גורג טמיר דניאל נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7633/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7633/11 לפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערער: ג'ורג' טמיר דניאל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"פ 26944-09-10 מיום 21.9.2011 שניתן על ידי כבוד השופט צ' גורפינקל תאריך הישיבה: י' באייר התשע"ב (02.05.12) בשם המערער: עו"ד מנחם רובינשטיין בשם המשיבה: עו"ד נעימה חנאווי פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל) ב-ת"פ 26944-09-10 מיום 21.9.2011, אשר הרשיע את המערער בביצוע מעשה מגונה בקטינה מתחת לגיל 16 שלא בהסכמתה החופשית, ותקיפה על מנת לבצע פשע; וגזר עליו 3 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי, ופיצוי למתלוננת בסך 20,000 ₪. הערעור מופנה נגד ההרשעה, ולחלופין נגד חומרת העונש. כתב האישום 2. על פי כתב האישום, המערער הפעיל בתקופה הרלבנטית מזנון במרכז מגרשי הטניס בצפון תל אביב. המתלוננת, קטינה ילידת 1994, נהגה להתאמן במרכז הטניס מעת לעת. ביום 28.12.2009, בסיום אימון טניס, פגשה המתלוננת במערער ובבנו. המערער הציע למתלוננת להסיעה הביתה, והיא התיישבה במושב הקדמי של הרכב, לצד הנהג. בנו של המערער ישב במושב האחורי. לאחר שהוריד המערער את בנו בביתם, המשיכו המערער והמתלוננת בנסיעה. במהלך הנסיעה, על פי כתב האישום, החל המערער ללטף את רגלה של המתלוננת ולאחוז בידה. המתלוננת שאלה לפשר מעשיו, והוא שאל אם כבר קיימה יחסי מין, ואמר לה "את נראית מאלה שנותנות, מה אכפת לך, בואי ננסה פעם אחת". הוא ניסה לנשקה, בעוד היא מרחיקה ממנו את גופה, צועקת ובוכה. המערער אחז בכוח בידה של המתלוננת ואמר לה "בואי אני אקח אותך למקום שאף אחד לא יראה, זה ביני ובינך". בשלב זה, כך על פי כתב האישום, המערער עצר באור אדום, שלף את ארנקו והוציא שטר כסף אותו דחף בכוח לעבר חזייתה של המתלוננת, אשר הדפה אותו בידיה. המערער המשיך בשלו ודחף את שטר הכסף לכיוון מפשעתה, בעוד המתלוננת זועקת "מה אני נראית לך, זונה?". בתגובה ענה המערער "נו בואי בואי, לא מספיק לך 100? את צריכה עוד משהו? אני יקנה לך משהו". במהלך הנסיעה משך המערער בכוח את חולצתה של המתלוננת במטרה לחשוף את גופה, בעוד היא מושכת את החולצה בחוזקה. נוכח התנגדותה למעשיו הטיח המערער במתלוננת "טוב, את רוצה בחינם? בסדר, אין לי בעיה!". הוא גחן לעברה, תפס בה בכוח, קרב אותה אליו באמצעות זרועו ואמר לה "תביאי נשיקה, אני יודע שאת נותנת, גם על 1,000 שקל לא הייתי שוכב עם אף אחת מהטניס, חוץ ממך. עוד 5 שנים כולם ירצו לעשות עליך סיבוב". תוך כדי הנסיעה המשיך המערער כל העת למשש את רגליה וירכיה של המתלוננת, לשם גירויו וסיפוקו המיני. עוד נטען בכתב האישום כי המערער עצר את הרכב במקום חשוך ברחוב בן יהודה בתל אביב, וניסה להדק את אחיזתו בגופה של המתלוננת. היא הדפה את המערער באמצעות תיק הטניס שבידה, פתחה את הדלת ונמלטה מהמקום כשהיא ממררת בבכי. המערער צעק אחריה "זה ביני ובינך!". 