות מאחד המשתנים בחלופות האפשרויות עלולה להיחשב רשלנות. לשיטתה, עורך דין אשר אינו מעמיד את לקוחו על חובת הקטנת הנזק הקיימת לצד השני, אינו נוהג כעורך דין סביר ומיומן ואינו פורס בפני הלקוח את מפת הסיכויים והסיכונים המלאה. דיון והכרעה 30. המקרה שלפנינו מעלה מספר סוגיות. השאלה העיקרית שעולה היא האם קמה לעורך דין חובה "לעשות מעשה" – עד כדי התפטרות מייצוג – במקרים שבהם לקוחו פועל בניגוד לייעוצו? ואם לא עשה כן, האם יש בכך משום רשלנות מקצועית של עורך הדין? שאלות נוספות אשר עולות בערעור נוגעות למידת הביקורת הראויה של עורכי הדין על חוות דעת מקצועיות של מומחים, ולגיטימיות הייעוץ להפרת חוזה או ביטולו תוך שקלול חובת הקטנת הנזק של הצד השני. 31. בטרם אכריע בשאלות המשפטיות, אתייחס לחלקו של הערעור הנוגע לממצאי העובדה שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. חלק מטענות המערערת מופנות כלפי הממצאים העובדתיים אשר נקבעו בערכאה הדיונית. לעניין זה ידועה ההלכה, כי בית המשפט שלערעור לא מתערב על נקלה בממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שומעת את העדים ובוחנת את התשתית הראייתית כולה, והוא יעשה כן רק אם מסקנותיה אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר (ראו: ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית נ' מזרחי (2.2.2006); ע"א 3923/06 סקו-סיסטם בע"מ נ' סופרקום בע"מ (1.11.2007); רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר נ' טחינת השלום (4.1.2010)). 32. המקרה שלפנינו איננו מהווה חריג לכלל זה. בחנתי את ממצאי הערכאה הראשונה ואת טענות הצדדים לגופן ונחה דעתי כי עיקר הממצאים העובדתיים שאותם קבע בית המשפט המחוזי מבוססים על חומר הראיות, ואין מקום לשנות ממה שקבע. עם זאת, אדון בקצרה במחלוקת בנוגע להתקיימותו של דיון בעניין הצעת הפשרה, דבר המעלה את טענת שינוי החזית אותה טוענת המערערת. 33. כאמור, המערערת טענה כי לא היה ניתן לקבוע שעורכי הדין המועסקים במשיבה הציעו לה לקבל את הצעת הפשרה או כלל דנו עמה בהצעת הפשרה. לדבריה, בית המשפט המחוזי התעלם מהטענה בדבר שינוי גרסה מוחלט מטעם המשיבה לעניין הדיון בהצעת הפשרה ונמנע מלהתייחס לטענת המערערת בדבר ה"ערפול" שריחף מעל כתב ההגנה. 34. אני מוצא כי מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה התקיים דיון בעניין הצעת הפשרה וכי הוצע למערערת לקבלה היא נכונה. בית המשפט בחן את העדויות השונות, העריך את מהימנותן ופסק בהתאם אליהן. ועל כן, אינני רואה מקום להתערב בממצא עובדתי זה. 35. לעניין טענת שינוי החזית, אכן התייחסות המשיבה בכתב ההגנה ובתצהירים בנוגע לקיומו של דיון בנושא הצעת פשרה היתה עמומה וחלקית למדי, אך לאקוניות בכתבי הגנה בנזיקין היא דבר שבשגרה (ראו: ע"א 544/10 פלונית נ' עיריית כפר קאסם, פסקה מב לפסק דינו של השופט רובינשטיין (12.3.2013) (להלן: עניין כפר קאסם)), וגם אם השתנה משקלה של הטענה – שינוי זה אינו אסור כשלעצמו (ע"א 4541/91 לוביאניקר נ' שר האוצר, פ"ד מח(3) 397, 405-404 (1994)). 36. על רקע האמור, לא אוכל להיעתר לטענה בדבר שינוי חזית. אפנה עתה לדון בטענות המשפטיות של המערערת. אפתח בשאלת רשלנותו המקצועית של עורך הדין. רשלנות מקצועית של עורך הדין 37. המקרה שלפנינו מעלה שאלה עקרונית באשר להיקפה של אחריותו המקצועית של עורך הדין כלפי לקוחו. השאלה עניינה באותם צעדים אשר נדרש עורך הדין לנקוט מקום שהלקוח אינו שועה לעצתו, והאם צעדים אלה כוללים "עשיית מעשה" – עד כדי התפטרות – כדי למנוע מן לקוחו לפעול באופן שבו עורך הדין סבור כי הלקוח לוקח סיכון בלתי סביר או מסוכן. 38. העילה המרכזית עליה נשענת המערערת היא עילת הרשלנות הקבועה בהוראות סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיה: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". 39. על פי "המודל המסורתי" לבחינת עוולת הרשלנות, על מנת לקבוע אם מזיק חב בנזיקין על פי עוולת הרשלנות, יש לבחון שלושה יסודות מצטברים: האחד, קיומה של חובת זהירות – האם קיימת למזיק חובת זהירות כלפי הניזוק; השני, קיומה של התרשלות – האם המזיק הפר חובת זהירות זו; השלישי, קיומו של קשר סיבתי – האם הפרת החובה היא שהביאה לנזק (ע"א 1167/11 פלוני נ' פלוני, פסקה 29 (18.11.2003); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982); רע"א 5277/08 עזבון המנוח אליקשוולי נ' מדינת ישראל, פסקאות 15-12 (28.7.2009); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.7.2013); ישראל גלעד דיני הנזיקין – גבולות האחריות פרק שישי (2012)). 40. אפתח בחובת הזהירות. על שאלת קיומה של חובת זהירות אין מחלוקות במקרה שלפנינו, ומשכך לא אדרש לכך בהרחבה. אציין בקצרה כי כלל ידוע הוא שעורך דין חב ללקוחו חובת זהירות. בית משפט זה קבע כי על עורך הדין להגן על ענייניו של הלקוח ולפעול עבורו במיומנות, מקצועיות ובנאמנות (ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא (4) 769, 784-783 (1997) (להלן: עניין שטיל)). 41. דומה כי עיקר המחלוקת שלפנינו הוא באשר ליסוד ההתרשלות, ובמילים אחרות, סטנדרט ההתנהגות הנדרש מעורך הדין. השאלה היא אילו מעשים נדרש עורך הדין לנקוט שעה שלקוחו אינו שועה לעצתו. סטנדרט ההתנהגות המצופה מעורך הדין אינו כשל אדם סביר. בעניין שטיל נקבע כי על מנת לבחון אם התנהגותו של עורך הדין היא בגדר התרשלות, יש לבחון מהו סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש מעורך הדין כלפי לקוחו (עניין שטיל, בעמ' 784-783). 