ישראל אמסטר נ. קרן קיימת לישראל

פסק-דין בתיק ע"א 7631/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7631/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט נ' סולברג המערערים: 1. ישראל אמסטר 2. רות אמסטר נ ג ד המשיבים: 1. קרן קיימת לישראל 2. מנהל מקרקעי ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 4.07.2012 בת"א 6601-05-09 שניתן על ידי כבוד השופט א' מקובר תאריך הישיבה: ד' באדר תשע"ה (23.2.15) בשם המערערים: עו"ד רות אמסטר בשם המשיבים: עו"ד אפי יגל פסק-דין השופט י' דנציגר: פרשנות צוואה – זוהי הסוגיה המרכזית שמתעוררת בערעור שלפנינו, המכוּון כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' מקובר) בת"א 6601-05-09. במסגרת פסק הדין דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המערערים למתן סעד הצהרתי, לפיו הם זכאים להירשם כבעלים של מחצית הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 6413 חלקה 24 במגדיאל המצויה כיום בתחומי העיר הוד השרון (להלן: המקרקעין). בנוסף נדחו בפסק הדין גם שתי טענות חלופיות של המערערים – כי הם זכאים לנהוג במקרקעין מנהג בעלים, ולחלופין כי תנאי חוזה החכירה המקורי שנערך ביום 10.7.1932 בין הקרן הקיימת לישראל (המשיבה 1) לבין סבם של המערערים עומדים בעינם. תמצית הרקע העובדתי 1. המערערים, ישראל ורות אמסטר, הינם אח ואחות הרשומים בלשכת רישום המקרקעין בפתח תקווה כבעלי זכות החכירה של מחצית המקרקעין (להלן: המערערים). המשיבה 1, הקרן הקיימת לישראל (להלן: קק"ל), רשומה כבעלת המקרקעין. המשיב 2, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל), מנהל את אדמות קק"ל, לרבות המקרקעין שבמחלוקת דנן. 2. המקרקעין נרכשו על ידי קק"ל מכספי עיזבון המנוח לואיס רוזנבלום ז"ל (להלן: המנוח), שהיה תעשיין יהודי תושב ברייטון שבאנגליה ונפטר בשנת 1919. בצוואה שערך המנוח ביום 7.11.1918 הוריש המנוח חלק עיקרי מעיזבונו לבני משפחתו, ובנוסף הוריש סך של 5,000 פאונד לקק"ל (להלן: הצוואה הראשונה). כשנה לאחר מכן ערך המנוח נספח לצוואה (להלן: הנספח או הצוואה השנייה), במסגרתו ביצע שינויים מסוימים בצוואה הראשונה. במסגרת הנספח לצוואה ביטל המנוח את הפסקה הראשונה שבצוואה הראשונה, שבה נכתב שהוא מוריש לקק"ל סך של 5,000 פאונד, ותחת זאת נכתב כי נוכח רצונו שבני משפחתו יקימו את ביתם בפלשתינה ויעבדו את האדמה, הוא מוריש לקק"ל את כל יתרת עיזבונו, שתיוותר לאחר חלוקת העיזבון למשפחתו הקרובה, לצורך רכישת קרקעות בארץ ישראל ומתן אפשרות לאלה מבני משפחתו שהם צאצאיו הישירים של אביו ושיהיו מעוניינים לשבת בפלשתינה – להתיישב בה, וכל זאת בכפוף לתקנות ולתנאים שיהיו הכרחיים לטובת כלל הציבור. 3. המנוח נפטר ביום 13.10.1919, וצוואתו השנייה אושרה ביום 20.4.1920. ביום 26.8.1924 נחתם הסכם בין קק"ל לבין מנהל עיזבונו של המנוח, מר ישראל רוזנבלום ז"ל (להלן: ההסכם). אין חולק כי הסכם זה נערך על מנת להוציא לפועל את החלק בצוואתו של המנוח שעוסק בהעברת יתרת עיזבונו של המנוח לקק"ל. ההסכם כלל התחייבויות הדדיות של שני הצדדים, ובמסגרתן נקבע כי תוקם וועדה -מנהלת שתפקידה יהיה לבקר ולהכווין את אופן מימוש יתרת העיזבון. וועדה זו עסקה, בין היתר, ברכישת קרקעות בכספים שהוריש המנוח לקק"ל עבור בני משפחתו של המנוח שעמדו בתנאים הנדרשים בצוואתו. ראוי לציין כי במסגרת ההסכם התחייבה קק"ל לנהל את כספי העיזבון בקרן כספית נפרדת. 4. סבם של המערערים, ישראל אאורבך ז"ל (להלן: הסב), היה אחיינו של המנוח. הסב עלה לארץ ישראל ובשנת 1928 התיישב עם משפחתו במקרקעין. תחילה החתימה קק"ל את הסב על חוזה זמני למשך שלוש שנים, ועם סיומו נערך בין הצדדים ביום 10.7.1932 חוזה חכירה למשך 49 שנים (להלן: חוזה החכירה המקורי), שבמסגרתו נוסף למקרקעין שטח נוסף של 5,975 מ"ר שהיוו יחד חלק מחלקה 35 בגוש 6412 (להלן: השטח הנוסף). בנוסף לסב עלו לארץ ישראל באותה תקופה בני משפחה נוספים שהתיישבו גם הם בקרקעות שנרכשו בכספים מעיזבונו של המנוח, וגם הם הוחתמו על חוזי חכירה עם קק"ל. 5. ביום 11.4.1948 נחתם שטר תיקון חוזה חכירה חקלאי בין קק"ל ליורשיו של הסב – אימם ודודם של המערערים, גב' בינה אאורבך-אמסטר ז"ל ומר דוד אאורבך ז"ל – במסגרתו הועברו להם זכויות החכירה במקרקעין (להלן: שטר התיקון). מחצית הזכויות במקרקעין נרשמו על שם אימם של המערערים והמחצית השנייה על שם דודם של המערערים. במסגרת שטר זה בוטלה בהסכמה זכות החכירה בשטח הנוסף. 6. ביום 10.4.1991, לאחר מותה של אם המערערים, נרשמו המערערים כבעלי זכות החכירה במחצית הזכויות במקרקעין במקום אימם. בשלהי שנת 1995 הוגשה בקשה לפירוק השיתוף במקרקעין בבית משפט השלום בתל-אביב (ת"א 80141/95) על ידי מנהל העיזבון של דודם של המערערים. ביום 22.4.2007 הורה בית המשפט על פירוק השיתוף במקרקעין בדרך של חלוקה בעין ותשלומי איזון בין עיזבון הדוד המנוח לבין המערערים. 7. המערערים הגישו את התובענה נשוא הערעור דנן לבית המשפט המחוזי בחודש מאי 2009. לטענת המערערים, התובענה הוגשה בעקבות דרישת המינהל לתשלומים כתנאי להסכמתו לחלוקת המקרקעין בעין, דרישה שהמערערים סברו שאין לה בסיס או הצדקה. המערערים טענו בתובענה כי בניגוד לרישום הזכויות במקרקעין כיום, לפיו המערערים הינם החוכרים של מחצית מהזכויות במקרקעין, הרי שהמערערים זכאים להירשם כבעלים של מחצית הזכויות במקרקעין. לחלופין טענו המערערים כי יש להצהיר שהם זכאים לנהוג במקרקעין מנהג בעלים, ולחלופי חלופין כי יוצהר שחוזה החכירה המקורי תקף על כל תנאיו וסעיפיו. 8. סלע המחלוקת בין הצדדים בתובענה נגע לשאלת כוונתו של המנוח בצוואתו השנייה (שתיקרא להלן לשם הנוחות: הצוואה) – האם כוונתו הייתה כי קק"ל תשמש כנאמנה בלבד לצורך רכישת קרקעות עבור בני משפחתו על מנת שהם יהיו בעלי זכויות הבעלות בקרקעות שיירכשו, כפי שטענו המערערים, או שמא כוונתו הייתה כי קק"ל תהיה בעלת הקרקעות, כפי שטענו המשיבים. מחלוקת נוספת בין הצדדים בתובענה נגעה לשאלת פרשנותו של ההסכם שנערך בשנת 1924 בין מנהל עיזבונו של המנוח לבין קק"ל, וליתר דיוק בשאלת מעמדה של קק"ל על פי הסכם זה – האם התחייבה קק"ל, כטענת המערערים, לשמש כנאמנה של בני משפחת המנוח ברכישת הקרקעות מכספי העיזבון או לא. תמצית פסק דינו של בית המשפט המחוזי 9. בית המשפט המחוזי (השופט א' מקובר) סקר את טענות הצדדים בנוגע לפרשנות הצוואה ולפרשנות ההסכם: המערערים טענו כי המנוח התכוון בצוואתו שקק"ל תרכוש בכספים קרקעות עבור בני משפחתו, כך שבני המשפחה יירשמו כבעלים של הקרקעות. נטען כי קק"ל קיבלה את הכספים על מנת שתעשה בהם שימוש כנאמנה עבור בני המשפחה, כפי שניתן ללמוד מההסכם. נטען כי מסקנה זו נלמדת הן מלשון הצוואה והן מהנסיבות שסבבו את עריכתה, לרבות ההסכם שנערך בין מנהל העיזבון לבין קק"ל, ומכתבים ומסמכים של קק"ל שבהם הודתה, על פי הנטען, בקיומה של נאמנות לטובת בני המשפחה. נטען כי ההסכם הינו למעשה שטר נאמנות שנועד להוציא לפועל את תפקידה של קק"ל כנאמנה בכספי יתרת העיזבון. המשיבים טענו כי לשון הצוואה ולשון הנספח ברורה וחד משמעית, וכי עולה ממנה כי המנוח התכוון להוריש את יתרת כספי העיזבון לקק"ל, כאשר על קק"ל להשתמש בכספים הללו למטרה אחת – רכישת קרקעות בארץ ישראל. נטען כי המנוח ביקש שבני משפחתו ייהנו מעיזבונו באופן שקק"ל תאפשר להם להתיישב בקרקעות הללו, וזאת בלבד. נטען כי כוונת המנוח הייתה שבני משפחתו מדרגת קרבה מסוימת יעלו ארצה, יתיישבו בה ויעבדו את האדמה, ועל מנת להקל עליהם ביקש שקק"ל תאפשר להם להתיישב באותן אדמות שתירכשנה מכספו, ככל שקרוביו יהיו מעוניינים בכך. נטען כי בנספח לצוואה ציין המנוח במפורש כי התיישבות בני משפחתו בארץ ישראל תהיה בכפוף לתקנות ולתנאים שיהיו נחוצים למען טובת כלל הציבור, ומכך ניתן ללמוד, על פי הנטען, כי קק"ל היא בעלת הסמכות להחליט מהם אותם צרכי טובת הכלל. נטען כי ההסכם אינו הסכם נאמנות, וכי קק"ל לא מונתה במסגרתו כנאמנה. בנוסף נטען כי ניתן ללמוד על כוונתו של המנוח בצוואתו מפועלו במהלך חייו בפעילות ציונית אינטנסיבית, וכי המנוח היה מעורה באופי פעילותה של קק"ל ולכן בחר לייעד את יתרת עיזבונו לגוף זה. לבסוף נטען כי קק"ל קיימה את רצונו של המנוח בכך שרכשה בכספיו קרקעות בארץ ישראל ואפשרה לבני משפחתו להתיישב בהן והעניקה להם זכויות חכירה לתקופה של 49 שנים עם אפשרות הארכה, ואף הקלה עליהם באמצעות הקצאת תקציבים, מתן הלוואות, ליווי בהקמת משקים וחינוך חקלאי למתיישבים. 