3. בגין כל האמור יוחסו למערער תקיפה שלא כדין על מנת לבצע בגופה של המתלוננת פשע של מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 381(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); ומעשה מגונה בכוח בקטינה בת 16, שלא בהסכמתה החופשית, עבירה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) ובסעיף 345(א)(1) לחוק. ההליך בבית המשפט המחוזי 4. המערער הורשע בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, לאחר ניהול הליך מלא. מטעם התביעה העידו המתלוננת, שתיים מחברותיה של המתלוננת מבית הספר, אמה של אחת מחברות המתלוננת, יועצת בית הספר בו לומדת המתלוננת, מנהלת בית הספר, שתיים מחברותיה של המתלוננת מקבוצת הטניס, מאמן הטניס של המתלוננת והוריה של המתלוננת. כן העידו שני שוטרים (ביניהם האחראי על החקירה), ומנהלת תחום צווים וסיוע לרשויות החוק באגף בטחון ומניעת הונאה בחברה הסלולארית פרטנר. עדה נוספת, אשר לעדותה אשוב ביתר פירוט, היא גב' חגית בנימין (להלן: עובדת המאפייה), אשר עבדה בעת האירוע במאפייה בה, על פי טענת המערער, עצרו הוא והמתלוננת במהלך הנסיעה על מנת לקחת צ'ק עבור המערער. מטעם ההגנה העידו המערער, מאמן נוסף במרכז הטניס, אמהות של שניים מהמתאמנים (נערה ונער) במרכז הטניס, בן גילה של המתלוננת המתאמן איתה במרכז הטניס, ומנהל מרכז הטניס. בית המשפט קבע כי השאלה העומדת להכרעה בתיק זה היא מהימנות גרסאותיהם של המערער והמתלוננת, על רקע הראיות החיצוניות התומכות או מפריכות גרסאות מנוגדות אלו. בית המשפט התרשם כי המתלוננת היא נערה ללא בעיות חריגות, אשר עובר למועד האירוע חיה חיים נורמטיביים במסגרות חברתיות תקינות. עוד התרשם בית המשפט כי המתלוננת לא חוותה קשיים חברתיים חריגים כלשהם בבית הספר או במרכז הטניס. בית המשפט קבע כי האירוע המתואר בכתב האישום השפיע על המתלוננת באופן קשה. לאחר האירוע הייתה המתלוננת נסערת, והגיבה בתגובה פיזית וסימפטומטית קשה, שכללה מקלחות רבות, בכי בלתי פוסק, רעד ושיחות עם חברותיה במהלכן בכתה – כפי שעלה מעדויות המתלוננת, הוריה וחברותיה. בית המשפט הסיק כי קרה דבר מה במהלך הנסיעה, וכי יריעת המחלוקת היא בשאלה מה ארע: אם גרסתה של המתלוננת (המתוארת בכתב האישום) היא שארעה, או שמא לא ארע דבר, כטענת המערער. המערער טוען כי גרסתה של המתלוננת היא עלילה, והוא מסביר גרסה זו בשתי טענות אפשריות: האחת – הסיפור המתואר בכתב האישום שימש את המתלוננת לגיבוש אהדה סביבה; האחרת – במהלך הנסיעה התוודתה המתלוננת בפניו לטענתו על הרגלי שתייה ועישון פסולים, ועקב חששה שיחשוף את הרגליה, העלילה עליו עלילה זו. בית המשפט העדיף את גרסתה של המתלוננת. הוא קבע כי מייד לאחר האירוע החלו הסימפטומים המתוארים לעיל, וכי המתלוננת פנתה באופן מיידי – באותו יום ולמחרת – לסיועם של מעגלי התמיכה הסובבים אותה: אמה של חברתה, חברותיה, יועצת בית הספר, המנהלת, הוריה ומאמן הטניס שלה. בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה לגורמים אלו סיפרה המתלוננת סיפורים שונים: פרט להבדלים דקים, מצא