פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7632/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7632/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.09.2011 בתפ"ח 52466-02-11 שניתן על-ידי סגן הנשיאה ש' ברלינר והשופטים ר' סוקול ות' נתנאל-שרון תאריך הישיבה: י' באב התשע"ג (17.7.2013) בשם המערער: עו"ד מרון אבו-נסאר בשם המשיבה: עו"ד סיגל בלום בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. המערער הורשע, על-פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירה של ביצוע מעשה סדום (בצוותא עם אחרים) בקטינה שגילה פחות מ-16 שנים. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם, כי הצדדים יטענו באופן חופשי לעניין העונש. בגזר דינו מיום 12.9.2011 גזר בית המשפט המחוזי בחיפה על המערער עונשים של 9 שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה לתקופה של שנתיים והתנאי הוא שלא יעבור עבירות מין או עבירות אלימות מסוג פשע במשך 3 שנים מיום שחרורו ופיצוי המתלוננת בסכום של 30,000 ש"ח. הערעור שלפנינו מופנה כלפי חומרת העונש. רקע 2. כעולה מכתב האישום המתוקן, ביום 18.1.2009 נלקחה המתלוננת (ילידת שנת 1996), בניגוד לרצונה, ממקום מגוריה באחד ממקומות הישוב בגליל לאזור אחר בגליל. זהות שני הגברים שלקחו את המתלוננת אינה ידועה. לשני הגברים שהסיעו את המתלוננת חברו בהמשך עוד מספר גברים, ביניהם המערער ואדם נוסף בשם חוסם עווד (להלן: חוסם) ואלה ביצעו במתלוננת מעשי אינוס ומעשי סדום. כתב האישום מייחס למערער ביצוע מעשה סדום. 3. בטרם נגזר דינו של המערער הוגשו בעניינו דו"ח הערכת מסוכנות וכן תסקיר. בדו"ח הערכת המסוכנות נאמר, כי המערער נוטל אחריות פורמאלית בלבד למעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אינו מגלה תובנה לגורמים אשר הובילו אותו לביצוע העבירה, וכן אינו מביע אמפתיה כלפי המתלוננת. נאמר, כי גורמים אלה בשילוב עם גורמים נוספים, כגון עמדת המערער כי אינו מסוכן, מצביעים על כך שרמת הסיכון להישנות המעשים המיוחסים לו היא בינונית לטווח הארוך. מתסקיר שירות המבחן עולה התרשמות דומה. קצין המבחן התרשם, כי המערער אינו נוטל אחריות מלאה לפגיעה במתלוננת, ואף שהודה במעשים המיוחסים לו בכתב האישום, הוא ממשיך לתאר את שאירע "כחוויה מינית משותפת ביוזמת הקורבן". שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית בעניינו של המערער, זאת מאחר שהוא אינו מגלה תובנה לקיומה של בעיה מינית המצריכה טיפול, ולצד זאת גם אינו מגלה אמפתיה כלפי המתלוננת. בתסקיר הומלץ לנקוט כלפי המערער בענישה מרתיעה ומוחשית שתכלול גם מתן פיצוי הולם למתלוננת. גזר הדין 4. בית משפט קמא (כב' סגן הנשיאה ש' ברלינר והשופטים ר' סוקול ו-ת' שרון נתנאל) עמד על כך שגזירת דינו של המערער מחייבת איזון בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס האישי של המערער. נאמר, כי האינטרס הציבורי מחייב להחמיר בענישתם של עברייני מין, בפרט כאשר העבירות בוצעו כלפי קטינה ובחבורה. בית המשפט תאר את תחושת חוסר האונים, ההשפלה והפחד שוודאי אחזו במתלוננת הצעירה עת חבורה של גברים מבוגרים ביצעו בה את זממם. עוד נאמר, כי יש לשקול לחומרה את העובדה