10. בית המשפט ציין כי שני הצדדים התייחסו בכתבי טענותיהם גם למהות פועלה של קק"ל בכלל, ובשנים הרלוונטיות לתובענה בפרט, וכי המשיבים אף הגישו לעניין זה חוות דעת של פרופ' יוסי כץ (להלן: פרופ' כץ). 11. למען שלמות התמונה יצוין כי המשיבים טענו במסגרת ההליך גם מספר טענות סף – היעדר עילה, שיהוי והתיישנות – אך טענות אלה לא הועלו שוב בסיכומיהם. 12. בית המשפט המחוזי קבע כי הסוגיה העיקרית שדורשת הכרעה במקרה דנן הינה פרשנות הצוואה, וזאת לשם הכרעה בשאלה האם התכוון המנוח שקק"ל תשמש כנאמנה בלבד של יתרת כספי עיזבונו על מנת לרכוש בכספים אלו קרקעות לבני משפחתו, או שמא התכוון שקק"ל תרכוש את הקרקעות עבורה והיא זו שתהיה הבעלים בהן, בכפוף למתן אפשרות לבני משפחתו להתיישב בהן. 13. בפתח הדברים קבע בית המשפט המחוזי כי הוא אינו מקבל את טענת המערערים להיפוך נטל ההוכחה במקרה דנן. נקבע כי המשיבים לא פעלו ברשלנות, ובוודאי לא בזדון, במאמציהם לאתר מסמכים רלוונטיים למקרקעין שנערכו בתחילת המאה הקודמת. נקבע כי המערערים הם התובעים שמבקשים להוציא מהמשיבים, ומשכך נטל ההוכחה – על נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות – מוטל עליהם. 14. לגופו של עניין, נקבע כי פרשנות הצוואה תיעשה בהתאם להוראת סעיף 54(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), דהיינו "לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". בית המשפט ציטט בנקודה זו מפסק הדין בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817 (1999) (להלן: עניין טלמצ'יו). לאחר שציטט את החלק הרלוונטי מתוך צוואת המנוח במקרה דנן, עבר בית המשפט לדון באומד דעת המנוח בהתאם ללשון הצוואה ולנסיבות החיצוניות. 15. לשון הצוואה. בית המשפט קבע כי מלשון הצוואה עולה כי המנוח לא כתב שירכשו קרקעות לבני משפחתו וכי הוא גם לא התייחס לקק"ל כנאמנה לצורך רכישה כזו. נקבע כי המנוח כתב שהוא נותן (give) את יתרת העיזבון לקק"ל, למטרת רכישת קרקעות ועל מנת לאפשר (enabling) לבני משפחתו מקרבה משפחתית מסוימת אותה פירט, שירצו לעלות לארץ, להתיישב בקרקעות הללו, והכל בכפוף לתנאים ולתקנות הנדרשים לטובת הכלל. לפיכך נקבע כי "פרשנות המילים העיקריות בצוואה, כפשוטה וכפי האמור בה, מתיישבת הרבה יותר עם הפרשנות שהנתבעים טוענים לה מאשר עם הפרשנות שמבקשים התובעים לייחס לה, הן לאור לשון הנתינה וההענקה לקק"ל שנקט המנוח, הן אי הגדרת קק"ל כנאמנה, והן הלשון שנקט בה המנוח לפיה קק"ל "תאפשר" לאותם בני משפחה שיעלו לארץ להתיישב בקרקעות שתקנה". נקבע כי קשה להעלות על הדעת מדוע נקט המנוח בלשון "לאפשר" (לבני המשפחה להתיישב בקרקעות) אם כוונתו הייתה, כטענת המערערים, שקק"ל תמסור את הקרקעות לבעלותם של בני המשפחה. נקבע כי לא הייתה כל מניעה מלכתוב את הדברים בצורה הפשוטה ביותר, אם כוונת המנוח הייתה שקק"ל תרכוש קרקעות עבור בני משפחתו ותעבירן על שמם. נקבע כי לא כך כתב המנוח את הדברים, וכי המנוח היה אדם משכיל ופעיל בפעילות ציונית רבה, "ואם לא כך כתב, הרי שלא זה היה רצונו". בית המשפט קבע כי מעבר ללשון שבה נכתבו הדברים יש להידרש גם להקשר הטקסטואלי ולנסיבות החיצוניות כדי ללמוד על אומד דעתו של המנוח ועל הפרשנות הראויה לצוואתו. 16. ההקשר הטקסטואלי. נקבע כי ניתן ללמוד על אומד דעתו של המצווה מתוך "המרקם הכללי של הוראות הצוואה", וכי קריאה כזו של "המכלול הטקסטואלי" מלמדת שבעוד שבחלק בצוואה שעסק ביתרת כספי העיזבון שישמשו לרכישת קרקעות בארץ ישראל דיבר המנוח רק על הקירבה המשפחתית של בני המשפחה שירצו להתיישב, כשנראה שהמנוח לא ידע במועד עריכת הצוואה מי מבין בני משפחתו יבחר לעלות לארץ, הרי שבחלקי הצוואה האחרים התייחס המנוח במפורש לבני משפחה שלהם ביקש להוריש את רכושו (הוראות בדבר הורשת כספים לאשתו, לאחיו ולאחיותיו). נקבע כי עובדה זו, לצד העובדה כי העברת הכספים לקק"ל לא הותנתה בכך שבני משפחתו של המנוח יעלו לארץ, דהיינו הכסף ניתן לקק"ל גם אם איש מבני המשפחה לא היה בוחר לעלות לארץ, מחזקת את טענת המשיבים כי המנוח לא ראה בקק"ל רק כנאמנה בלבד שצריכה לרכוש קרקעות לאנשים עלומים בזהותם ובמספרם אלא כמי שתרכוש קרקעות ותאפשר לבני משפחתו שירצו בכך להתיישב בהן, אם וככל שיהיו כאלה. 17. הנסיבות החיצוניות. בית המשפט קבע כי בנוסף ללשון הצוואה ולהקשר הטקסטואלי (אותו כינה "הנסיבות הפנימיות"), ניתן ללמוד גם מהנסיבות החיצוניות למסמך לצורך מתן הפרשנות הנכונה לאמור בצוואה. בית המשפט ציין כי הנסיבות החיצוניות שמהן ניתן ללמוד על אומד דעתו של המנוח עשויות להיות "עובר לעריכת הצוואה, בעת עריכת הצוואה ואף לאחר עריכת הצוואה, עד מותו של המצווה". נקבע כי נסיבה חיצונית מרכזית בענייננו הינה עיסוקו הרב של המנוח בפעילות ציונית במהלך חייו, שכללה בין היתר: גיוס תרומות מתורמים באנגליה, תרומה לטובת האוניברסיטה העברית, שימוש כנציג קהילתו באחד הקונגרסים הציוניים הראשונים, נטילת חלק בוועידה השנתית שנערכה על ידי קק"ל בבריטניה בחודש אוגוסט 1918, ועוד. נקבע כי יש בעובדה זו כדי לתמוך בפרשנות המשיבים כי המנוח רצה מטעמים ציוניים להוריש כספו לקק"ל, אותה הכיר והעריך כ"גואלת קרקעות". נקבע כי נסיבה חיצונית נוספת היא תפקידה ההיסטורי של קק"ל בכל הנוגע לרכישת קרקעות באותה תקופה. בית המשפט נסמך בנקודה זו על חוות דעתו של פרופ' כץ מטעם המשיבים, מומחה לחקר תולדות הקרן הקיימת לישראל ומפעליה, שכתב ספרים ומאמרים בתחום. בית המשפט הביא בנקודה זו מעיקרי חוות דעתו של פרופ' כץ, שבה נאמר כי "קק"ל לא עסקה ברכישת קרקעות עבור גורמים שמחוץ לקק"ל, ומעולם לא עסקה ברכישת קרקעות לשם אחזקתן בנאמנות במשך תקופה מסוימת וכדי להעבירן בשלב מסוים לאחרים. פעולות מסוג זה אסורות היו על הקק"ל מתוקף תקנותיה כמעט מיום היווסדה בראשית המאה ה-20". בית המשפט ציין כי פרופ' כץ עמד על הטעמים השונים שבגינם מנועה לדעתו קק"ל מלהעביר את הבעלות בקרקעות לאחרים, וביניהם תפיסתה האידיאולוגית – המבוססת על שיקולים דתיים, יהודיים, חברתיים וכלכליים – לפיה הקרקע בארץ תהיה בבעלות המדינה שעתידה לקום. בית המשפט קבע כי חוות דעתו של פרופ' כץ חשובה בהקשר זה להבנת התנהלות קק"ל מול גורמים חיצוניים, וצוין כי המערערים לא הגישו חוות דעת נגדית על מנת לסתור את חוות דעתו של פרופ' כץ. בהקשר זה יצוין כי בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערים בדבר ניגוד עניינים שבו מצוי לכאורה פרופ' כץ, בשל העובדה שהודה באחד מספריו לנציג קק"ל על מימון הפקת הספר. נקבע כי לא מדובר בעילה מספקת לביסוס טענה בדבר ניגוד עניינים. 18. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות אלה בחינת תוכן הצוואה על רקע פועלה של קק"ל בתקופה הרלוונטית מקשה מאד על קבלת טענת המערערים כי קק"ל שימשה רק כנאמנה לרכישת קרקעות עבור בני משפחתו של המנוח. צוין כי המערערים טענו אמנם שגם אם בדרך כלל לא פעלה קק"ל כנאמנה הרי שבמקרה דנן מדובר במקרה חריג שבו פעלה ככזו, אך הם לא הצליחו להרים את הנטל להוכחת טענה זו. נקבע כי לנוכח פעילותו הרבה של המנוח בתחום הציוני, שאינה נתונה במחלוקת, היה המנוח מודע לאופי פעילותה של קק"ל ולכן נתן לה את הכספים לשם רכישת הקרקעות בידיעה שאלה תישארנה בבעלותה. עוד נקבע כי אילו ביקש המנוח שקק"ל תפעל בניגוד לאופי פועלה ובניגוד לתקנותיה, יש להניח שהיה מנסח את רצונו זה באופן מפורש ולא בדרך שבה בחר לכתוב את צוואתו. 