בית המשפט כי לב גרסתה של המתלוננת מופיע בתיאורי העדים השונים. בית המשפט קבע כי לו בדתה המתלוננת סיפור מליבה, ניתן היה לצפות כי תשנן אותו ואז פרטיו יהיו זהים; דווקא העובדה כי עיקריו של הסיפור סופרו לגורמים שונים, בשינויים המדגישים היבטים אחרים של הסיטואציה בכל פעם, מעידה על אמינותה. בית המשפט דחה את טענותיו של המערער. הוא קבע כי נוכח עוצמת תגובותיה של המתלוננת ואופיין ביום האירוע ולמחרת, אין זה סביר שהמתלוננת בדתה מליבה את הסיפור, על מנת לזכות באהדת סביבתה. כן דחה בית המשפט את ההסבר כי המתלוננת בדתה את הסיפור על מנת להקדים תרופה למכה ולמנוע את חשיפת הרגלי השתייה והעישון שלטענת המערער היו לה. בית המשפט דן בשני עניינים עיקריים שלטענת המערער יש בהם כדי להעיב על אמינות גרסתה של המתלוננת. העניין הראשון הוא טענתה של המתלוננת כי המערער נעל את דלתות הרכב בנעילה מרכזית. טענה זו הופרכה על ידי ההגנה, שכן לרכבו של המערער אין נעילה מרכזית. בית המשפט דן בעניין זה, וקבע כי טעותה זו של המתלוננת איננה מקימה ספק סביר. העניין השני נוגע לטענת המערער לפיה במהלך הנסיעה עם המתלוננת הם עצרו במאפייה. כאמור, בעניין זה העידה עובדת המאפייה, אשר עבדה בה במועד בו נטען על ידי המערער כי הוא והמתלוננת עצרו לקחת צ'ק. מעדותה של העובדת עלה כי אכן ביום האירוע או בסמוך לו הגיעה בחורה אשר לפי הערכת העדה היא בשנות ה-20 לחייה, ולקחה צ'ק מהמאפייה עבור המערער. המערער טען כי הייתה זו המתלוננת, ואילו המתלוננת כפרה בכך שהשניים עצרו במאפייה. בית המשפט מצא תימוכין לגרסתו של המערער בכך שהעלה את טענתו בדבר העצירה במאפייה בפני סטאס, מאמן הטניס של המתלוננת. כן תמכה בגרסתו העובדה שהמערער דרש את פלטי איכון הטלפון הנייד שלו וצילומים ממצלמות האבטחה של המאפייה להוכחת טענתו. מנגד, עובדת המאפייה העידה כי מדובר בבחורה בשנות ה-20 לחייה, ואילו המתלוננת נראית לה נערה או ילדה; היא לא זיהתה את המתלוננת במפגש יזום שהתקיים במסדרון תחנת המשטרה. המערער טען כי אופן לבושה של הנערה עשוי להטעות בהקשר זה. בית המשפט קבע כי המתלוננת הייתה לבושה בעת האירוע בבגדי טניס, וכי לא ניתן היה לטעות ולחשוב שהיא בחורה בשנות ה-20 לחייה, אף בהנחה שהתאפרה באופן שהטעה את עובדת המאפייה (יצוין, כי בית המשפט פקפק באפשרות שהמתלוננת הייתה מאופרת, נוכח העובדה שהמתלוננת הייתה בדרכה חזרה מאימון טניס). אשר על כן, בסופו של יום, מצא בית המשפט המחוזי את גרסתה של המתלוננת אמינה, וביסס עליה את ההרשעה. בית המשפט קבע כי גרסה זו נתמכת בראיות חיצוניות, וכי לא הועלה ספק סביר באמינות הגרסה ובראיות התביעה. 