42. סטנדרט המיומנות והזהירות האמור נקבע לפי שני מקורות מרכזיים. האחד, הדין כפי שהתגבש בהלכה באשר לרמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבעל מקצוע כלפי מי שהוא חב חובה כלפיו. השני, הדין הספציפי הנוגע לעורך הדין, קרי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין), והתקנות והכללים שהותקנו על פיו, בהם נקבעו נורמות ההתנהגות הראויות לעורך דין (ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 461 (1990) (להלן: עניין שרמן); ראו לעניין זה גם: עניין שטיל, בעמ' 784-783). 43. אחת החובות הבסיסיות המוטלות על עורך דין בחוק לשכת עורכי הדין היא החובה הקבועה בסעיף 54, ולפיה: "במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות ויעזור לבית המשפט לעשות משפט". הוראה דומה קבועה גם בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה המקצועית). יסודה של חובה זו ביחסי האמון המיוחדים המאפיינים את הקשר בין עורך דין ללקוחו, ועל כך כתב בית משפט זה: "היחס שבין עורך דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע, והוא סומך על עורך הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כשרונו ויכולתו" (ראו: על"ע 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י' 1720, 1730 (1956)). 44. צמד הוראות אלה – הן ההוראה בסעיף 2 לכללי האתיקה המקצועית והן החובה שבסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין הלקוחה מהפרק השישי שעניינו "אתיקה מקצועית ושיפוט משמעת" – הן חובות שבתחום האתיקה. ואולם, בית משפט זה קבע כי ניתן לגזור מתוך חובות אלה אמות מידה ראויות לעיצוב סטנדרט המיומנות והזהירות שיש לדרוש מעורך דין כלפי לקוחו גם במישור עוולת הרשלנות הנזיקית (עניין שרמן, בעמ' 462; ראו לעניין זה גם: גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 447-443 (2001) (להלן: קלינג)). עוד נקבע כי סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש נבדק בעיניו של עורך דין זהיר על בסיס מידע שניתן לייחס לעורך דין בקיא ומיומן. הפסיקה עמדה על כך שרמת זהירות זו היא "רבה" וגבוהה יותר מאשר בעלי מקצוע מיומנים אחרים (ראו: עניין שטיל, בעמ' 784; רע"א 2786/07 לופטיג נ' עו"ד בן יעקב, פסקה ה (11.11.2007)). 45. עם זאת, אחריותו של עורך הדין לפעול במיומנות ובזהירות כלפי לקוחו אינה אחריות מוחלטת, ולא כל טעות מהווה מעשה של רשלנות. עורך הדין אינו נדרש לחשב מראש את כלל האפשרויות בכל תרחיש עובדתי והוא יוצא ידי חובתו כאשר הוא מפעיל שיקול דעת סביר, גם אם בדיעבד יתברר כי זה היה מוטעה (ראו: עניין שרמן, בעמ' 462; ע"א 5/63 זילברמן נ' תורי, פ"ד יז 1305, 1308(1963)). 46. על רקע סקירה זו, השאלה שמתעוררת בענייננו היא מהו היקף חובת הזהירות וכיצד זו צריכה להכווין את עורך הדין כאשר לקוחו מסתכן בפעולה מסוכנת משפטית, בניגוד לעצתו של עורך הדין. 47. פסיקת בית משפט זה קבעה במספר הקשרים כי במקרים שבהם רצונו של הלקוח מנוגד לייעוצו של עורך הדין, נדרש עורך הדין להזהיר את לקוחו ולהסביר לו את מכלול הסיכויים והסיכונים שבבחירתו, כדי לעמוד בסטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש ובכך להימנע מחבות ברשלנות מקצועית. חובה זו היא למעשה חובת אזהרה הנובעת מחובת הזהירות של עורך הדין. כך, נקבע כי עורך דין חייב להשתמש במיומנות מקצועית סבירה כדי לשמור על זכויות לקוחו, ויצא ידי חובתו רק אם הזהיר את לקוחו, והלה עמד על רצונו להיכנס לעסקה (ע"א 554/87 מזור נ' אריאלי, פ"ד מה(1) 370, פסקה 3 (1990) (להלן: עניין מזור)). במקרה אחר נקבע כי אם הלקוח מסרב לעצת עורך הדין לחתום על תניה זו או אחרת, על עורך הדין להסביר ללקוחו את משמעות התניה ונחיצותה, ובכך יתכן ויצא ידי חובתו (על"ע 2/80 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל, תל-אביב-יפו‏, פ''ד לד(4) 707, פסקה 28 (1980)). 48. בעניין נגלר קבע בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט י' עמית) כי זכותו של הלקוח ליטול על עצמו סיכון שרווח והזדמנות בצידו, ואין עורך הדין חייב לשים עצמו אפוטרופוס עליו. אך זאת, ובלבד שעורך הדין מיצה את האפשרויות להשיג ללקוחו תנאים טובים יותר, ולאחר שהבהיר היטב ללקוח את הסיכונים שהוא נוטל על עצמו, שאם לא כן, אינו יוצא ידי חובתו. על עורך דין המייצג לקוח, הנכון ליטול על עצמו סיכונים בניגוד להמלצתו המקצועית, להבהיר ללקוחו את הדברים "ברחל בתך הקטנה" (ת.א. (חי') 690/04 נגלר נ' י.ר. טסלר יזום תכנון ובניה בע"מ, פסקה 38 (14.9.2008)). בעניין שרון קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת א' חיות) כי במקרים שבהם עורך הדין סבור כי נוסח ההסכם עליו עומד לקוחו לחתום מסכן אותו באופן בלתי סביר ובלתי מחושב, עליו להודיע ללקוח כי הוא מנתק עצמו מאחריות לאותו נוסח, ואולי אף להתפטר מן הייצוג (ת.א. (ת"א) 2184/99 שרון נ' עו"ד ליבוביץ (29.10.2002). 49. המלומד קלינג בספרו, סבור כי לא בכל מקרה על עורך הדין להיות מעורב בשיקולים העסקיים של הלקוח, לעמוד על המשמר ולהזהיר את הלקוח מפני הסתבכות כלכלית, שכן הוא אינו "שומרו של הלקוח". ואולם, במקרה שבו הלקוח מציג בפני עורך דינו מצב דברים אשר עלול לסבך אותו משפטית, על עורך הדין להעמידו על כך (קלינג, בעמ' 450). 