19. הראיות הנוספות. בשלב זה עבר בית המשפט המחוזי לבחון האם יש בראיות הנוספות שהציגו המערערים כדי לתמוך בטענתם כי קק"ל הכירה בכך שלבני המשפחה יש זכויות בעלות במקרקעין. בית המשפט ציין כי מדובר בראיות מאוחרות לפטירתו של המנוח, ולכן יש לבחון בזהירות עד כמה הן יכולות ללמד על אומד דעתו של המנוח בעת כתיבת צוואתו. בית המשפט ציין כי הראיות הנוספות המדוברות הן ההסכם שנכרת בין מנהל עיזבונו של המנוח לבין נציגי קק"ל ומסמכים נוספים בהם קק"ל התייחסה, בין היתר, לזכויות יורשי המנוח. נקבע כי הראייה המרכזית שעליה נסמכים המערערים הינה ההסכם שנערך בין מנהל העיזבון לקק"ל לצורך הוצאתה לפועל של הצוואה, שהוכתר בכותרת "The Indenture" ושבמסגרתו סוכם על הקמתה של קרן כספית נפרדת לטיפול בעיזבונו של המנוח. בית המשפט קבע כי נקודת המוצא לדיון הינה שככל שלמערערים יש זכות בעלות במקרקעין, כטענתם, הרי שמקורה צריך להיות בצוואת המנוח ולא בהסכם מאוחר שנכרת בין מנהל העיזבון לקק"ל. למרות זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך, התייחס בית המשפט המחוזי לתוכן ההסכם. נקבע כי ההסכם מאזכר את הצוואה ופסק דין משנת 1924, שבו נקבע כי קק"ל היא המוטב הזכאי ליתרת הירושה, בכפוף להתחייבותה לרכוש קרקעות בארץ ישראל ולאפשר לבני המשפחה להתיישב בארץ. נקבע כי בהסכם נאמר שכל קרקע שלא תוקצה לשימוש של מי מצאצאיו הישירים של המנוח, תהיה קק"ל רשאית להשתמש בה למטרותיה הכלליות, וכי בשום מקום בהסכם לא נאמר – לא במפורש ולא במשתמע – שהבעלות בקרקעות תעבור לאותם בני משפחה שיעלו לארץ ושיהיו זכאים להתיישב בקרקעות שתירכשנה מכספי העיזבון. אשר לעובדה כי בהסכם נקבע שתוקם קרן נפרדת, קבע בית המשפט כי הקמתה של קרן נפרדת לא מעידה על כוונה להעביר את הקרקעות שתירכשנה לבעלות בני משפחת המנוח, כטענת המערערים, וכי הקביעה בהסכם שניהול הקרקעות ייעשה בידי קק"ל גם היא אינה ראייה לזכות הבעלות של המערערים בקרקע. בית המשפט שב והדגיש כי ההסכם אינו עומד על רגליו שלו, לעניין זכות הבעלות, ומשנקבע כי זכות זו לא הוכחה מכוח הצוואה הרי שלא ניתן ללמוד עליה מההסכם המאוחר לה. 20. בית המשפט דחה גם את טענת המערערים כי קק"ל בעצמה הודתה בקיומה של נאמנות בקשר עם רכישת הקרקעות. נקבע כי אין במסמכים שאליהם הפנו המערערים בהקשר זה – שבחלקם עשתה קק"ל שימוש במונח "נאמנות" – כדי לבסס את טענתם בדבר מעמדה של קק"ל כ"נאמנה" במשמעותו המשפטית של מונח זה כיום. נקבע כי השימוש שנעשה במונח זה במסמכים אלו, שנערכו בתחילת המאה ה-20 אינו זהה למשמעות שניתנת למונח זה כיום, וכי ממילא נושא הבעלות בקרקעות כלל לא עלה במסמכים הללו. עוד נקבע כי דווקא מסמך אחד שאליו הפנו המערערים – מכתב ששלח נציג קק"ל ביום 30.4.1948 למחלקה להתיישבות חקלאית של ההנהלה הציונית בארץ ישראל, שבו נאמר כי בני משפחת רוזנבלום יוכלו להתיישב על הקרקע, אך הקרקע הינה קניינה של קק"ל – מחזק את טענת המשיבים כי קק"ל לא שימשה כנאמנה על הקרקעות, אלא להיפך שהיא בעלת הקרקעות. עוד נקבע כי עיקר המסמכים שאותם צירפו הצדדים עוסקים בסוגיות כספיות שעלו בין קק"ל לבין בני המשפחה בנוגע לקרן הכספית שהוקמה, וכי השימוש במונח "נאמנות" באותם מסמכים נעשה לצורך הדיון באותן מחלוקות, כשסוגיית הבעלות בקרקעות כלל לא עלתה בהם. 21. לנוכח האמור לעיל קבע בית המשפט כי המערערים לא הצליחו להוכיח את טענתם כי כוונת המנוח בצוואתו הייתה שקק"ל תרכוש קרקעות עבור בני משפחתו ולמנות את קק"ל כנאמנה לשם כך. נקבע כי כוונה זו אינה עולה מלשון הצוואה, מההקשר הטקסטואלי או מהנסיבות החיצוניות, וכי היא גם אינה עולה מהמסמכים האחרים שאליהם הפנו המערערים. לפיכך נקבע כי אין מקום לפסוק למערערים את הסעד העיקרי שתבעו וגם לא את הסעד החלופי שתבעו (להצהיר כי הם זכאים לנהוג במקרקעין "מנהג בעלים"). לבסוף נקבע כי יש לדחות גם את הסעד החלופי הנוסף שנתבע על ידי המערערים (להצהיר כי חוזה החכירה המקורי חל עליהם), מכיוון שהם לא הוכיחו שיש להם זכות קנויה שהמינהל יחתום איתם על חוזה חכירה באותם תנאים של חוזה החכירה המקורי שנחתם בשנת 1932 עם ישראל אאורבך ז"ל. לנוכח כל האמור לעיל, נקבע כי התביעה נדחית על כל חלקיה והמערערים חויבו בהוצאות המשיבים בסך של 20,000 ש"ח. תמצית טענות הצדדים 22. המערערים סוקרים בפתח ערעורם את הרקע העובדתי הרלוונטי למחלוקת דנן, לרבות הסבר על מוסדות וארגונים יהודיים שהיו פעילים בימי חייו של המנוח באנגליה. א. אשר לפרשנות הצוואה; טוענים המערערים כי "על פניה ומתוכנה, מכל כיוון שמסתכלים עליה ומכל זווית שקוראים אותה" מדובר בצוואה שכל כולה דאגה והורשה לבני משפחתו של המנוח – אשתו, אחיו, ילדיו, ואף למטפלת שטיפלה בו במסירות בימי חוליו. נטען כי אין בצוואה כל דאגה והורשה ל-JNF (הקרן היהודית הלאומית באנגליה, שהוגדרה בצוואה כחברה בע"מ הרשומה באנגליה ושימשה בזמנו כאחד מהמכשירים של התנועה הציונית) או לקק"ל או לכל גוף ציוני אחר. נטען כי לאחר שהורה על חלוקת רכושו בין בני משפחה ספציפיים שאוזכרו בצוואה, קבע המנוח כי הוא מוריש את יתרת עיזבונו לצאצאי אביו שיחפצו לעלות לארץ ישראל ולהקים בה את בתיהם על אדמות שתרכוש עבורם ה-JNF. נטען כי ברור שבמועד עריכת הצוואה לא יכול היה המנוח לדעת מי מיורשיו ומצאצאי אביו ירצה אכן לעלות בעתיד לארץ ישראל ולבנות בה את חייו. נטען כי ברור שגם לא היה זה מעשי והגיוני שהמנוח יוריש וייתן כסף לאחייניו על מנת שיבצעו כל אחד בעצמו את משימת רכישת הקרקעות בארץ ישראל הרחוקה. עוד נטען כי ברור שהמנוח לא רצה שיתרת כספו תשמש למטרה אחרת כלשהי אלא אך ורק למטרה של עלייה לארץ והתיישבות בה. לפיכך נטען כי לשם הגשמת רצונותיו יצר המנוח בצוואתו מנגנון של נאמנות או מעין נאמנות, שבמסגרתו תרכושJNF קרקעות בארץ ישראל עבור צאצאיו ויורשיו. נטען כי הדבר ברור כל כך מתוכן הצוואה עד שכל פירוש אחר פשוט בלתי מתקבל על הדעת. נטען כי אין ספק שהמנוח התכוון להוריש ולהעניק לבני משפחתו זכות בעלות באדמה שנרכשה עבורם, "זכות שאינה ניתנת לביטול או להתעלמות או לשינויים בגחמת בעל בית כזה או אחר או בשינוי העיתים". נטען כי כל פרשנות אחרת של הצוואה, לפיה כל שניתן לצאצאי המנוח הוא זכות "ארעית" של שכירות או חכירה לשנים, הינה מופרכת וחוטאת לכוונת המצווה ולצוואה. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בפרשנות המילה "לאפשר" ("enabling"), שנטען כי משמעותה הינה "לאפשר מעבר למקובל, כדי להתמודד עם מצבים בלתי רגילים", וכי בהקשר הנדון הכוונה הינה לסייע לבני משפחתו בקשיים העצומים שברכישת קרקע בארץ ישראל ובבניית בית עליה באותה עת. ב. אשר לפרשנות ההסכם; המערערים שבים וטוענים כי ההסכם שנחתם בין מנהל עיזבונו של המנוח לבין JNF הינו הסכם נאמנות, אשר במסגרתו ומכוחו הוקמה קרן כספית שאליה הועברו כספי המנוח ושבה הוחזקו בנפרד משאר נכסי וכספי קק"ל. נטען כי אם מטרת הכספים הייתה לשמש למטרותיה הכלליות של קק"ל, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הרי שלא ברור מדוע היה צורך בהפרדת הניהול הכספי ובהחזקת הכספים בנפרד. עוד נטען כי סעיפים נוספים בהסכם מעידים על כך שקק"ל הופקדה על מלאכת ניהול הכספים וניהול הקרקעות שתירכשנה באמצעותם, ובשום מקום לא נאמר כי היא תקבל זכות בעלות בקרקעות שאותן היא תרכוש. יתרה מכך, נטען כי בכל הסכם הנאמנות, שמפרט וקובע לפרטי פרטים את זכויות יורשיו של המנוח להתיישב בקרקעות שתירכשנה, אין ולו איזכור אחד של העובדה שיורשיו יקבלו חוזי חכירה וכי עליהם לשלם דמי חכירה. כמו כן נטען כי בהסכם הנאמנות נכתב שהקרקעות תהיינה עבור יורשי המנוח ושקק"ל תוכל לקחת מקרקעות אלה אם לא ישמשו את יורשי המנוח ובתנאי שתחזיר לקרן קרקעות אחרות. לפיכך נטען כי אם היה מדובר בקרקעות שבבעלות קק"ל, כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, הרי שלא ברור לשם מה היה צריך לרשום את האמור לעיל. עוד נטען כי המערערים הציגו מסמכים שמעידים על כך שקק"ל הודתה