שהנאשם לא הביע חרטה, לא הפנים את חומרת מעשיו וכן את התרשמות מעריך המסוכנות כי מן המערער נשקף סיכון בינוני וכן את המלצת שירות המבחן להשתת ענישה מרתיעה. בית המשפט התייחס לטענת המשיבה, כי יש להשית על המערער עונש דומה לזה שהוטל על חוסם - 14 שנות מאסר בפועל (ערעורו של חוסם הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין בעניינו נדחו בבית משפט זה - ע"פ 8056/10 עווד נ' מדינת ישראל (19.11.2012)). נקבע, כי הנסיבות בעניינם של השניים הן שונות באופן המצדיק שעל המערער יושת עונש קל מזה שהושת על חוסם: נאמר, כי יש להביא בחשבון את העובדה שבעוד המערער הורשע בביצוע מעשה סדום אחד חוסם הורשע בביצוע מספר עבירות; למערער, בניגוד לחוסם, אין עבר פלילי; המערער הודה במיוחס לו ובכך נחסך מן המתלוננת הצורך להעיד וכי יש בהודאתו "משום פתיחת צוהר למסלול של טיפול ושיקום". לאחר כל זאת, הושתו על המערער 9 שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה לתקופה של שנתיים ותשלום פיצוי למתלוננת בסך של 30,000 ש"ח. 5. לקראת הדיון בערעור הוגש תסקיר מבחן משלים בעניינו של המערער. בתסקיר נאמר, כי המערער אמנם השתלב בקבוצה פסיכו-חינוכית לעברייני מין, אך מנחי הקבוצה התרשמו כי המערער התקשה להפנים את תכניה, וכי ניכר שהוא מתקשה לגלות אמפתיה כלפי המתלוננת. עוד נאמר, כי אם בעתיד המערער יביע רצון להשתלב בטיפול ייעודי בתחום עבירות המין, תבחן התאמתו לטיפול כאמור. תמצית טענות הצדדים 6. לטענת המערער שגה בית משפט קמא משלא הטיל עליו עונש מאסר הנמוך משמעותית מזה שהושת על חוסם, וכי בנסיבות העניין לא היה מקום להטיל עליו עונש כה חמור. בין היתר נטען, כי בטחונו העצמי הנמוך של המערער (שקשור, בין היתר, לבעיה רפואית מסוימת ממנה סובל המערער והמעיבה על יחסיו עם רעייתו) כמו גם חוסר שליטתו בשפה, הקשו עליו לבטא בפני קצין המבחן את תחושת החרטה על מעשיו. עוד נאמר, כי המערער הביע בפני ועדת המיון של שירות בתי הסוהר את רצונו להשתלב בטיפול לעברייני מין. לטענת המערער, כלל לא היה מקום להשוות בינו לבין חוסם, אשר ביצע במתלוננת מספר עבירות העולות בחומרתן על מעשהו הבודד. כן חוזר המערער על כך שבניגוד לחוסם הוא בחר להודות במיוחס לו בהזדמנות הראשונה ואף הביע חרטה. עוד נטען, כי בהערכת המסוכנות בעניינו של המערער הוערך שרמת הסיכון הנשקפת הימנו היא בינונית בעוד שבעניינו של חוסם הוערך כי רמת הסיכון היא גבוהה. בדיון בפנינו טען בא כוחו של המערער, עו"ד אבו נאסר, כי מן התסקיר המשלים עולה כי המערער מפנים את אחריותו לעבירות שביצע, השתלב בטיפול ראשוני והביע רצון להשתלב בקבוצה טיפולית מתקדמת. עו"ד אבו נאסר חזר על כך שנסיבותיו של המערער שונות בתכלית מאלה שחלות בעניינו של חוסם. 6. באת כוח המשיבה, עו"ד בלום, טענה כי עונשו של המערער אינו חריג בחומרתו בנסיבות העניין, ואף אינו ממוקם ברף העליון בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, קרי, ביצוע עבירות מין באופן קבוצתי בקטינה כבת 12.5. עו"ד בלום טענה, כי אין בסיס לטענות, שלפיהן המערער הפנים את אחריותו וגילה אמפתיה למתלוננת, שכן מן התסקיר המשלים עולה כי המערער לא הפנים את תכני הקבוצה הטיפולית וכן לא נאמר בו שהמערער הביע רצון