50. סקירת הפסיקה והספרות מצביעה אפוא על כך שחובת הזהירות דורשת מעורך הדין להזהיר את לקוחו ולהבהיר לו את מכלול הסיכויים והסיכונים הטמונים בהחלטתו המשפטית. עולה השאלה מהו היקפה של חובת האזהרה הנובעת מחובת הזהירות? כלומר, מהו האופן שבו על עורך הדין להזהיר את לקוחו, והאם נדרש כי האזהרה תהיה אפקטיבית על מנת שהלקוח יפנים את הסיכון שהוא נוטל על עצמו? 51. דומה כי כדי להגיע למסקנה לגבי היקף חובת האזהרה הדרוש נדרשת בחינה של מספר אמות מידה ביחסים שבין עורך הדין ללקוחו ובאופי של ההחלטה העומדת לבחינה. שלוש אמות מידה מרכזיות, אשר ניתן להצביע עליהן כרשימה לא סגורה, הן מיהות הלקוח ומעורבותו, תוחלת הסיכון הנלקח ומורכבות הסוגיה הנדונה. אדון בכל אחת מאמות מידה אלו כעת. מיהות הלקוח ומעורבותו 52. מיהות לקוחו של עורך הדין הוכרה בפסיקה לאחרונה כהיבט שיש לבחון במסגרת בחינת התרשלותו של עורך הדין (ע"א 2008/07 נירה לוטן נ' דוד ירמייב ז"ל עזבונו, פסקה 85 (14.2.2011)). דומה כי את מיהות הלקוח ניתן להעריך בהקשר הנדון על פי כישוריו, ידיעותיו ומומחיותו. אמות מידה אלה מאפשרות לבחון את פערי הידע בין עורך הדין ללקוחו, ולהעריך את מידת האזהרה הדרושה בהתאם ללקוח הקונקרטי. פערי ידע האלה, בין אם בהבנת הסוגיה והשלכותיה ובין אם בהבנת התחום המקצועי ופעילותו, מעצבים את יחסי הכוחות שבין עורך הדין ללקוח ומאפשרים לאמוד עד כמה הלקוח הוא צד חלש יותר הזקוק להגנה פטרנליסטית מצד עורך הדין. 53. כאשר הלקוח הוא בעל כישורים, ידע או מומחיות באותו תחום, דומה כי ניתן לדרוש מעורך הדין מידה פחותה יותר של אקטיביות. ה"פטרנליזם" הדרוש מצד עורך הדין הוא מוחלש שכן פערי הידע ביניהם מצומצמים יותר והלקוח יכול להבין גם בעצמו מהי ההחלטה הטובה יותר עבורו. לכן, חובת האזהרה של עורך הדין היא מוחלשת יותר. לעומת זאת, במקרים שבהם מדובר בלקוח שאינו מיומן או בקיא בתחום יש להעדיף חובה אזהרה מוגברת. במקרים כאלה, הלקוח תולה יהבו בעורך הדין ושוכר את שירותיו לאור כך שהוא בעל הידע בתחום ובהתאם יידע מהי ההחלטה הטובה יותר עבורו. על כן, על עורך הדין ליטול במקרים אלה תפקיד אקטיבי יותר ולנסות להגן על לקוחו, ובמידת הצורך גם מפני החלטות שגויות שיקבל הוא עצמו. 54. כך גם מעורבותו של הלקוח בהקשר הנדון משפיעה על חובת האזהרה הנדרשת מעורך הדין. יש להבחין בין לקוח אשר מנהל בעצמו את המגעים מול הצד השני, ותפקיד עורך דינו מתמצה בייעוץ בלבד, לבין לקוח אשר "מפקיד את גורלו" בידי עורך הדין וזה מנהל את המגעים למען הלקוח. במקרה האחרון לעורך הדין ישנה חובת אזהרה מוגברת יותר מאשר במקרה הראשון. זאת מכיוון שבמקרה האחרון הלקוח סומך על עורך הדין כי הוא יהיה הגורם אשר יפעל לטובתו ויגן על האינטרסים שלו, ולכן נדרשת מעורך הדין מידה רבה יותר של הגנה על לקוחו גם במקרים בהם הלקוח לא שועה לעצתו. לעומת זאת, במקרה הראשון תפקיד עורך הדין הוא מצומצם כאמור ומידת ההגנה הנדרשת מצד עורך הדין כלפי לקוחו היא פחותה, ולכן בהתאם נסתפק בחובת אזהרה מוחלשת יותר. 55. ככל שהנושא קרוב יותר לליבת המומחיות של הלקוח וככל שמעורבותו של עורך הדין בתיק פחות משמעותית, דומה כי יש מקום להקל על מידת חובת האזהרה הנדרשת מעורך הדין. אמות מידה אלה משפיעות כאמור על יחסי הכוחות בין עורך הדין ללקוחו ובהתאם על מידת ההגנה הדרושה מצד עורך הדין כלפי לקוחו. 56. במקרה שלפנינו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אנשי המערערת הם אנשי עסקים מיומנים ומנוסים, וניכר כי הם בעלי מומחיות עסקית וידע כלכלי-עסקי רב. המדובר בבעלי רשת מסעדות עתירי ניסיון בשכירת נכסים. נוסף על זאת, הם אלה אשר ניהלו את מגעי הפשרה מול חברת תפעול, כך שאין ספק כי מעורבותם היתה רבה. לכן, לפי אמת מידה זו, ההגנה הנדרשת על הלקוח היא פחותה וחובת האזהרה של עורך הדין היא מוחלשת. תוחלת הסיכון הנלקח 57. מידת חובת האזהרה הנובעת מחובת הזהירות תלויה גם בתוחלת הסיכון הנלקח. עורכי דין מייעצים ללקוחותיהם בהקשרים שונים ובאשר לעסקאות שונות. הקשרים ועסקאות אלה מטבעם כרוכים במידה מסוימת של סיכון. מטבע הדברים קיימים סוגים שונים של סיכונים, אולם דומה כי הסיכונים שמצופה מעורך הדין להזהיר לגביהם – וזו הנחה שאניח לטובת הדיון ואינה מעוררת מחלוקת במקרה הנוכחי – הם אותם סיכונים "משפטיים", או במילים אחרות, ההשלכות האפשריות של פעולה מסוימת מבחינת הדין. כך למשל, ותחת ההנחה האמורה, כאשר הלקוח הוא יזם, לא מצופה מעורך הדין להתריע על סיכון הנדסי זה או אחר (ראו למשל את אחד מפסקי הדין בעניין אסון ורסאי הדן בסיכון הנדסי לאור פגמים וליקויים במבנה (רע"פ 9188/06 אברהם עדי נ' מדינת ישראל (5.7.2012); וכן ראו את אחד מפסקי הדין בעניין רמדיה הדן בסיכון רפואי של שינוי הרכב הפורמולה הצמחית של תחליף-חלב לתינוקות (ע"א 1415/13 ל.ב נ' היינץ רמדיה בע"מ (22.7.2014)). אולם ככל שסיכון הנדסי זה קיים וידוע – על עורך הדין להזהיר בדבר ההשלכות המשפטיות שכרוכות בסיכון זה (וראו למשל את עניין מזור הדן בסיכון המשפטי הנובע מפעולה עסקית). במקרה שלפנינו, אין מחלוקת כי הסיכון המדובר הוא סיכון הנמצא בתחום המומחיות של עורך הדין ועל כן מצופה ממנו להתריע עליו. המחלוקת נוגעת למידת חובת האזהרה הנדרשת מעורך הדין, ואמת מידה חשובה היא מהי תוחלת הסיכון המשפטי אשר נלקח. כלומר, מהי מידת הסיכון המשפטי אשר הלקוח נוטל על עצמו במידה ולא ישעה לאזהרת עורך דינו? דומה כי ככל שהסיכון גדול יותר וודאי יותר, כך על עורך הדין לפעול יותר לאזהרת לקוחו. ככל שהסיכון מזערי יותר וודאי פחות, כך ניטה להקל על מידת חובת האזהרה הנדרשת מעורך הדין. לא כל סיכון אשר נלקח מצדיק כי עורך הדין יעשה מעשה נוסף פרט לאזהרה מילולית. למשל, האזהרה אינה חייבת להיות בכתב כאשר מדובר בסיכון זניח ולא סביר, ועל דרישת כתב זו אעמוד בהמשך. 