בקיומה של נאמנות, וכי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי מסמכים אלו לא תומכים בטענות המערערים. ג. אשר לחוות דעת המומחה מטעם המשיבים; טוענים המערערים כי לא היה מקום לאפשר למשיבים להגיש חוות דעת מומחה מטעמם (חוות דעתו של פרופ' כץ ביחס לקק"ל) ימים ספורים לפני מועד הדיון. נטען כי פרופ' כץ נמנע מלהתייחס למסמכים שהציגו המערערים, ומשכך היה מקום לדחות את חוות דעתו. עוד נטען כי בית המשפט שגה כשהסתמך על עלון ("פמפלט") שפרסמה קק"ל באותה עת, שבו קראה ליהודים להוריש כספים לטובת קק"ל. המערערים טוענים כי מדובר במסמך מגמתי שהוציאה קק"ל לצרכי תעמולה ושאין להסתמך עליו כלל. עוד נטען כי נוסח הצוואה לדוגמא שצירפה קק"ל לאותו עלון אינו דומה בשום אופן לנוסח הצוואה שערך המנוח, ודי בכך כדי לשלול הסתמכות על העלון ככלי עזר פרשני. ד. אשר לקביעת בית המשפט המחוזי כי משמעות המילה "נאמנות" במסמכים שהציגו המערערים אינה זהה למשמעותה המשפטית של מילה זו כיום; טוענים המערערים כי מדובר במקרה המצדיק הפעלה של הכלל הדיוני הידוע כ"חזקת שוויון הדינים". נטען כי אין חולק שהדין הישראלי ייבא את ההסדר שנקבע בחוק הנאמנות מהדין האנגלי, ולכן יש לקבוע כי ההסכם שנכרת בשנת 1924 הינו הסכם נאמנות בהתאם לחזקת שוויון הדינים. ה. לבסוף טוענים המערערים – כטענה חלופית – כי בית המשפט המחוזי שגה בדחותו כלאחר יד את טענת המערערים לפיה המינהל מחויב לחתום עם המערערים על חוזה חכירה בתנאיו של חוזה החכירה המקורי, דהיינו בתנאים שנהגו בחוזה החכירה לפני כ-80 שנה. 23. המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הן באשר לקביעותיו לעניין פרשנות הצוואה מתוכה ומתוך הנסיבות הסובבות אותה והן באשר לקביעותיו לעניין פרשנות ההסכם המאוחר לצוואה. א. אשר לפרשנות הצוואה; טוענים המשיבים כי אין מקום להתערב בקביעתו הנכונה של בית המשפט המחוזי, לפיה לשון הצוואה במקרה דנן ברורה ותומכת בטענות המשיבים. גם ביחס לנסיבות החיצוניות נטען כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אלה תומכות בפרשנות הלשונית. נטען כי במקרה דנן מתקיימות מספר נסיבות חיצוניות – פעילותו הציונית הרבה של המנוח, שעליה אין חולק בנסיבות העניין; אופן פעילותה של קק"ל בשנים הרלוונטיות, כפי שעולה מחוות דעתו של פרופ' כץ, שכללה רכישת קרקעות והחכרתן לשנים ארוכות (אך לא מכירתן) למתיישבים, אך לא כללה רכישת קרקעות כנאמנה עבור רוכשים ספציפיים; תזכיר קק"ל; הסיוע הכלכלי שסייעה קק"ל לבני משפחתו ויורשיו של המנוח לאחר שהתיישבו בקרקעות – כל אלה תומכים במסקנה הפרשנית שאליה הגיע בית המשפט המחוזי. ב. אשר לפרשנות ההסכם; המשיבים טוענים כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. זאת ועוד, נטען כי יש מקום לייחס משקל לפסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק ממחלקת הצ'נסרי באנגליה מיום 11.1.1924, שבו נדונה והוכרעה השאלה האם צריכה קק"ל לרשום את הבעלות בקרקעות על שם סבם של המערערים, כיוון ששימשה כנאמנה עבור בני משפחת המנוח בלבד, או שמא היא זכאית לרשום את הבעלות בקרקעות על שמה. נטען כי בפסק דין זה קבע בית המשפט באנגליה כי המנוח העניק לקק"ל במתנה את יתרת כספיו ושלל את קיומה של נאמנות. נטען כי גם בהסכם משנת 1924, שעליו מסתמכים המערערים בטענה לקיומה של נאמנות, נזכר במפורש פסק הדין האנגלי האמור לעיל ונאמר כי נקבע בו שלקק"ל זכות בקרקעות בכפוף למתן אפשרות לבני משפחת המנוח להתיישב בהן. נטען כי פסק דין זה מהווה אפוא מעשה בית דין הסותם את הגולל על טענות המערערים, ולמצער הוא מהווה הוכחה ראייתית כי לפי הדין האנגלי לא נוצרה נאמנות וקק"ל הינה היורשת של יתרת העיזבון. לנוכח פסק הדין האנגלי האמור לעיל, ולנוכח איזכורו בהסכם משנת 1924, נטען כי המשמעות שמבקשים המערערים לייחס להוראה בהסכם שעוסקת בהפרדת כספי המנוח מיתר כספי קק"ל הינה שגויה. נטען כי ההפרדה בין הכספים נוצרה על מנת לאפשר את "זכות הקדימה" שביקש המנוח לתת לבני משפחתו ויורשיו בקרקעות שתירכשנה על ידי קק"ל, אך אין בה כדי ללמד על קיומה של נאמנות. ג. לבסוף מתייחסים המשיבים לטענה החלופית של המערערים, לפיה הם זכאים לחתום על הארכת חוזה חכירה בתנאים שהיו נהוגים בעבר. המשיבים מדגישים כי הם אינם מסכימים לפרשנות המוצעת על ידי המערערים לחוזה החכירה, אך מציינים כי ככל שיש למערערים טענות באשר לחוזה החכירה ובאשר ליחס שבינו לבין החלטות מועצת מקרקעי ישראל, עליהם להעלות טענות אלה במסגרת הליך פירוק השיתוף (שגם המשיבים הינם צד לו). דיון והכרעה 24. אקדים לומר כי לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים בסיכומיהם בכתב ובעל-פה לפנינו, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור, וכך אציע לחבריי שנעשה. אפרט טעמיי להלן. (א) על פרשנות צוואה – כללי 25. צוואה הינה מסמך שעורך אדם בחייו ובו הוא מביע את רצונו באשר למה שייעשה ברכושו לאחר מותו. חוק הירושה קובע כללים בדבר צורתה של צוואה (סעיף 18 לחוק) אך בניגוד לדין שקדם לו (פקודת הירושה, 1923) הוא אינו מגדיר מהי "צוואה". עם זאת, מקובל להגדיר צוואה כמסמך בעל תוקף משפטי, הערוך באופן שנקבע בחוק, שתכליתו הבעת רצונו של אדם בדבר חלוקת נכסיו לאחר מותו, רצון שנגזר במישרין מכבוד האדם ושכולל בחובו את האוטונומיה של הרצון הפרטי ואת זכות הקניין. עוד מקובל לומר כי צוואה הינה מסמך שבו מביע אדם את רצונו שנכסיו יחולקו לאחר מותו באופן שונה מזה שנקבע בחוק הירושה, דהיינו תוך חריגה מסוימת מכללי הירושה על פי דין הקבועים בחוק – כגון חלוקת נכסיו לאנשים שאינם יורשיו על פי דין או חלוקה ליורשיו על פי דין אך בחלקים שונים מאלו שנקבעו בדין [ראו: שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון 91-89 (מהדורה שביעית מורחבת ומעודכנת, 2014) (להלן: דיני ירושה ועיזבון); מיכאל קורינאלדי דיני ירושה – צוואות, ירושות ועזבונות 205-201, 227 (מהדורה שנייה, 2012) (להלן: דיני ירושה)]. הצוואה הינה בראש ובראשונה מעשה אישי. היא מגלמת באופן המובהק ביותר את רצונו האינדיבידואלי של המצווה (כך למשל, סעיף 28(א) לחוק הירושה קובע כי צוואה תיעשה על ידי המצווה עצמו, וסעיף 28(ב) לחוק קובע כי הוראת צוואה התולה את תוקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה – בטלה). בשונה מחוזה, שהינו פעולה משפטית שנוצרה על ידי שני צדדים (או יותר), ולכן קיים בצידה אינטרס הסתמכות, הצוואה הינה פעולה משפטית חד-צדדית, שלא קיים בצידה אינטרס הסתמכות לאיש ולכן רשאי המצווה לקבוע בצוואתו כל העולה על רוחו ולשנותה בכל עת מבלי להתחשב באינטרס של מי מיורשיו על פי דין [ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט – כרך חמישי: פרשנות הצוואה 31, 56-48 (2001) (להלן: פרשנות הצוואה)]. 26. בבוא בית המשפט לפרש צוואה, עליו להציב לנגד עיניו את העיקרון כי יש לכבד את רצון המת, כחלק מהאוטונומיה של הרצון הפרטי המעוגן בכבודו של האדם. מקובל לומר כי רצונו החד-צדדי של המצווה יכול להיות שרירותי – "מוסד הצוואה כולו בנוי על העיקרון של כיבוד רצון המצווה: ברצותו מוריש וברצותו מנשל" [ראו: ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג(1) 772, 781 (1989)] – וכי אין לזולת בכלל וליורשיו על פי דין בפרט כל אינטרס הסתמכות בהקשר זה. לפיכך נקבע כי אין לייחס לרצונות היורשים משקל כלשהו בבוא בית המשפט לפרש צוואה, וכי ציפייתם לרשת את המצווה אינה מוגנת בדין ואף אינה נתפסת כסבירה [ראו: פרשנות הצוואה בעמ' 56-53]. נקודה חשובה נוספת שיש לזכור בנוגע לפרשנות צוואות הינה כי מטבע הדברים במועד שבו מתנהל ההליך המשפטי שבמרכזו המחלוקת בדבר פרשנות הצוואה לא נמצא המצווה עוד בין החיים, ומשכך לא ניתן לברר עימו למה התכוון ומה היה רצונו. זאת, בניגוד להליך משפטי שבמרכזו מחלוקת בנוגע לפרשנות חוזה, שבדרך כלל מתבררת כשהצדדים לחוזה עודם בין החיים ושבמסגרתה ניתן לרוב לזמן את הצדדים לחוזה ולשמוע מהם מה היו כוונותיהם ורצונותיהם במועד כריתת החוזה [ראו: פרשנות הצוואה בעמ' 64-63]. לנוכח האמור לעיל נקבע לא אחת כי על בית המשפט לנהוג בזהירות יתרה בבואו לפרש צוואה, וכי יש לפרש את רצון המת כפי שזה מצא את ביטויו בצוואתו ואל לבית המשפט לערוך למצווה, על ידי פרשנות, צוואה שהוא לא ערך בפועל בעצמו [ראו למשל: עניין טלמצ'יו בעמ' 826-825 והאסמכתאות המוזכרות שם; פרשנות הצוואה בעמ' 46-44]. 