5. במסגרת הטיעונים לעונש, קיבל בית המשפט דוח של המרכז להערכת מסוכנות מינית. מדוח זה עלה כי בעבר נידון המערער ל-100 שעות שירות לתועלת הציבור (של"צ) ופיצויים בסך 400 ₪ לשכנו, ללא הרשעה – בגין תקיפת שכנו, אשר גרמה לו חבלה של ממש. כן הורשע המערער בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, לאחר שסטר בחוזקה לילד בן 11 שרב עם בנו, ונגזרו עליו 8 חודשי מאסר על תנאי ופיצויים בסך 15,000 ₪ למתלונן. עבירות אלו, בצירוף העבירה מושא דיוננו, מעידות על פי הדוח על דפוס חוזר של איבוד שליטה והתפרצויות אימפולסיביות. הקרימינולוגית שערכה את הדוח התרשמה כי למערער יש נטייה לפריצת גבולות בין-אישית, תפיסה מעוותת הנוגעת לפער הגילאים בינו לבין המתלוננת, ודפוס של טיוח וניסיון להאיר עצמו באור חיובי. עוד צוין בדוח שהמערער מנער עצמו מן המעשים, ממשיך להכחישם באופן גורף, ואיננו מפיק מהם לקחים. בהקשר זה צוינה העובדה שהמערער ממשיך להסיע מפעם לפעם נערות ממגרש הטניס. מנגד, נכתב בדוח כי המערער מקיים מערכת יחסים זוגית ויציבה, ואיננו מגלה דפוסים של סטייה מינית. על כן בסופו של יום, רמת המסוכנות לביצוע עבירות מין חוזרות בעתיד הוערכה כבינונית-נמוכה. דוח פסיכולוגי שהוגש על ידי ההגנה מצא כי המערער איננו סובל מהפרעה נפשית, איננו מבטא מצוקה, מסוגל לשלוט על דחפיו ואיננו סובל מסטייה מינית. לעניין העונש שקל בית המשפט אף את נסיבותיו האישיות של המערער – המערער נשוי, אב לילדים ואשתו בהריון; הוא סבל מבעיות לב לאחר האירוע; התנדב במעון לנערות חוסות לאחר האירוע; והוא מצוי במצוקה כלכלית. מנגד, שקל בית המשפט את חומרת מעשיו של המערער, את יחסו המשפיל והאלים למתלוננת, ואת השפעתו הקשה של האירוע על המתלוננת. האירוע הביא את המתלוננת למצב נפשי קשה, לפגיעה בלימודיה, לקשיי קשב ולטיפול תרופתי. כן ציין בית המשפט כי גם בשלב גזירת העונש, ממשיך המערער לכפור במיוחס לו, ואף שזכותו לעשות כן – קו הגנה שכזה איננו מאפשר להקל עימו. בגין מעשיו נגזרו על המערער 3 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו עבירת מין כלשהי, ותשלום פיצוי למתלוננת בסך 20,000 ₪. הערעור 6. ערעורו של המערער מופנה נגד הרשעתו, ולחלופין נגד חומרת העונש. לעניין ההרשעה, ממקד המערער טיעוניו בשני נושאים עיקריים אשר לטענתו מערערים את אמינות גרסתה של המתלוננת: נעילת דלתות הרכב, והעצירה במאפייה. באשר לנעילת דלתות הרכב, המערער טוען כי טענתה של המתלוננת התבררה כלא נכונה עובדתית, שכן הוכח כי לרכב אין נעילה אוטומטית. בכך, לטענתו, יש כדי לחזק את אמינות גרסתו – לרבות הטענה כי המתלוננת בדתה את הסיפור מליבה על מנת להסתיר את הרגלי העישון והשתייה שלה – ולהחליש את מהימנות גרסתה של המתלוננת. בנוסף, המערער טוען כי לו רצה לבצע את המעשים המתוארים בכתב האישום, לא היה בוחר בציר נסיעה ראשי ומואר, כפי שבחר. באשר לעצירה במאפייה, מעלה המערער שתי טענות: טענתו הראשונה בעניין זה היא כי עדותה של עובדת המאפייה, כי הגיעה בחורה לקחת צ'ק מהמאפייה עבור המערער ביום האירוע, מחזקת את גרסתו של המערער ומחלישה את אמינות המתלוננת. בפרט טוען המערער בעניין זה כי המתלוננת יכולה הייתה להימלט בעת העצירה במאפייה, בניגוד לטענתה כי לא יכלה להימלט. המערער טוען כי אין להסיק דבר מכך שעובדת המאפייה לא זיהתה את המתלוננת ב"תרגיל הזיהוי" שנערך בתחנת המשטרה ולא דייקה בהערכת גילה, שכן עובדת המאפייה נחקרה כחודש לאחר האירוע, אשר ארך דקות ספורות. המערער טוען