58. בנסיבות המקרה, הסיכון אשר נלקח על ידי הלקוח אם לא יסכים להצעת הפשרה – תשלום דמי שכירות אף ללא שימוש בנכס במידה וטענת בטלות החוזה לא תתקבל – הוא סיכון משמעותי בעל עלויות אפשריות של עד כ-2.5 מיליון שקל. ואולם, הסיכוי כי סיכון זה יתממש היה רחוק מלהיות ודאי. בנכס אכן היו קיימים פגמים וליקויים מוסתרים אשר יתכן כי היו מתקבלים כפגם ברצון בכריתת החוזה ועל כן היתה יכולה לקום למערערת עילת ביטול טובה. לא היה הדבר מופרך אך גם לא היה מובטח. נראה, אם כן, כי ניתן לאמוד את הסיכוי להתקיימות הסיכון כסיכוי סביר. מנגד, גם באפשרות לפיה הלקוח לא הסכים להצעת הפשרה ולקח על עצמו את הסיכון לעיל, משמעות הדבר היא כי הסוגיה תידון בפני גורם מכריע (בורר או בית משפט), אשר יכול לפסוק גם לטובתו, ובמקרה כזה העלויות היו יכולות להיות אפסיות. יש לשקלל גם אפשרות זאת במסגרת תוחלת הסיכון הנלקח, ובכך למעשה תוחלת זו קטנה, וחובת האזהרה היא מוחלשת גם לפי אמת מידה זו. מורכבות הסוגיה המשפטית 59. אמת מידה נוספת אותה יש לקחת בחשבון היא מורכבות הסוגיה המשפטית הנדונה. ככל שהסוגיה המשפטית יותר מורכבת, נדרשים מיומנות, כישורים וידע משפטיים רבים יותר על מנת להבין את הסוגיה לעומקה ולרוחבה, משמעויותיה ונפקויותיה. מיומנות, כישורים וידע אלה נמצאים בידי עורך הדין מכוח הכשרתו, עיסוקו וניסיונו. עורך הדין הוא הגורם בעל האמצעים להבין את הסוגיה לאשורה – והאמון על כך – ועל כן חובת האזהרה שלו מתגברת במקרים בהם הסוגיה המשפטית מורכבת. במקרים מורכבים, נדרש מעורך הדין לפרט ביתר פירוט והעמקה את הסיכויים והסיכונים הטמונים בהחלטת לקוחו ועל כן, האזהרה נדרשת להיות משמעותית יותר. 60. במקרה שלפנינו, דומה כי הסוגיה הנדונה אינה מורכבת במיוחד. עניינה כאמור בפגמים וליקויים נסתרים שנתגלו בנכס, והשאלה היא מי אחראי להפרת ההסכם: צד שמסר נכס לקוי ופגום או הצד שחדל לשלם דמי שכירות עבור הנכס ועזב אותו טרם תמה תקופת השכירות. סוגיה זו אינה בעלת תשתית משפטית או עובדתית מורכבת, והרושם שעולה הוא כי אין נדרשת מיומנות מקצועית רבה כדי להבינה. אם כן, גם לפי אמת מידה זו חובת האזהרה היא מוחלשת בנסיבות המקרה. 61. על רקע האמור, נראה כי מיהות הלקוח ומעורבותו, מורכבות הסוגיה ואף תוחלת הסיכון הנלקח בענייננו מטים את כף המאזניים לעבר העדפת חובת אזהרה מוחלשת במקרה הנדון. דרישת הכתב 62. שאלה נוספת אשר עולה לעניין היקף חובת האזהרה הנובעת מחובת הזהירות, היא האם עורך הדין נדרש לעגן את הייעוץ והאזהרה בכתב? כלומר, האם על עורך הדין להעלות את הדברים על הכתב באופן ברור ולערוך מסמך על כך שלמרות אזהרותיו ועצתו לפעול באופן מסוים, לקוחו בחר לפעול בדרך אחרת תוך כדי שהוא מודע לסיכונים ולהשלכות האפשריות של החלטתו? 63. אני סבור כי ניתן להשיב לשאלה מתי נדרש עורך הדין להעלות על כתב את המלצתו באמצעות אמות המידה שנדונו לעיל. ככל שחובת האזהרה מוגברת יותר, כך יש לנקוט באמצעים רבים ומשמעותיים יותר על מנת להזהיר את הלקוח. העלאת האזהרה על הכתב, מבחינה מהותית, עשויה להיות במקרים מסוימים בעלת השפעה משמעותית יותר מאזהרה בעל-פה, אך אין היא נדרשת במקרים בהם חובת האזהרה מוחלשת. כלומר, אין היא נדרשת במקרים בהם הלקוח בעל מומחיות בתחום ומעורב בהליכים, לוקח החלטה בעלת תוחלת סיכון נמוכה, בסוגיה שאינה מורכבת, כפי שבמקרה שלפנינו. 64. עם זאת, אכן יש לעודד תיעוד של הייעוץ של עורך הדין ואזהרותיו – גם במקרים של חובת אזהרה מוחלשת – וזאת על מנת להקל על ההליך הדיוני. כך, באמצעות תיעוד מתאים, עורך הדין יוכל בקלות רבה יותר להוכיח כי הסביר ללקוח את משמעות בחירתו אך הלה התעקש לדבוק בה. אולם, אין אני רואה לנכון להקים חובת תיעוד האזהרה לכשעצמה. חובת התפטרות 65. כך גם עולה השאלה האם במקרים הקיצוניים אשר בהם חובת האזהרה היא מוגברת ביותר, נדרש מעורך הדין לעשות מעשה אזהרה כה משמעותי עד כדי התפטרות? 66. התפטרות של עורך דין מייצוג היא אינה דבר של מה בכך. כללי האתיקה המקצועית קובעים מצבים מסוימים בהם עורך דין יכול להשתחרר מייצוג לקוחו, וההנחה היא כי עורך דין אינו רשאי להפסיק את הטיפול בעניין אלא אם כן אחד מהם מתקיים. כך, קובע סעיף 13(א) לכללי האתיקה המקצועית: 13. (א) קיבל עורך דין ענין לטיפולו, אינו רשאי להפסיק את הטיפול בו אלא אם כן נתגלעו חילוקי דעות בינו ובין לקוחו בנוגע לאופן הטיפול, או שנוצרה מניעה מבחינה חוקית או מבחינת האתיקה המקצועית, או בשל אי תשלום שכר טרחה והוצאות, או מחמת סיבה אחרת המצדיקה את הפסקת הטיפול. 67. המגבלות המוטלות על עורך דין על שחרור מייצוג אינן קיימות ברוב המקצועות החופשיים. לפיכך, המלומד א' יעקב סבור כי בהתאם סביר לתת לעורך הדין מרחב תמרון רחב יותר מרוב בעלי המקצוע (אסף יעקב "רשלנות בין כותלי בית-המשפט" עיוני משפט כו 5, 31 (2002)). 