להשתלב בטיפול לעברייני מין אלא כל שנאמר הוא שככל שיובע רצון כאמור - תבחן מידת התאמתו של המערער לטיפול. דיון והכרעה 7. לאחר העיון ושמיעת טענות הצדדים סבורני כי דין הערעור להידחות. ראשית אדרש לטענות המערער לפיהן כלל לא היה מקום להשוות בינו לבין חוסם. בפסיקה נקבע, כי מכוח עקרון אחידות הענישה, במצבים דומים, מבחינת אופי העבירות והנסיבות האישיות של הנאשמים, ראוי להחיל, ככל שניתן, שיקולי ענישה דומים. הוסבר, כי "משמעות הכלל היא שמקום בו מורשעים שניים בביצוע עבירה בצוותא-חדא, אחריותם המשותפת תבוא בעיקרון לידי ביטוי בעונש דומה שיוטל עליהם" (ע"פ 9937/01 חורב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6), 738, 752 (2004)). עם זאת, עקרון אחידות הענישה: "אינו חזות הכול ויכול שייסוג מפני עקרונות וערכים אחרים" (ע"פ 6672/03 קמינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 441, 447 (2003)). בפרט כך כאשר נסיבותיו של שותף אחד מיוחדות לקולה או לחומרה משל שותפו, שאז עשויות נסיבות אלו להשפיע על העונש שיושת עליו ולאבחנו משותפו (ע"פ 2287/09 והבה נ' מדינת ישראל (25.1.2010))". בענייננו, חוסם והמערער הורשעו בעבירות שבוצעו בצוותא ולכן היה מקום, לצורך גזירת עונשו של המערער, להתחשב גם בעונש שהושת על חוסם. עם זאת, בית משפט קמא לא קיבל את טענת המדינה כי יש לגזור גזירה שווה בין חוסם לבין המערער ועמד, כנדרש, על הבדלי הנסיבות המשמעותיים ביניהם: בעוד שהמערער הורשע בביצוע עבירה אחת, חוסם הורשע בביצוע מספר עבירות; לחוסם עבר פלילי מכביד בניגוד למערער הנעדר עבר פלילי, ולבסוף - בעוד שחוסם ניהל הליך הוכחות, המערער הודה במיוחס לו ובכך נחסך מן המתלוננת הצורך להעיד, על כל הקשיים הכרוכים בכך. בית משפט קמא מצא כי הבדלי נסיבות אלה מצדיקים הקלה משמעותית בעונשו של המערער לעומת עונשו של חוסם, ולכן השית עליו 9 שנות מאסר לעומת 14 שנות המאסר שנגזרו על חוסם. סבורני, כי הפער בין העונש שהושת על המערער לבין העונש שהושת על חוסם, מבטא היטב את הבדלי הנסיבות ביניהם. 8. זאת ועוד, בהתחשב במכלול הנסיבות ובעיקר נסיבות ביצוע העבירה, אי הבעת חרטה או נטילת אחריות מצדו של המערער והיעדרו, לעת עתה, של אפיק טיפולי, אינני סבור שעונשו חמור באופן המצדיק את התערבותנו. נראה, כי יש מקום לחזור על דבריו של השופט י' עמית בפסק הדין שניתן בערעורו של חוסם: "סיפור המעשה שבפנינו מעורר חלחלה ושאט נפש - אינוס בצוותא בנסיבות מחמירות ביותר של קטינה שטרם הגיעה לגיל 13, אשר הועברה כחפץ מיד ליד בין מספר מעורבים שעשו בה כרצונם" (ע"פ 8056/10 הנזכר, פסקה 79). זאת ועוד, אין לקבל את ניסיונו של המערער "לבודד" את מעשה העבירה בגינו הורשע ממכלול נסיבות ביצוע העבירה, קרי, היותו חלק מקבוצת גברים שביצעו בזה אחר זה עבירות מין שונות בנערה שטרם מלאו לה 13. בנסיבות קשות אלה, בצירוף עבירת המין הקשה והחמורה שביצע המערער במתלוננת, עונשו על המערער אינו חורג מרף הענישה הנוהג ואין מקום להקל עימו. 9. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, ‏כ"א באב התשע"ג (‏28.7.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11076320_L02.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il