27. העקרונות האמורים לעיל מגולמים בסעיף 54 לחוק הירושה שעוסק בפרשנות צוואה ושזו לשונו: "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". הסעיף מחולק בבירור לשני חלקים: הרישא עניינה בפרשנות פנימית "מתוך הצוואה", והסיפא עניינה בפרשנות חיצונית "מתוך הנסיבות". בפסיקת בית משפט זה השתרשה במרוצת השנים הגישה הפרשנית כי קיים מדרג דו-שלבי בין שני חלקי הסעיף. על פי גישה זו, בשלב ראשון על בית המשפט לבדוק אם ניתן לאתר את אומד דעתו של המצווה מתוך הצוואה, ורק אם בית המשפט מגיע למסקנה כי הדבר אינו אפשרי, יפנה בית המשפט בשלב השני לבחון את הנסיבות החיצוניות. ההנחה העומדת ביסוד גישה זו הינה כי דברי המצווה מבטאים את כוונתו לאשורה, וכי אם הלשון שבה בחר המצווה הינה פשוטה וברורה, הרי שיש ליתן לה תוקף כפשוטה. רק אם דברי המצווה אינם ברורים – למשל כאשר לשון הצוואה משתמעת לשתי פנים או כשפירוש מילולי של הוראה אחת בצוואה אינו מתיישב עם הוראות אחרות בה – יש מקום להתקדם לשלב השני של הפרשנות שבמסגרתו נבחנות הנסיבות החיצוניות לצוואה [ראו למשל: ע"א 412/79 מנחם נ' שילה, פ"ד לו(1) 76 (1981); ע"א 239/89 שרש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 861, 867-866 (1992) (להלן: עניין שרש); ע"א 4714/90 ויספלד נ' ויספלד, פ"ד מח(3) 104, 113 (1994) (להלן: עניין ויספלד); ע"א 5654/92 בורשטיין נ' מסר, פ"ד מט(5) 461, 471 (1996)]. יצוין כי בפסיקה נקבע שבמסגרת שלב הפרשנות הפנימית אין להסתפק רק במובן המצומצם של הסקת הכוונה מלשון הצוואה, אלא לבחון גם את בדיקת השתלבותם של ביטויים מילוליים שונים בצוואה, ככל שאלו משתמעים לשתי פנים או סותרים זה את זה, במרקם הכללי של הוראות הצוואה. ועוד נקבע כי הבחינה הפרשנית "הפנימית" עשויה להיעזר גם בשקילתן ההגיונית של נסיבות העולות ונלמדות מתוך הצוואה, אך ברובה ובעיקרה מבוססת בחינה זו על הבנת לשונו של המצווה ועל הסקת כוונתו מתוך דבריו [ראו: עניין שרש בעמ' 867; עניין ויספלד בעמ' 114; ע"א 530/79 שפניר נ' דנציגר, פ"ד לה(3) 163, 167-166 (1981); ע"א 102/80 פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום בישראל, פ"ד לו(4) 739, 747 (1982)]. 28. ההלכה בסוגיית פרשנות הצוואה סוכמה על ידי השופט א' מצא בעניין שרש כך: "ביסודה של הבחינה הפרשנית ה"פנימית" ניצבת ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה מבטאים את כוונתו לאשורה. מהלכה הראשון של הבחינה הפרשנית מיועד אך לאשש, או להפריך, הנחת יסוד זו. מקום שהלשון ברורה ואיננה לוקה באי-בהירות או בדו-משמעות, קל לאשש הנחה זו: צוואה שלשונה איננה מעוררת כל קושי, ראויה להתפרש "מתוכה", על-פי משמעותן הפשוטה של מלות המצווה (ראה, למשל: ע"א 211/83). רק אם הופרכה ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה כפשוטם מבטאים את כוונתו לאשורה, פונים למהלכה השני, והמשלים, של הבחינה הפרשנית, שמטרתו לקבוע, מה הייתה כוונת המצווה. אכן, אם לשון הצוואה איננה ברורה או חד-משמעית, או שפירושה המילולי של הוראה בה איננו מתיישב עם כוונת המצווה, כפי שהיא נלמדת ומסתברת מכלל הוראות הצוואה, יש להעדיף את הפירוש המגשים את כוונת המצווה (ע"א 765/87 בעמ' 86). הוא הדין בפירוש ביטוי דו-משמעי על-פי משמעותו המתחייבת מן ההקשר הניסוחי הכללי או מהגיון הנסיבות המשתקפות מן הצוואה, ולוא גם הפירוש הניתן שונה מפירושו של אותו ביטוי לשוני בצוואה אחרת (ראה: ע"א 3825/90 הנ"ל). אך ראוי להדגיש: הנחת היסוד היא, שהוראה בצוואה, וביטוי מילולי המצוי בה, ראוי להם שיתפרשו לפי מובנם הלשוני הרגיל. רק מקום שמן ההקשר הניסוחי, שבו משמש הביטוי בצוואה, או מן הדרך, בה משתלבת הוראת המצווה במירקם הכללי של הוראות הצוואה ונסיבות עריכתה הנלמדות מתוכה, אכן מתחייב, שהביטוי או ההוראה טעונים פירוש שונה, ניתן לסטות מן הפירוש המבוסס על משמעותן הפשוטה והרגילה של מלות המצווה. יש לנהוג בכך זהירות, לבל תפורש הצוואה לפי הגיונו וטעמו של הפרשן במקום לפי אומד דעתו של המצווה" [שם בעמ' 867 (ההדגשות הוספו – י.ד.)]. 29. מספר שנים מאוחר יותר, בעניין טלמצ'יו, הציג הנשיא א' ברק גישה שונה לפרשנות צוואה. בדומה לגישתו של הנשיא ברק לפרשנות חוזים, כפי שהובעה בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995) (להלן: עניין אפרופים), הציע הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו לעבור גם בסוגיית פרשנות צוואה מגישת פרשנות דו-שלבית – שבה תחילה מפורשת הצוואה "מתוכה", דהיינו על יסוד לשונה, ורק במידה ולא ניתן לאמוד את דעתו של המצווה מתוכה פונים לנסיבות החיצוניות – לגישת פרשנות חד-שלבית, שבה הלשון והנסיבות אינן קודמות זו לזו ושבה בית המשפט רשאי ללמוד על אומד דעתו של המצווה מכל מקור אמין [שם, בעמ' 835]. הנשיא ברק הבחין בעניין טלמצ'יו בין שני סוגי פרשנות – פרשנות במובן הצר ופרשנות במובן הרחב: הפרשנות במובן הצר, שנשלטת על ידי סעיף 54 לחוק הירושה ונתלית בלשון הצוואה כעוגן הכרחי, וגבולה הוא כגבול הלשון, כך שאין ליתן לצוואה מובן שאין לו עיגון מינימאלי בלשונה, ורק אם הלשון אינה ברורה ומשתמעת לשתי פנים יש הצדקה לפנות לנסיבות [שם, בעמ' 828]; ומנגד, הפרשנות במובן הרחב, שמאפשרת להגשים – במצבים מיוחדים – את אומד דעת המצווה אף מעבר למה שלשון הצוואה יכולה לשאת. הנשיא ברק הציג בעניין טלמצ'יו ארבעה "מצבים מיוחדים", שבהם תהיה לכאורה הצדקה לנקוט בפרשנות במובן הרחב ולהתחקות אחר אומד דעתו של המצווה מעבר ללשון הצוואה – תיקון טעות, השלמת חסר, ביצוע בקירוב וביצוע בתחליף – אך העיר כי לא מדובר ברשימה סגורה וייתכנו מצבים נוספים. באותם "מצבים מיוחדים" סבר הנשיא ברק שתהיה הצדקה לצאת מלשון הצוואה ולפנות אל הנסיבות החיצוניות, תוך מתן מובן לצוואה אף אם אין למובן זה קשר מילולי עם לשון הצוואה [שם, בעמ' 835-829]. זאת ועוד, הנשיא ברק קבע כי לצורך ההכרעה בשאלה מהו אומד דעתו של המצווה אין להגביל את בית המשפט מראש רק ללשון הצוואה, וכי במרבית המקרים יוכל בית המשפט לדעת אם מדובר באחד "המצבים המיוחדים" שבהם יש הצדקה לפרשנות במובן הרחב – דהיינו, האם נפלה בצוואה טעות, או שיש בה חסר, או שלא ניתן להגשימה אלא בקירוב או שיש לפנות לעיקרון התחליף – רק אם יבחן מראש גם את לשון הצוואה וגם את הנסיבות החיצוניות. 30. למען שלמות התמונה ראוי להעיר בקשר לפסק דינו של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו שלוש הערות: ראשית, שני שופטי ההרכב האחרים בעניין טלמצ'יו – המשנה לנשיא השופט ש' לוין והשופט ח' אריאל – הצטרפו אמנם לתוצאה אליה הגיע הנשיא ברק במקרה הקונקרטי, אך ציינו כי הם עושים זאת אך ורק על יסוד הנמקתו בדבר "עיקרון התחליף", ובכך נמנעו מלהביע עמדה באשר ליתר קביעותיו [השופט ש' לוין אף העיר כי הוא אינו שולל את דרכי הפרשנות המרחיבה שהוצעו על ידי הנשיא ברק אך ציין כי לדעתו ניתן להותיר את הדיון בהן לעת מצוא (שם בעמ' 839)]. שנית, הנשיא ברק אמנם העלה בעניין טלמצ'יו את השאלה האם הלכת שרש ותורת הפרשנות הדו-שלבית שנקבעה בו בקשר לפרשנות הצוואה ממשיכה לעמוד בעינה גם לאחר פסק הדין בעניין אפרופים, אך הותיר שאלה זו בצריך עיון [שם, בעמ' 835]. שלישית, בספרו פרשנות הצוואה פיתח הנשיא ברק והרחיב מאד את גישתו בנוגע לפרשנות צוואה. במסגרת זו הביע הנשיא ברק את דעתו כי גם ביחס לצוואות, בדומה לחוקים וחוזים, יש ליישם את תורת הפרשנות התכליתית, וכי במסגרתה יש מקום ליתן משקל לא רק לתכלית הסובייקטיבית של הצוואה (דהיינו, אומד דעת המצווה) אלא גם לתכליתה האובייקטיבית-היפותטית (שבה נכללים ערכים ועקרונות אובייקטיביים של שיטת המשפט, לרבות עיקרון תום הלב, האדם הסביר וכיו"ב) [תמצית הדברים מופיעה שם בעמ' 154-131]. זאת ועוד, בספרו צועד הנשיא ברק צעד נוסף מעבר לפסק דינו בעניין טלמצ'יו ומסביר באריכות וביסודיות מדוע לדעתו יש לבטל את הלכת שרש ולהחיל על פרשנות צוואות את העקרונות שנקבעו בעניין אפרופים בנוגע לפרשנות חוזים [שם, בעמ' 268-251]. 