68. ואכן, יש ליתן לעורך הדין מרחב תמרון רחב בעבודתו (כך, ראו למשל את הפסיקה אשר עסקה בשיקול הדעת הנתון לעורך הדין: ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת פ"ד ל(3)75, 80 (1976) (להלן: עניין רויטמן); עניין שרמן, בעמ' 462). אפשרות של התפטרות היא אפשרות קיצונית אותה יש לשמור למקרי הקיצון בלבד, בנסיבות בהן חובת האזהרה היא מוגברת ביותר. מקרי הקיצון הללו, כאמור, הם מקרים בהם הלקוח לא בקיא בתחום ולא מעורב בהליכים, תוחלת הסיכון של ההחלטה שלו היא גבוהה והסוגיה היא מורכבת. במקרים כאלה, יש לשקול השתחררות מייצוג במידה וקיים חשש מהותי שאם לא יעשה כן, יגרם נזק משמעותי בלתי הפיך ללקוח. 69. עם זאת, יש להדגיש כי גם במקרים מעין אלה, אין להטיל על עורך הדין חובה להתפטר מהייצוג, אלא יש לאפשר לו להשתחרר מהייצוג ברשות. זאת, בהתאם לכללי האתיקה המקצועית המאפשרים שחרור מייצוג במקרים של חילוקי דעות בין עורך הדין ובין לקוחו בנוגע לאופן הטיפול (סעיף 13(א) לכללי האתיקה המקצועית המובא לעיל). אם כן, עורך דין, אשר עשה את מיטב מאמציו להזהיר את לקוחו ועדיין הלה לא התרצה, רשאי עורך הדין להתפטר כמעשה "זעזוע" על מנת שלקוחו יפנים את הסיכון, אך אין לחייבו לכך. עורך הדין יכול גם לנקוט במעשה אחר באותה דרגת חומרה אשר יכול להוביל לתוצאה דומה. כך, ראו למשל את כללי המקצוע לדוגמא (Model Rules of Professional Conduct) של לשכת עורכי הדין האמריקאית (American Bar Association), אשר קובעים בכלל 1.16(b)(4) כי עורך הדין רשאי להשתחרר מייצוג אם הלקוח מתעקש לפעול בדרך שעורך הדין סולד ממנה או אינו מסכים עמה מהותית. סיכום ביניים 70. המקרה שלפנינו אינו רחוק ממקרה הקיצון ה"קל" ומקים חובת אזהרה מוחלשת אשר לפיה על עורך הדין לפרט בפני לקוחו את הסיכויים והסיכונים של ההחלטה ולהזהירו על בחירתו המסוכנת משפטית, אך לא דורשת דבר נוסף פרט לכך. במקרים כאלה בוודאי אין על עורך הדין לשקול את התפטרותו, וגם דרישת העלאת האזהרה לכתב אינה מתחייבת. עורך הדין רשאי לבחור לתעד את האזהרה בכתב אך זאת משיקולים ראייתיים של הוכחת מתן האזהרה בלבד. 71. לפיכך, אני מוצא כי המשיבה עמדה בחובת האזהרה הנדרשת ממנה בכך שפירטה בפני המערערת את הסיכויים והסיכונים הטמונים בהחלטה והזהירה אותה כי עליה "לשקול בכובד ראש" את הצעת הפשרה, וכי האחריות על המערערת על כך שלא עשתה זאת. מידת הביקורת על חוות דעת המומחים 72. שאלה נוספת אשר עולה בערעור זה עניינה מידת הביקורת שעל עורכי הדין לנקוט על חוות דעתם המקצועית של מומחים. הנחת המוצא היא כי המומחיות המקצועית של עורך הדין צריכה לשמש אותו ואת לקוחו באיתור כל הטעון בדיקה (ע"א 751/89 מוסהפור נ' עו"ד שוחט, פ"ד מ"ו (4) 529, 537 (1992)). המלומד קלינג סבור כי עורך הדין אינו יכול להסתפק במידע העובדתי, שמוסר הלקוח, וליתן את השירות על יסוד אותו מידע. על עורך הדין לחקור את הלקוח אודות עובדות שעשויות להשליך על עניינו של הלקוח, וכן לדרוש ממנו מידע ומסמכים, אם הלקוח אינו מוסרם לעורך הדין (קלינג, בעמ' 447). עם זאת, יש לציין כי פסיקת בית משפט זה הכירה כי הקושי בעריכת הבדיקה עשוי להיות שיקול לצורך הקביעה האם יש מקום לדרישת עריכתה (ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, פ"ד מ"ח (3) 207, 215 (1994)). ומכל מקום, הבדיקות האמורות הן בדיקות הדרושות במסגרת עבודתו של עורך הדין ולא בדיקות אשר דרושות במסגרת עבודתו של המומחה. 73. המערערת טוענת כי בדיקות נוספות על חוות דעתו של אינג' אילן סיני היו מובילות למסקנה שונה, וכי לא היה סביר להסתמך על חוות דעת זו לאור היותה מסויגת. אין בידי לקבל את טענות אלה, ואסביר. 74. ביקורת של עורך דין על חוות דעת מומחה היא דבר מקובל ומסוג הפעולות אשר נמצאות בגדר שיקול דעתו של עורך הדין. על עורך הדין לבחון את חוות הדעת ולהפעיל שיקול דעת סביר האם יש להסתמך עליה ובאיזו מידה. יש לזכור כי החובה של עורך הדין היא אינה החובה שלא לטעות בשיקול הדעת, אלא החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכולתו וידיעתו (ראו: עניין רויטמן, בעמ' 80; עניין שרמן, בעמ' 462), וכך עליו גם לעשות עת הוא בוחן את חוות הדעת המקצועית של המומחה. 75. מידת הביקורת של עורך הדין על חוות הדעת משתנה ממקרה למקרה, ותלויה במשתנים רבים ובהם סוג המומחיות הנדרש, מקצועיותו של המומחה, ראיות נוספות התומכות בחוות הדעת וכן הלאה. כך, למשל, ככל שסוג המומחיות הנדרש רחוק יותר ממומחיותו של עורך הדין, מידת הביקורת הסבירה של עורך הדין על חוות הדעת היא פחותה יותר. 76. לגופו של עניין, אני סבור כי היה סביר להסתמך על חוות דעתו של אינג' אילן סיני. מצאתי את חוות הדעת לא מסויגת. המומחה הגיע למסקנה ברורה וחד-משמעית כי עקב מצבו הרעוע והמסוכן של הנכס, יש להרוס את המבנה ולבנות אותו מחדש. הערתו בנוגע לצורך לגלות את כל הכלונסאות ולבדוק את מצבם, צוינה בהקשר הנקודתי הנדון ולמעלה מן הנדרש. לא היה בבדיקות אלה משום שינוי המסקנה הסופית, אליה כל הפרמטרים הובילו ביחד ולחוד. נוסף על כך, מידת הביקורת אשר נדרשה מצד עורכי הדין על חוות הדעת לא היתה רבה. סוג המומחיות הנדרש הוא הנדסי ורחוק מתחום מומחיותו של עורך הדין; המומחה הוא איש מקצוע בכיר וותיק; ובמיוחד: חוות דעת זאת היתה רק אחת מבין מספר ראיות התומכות בכך שמצבו ההנדסי של הנכס הוא לקוי וכי הוא מסוכן לשימוש. לפיכך, אני מוצא כי עורכי הדין המועסקים במשיבה פעלו באופן סביר בהתנהלותם בקשר עם חוות דעת המומחה. לגיטימיות ייעוץ להפרת חוזה (או ביטולו) לאור חובת הקטנת הנזק 77. השאלה האחרונה העולה בערעור היא האם לגיטימי מצד עורך הדין לייעץ להפרת חוזה (או ביטולו) תוך שקלול חובת הצד השני להקטין את נזקו? למעשה, השאלה מתחלקת לשתיים. החלק הראשון, האם לגיטימי מצד עורך הדין לייעץ להפרת חוזה או ביטולו; והחלק השני, האם לשם כך ניתן לשקול את חובת הקטנת הנזק של הצד השני. 78. נקודת המוצא בשיטת משפטנו היא כי חוזים לקיום נולדו, לקיום – ולא להפרה: pacta sunt servanda (כדברי השופט חשין בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד בע"מ, פ''ד מח(5) 705, 717 (1994)). עמדה זו, כפי שקבע בית משפט זה במספר מקרים בעבר, מושתתת על גישה מוסרית של הגינות ותום לב (וראו: רע"א 2517/12 ח.