כי העובדה שבתיאורה של המתלוננת כלל לא נזכר אירוע של עצירה במאפייה, משליכה על אמינות גרסתה. זאת, בפרט נוכח העובדה שכאשר הוזכרה העצירה במאפייה בעימות בין המערער למתלוננת במשטרה, המתלוננת ביקשה להפסיק את העימות. עוד בהקשר זה, המערער טוען כי התעקשותו לקבל את פלטי האיכון הסלולאריים וסרטי האבטחה של המאפייה צריכה לעמוד לטובתו. טענתו השנייה של המערער בעניין העצירה במאפייה היא כי היו מחדלי חקירה של אירוע זה, אשר פגעו בהגנתו. לטענתו היה על המשטרה לבדוק בסמוך לאירוע אם קיימות מצלמות אבטחה במקום, ולא כך נעשה. בנוסף, נטען כי תשאול עובדת המאפייה לקה בחסר והיה מיועד על מנת לחזק גרסתה של המתלוננת. 7. בגין כל האמור טוען המערער כי על בית המשפט זה לסטות מן ההלכה הקובעת כי בית המשפט לא יתערב בממצאי מהימנות ועובדה של הערכאה הדיונית, וכי יש לקבוע שהתביעה לא הוכיחה את אשמתו מעל לכל ספק סביר. לעניין העונש, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי ייחס משקל מוגזם להרשעותיו הקודמות, ולא נתן משקל מספק להערכת המסוכנות החיובית שהוצגה לגביו. לטענתו שגה בית המשפט שזקף לחובתו את התעקשותו לטעון כי הוא חף מפשע. כן טוען המערער כי העונש שהוטל עליו מופרז ביחס לרף הענישה המקובל בעבירות אותן ביצע. 8. יצוין, כי לצד הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. הבקשה התקבלה ביום 3.1.2012 (השופט ח' מלצר) ועונשו של המערער עוכב. תגובת המשיבה 9. המשיבה תומכת יתדותיה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המשיבה אין כל יסוד להתערבות בממצאיו של בית המשפט המחוזי, ובפרט לא בהכרעות מובהקות בעניין מהימנות, כבענייננו. הדברים נכונים אף יותר, לטענתה, בעבירות מין, בהן התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית חשובה במיוחד, ואין מקום להעריך מחדש את עדותה של המתלוננת. המשיבה טוענת כי המערער הורשע במיוחס לו נוכח אמון מוחלט שנתן בית המשפט בגרסתה של המתלוננת, אשר נתמכה בראיות חיצוניות; גרסה אותה העדיף בית המשפט על "תיאוריית עלילת השווא" של המערער. לגופם של דברים, לטענת המשיבה המתלוננת הייתה עקבית ואמינה בכל עדותה, שחזורה את האירוע היה כן וכואב, היא הדגימה והמחישה את מעשיו, ואף עמדה בחקירה נגדית באופן משכנע. המשיבה טוענת כי תגובותיה הקשות של המתלוננת לאירוע מספקות חיזוק לגרסתה ולאמינותה. המשיבה אף טוענת כי אין כל ביסוס לטענת המערער כי מדובר בעלילת שווא. המשיבה דוחה את טענותיו של המערער בדבר נעילת הדלת, וטוענת כי גרסת המערער בעניין זה איננה משפיעה על מהימנותה של המתלוננת. המשיבה דוחה אף את טענותיו של המערער בדבר העצירה במאפייה ובעניין מחדלי החקירה של האירוע. לטענת המשיבה לא הונחה תשתית ראייתית לקיומו של מחדל חקירה שיש בו כדי לזכות את המערער, ומדובר בטענה חדשה המועלית לראשונה במפורש בערעור ומכאן שדינה להידחות על הסף. אף לגוף הטענה, סבורה המשיבה כי אין בטענותיו של המערער בנושא זה ממש. המשיבה טוענת כי אמנם עובדת המאפייה העידה כי באה בחורה לאסוף צ'ק מהמאפייה, אולם