31. על גישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו, כמו גם על גישתו הרחבה יותר שנפרשה בספרו פרשנות הצוואה, נמתחה ביקורת בספרות המקצועית. כך למשל, פרופ' קורניאלדי ביקר בספרו דיני ירושה את ניסיונו של הנשיא ברק ליצור תורה פרשנית אחידה וזהה שתשמש גם לפרשנות חוזים וגם לפרשנות צוואות, וציין כי אין הצדקה לגזור מהלכת אפרופים את המסקנה שיש לבטל את הלכת שרש [שם, בעמ' 254-245]. לשיטת פרופ' קורינאלדי יש לשמור על הכלל הפרשני הנהוג בפרשנות צוואות מימים ימימה, והמתבטא בהלכת שרש, לפיו אין מקום לפנות לראיות חיצוניות לצוואה לשם איתור אומד דעת המצווה ככל שלשון הצוואה והוראותיה ברורות, וכי יש מקום לפנות לראיות חיצוניות רק כשהלשון אינה ברורה או במקרים מיוחדים בהם נטען כי המצווה השתמש ב"לקסיקון פרטי" [שם, בעמ' 251]. בנוסף ביקר פרופ' קורינאלדי את גישתו של הנשיא ברק בספרו כי ניתן להשלים חסר בצוואה תוך שימוש במושג "אומד דעתו ההיפותטי של המצווה" (לרבות שימוש בעקרונות אובייקטיביים כגון: האדם הסביר, תום לב, ו"עקרונות יסוד של השיטה"), בציינו כי שימוש במנגנוני השלמה מסוג זה חותר תחת העקרונות המקובלים בפרשנות צוואות [שם, בעמ' 260-254]. בספרם דיני ירושה ועיזבון מציגים המלומדים שוחט, פינברג ופלומין את גישתו הפרשנית של הנשיא ברק ללא ביקורת (אך תוך ציון קיומה של ביקורת כזו מצד אחרים, לרבות פרופ' קורינאלדי) ואף מביאים דוגמאות לפסקי דין של בתי המשפט לענייני משפחה ובתי המשפט המחוזיים שניתנו לאחר עניין טלמצ'יו ויישמו את גישתו [שם, בעמ' 162-166]. 32. גם בבית משפט זה הובעה לאחרונה הסתייגות מגישתו המרחיבה של הנשיא ברק באשר לפרשנות צוואה. בבע"מ 8300/11 פלוני נ' פלוני (2.8.2012) (להלן: עניין פלוני) הסתייג השופט נ' הנדל מעמדת הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו. בעניין פלוני הביע השופט הנדל ספקות בדבר ההצדקה למעבר מפרשנות דו-שלבית לפרשנות חד-שלבית של צוואות, כפי שמוצע על ידי הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו, תוך הישענות על הלכת אפרופים שבה נעשה מעבר דומה במסגרת פרשנות חוזים. השופט הנדל הסתייג מההישענות על הלכת אפרופים בכל הנוגע לפרשנות צוואה, והציג חמישה נימוקים סדורים להסתייגות זו [ראו פסקה 4 בעניין פלוני]. איני רואה צורך לפרט במסגרת הנוכחית את כל נימוקיו של השופט הנדל, ואסתפק בהדגשת שניים מהם, אשר לטעמי הינם הנימוקים המרכזיים: ראשית, מהותם השונה של שני המסמכים – הצוואה והחוזה; השופט הנדל מדגיש כי פרשנות חוזה נשענת על חקר אומד דעת הצדדים, אשר על פי רוב עודם בחיים, בעוד פרשנות צוואה עוסקת בפרשנות רצונו הסובייקטיבי של עורך הצוואה כשהוא כבר אינו בין החיים. לפיכך, סבור השופט הנדל כי כשלשון הצוואה ברורה ייתכן שאין מקום להיזקק לפרשנות חיצונית של כוונת המצווה, וכדבריו: "כוחה של הלשון הברורה של הצוואה – רב יותר מכוחה של הלשון הברורה של החוזה. זאת, בשל חשיבות העיקרון של כיבוד רצון המת, כאשר הראיה הטובה ביותר היא לשון המסמך שערך, ואשר לגביו לא יוכל יותר להעיד. באשר לטענה כי אף הנסיבות יכולות להעיד, ניתן להשיב שבהעדר התייחסותו של המת לטענות מעין אלו – משקלן נחלש. לאמור, גדל הסיכוי לפרשנות לא מדויקת לגילוי אומד דעתו" [פסקה 4 לעניין פלוני תחת הכותרת "המישור הראשון"]. שנית, השוני המהותי בין דיני החוזים לדיני הירושה; השופט הנדל הדגיש כי בדיני הירושה נקבעו כללים מיוחדים ביחס לתיקון טעויות, שהינם נוקשים יותר מהכללים שבדיני החוזים, וכי הבדל זה משקף את השוני שבין הדינים. השופט הנדל הדגיש כי שוני זה משקף את ההבדל המהותי שבין החוזה, שהינו מסמך שמשקף מפגש רצונות בין שני צדדים (או יותר), שלרוב הינם בחיים במועד פרוץ הסכסוך ויכולים להעיד, לבין הצוואה, שאינה חוזה אלא פעולה משפטית חד-צדדית שנערכת על ידי גורם יחיד שאיננו עוד בין החיים, וכדבריו: "האוטונומיה של המצווה להוריש על פי בחירתו מצויה במדרג נורמטיבי גבוה" [שם, תחת הכותרת "המישור החמישי"]. 33. לשיטתי, אין מקום לשנות מהגישה הפרשנית הברורה והעקבית שהתפתחה והשתרשה בפסיקת בית משפט זה במרוצת השנים בנוגע לפרשנות צוואות, ושפסק דינו של השופט מצא בעניין שרש מסכמהּ באופן מדויק. משכך, בדומה לשופט הנדל בעניין פלוני, אני מבקש להביע את הסתייגותי מגישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו, ועל אחת כמה וכמה מגישתו הפרשנית הרחבה יותר שהוצגה על ידו בספרו פרשנות הצוואה. לא למותר לשוב ולהזכיר בנקודה זו כי גישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו נותרה בגדר דעת יחיד וכי לא מדובר בהלכה מחייבת, וזאת בשים לב לכך ששני שופטי ההרכב הנוספים באותו עניין לא הביעו עמדה (לחיוב או לשלילה) באשר לגישה זו והצטרפו לתוצאה אליה הגיע הנשיא ברק אך ורק על יסוד אחד מנימוקיו (הנימוק שהתבסס על עיקרון התחליף). משכך, ההלכה שהשתרשה בפסיקת בית משפט זה במרוצת השנים, ושסוכמה בעניין שרש, הייתה ונותרה ההלכה המחייבת באשר לפרשנות צוואות, ועל פיה יש לנהוג גם כיום. 34. הגם שניתן להסתפק באמור לעיל, והגם שאיני סבור כי המקרה דנן מצדיק לקיים דיון מקיף באשר לעקרונות שעומדים ביסוד הלכת שרש לעומת אלו העומדים ביסוד גישת הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו (וביתר שאת בספרו פרשנות הצוואה), אבקש בכל זאת להעיר מספר הערות, על מנת להסביר בקצרה מדוע איני מקבל את גישתו הפרשנית העקרונית של הנשיא ברק בנוגע לצוואות. ראשית, סבורני כי הגישה שהשתרשה בפסיקת בית משפט זה ושסוכמה בפסק הדין בעניין שרש, עולה בקנה אחד עם אופן ניסוחו של סעיף 54 לחוק הירושה, והיא משקפת את הזהירות שבה על בית המשפט לפעול בבואו לפרש צוואה. על פי גישה זו יש בשלב ראשון לפרש ולבחון את אומד דעתו של המצווה מתוך הצוואה (פרשנות "פנימית"), ורק אם לא ניתן לעמוד על אומד דעתו מתוך הצוואה יש לפנות בשלב שני לנסיבות החיצוניות. גישה זו מניחה כי בבואו של המצווה לנסח צוואה הוא שקל היטב את דבריו וניסח את כוונתו בזהירות ובקפידה, ומשכך על בית המשפט להיזהר מאד במלאכת הפרשנות, תוך מתן משקל ניכר ללשון הצוואה לעומת הנסיבות החיצוניות שסובבות את עריכתה. גישה זו מכירה באפשרות שבחלק גדול מהמקרים תנוסחנה צוואות בלשון ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים, וקובעת כי במקרים אלו אין מקום לפנות לנסיבות החיצוניות שסובבות את עריכת הצוואה. זאת, מתוך הנחה כי צוואה המנוסחת בלשון ברורה עומדת בפני עצמה ולא נזקקת לתמיכה בראיות חיצוניות לשם איתור כוונתו של המצווה. גישה זו מחייבת את בית המשפט, כאמור, לגשת בזהירות גדולה למלאכת פרשנות צוואתו של המצווה, מתוך הנחה שהמצווה, בבואו להורות כיצד יחולק רכושו לאחר מותו, ערך את צוואתו לאחר התלבטות ומחשבה מעמיקים, ומשכך על בית המשפט להימנע מפרשנות שמתרחקת מהלשון הברורה ושעלולה הלכה למעשה להוביל לעריכה מחדש (ובדיעבד) של הצוואה. ודוק, גישה זו אינה מתעלמת מהאפשרות שיהיו מקרים בהם המצווה לא ינסח את כוונתו בלשון ברורה ופשוטה. כך למשל, ניתן לחשוב על תרחישים עקרוניים שבהם לא ניתן יהיה להסתפק בפרשנות "פנימית" מתוך הצוואה: למשל, במקרה שבו המצווה מנסח את צוואתו בלשון מורכבת שמשתמעת לשתי פנים או משתמש בביטויים שאינם נהירים לקורא מהצד ומחייבים "פיצוח" של "קוד פרטי"; כך גם במקרה שבו המצווה אמנם מנסח כל אחד מסעיפי הצוואה בלשון ברורה, אך למקרא מכלול ההוראות בצוואה מתגלה כי הסעיפים השונים