נ.ס הנדסה וביצוע -יוסי חנס נ' רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית, פסקה י (16.5.2012); ד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס, פ"ד מב(1) 221, 237, 278-277 (1988) (להלן: עניין אדרס); ע"א 3668/98 בסט ביי רשתות שיווק בע"מ נ' פידיאס אחזקות, פ"ד נג(3) 180, 191 (1999) (להלן: עניין בסט ביי)). 79. באותם מקרים, התמודד בית משפט זה עם דוקטרינת "ההפרה היעילה". לפיה, קיימים מצבים שבהם יהיה זה ראוי, מבחינת היעילות הכלכלית, להפר את החוזה, וזאת כאשר ההפרה תגדיל את הרווחה המצרפית. ואולם, בית משפט זה דחה דוקטרינה זו בעמדו על כך שדיני החוזים מגלמים גם שיקולים שאינם נמדדים כלכלית, וכי לקיום ההבטחה הטמונה בבסיס החוזה ערך מוסרי בפני עצמו (עניין אדרס, פסקה 27 לפסק דינו של השופט ברק; עניין בסט ביי, פסקה 23 לפסק דינו של השופט אנגלרד; ע"א 2454/98 לינדאור נ' רינגל פ"ד נו (1) 225, פסקה 13 לפסק דינו של השופט ריבלין (2001)). 80. עם זאת, המצב הוא שונה כאשר אין מדובר בשיקולים הנשקלים לשם הפרת חוזה אלא שיקולים הנשקלים לשם ביטולו. סעד של ביטול חוזה נובע לרוב כאשר מתגלה פגם שנפל בכריתתו (וראו: פרק ב' לחוק החוזים, התשל"ג-1973). אמנם יכולים להיות מקרים אפשריים נוספים המובילים לבטלות החוזה, אך אין אנו נדרשים להם בעניין זה. לצורך הדיון, ההנחה היא שישנה עילה לביטול החוזה אשר מקורה בפגם בכריתתו. פגם זה מונע השתכללות צודקת של החוזה ומעקר את ההבטחה אשר היתה טמונה בבסיס החוזה. משכך, השיקולים אותם יש לשקול הם שונים מאשר השיקולים הנשקלים לשם הפרת חוזה. ובפרט, השיקולים המקדשים את קיום החוזה מתחלפים בשיקולים המתמקדים בעלותו של החוזה. 81. מכאן, כאשר מתעוררת שאלה של לגיטימיות ביטול חוזה, יש לשקול את מכלול הסיכויים והסיכונים כולל חלופה לפיה טענת הביטול לא תתקבל בסופו של דבר. בתוך כך, יש מקום לשקול גם סיכויו וסיכוניו של הצד השני, זכויותיו וחובותיו, על מנת לקבל החלטה מושכלת לגבי הסיכון אשר בביטול החוזה. ובין חובותיו של הצד השני קיימת גם חובת הקטנת הנזק. חובה זו דורשת מן הניזוק "לנקוט בכל הצעדים הסבירים להקטנת הנזק שנגרם לו עקב העוולה, והוא לא יהיה זכאי לפיצוי עקב נזק שיכול היה למנוע על-ידי נקיטת אמצעים כאלה" (דוד קציר פיצויים בעד נזקי גוף 1648 (2003)), וביסודה שיקולים של יעילות ושל צדק (גבריאלה שלו דיני חוזים 583 (1990); אריאל פורת הגנת אשם תורם בדיני חוזים 28-18 (1997)). 82. בית משפט זה קבע כי על אדם מן היישוב שלא לנצל את הנסיבות שאליהן נקלע להעצמת הנזק כדי להגדיל פיצוי, אלא חובתו לפעול להקטנת הנזק, ועל בתי המשפט לתת לחובה זו ביטוי (ראו: עניין כפר קאסם, פסקה לט לפסק דינו של השופט רובינשטיין). 83. אם כן, חובת הקטנת הנזק אינה שיקול פסול או זניח, אלא שיקול לגיטימי ומשמעותי אליו יש להתייחס ברצינות. משכך, אין כל מניעה כי שיקול זה יילקח בחשבון במסגרת שקילת הסיכויים והסיכונים בהחלטה לבטל חוזה. לעניין הפרת חוזה, הדבר נשאר בצ"ע שכן אין אנו נדרשים לו בעניין זה. 84. על כן, לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי ההחלטה לייעץ לביטול החוזה היתה החלטה סבירה בנסיבות העניין במועד בו היא התקבלה. כאמור לעיל, הפגמים והליקויים הנסתרים היו עשויים להקים עילת בטלות חוזה טובה לאור פגם ברצון בכריתת החוזה, ועל כן סביר היה לייעץ לביטול החוזה. לאור כך שמדובר בביטול חוזה, לעומת הפרתו, נכון גם לשקול שיקולים כלכליים עת בוחנים את הסיכויים והסיכונים הטמונים בהחלטה, כולל אלה של הצד השני, ויש לקחת בחשבון גם את חובתו של הלה להקטין נזקו. לפיכך, אין אני רואה בשקלול חובתו של הצד השני להקטין את נזקו דבר פסול, וההחלטה לייעץ לביטול החוזה על סמך כך היתה החלטה סבירה. טענות נוספות 85. לסיום, אינני מקבל את טענת המערערת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שבחן ביוזמתו את שיקול הדעת של עורכי הדין בהתאם למידע שהיה לצדדים במועד קבלת ההחלטה, ללא שהדבר הוכח עובדתית בתצהירים. כאשר עסקינן בשאלת רשלנות של איש מקצוע, בית המשפט בוחן מה היה עושה איש מקצוע סביר באותו מקרה. כלומר, בעניין זה יש לבחון מה היה עושה עורך דין סביר באותו מקרה, כפי שעשה בית המשפט המחוזי. ברי כי בעת בחינת השיקולים שעורך דין סביר היה שוקל, יהיו גם שיקולים שלא נשקלו על ידי עורך הדין הקונקרטי. בית המשפט אינו נדרש להסתמך על תצהירי המשיבה ועל השיקולים שהיא פירטה, אלא עליו לבחון שיקולים סבירים אשר יש לשקול אותם באותו מקרה, ואין הכרח כי המשיבה אכן שקלה אותם בפועל. על כן, אינני רואה לנכון להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. 