בעדותה לא זכרה במפורש את יום האירוע, אלא רק כי ארע במועד כלשהו לפני חקירתה בחודש ינואר. עוד טוענת המשיבה כי לא ניתן ליישב את הסתירה בין עדותה של עובדת המאפייה, מעצבת אופנה במקצועה שזכרה בחורה "בשנות ה-20 לחייה", למראה של המתלוננת ולתיאורה. תרגיל הזיהוי שנערך במשטרה תומך, לטענת המשיבה, בעמדתה שלא מדובר באותה בחורה. עוד טוענת המשיבה כי די בפעולות החקירה שנקטה כדי לברר את טענתו של המערער, וכי הטענה שהמשטרה הייתה חייבת להמשיך ולבדוק אם היו מצלמות אבטחה במאפייה איננה עולה כדי "מחדל חקירה", ודאי לא כזה המצדיק את זיכויו של המערער. לטענת המשיבה, ההגנה לא חקרה את העד הרלבנטי – הקצין אשר ניהל את החקירה – בנושא מחדל החקירה לכאורה, ומכאן שהמערער מנוע מלהעלות טענות שכאלו בערעור. עוד טוענת המשיבה כי המערער עצמו לא ידע על קיומן של מצלמות אבטחה. כן טוענת המשיבה כי יציאתה של המתלוננת מהעימות איננה פוגעת במהימנותה של המתלוננת. היציאה הוסברה על ידי המתלוננת באופן סביר כקושי לשבת עם המערער בחדר כאשר הוא צועק עליה. לטענת המשיבה, המערער זנח טענתו שפלט השיחות שערך במכשיר הסלולארי במהלך הנסיעה מוכיח את גרסתו בדבר מסלול הנסיעה, וממילא אין להסיק מהתעקשותו לקבל פלט זה על מהימנות גרסתו בכללה. לעניין העונש, טוענת המשיבה כי הוא מאוזן וראוי בנסיבות העניין, ואין מקום להתערב בו. דיון והכרעה 10. כפי שקורה לא אחת בהליך משפטי שעניינו עבירות מין, ניצבות זו מול זו שתי גרסאות – גרסת המתלוננת וגרסת הנאשם – ועל בית המשפט להכריע ביניהן. בענייננו, בית המשפט המחוזי העדיף באופן ברור את גרסתה של המתלוננת, ודחה את גרסתו של המערער. לטענת המערער, עלינו להתערב בהעדפתו זו של בית המשפט המחוזי, ולקבוע כי גרסתה של המתלוננת איננה מהימנה, והדבר מצדיק את זיכויו של המערער מחמת קיומו של ספק סביר. הפגמים אותם מוצא המערער במהימנותה של המתלוננת, כפי שפורט לעיל, הם שניים: טענתה השגויה כי המערער נעל באופן אוטומטי את דלתות הרכב, והעובדה כי המתלוננת לא הזכירה בעדותה אירוע שהוא טוען לקיומו – עצירה במאפייה בעת הנסיעה. את טענותיו אלו של המערער יש לדחות. לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהערכת מהימנותם של עדים, אשר היא עניין מובהק הנתון להתרשמותה של הערכאה הדיונית. התערבות שכזו שמורה למקרים מיוחדים וחריגים, בהם ישנן "עובדות המראות בעליל שהשופט לא יכול היה להתרשם כפי שהתרשם" או קביעות בלתי סבירות בעליל של הערכאה הדיונית (ראו, מבין רבים: ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2006); ע"פ 347/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.11.2007)). אין אלו פני הדברים בענייננו. תגובותיה של המתלוננת בסמוך לאירוע היו קשות. הדבר אינו מתיישב עם טענת העלילה שהעלה המערער. מכל מקום, אף אם אניח כאמור כי גרסתו העובדתית של המערער בשני העניינים בהם מיקד טענותיו היא נכונה – אינני סבורה כי בכך יש כדי לפגוע במהימנות גרסתה של המתלוננת. בית המשפט המחוזי נתן את אמונו בגרסת המתלוננת על יסוד קשת רחבה של