אינם מתיישבים זה עם זה, באופן שלא ניתן ליישבם מבלי לפנות לנסיבות החיצוניות. ייתכנו כמובן גם תרחישים מורכבים נוספים, ולא מדובר ברשימה קטגורית סגורה. במקרים מסוג זה תהיה בהחלט הצדקה להתקדם לשלב השני ולפרש את הצוואה תוך בחינה של הנסיבות החיצוניות שסובבות את עריכתה. עם זאת, על פי גישה זו עצם קיומם של תרחישים פוטנציאליים חריגים אינו מצדיק כינונה של גישה פרשנית שבה מתערבבים הכלל והחריג כבר בנקודת המוצא, ושבה לא תיתכן בכלל הקביעה כי לשון הצוואה ברורה מבלי לבחון תחילה גם את הנסיבות החיצוניות. שנית, בפסק דינו בעניין טלמצ'יו, וביתר שאת בספרו פרשנות הצוואה, מבקש הנשיא ברק להשוות בין גישתו הפרשנית לצוואות לבין גישתו הפרשנית לחוזים, כפי שזו באה לידי ביטוי בפסק דינו בעניין אפרופים. בדומה להסתייגותו של השופט הנדל בעניין פלוני, גם אני מסתייג מניסיון זה, שכן לטעמי קיימים הבדלים מהותיים בין צוואה לחוזה, ומשכך ספק בעיניי אם ישנה הצדקה לנסח מראש תורה פרשנית אחידה לצוואה ולחוזה. כאמור, צוואה שונה במהותה מחוזה. בעוד שחוזה הינו מסמך משפטי שמשקף אומד דעת משותף של שני צדדים (או יותר), שבצידו אינטרס הסתמכות של שני הצדדים, אשר מזומנות יהיו בין החיים במועד שבו פורצת ביניהם מחלוקת בדבר פרשנות החוזה, הרי שצוואה הינה פעולה משפטית חד-צדדית המשקפת את אומד דעתו של המצווה בלבד, שאין בצידה אינטרס הסתמכות לזולת ואשר מפורשת תמיד רק לאחר מותו של המצווה. לטעמי, לא מדובר בשוני שולי אלא בשוני מהותי ביותר. משכך, סבורני כי אין מקום לנקוט לגבי צוואות בגישה פרשנית המפחיתה ממשקל הלשון מחד ומגדילה את משקלן של הנסיבות החיצוניות מאידך, וזאת בפרט באותם מקרים בהם הלשון שבה נקט המצווה בצוואתו הינה ברורה. הדברים נכונים שבעתיים כאשר עסקינן בניסיון להעניק לצוואה – כחלק ממהלך פרשני, להבדיל מתיקון טעות שנפלה בצוואה – פרשנות שאין לה שום בסיס בלשונה הברורה והמפורשת של הצוואה. שלישית, אבהיר כי אני מתנגד עקרונית לגישתו של הנשיא ברק – שניצניה הופיעו בפסק דינו בעניין טלמצ'יו ושפותחו בהמשך בספרו פרשנות הצוואה – לפיה ניתן לפנות במקרים מיוחדים לתכליתה האובייקטיבית-היפותטית של הצוואה, זאת כאשר לא ניתן ללמוד על אומד דעתו הסובייקטיבי של המצווה מתוך הצוואה או מהנסיבות החיצוניות, וכי לצורך כך ניתן להסתייע בערכים ובעקרונות אובייקטיביים של שיטת המשפט – כגון עיקרון תום הלב, אומד דעתו ההיפותטי של המצווה, האדם הסביר וכיו"ב. סבורני כי מדובר בהרחבה ניכרת של עקרונות הפרשנות המקובלים בפסיקת בית משפט זה בנוגע לצוואות, ולטעמי ספק רב אם יש הצדקה לשימוש בערכים ובעקרונות אלו – אשר על חשיבותם בענפי משפט אחרים איני חולק – בהקשר של פרשנות צוואות. כאמור לעיל, בנסחו את צוואתו רשאי המצווה להורות על אופן חלוקת רכושו לאחר מותו כאוות נפשו. כל עוד הצוואה אינה נגועה באי-חוקיות או סותרת את תקנת הציבור, יש ליתן לרצונו של המצווה תוקף גם אם הוראות הצוואה אינן נראות לבית המשפט. אל לנו לשים עצמנו במקום המצווה ולצוות במקומו. לפיכך, ספק בעיניי אם יש הצדקה כלשהי לנקוט במהלך פרשני של צוואה המעמיד את המצווה הספציפי – שכבר אינו בין החיים בשלב זה ולא ניתן לשאול אותו לדעתו ולכוונתו – בנעליו של מצווה סביר או תם לב או הגון, ולבחון מה צריך היה להיות אומד דעתו ההיפותטי בנסיבות העניין, אף תוך מתן פרשנות שאין לה עיגון כלשהו בלשון הצוואה. פרשנות כזו עלולה להפוך את בית המשפט מפרשן של הצוואה לעורך מחדש של הצוואה לאחר מותו של המצווה, דבר שאין לו שום הצדקה ושממילא בית המשפט אינו מוסמך לעשותו. יחד עם זאת, כיוון ששאלת השימוש בעקרונות אובייקטיביים כחלק ממהלך פרשנות של צוואה אינה מתעוררת בגדריו של הערעור דנן, איני רואה צורך להרחיב את הדיבור בסוגיה זו, אסתפק בהערה כללית זו ואותיר את הדיון המקיף בסוגיה זו לעת מצוא בהגיע המקרה המתאים. 35. כעת, לאורה של הגישה הפרשנית המקובלת בפסיקת בית משפט זה באשר לצוואות, כפי שזו סוכמה בעניין שרש, אעבור לדון בפרשנותה של הצוואה במקרה דנן. (ב) מן הכלל אל הפרט – פרשנות הצוואה דנן 36. הערה מקדימה: אנו נדרשים במקרה דנן לפרשנות צוואה שנערכה באנגליה בשנת 1919, קרוב למאה שנה לפני מועד דיוננו. לא רק המצווה אינו בין החיים בשלב זה, אלא גם מנהל עיזבונו, יורשיו ויורשי יורשיו, וכן כל הגורמים שהיו מעורבים במרוצת השנים בסוגיה מצידה של קק"ל. במשך קרוב למאה שנה לא נטענה על ידי מי מיורשיו ויורשי יורשיו של המנוח טענה כי יש לפרש את כוונת המנוח בצוואה ככזו המעניקה להם זכות בעלות במקרקעין שנרכשו מכספי המנוח על ידי קק"ל בסמוך לפטירתו, להבדיל מזכות חכירה בהם. למעשה טענה זו הועלתה לראשונה על ידי המערערים – שהינם יורשי יורשיו הרחוקים של המנוח (המערערים הם, כאמור, נכדיו של אחיינו של המנוח) – רק בשנת 2007, על רקע מחלוקת בינם לבין קק"ל בעניין תשלום שדרשה מהם קק"ל כתנאי להסכמתה לחלוקת המקרקעין בעין. במילים אחרות, אנו מצויים בסיטואציה בלתי שגרתית שבה מבקשים יורשי יורשיו הרחוקים של המצווה לפרש צוואה קרוב למאה שנה לאחר שזו נערכה, באופן שונה מהאופן שבו יורשיו המקוריים של המנוח וקק"ל פירשו אותה ופעלו על פיה במרוצת השנים. משאלו הם פני הדברים, סבורני כי מעבר לזהירות שבה נדרש ממילא בית המשפט לנקוט בבואו לפרש צוואה, יש מקום במקרה דנן לזהירות כפולה ומכופלת בכל הנוגע לקבלת טענות המערערים באשר לפרשנות צוואת המנוח, ובמיוחד בנוגע לטענותיהם כי יש ליתן לצוואה פרשנות שאינה עולה בבירור מלשונה. כעת, לאחר הערה מקדימה זו, יש לפנות לצוואה עצמה. 37. וזהו החלק הרלוונטי לדיוננו בצוואת המנוח (הערה – ההדגשות ושינויי גודל הגופן מופיעים במקור – י.ד.): "I REVOKE the gift of five thousand pounds contained in my said will in favour of the Jewish National Fund on the terms and for the purposes therein set forth and in lieu thereof I GIVE AND DECLARE as follows, namely: WHEREAS it is my desire that members of my family shall make their home in Palestine working and living on the Land I GIVE DECISE AND BEQUEATH all the residue of my estate (subject as aforesaid) to the Jewish National Fund (which is one of the instruments of the Zionist Organisation and which is registered in England as a Limited Company) for the purpose of purchasing land in Palestine as aforesaid and enabling such members of my family as are in a direct line of descent from my father and desire to settle in Palestine to settle therein as desired subject otherwise generally to the regulations and conditions that may be necessary for the common weal". (ב)(1) לשון הצוואה 38. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי אין בלשון הצוואה תמיכה לטענתם הפרשנית של המערערים, לפיה אומד דעת המצווה היה שקק"ל תרכוש מכספי המנוח קרקעות בארץ ישראל על מנת להעביר את הבעלות בהן ליורשיו. בית המשפט המחוזי ציין כי המנוח לא כתב בצוואה שתירכשנה קרקעות עבור בני המשפחה וגם לא התייחס בצוואה לקק"ל כנאמנה לצורך רכישה כזו. בית המשפט ציין כי המנוח כתב שהוא נותן (give) את יתרת עזבונו לקק"ל למטרת רכישת קרקעות בפלשתינה ועל מנת לאפשר (enabling) לבני משפחתו מקרבה משפחתית מסוימת, שירצו לעלות לארץ, להתיישב בקרקעות הללו, והכל בכפוף לתנאים ולתקנות הנדרשים לטובת הכלל. בית המשפט קבע כי פרשנותם של המערערים אינה מתיישבת עם לשון "הנתינה" לקק"ל שבה נקט המנוח, ועם השימוש שלו במילה "לאפשר". עוד נקבע כי אם ביקש המנוח שהקרקעות שתירכשנה על ידי קק"ל מכספו תימסרנה לבעלות בני משפחתו, כטענת המערערים, אזי לא ברור מדוע לא כתב את הדברים בפשטות ומדוע נקט במקום זה בלשון "לאפשר לבני המשפחה להתיישב". בית המשפט ציין כי אין חולק שהמנוח היה אדם משכיל ופעיל בפעילות ציונית, וכי לא הייתה מניעה שירשום את הדברים כפשוטם, ומכאן המסקנה היא שאם המנוח לא כתב את הדברים בצורה הפשוטה ביותר, הרי שלא זה היה רצונו. 