86. כך, גם אינני מוצא שגיאה בכך שבית המשפט המחוזי לא שיקלל את משקלה ודבר קיומה של הצעת הפשרה כאשר נבחנה סבירות הייעוץ של עורכי הדין. בחנתי את הראיות השונות והגעתי למסקנה כי אכן הצעת הפשרה הוצעה לאחר ההחלטה על ביטול החוזה. ודוק: הצעת הפשרה הוצעה בחודש מאי 2005, בעוד שהמערערת הפסיקה לשלם את דמי השכירות – ובכך הוצא לפועל מהלך ביטול החוזה מצדה – כבר בחודש אפריל 2005, כאשר קדמה לכך הפסקת השיפוצים בנכס כבר בחודש ינואר 2005. משכך, אני מוצא כי לא היה נדרש לשקלל את קיומה של הצעת הפשרה כאשר נבחנה סבירות ייעוצו של עורך הדין. על כן, כאמור, אני סבור כי קביעת בית המשפט המחוזי כי ההחלטה לייעץ לביטול החוזה היתה החלטה סבירה בנסיבות העניין במועד בו היא התקבלה. סוף דבר 87. לעורכי הדין יש תפקיד חשוב בהיותם שער הכניסה של רבים מהאזרחים למערכת המשפט וערכאותיה. אכן ישנו צורך להטיל עליהם חובות שונות על מנת להבטיח שהם מקיימים את תפקידם כנדרש, לטובת הלקוח ולטובת בית המשפט. ואולם, אל לנו למקם חרב מעל ראשם ולהכביד על צעדיהם. שיקולי מדיניות רבים, אשר קצרה היריעה מלדון בהם כעת, מעודדים מתן מרחב תמרון ושיקול דעת לעורכי הדין, ומניעת הידרדרות למצב של "עריכת דין מתגוננת". 88. כאשר עורך הדין פירט בפני לקוחו את מכלול הסיכויים והסיכונים, והלקוח החליט להסתכן בניגוד לעצת עורך דינו, הלקוח למעשה נטל על עצמו את הסיכון ועליו לשאת באחריות על מעשיו. אולם, על עורך הדין לוודא כי ההחלטה של לקוחו היא החלטה מושכלת וכי הוא אכן הבין את משמעות הסיכון אשר לקח. אמות המידה שצוינו מסייעות בעמידה על מידת האזהרה הדרושה מצד עורך הדין בהתאם לנסיבות של כל מקרה, ובכך למנוע התרשלות מצדם. 89. מן הטעמים שבוארו לעיל הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור, ולחייב את המערערת בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסכום של 50,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' עמית: אף לדעתי דין הערעור להידחות, ואוסיף מספר הערות. 1. כפי שציין חברי השופט ג'ובראן בפסק דינו, עיקר המחלוקת שלפנינו נסב על בחינת רכיב ההתרשלות, ומשכך, ניתן לפתוח בבחינת יסוד זה, ולבחון אם המשיבה נהגה שלא על פי סטנדרט המיומנות והזהירות המקובל בתחום עריכת הדין. כנותן שירות, בין עורך הדין לבין הלקוח שוררים גם יחסים חוזיים, וניתן לראות את עורך הדין כקבלן נוכח הגדרת חוזה קבלנות בסעיף 1 לחוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974: "חוזה קבלנות הוא חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין". אציין כי בהצעת הקודקס האזרחי, חוק דיני ממונות (משרד המשפטים, ירושלים, תשע"א) (להלן: הקודקס), המחוקק הבחין בין חוזה קבלנות בין מזמין לבין בעל מלאכה לבין חוזה שירות בין מזמין לבין נותן שירות. ככלל, ולמעט חריגים, ניתן לומר כי חוזה קבלנות הוא חוזה להשיג תוצאה, בעוד שחוזה שירות הוא חוזה השתדלות להשיג תוצאה, וסעיף 213 לקודקס קובע כלהלן: חיוב ההשתדלות של נותן השירות 213. נותן השירות ינקוט את כל האמצעים הסבירים כדי להשיג את התוצאה שהחוזה נתכוון להשיגה; פעל נותן השירות כאמור, לא תיחשב אי השגת התוצאה המוסכמת, כשלעצמה, כהפרת חיוביו. אף לא למותר להזכיר את סעיף 220 לקודקס הקובע כלהלן: שירות הטעון הכשרה, היתר או רישיון 220. ניתן השירות דרך עיסוק וחלו על מתן השירות תקנים מחייבים לפי חיקוק, ינהג נותן השירות לפי הוראות החיקוק האמור. סעיף זה מזרים אל החוזה שבין עורך הדין ללקוח את הוראות הדין, לרבות סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, המטיל על עורך הדין לייצג את לקוחו "בנאמנות ובמסירות" ולרבות כללי האתיקה המקצועית על פי כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986. מכל מקום, הפרת הוראות אלה יכולה להקים גם עוולה של הפרת חובה חקוקה על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. קיימת חפיפה בין "האמצעים הסבירים" לצורך בחינת חיוב השתדלות בדיני חוזים לבין בחינת סטנדרט ההתנהגות הסבירה בעוולת הרשלנות בדיני הנזיקין. לכן, הלכה למעשה, התרשלות בנזיקין תהווה מן הסתם גם הפרת חיוב ההשתדלות בחוזים, ולהיפך, מקום בו נדחית העילה הנזיקית בהיעדר סטיה מסטנדרט זהירות, יש להניח כי תידחה גם העילה החוזית. 2. בבוא בית המשפט לבחון תביעת רשלנות מקצועית כנגד עורך דין, יש להבחין בין ליווי בעסקה או בהכנת חוזה או צוואה, לבין ליווי בסכסוך משפטי או בהליכי משפט או מעין-משפט כמו בוררות, גישור, פשרה וכיו"ב (על ההבחנה בין אחריות עורך דין מחוץ לכתלי בית המשפט לבין אחריות עורך דין בהליך משפטי ראו אסף יעקב "רשלנות בין כותלי בית המשפט: לשאלת אחריותם המקצועית של עורכי דין במסגרת הדיון המשפטי" עיוני משפט כו 5 (תשס"ב) (להלן: יעקב). לטעמי, ניתן להרחיב הבחנה זו גם על הליכי טרום משפט או מעין משפט כאמור לעיל). ככלל, על עורך דין להבטיח את זכויות לקוחו בעסקה, על פי הוראות כל דין ועל פי המקובל, כגון רישום הערת אזהרה או רישום משכון, ועליו להכיר את דיני המס החלים על העסקה. כאשר בעסקה או בחוזה עסקינן, על עורך הדין הנטל להוכיח שבעשיית העסקה הלקוח נטל על עצמו סיכון מרצון מתוך מודעות והבנה מלאה של הסיכון (השוו לפסק דיני בת.א. (מחוזי חיפה) 690/04 נגלר נ' י.ר. טסלר יזום תכנון ובניה בע"מ (14.9.2008). מכאן, שבמישור הראייתי, טוב יעשה עורך דין המבקש להבטיח עצמו מפני תביעת רשלנות מקצועית בליווי עסקה, אם יעגן בכתב את ההסבר שניתן ללקוח "אוהב סיכונים", אשר דחה את עצתו המקצועית לגבי אופן ביצוע העסקה (לדוגמה, הלקוח ויתר במודע על קבלת בטחונות בעסקה). 