נימוקים. העיקריים שבהם, כפי שתואר לעיל, הם עקביות גרסתה של המתלוננת בפני הקרובים לה, בחקירתה ובעדותה; השפעתו המיידית והקשה של האירוע אותו תיארה המתלוננת על התנהגותה; הסימפטומים שאפיינו את המתלוננת לאחר האירוע, המוכרים כסימפטומים אופייניים לקורבנות אלימות מינית; ואי-סבירותם של ההסברים שהציג המערער בגרסתו, לכך שהמתלוננת תבדה את הסיפור מלבה. אכן, להלכה האמורה בדבר אי-התערבות בקביעותיה של הערכאה הדיונית בממצאי מהימנות, משקל מיוחד כאשר מדובר בעדותן של קורבנות עבירות מין, שכן "במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר לעיתים קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן – כל אלה מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 426-425 (2004)). אלא שגם בחינת שתי טענותיו של המערער נגד מהימנות גרסתה של המתלוננת לגופן, מלמדת כי אין בהן כדי לערער את מהימנות גרסה זו. כך, באשר לנעילת דלתות הרכב, מקובלת עלי עמדת המשיבה לפיה מדובר לכל היותר באי-דיוק שולי. אין חולק כי ברכבו של המערער אין מנגנון נעילה חשמלית מרכזית. ואולם, בעימות שנערך בין המתלוננת למערער, וכן בעדותה בבית המשפט, לא העידה המתלוננת כי מדובר במנגנון של נעילה מרכזית; עדותה הייתה כי שמעה צליל של נעילת רכב וראתה שדלתה נעולה. לטענותיו של המערער כלפיה בעימות, שמדובר ברכב ישן ללא מנגנון של נעילה מרכזית, השיבה המתלוננת "אני לא אמרתי שיש לך נעילה חשמלית, אני לא מבינה במכוניות" ו"לא שמתי לזה לב, לא אמרתי חשמלית". על גרסה זו חזרה גם בעדותה בבית המשפט. המערער, הן בעימות והן בעדותו בבית המשפט לא הכחיש את נעילת הרכב, אלא רק הבהיר שמדובר ברכב ישן ללא נעילה חשמלית. מסופקני אם בנסיבות אלו יש סתירה של ממש בין גרסאותיהם של המערער והמתלוננת בשאלת נעילת הרכב. ככל שיש שוני בין הגרסאות, אינני סבורה כי הוא פוגם במהימנות גרסתה של המתלוננת, שהיא מתקבלת על הדעת לעניין זה, ואף למעלה מכך. ודאי שאין בשוני המתואר בין הגרסאות כדי לעורר ספק בהתרחשותם של יתר פרטי האירוע, כמתואר לעיל. גם טענת המערער בדבר העצירה במאפייה איננה פוגמת במהימנות גרסתה של המתלוננת. אכן, בעניין זה ישנו שוני של ממש בין גרסאות המערער והמתלוננת. המתלוננת טענה כי עצירה כזו כלל לא התרחשה, וכי הנסיעה הייתה למעשה רצופה. היא העידה כי אם היו עוצרים בדרך, היא הייתה בורחת מהרכב. המערער, לעומת זאת, טען לכל אורך הדרך כי במהלך הנסיעה עצרו במאפייה לקחת צ'ק שהיה מיועד לו. עדותו אף קיבלה חיזוק מסוים מעדותה של עובדת המאפייה, לפיה אכן הגיעה בחורה לקחת צ'ק שהיה מיועד למערער, ביום האירוע או בסמוך לו. כאמור לעיל, העדה לא זכרה את היום המדויק בו מסרה את הצ'ק, והעריכה כי הבחורה שאספה אותו הייתה מבוגרת מן המתלוננת וגבוהה ממנה. בממצאים של בית המשפט המחוזי איני רואה יסוד להתערב. ואולם, גם אם אניח כי בניגוד לעדותה של המתלוננת, אכן עצרו היא והמערער במאפייה, והיא יצאה מן הרכב ושבה אליו – אין בכך, לדעתי, כדי לפגום במהימנות גרסתה בכללותה, וללמד שהמעשים שיוחסו למערער