3. כאשר בייעוץ משפטי הנוגע לסכסוך משפטי או הליכי משפט או מעין-משפט עסקינן, הרי שדרכו והתנהלותו של עורך הדין נבחנת ביתר גמישות. ודוק: עורכי דין אינם חסינים כמובן מפני תביעת רשלנות מקצועית גם בהליכי משפט. עורך דין המחמיץ, לדוגמה, מועדים הקבועים בתקנות או שנקבעו בהחלטת בית המשפט, או מחמיץ את תקופת ההתיישנות לצורך הגשת תביעה או שאינו מעורר טענת התיישנות בכתב טענותיו, עשוי להימצא אחראי כלפי לקוחו. אולם בהתחשב בדינמיות של הדברים, בהתחשב בכך שעורך דין נאלץ לעיתים לקבל החלטות תחת לחץ זמן וב"ערפל הקרב", בהתחשב ביחסי האמון בין עורך הדין ללקוח, ובהתחשב במרווח התמרון ושיקול הדעת שמוקנה לעורך הדין לגבי אופן ניהול הסכסוך או ההליך – בהתחשב בכל אלה, הטלת אחריות על עורך דין במסגרת הליך משפטי או במסגרת הליכים מחוץ לכתלי בית המשפט, צריכה להיעשות בזהירות ותוך בחינה קפדנית של הדברים. יש להישמר מפני מבחן התוצאה בראיה בדיעבד של הדברים, מתוך חכמה שלאחר מעשה, ויש לבחון את ההתנהלות ב"זמן אמת" בעת ניהול הסכסוך או ההליך המשפטי. הלכה ותיקה עמנו היא, שלא כל טעות בשיקול דעת של עורך דין מהווה התרשלות וכי "החובה המוטלת על סניגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול-דעתו: החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכלתו וידיעתו" (ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3) 75, 80 (1976)). הדברים נאמרו אמנם לגבי סניגור המנהל משפט, אך הפסיקה החילה אותם בנוגע לחובת הזהירות של עורך דין בכלל (ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד (4) 446 , 465 (1990)). על הטוען להתרשלות בייצוג משפטי הנטל להוכיח את התרשלותו של עורך הדין ולהראות כי אלמלא ההתרשלות התוצאה הייתה שונה, ומדובר בנטל כבד מבחינה ראייתית (ע"א 989/03 חוטר ישי נ' חיננזון, פ"ד נט(4) 796, 811 (2005). היחסים השוטפים בין עורך דין ללקוח הם יחסי אמון, וקשה להלום כי עורך הדין יחתים את לקוחו על כל צעד ושעל על "כתב הסכמה" לצעדים הננקטים על ידו. יש בכך כדי להעיב על יחסי האמון בין הצדדים, ולתרום ליצירת "עריכת דין מתגוננת". עם זאת, דומני כי במישור הראייתי, טוב יעשה עורך הדין אם יערוך תרשומת פנימית בתיק לגבי עיקרי הדברים. 4. יעקב במאמרו סבור כי הליכי פשרה במסגרת הליך משפטי ניחנים במאפיינים מיוחדים השוללים הלכה למעשה אפשרות תביעה בגינן, למעט בנסיבות חריגות. הדברים אמורים הן לגבי תוכן הפשרה והן לגבי קבלה או דחייה של הצעת פשרה, מאחר שפשרה כרוכה בשיקולים אסטרטגיים ובמידה רבה של שיקול דעת (שם, עמ' 36-37). המחבר אמנם מותח על כך ביקורת וסבור כי מטריית ההגנה שניתנת לעורכי דין בגין פשרות היא רחבה מדי, אך גם לשיטתו, הטלת אחריות במקרים של פשרה, היא קשה במיוחד, מה עוד שהשיקולים לגבי פשרה הם סובייקטיביים, ונובעים מרצון הלקוח (שם, עמ' 71-74). הדברים נאמרו לגבי פשרה בהליך משפטי, בעוד שבמקרה דנן ענייננו בפשרה שהועלתה במסגרת סכסוך משפטי, שהביא לאחר מכן להליכי בוררות, אך הרציונל שבבסיס הדברים יפה גם לענייננו. 5. הדברים מתקשרים גם לשאלת ביטול החוזה. אין חולק כי ביטול חוזה הוא אקט דרמטי, הנושא בחובו סיכונים, והדברים יפים במיוחד בביטול חוזה ללא התראה. זאת, באשר אם יימצא כי החוזה בוטל שלא כדין, הצד השולח את הודעת הביטול ייחשב כמפר חוזה, על כל ההשלכות הכרוכות בכך. במקרה דנן, נאמר במבוא להסכם כלהלן: "והואיל והשוכר מצהיר כי הוא ראה את המושכר וכי הוא מתאים למטרותיו והוא מוותר בזה, באורח בלתי חוזר, על כל טענת פגם ו/או מום ו/או אי התאמה מכל סוג ומין שהוא למעט פגם נסתר" (הדגשה הוספה – י"ע). הטענה כי מצב היסודות בבניין היה פגם נסתר מהותי, בבחינת הפרה יסודית מצד המשכיר, לא הייתה טענה מופרכת כלל וכלל, במיוחד נוכח חוות דעתו של המומחה אילן סיני. מכאן, וכפי שנקבע על ידי בית משפט קמא בפסק דינו, היה זה סיכון מושכל מבחינת המערערת לבטל את ההסכם ולנטוש את הנכס, תוך העברת פעילותה לנכס אחר, כפי שאכן נעשה על ידה. 6. משהזכרתי את חוות דעתו של המומחה אילן סיני, אציין כי בחוות דעתו המליץ המומחה שלא להשתמש במבנה על מנת למנוע סכנה בנפש. המומחה הציב שתי חלופות: הריסת המבנה ובנייתו מחדש, או ביצוע חיזוקים מסיביים לכל אלמנטי שלד המבנה לרבות קורות הגג, הוספת יסודות והוספת אלמנטים מקשיחים. המומחה המליץ לבחור בחלופה הראשונה ואף כתב בסיפא לחוות דעתו כי הוא ממליץ שלא לעכב את ההחלטה מאחר שהמבנה במצבו הנוכחי הוא מסוכן. חוות הדעת החד-משמעית של המומחה אילן מדברת בעד עצמה. המומחה לא המליץ לערוך בדיקות נוספות, כך שלא הייתה סיבה שעורכי הדין של המשיבה "יחשדו" בחוות הדעת או יתהו על קנקנה, מה עוד, וכפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, המסקנה כי הנכס לא היה "בר תקומה" התבססה גם על מקורות נוספים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: כדעתם של חברַי, השופטים ס' ג'ובראן וי' עמית, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי (השופטת ר' רונן), אף אני סבור כי המערערת בחרה בשעתו לעזוב את הנכס ולא לנסות לשפץ אותו ולהביאוֹ למצב שבו יהיה בר-שימוש. בחירה זו לא הייתה בלתי סבירה בעת ההיא ולפי מה שהיה ידוע אז למערערת ולבאי-כוחה. ממילא, ככל שמטעם המשיבה ניתנה למערערת עצה לפעול כך, לא הייתה זו עצה רשלנית. לפיכך, כדעת חברַי, דין הערעור להידחות. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"א באלול התשע"ד (16.9.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12076330_H05.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il