לא התרחשו. גם אם גרסת המערער הייתה מתקבלת במלואה בנקודה זו – קרי, שהעצירה במאפייה אכן התרחשה – אין פירושו של דבר שהמתלוננת איננה אמינה. זאת, בפרט לאור כלל הסימנים והחיזוקים למהינות גרסתה, כמתואר לעיל. אף אינני מקבלת את טענת המערער לפיה אם עשה את המיוחס לו, הרי שבעת העצירה במאפייה המתלוננת ודאי הייתה בורחת. יש לזכור כי האירוע אירע בשעות החשיכה; כי פער הגילאים בין המערער למתלוננת גדול; וכי כבר במהלך הנסיעה עצמה השפיעו מעשי המערער על המתלוננת באופן קשה, כפי שהעידה: "רציתי לברוח, אך לא הצלחתי לצעוק, לא הייתי מסוגלת לדבר, לא עיכלתי את מה שאני עוברת. אי אפשר לתפקד במצבים של כזה לחץ, מאוד קשה... במהלך הנסיעה צעקתי ובכיתי, צעקתי שיעזוב אותי". בנסיבות אלו, בהחלט ייתכן כי גם אם יצאה המתלוננת במצוות המערער לאסוף צ'ק מהמאפייה – לא אזרה אומץ לנצל את ההזדמנות כדי לברוח מהמערער. לכן גם איני מייחסת משקל לטענה – שלא נטענה בבית המשפט המחוזי, והעדים אף לא נחקרו עליה – בדבר קיומם לכאורה של מחדלי חקירה. כללם של דברים, אינני סבורה כי טענות המערער מקימות ספק סביר בדבר התרחשות האירועים המתוארים בכתב האישום, ואינני סבורה כי יש להתערב בהרשעה. 11. אשר לחומרת העונש: עיון בפסיקה שהגישו הצדדים לעיוננו מלמד כי אכן העונש שהוטל על המערער הינו ברף הענישה החמור. עם זאת, לא מצאתי כי עלינו להתערב באיזון שערך בית המשפט המחוזי בין שיקולי הענישה השונים. מעשיו של המערער חמורים. המערער ניצל את היכרותו המוקדמת עם המתלוננת, ואת האמון שנתנה בו. הוא פגע בגופה ובכבודה. המעשים הפיזיים אמנם נמצאים ברף לא גבוה של מעשי אלימות מינית, אך הם לוו בדיבורים קשים שביזו את המתלוננת והשפילו אותה. המערער לעג להרגליה ולהתנהגותה של המתלוננת, והציע לה, למעשה, תשלום עבור סיפוק תאוותו המינית. כל זאת, כאשר המתלוננת היא קטינה בת 15, והמערער מבוגר ממנה בלמעלה מ-20 שנה, וחזק ממנה. אך בשל תושייתה של המתלוננת לא נגמר האירוע בפגיעות מיניות קשות יותר. המערער לא לקח אחריות על מעשיו. מדוח המרכז להערכת מסוכנות עלה כי אף שהסיכון הנשקף מהמערער לביצוע עבירות מין הוא בינוני-נמוך – הרי שהוא ממשיך להסיע ברכבו נערות לביתן ממרכז הטניס גם היום. דומה כי אין הוא מפיק לקחים מן האירוע, וכי הוא עומד בהכחשתו להתרחשות האירוע. כפי זכותו, המשיך המערער לדבוק בהכחשתו המלאה גם בשלב גזר הדין – אולם בצדק ציין בית המשפט המחוזי כי במצבים כגון דא, אף שאין להחמיר עם המערער, לא ניתן להקל עימו. גם נסיבותיו האישיות של המערער – בהן התחשב בית המשפט כשיקול לקולא – קיבלו את משקלן המתאים בגזר הדין. 12. אשר על כן, הערעור נדחה – הן לעניין ההרשעה, והן לעניין העונש. המערער יתייצב לריצוי עונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 10.6.2012 עד השעה 10:00. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏כ"ח אייר התשע"ב (20.5.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11076330_C09.doc עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il