39. המערערים תוקפים את קביעתו של בית המשפט המחוזי וטוענים כי מלשון הצוואה עולה בבירור שכוונתו של המנוח הייתה שמיתרת כספו תרכוש קק"ל קרקעות בארץ ישראל ותאפשר למי מבין יורשיו שיחפצו בכך לעלות לארץ ישראל ולהקים בה את בתיהם על קרקעות שיהיו בבעלותם. נטען כי ברור שבמועד עריכת הצוואה לא יכול היה המנוח לדעת מי מבין יורשיו ירצה אכן לעלות בעתיד לארץ ישראל ולבנות בה את חייו, ולכן גם לא היה זה מעשי והגיוני שהמנוח יוריש וייתן כסף ליורשיו על מנת שירכשו בעצמם קרקעות בארץ ישראל הרחוקה. לפיכך טוענים המערערים כי לשם הגשמת רצונותיו יצר המנוח בצוואתו מנגנון של נאמנות, שבמסגרתו תרכוש קק"ל קרקעות בארץ ישראל ותמסור את הקרקעות לבעלותם של מי מבין יורשיו שיבקש לעלות לארץ ישראל. נטען כי הדבר עולה בבירור מתוך הצוואה, וכי כל פרשנות אחרת של הצוואה, לפיה כל שניתן לצאצאי המנוח הוא זכות חכירה לשנים בקרקעות, הינה מופרכת וחוטאת לכוונת המצווה. בנוסף טוענים המערערים כי בית המשפט שגה בפרשנות המילה "לאפשר" (enabling), כשהכוונה בהקשר הנוכחי הייתה שקק"ל תסייע לבני משפחתו בקשיים העצומים שניצבו בפני מי שביקש לרכוש קרקע בארץ ישראל באותה עת. מנגד, המשיבים סומכים ידיהם על פרשנותו של בית המשפט המחוזי, אשר לטענתם הינה הפרשנות היחידה שניתן ליתן ללשון הצוואה במקרה דנן. 40. דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי בנקודה זו, ואף אני סבור כי הפרשנות שמבקשים המערערים להעניק לצוואת המנוח אינה מתיישבת עם לשון הצוואה. המערערים טוענים, כאמור, כי כוונת המנוח הייתה שקק"ל תשמש אך ורק כנאמנה או מעין-נאמנה וכי הקרקעות שתרכוש תימסרנה לבעלות צאצאיו שיחפצו לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה, אלא שלפרשנות זו אין שום עיגון בלשון הצוואה. אסביר. ראשית, המילים "נאמנות" (או "מעין נאמנות") ו"בעלות" כלל אינן מופיעות בצוואת המנוח בהקשר של קק"ל והיורשים בהתאמה. שנית, בצוואה נאמר כי הכספים יינתנו לקק"ל למטרת רכישת קרקעות בארץ ישראל ומתן אפשרות ליורשיו להתיישב בהן, ולא כי הכספים יינתנו לקק"ל למטרת רכישת קרקעות בארץ ישראל עבור יורשיו של המנוח. שלישית, המנוח השתמש בפועל "לתת" – פועל בעל אופי קנייני חזק – בהקשר של קק"ל אך לא בהקשר של יורשיו, ואילו בהקשר של יורשיו השתמש בפעלים "לאפשר" ו"להתיישב" בלבד – שהינם פעלים בעלי אופי חלש יותר מבחינה קניינית. בחירות לשוניות אלה של המנוח אינן מתיישבות לטעמי עם טענת המערערים. אילו ביקש המנוח להבטיח שליורשיו תינתן זכות הבעלות בקרקעות שתירכשנה מכספיו, ושכל תפקידה של קק"ל יסתכם ב"נאמנות" או "תיווך", הרי שחזקה עליו שהיה נוקט בפועל "לתת" דווקא בהקשר של יורשיו (להבדיל מהפעלים "לאפשר" ו"להתיישב") ונמנע מהשימוש בפועל זה בהקשר של קק"ל, תוך ציון מפורש שקק"ל מקבלת לידיה באופן זמני כספים שנועדו לרכישת קרקעות ושהיא תחזיק בקרקעות אלה כנאמנה בלבד עד להעברתן לבעלות צאצאיו. רביעית, אין בידי לקבל את הפרשנות שמבקשים המערערים להעניק לפועל "לאפשר" בנסיבות העניין. אף אם אניח כי ברקע לצוואה אכן עמדו הקשיים האובייקטיביים שניצבו באותה עת בפני פרטים שביקשו לרכוש קרקעות בארץ ישראל, הרי שלא הייתה מניעה לכלול במפורש את ה"רקע" הזה בצוואה. ושוב, גם כאן מתחייבת המסקנה כי ככל שכוונתו של המנוח הייתה שקק"ל תשמש רק כ"נאמנה" או "מתווכת" ותרכוש עבור יורשיו את הקרקעות אך לשם העברתן לבעלותם בסמוך לאחר רכישתן, חזקה על המנוח שהיה מעלה את הדברים על הכתב כפשוטם ולא נוקט בפעלים בעלי אופי קנייני חלש כגון "לאפשר" ו"להתיישב" בלבד. חמישית ואחרונה, קשה לראות כיצד השימוש בפועל "לאפשר" בהקשר זה עולה בקנה אחד עם טענת המערערים כי המנוח ביקש להעניק ליורשיו זכות בעלות בקרקעות שתירכשנה על ידי קק"ל. מן הפועל "לאפשר" משתמע שיש במשוואה שני צדדים – צד פעיל שיש לו שליטה קניינית בנכס (הצד שהנכס בבעלותו ושבכוחו לאפשר או לא לאפשר לצד השני להתיישב בו) וצד סביל שאין לו שליטה קניינית בנכס (מי שמאפשרים לו להתיישב בנכס). אכן, ברור כי המנוח לא התכוון ליתן לקק"ל זכות קניינית בלתי מוגבלת ו"יד חופשית" בכספים ובקרקעות שתירכשנה על ידה באמצעות הכספים, אלא ביקש להגבילה ולהתנות את כוחה של קק"ל ביחס לקרקעות בקבעו מראש שעליה לאפשר לצאצאיו להתיישב בהן, אך מכך דווקא משתמע כי המנוח התכוון להעניק לקק"ל את הזכות הקניינית בקרקעות שתירכשנה מכספיו, תוך הכפפתה לזכותם של יורשיו להתיישב באותן קרקעות. 41. בית המשפט המחוזי המשיך וקבע כי מסקנה זו נובעת גם מן ההקשר הטקסטואלי, דהיינו מהשוואה בין נוסח ההוראה בצוואה שעוסקת בכספים שיינתנו לקק"ל לבין נוסחן של יתר ההוראות בצוואה שעוסקות ביורשים אחרים של המנוח. בית המשפט ציין כי המנוח נקב בצוואתו בשמותיהם של בני משפחה ספציפיים (אשתו, אחיו ואחיותיו) להם הוריש חלק מכספיו, ואילו ביחס לקרקעות שתירכשנה מהכספים שהוריש לקק"ל הגדיר המנוח רק את הקירבה המשפחתית העקרונית שבה יידרשו צאצאיו לעמוד על מנת שקק"ל תאפשר להם להתיישב בקרקעות. עוד צוין כי נראה שבמועד עריכת הצוואה לא ידע המנוח אם ומי מבני המשפחה יבחר לעלות לארץ. בית המשפט קבע כי עובדה זו, יחד עם העובדה שהעברת יתרת כספי העיזבון לקק"ל לא הותנתה בכך שמי מבני המשפחה יעלה לארץ, דהיינו כי הכספים ניתנו לקק"ל גם אם איש מבני המשפחה לא היה עולה לארץ, מחזקת את טענת קק"ל שהמנוח לא ראה בה כנאמנה בלבד לטובת רכישת קרקעות "לאנשים עלומים בזהותם ובמספרם". 42. הגם שמקובל עלי עקרונית כי במסגרת פרשנותה "הפנימית" של הצוואה (פרשנות "מתוך הצוואה") אין להסתפק רק בבחינה של לשון ההוראה הספציפית שבמחלוקת אלא יש להידרש גם להקשר הטקסטואלי – דהיינו יש לקרוא את מכלול ההוראות בצוואה ולבחון את ההוראה הספציפית שבמחלוקת על רקע יתר הוראות הצוואה, תוך מתן משקל לדמיון או לשוני הלשוניים והמבניים שקיימים ביניהן – אודה כי בניגוד לבית המשפט המחוזי איני משוכנע שניתן לגזור מסקנה כזו או אחרת מההקשר הטקסטואלי בצוואה דנן. אכן, נראה כי המנוח לא ידע במועד עריכת הצוואה אם ומי מבני משפחתו יבחרו לעלות לארץ ישראל, ולכן בניגוד להוראות המפורשות שנכללו בצוואה ביחס ליורשים ספציפיים, ניסח המנוח את ההוראה שעוסקת ביתרת הכספים שיינתנו לקק"ל לטובת רכישת קרקעות בארץ ישראל באופן מורכב יותר. עם זאת, אין להתעלם מכך שהמנוח לא התנה את עצם העברת הכספים לקק"ל בכך שמי מבין יורשיו יבקש לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה, אלא בחר להוריש בכל מקרה את יתרת עיזבונו לקק"ל לטובת רכישת קרקעות, תוך קביעה כי קק"ל תאפשר לאלו מבין יורשיו שיחפצו בכך להתיישב באותן קרקעות. מכך נגזרת המסקנה כי גם אם אף אחד מיורשיו של המנוח לא היה עולה לארץ ומבקש להתיישב בקרקעות, היו קרקעות אלה נשארות בבעלותה של קק"ל, ונראה כי על כך אין מחלוקת של ממש בין הצדדים. אלא שהשאלה שבמחלוקת הינה מה הייתה כוונת המנוח באשר לטיב הזכויות של קק"ל ושל יורשיו באותן קרקעות שתירכשנה מכספיו בתרחיש שבו יורשיו כן יבקשו לעלות לארץ ישראל ולהתיישב באותן קרקעות שרכשה קק"ל – תרחיש שאכן התממש בפועל – האם מדובר במנגנון שבו קק"ל משמשת כנאמנה בלבד ורוכשת את הקרקעות רק על מנת להעבירן לבעלות היורשים (כטענת המערערים), או שמא מדובר במנגנון שבו קק"ל רוכשת את הקרקעות והופכת לבעלת הקרקעות, בכפוף למתן אפשרות למי מבין יורשיו של המנוח להתיישב בהן ככל שיחפצו בכך (כטענת קק"ל). בניגוד לבית המשפט המחוזי, סבורני כי ההקשר הטקסטואלי אינו נותן מענה ברור לשאלה זו ואינו מחזק את טענתו של מי מהצדדים בנקודה זו. 43. המסקנה מכל האמור עד כה הינה כי טענתם הפרשנית של המערערים אינה מתיישבת עם לשונה של הצוואה. לכאורה, די בכך כדי לדחות את תביעתם למתן סעד הצהרתי בדבר זכות בעלות במקרקעין שבמחלוקת, אף מבלי להידרש לנסיבות החיצוניות לצוואה. למרות זאת, מוכן אני להניח, לצורך שלמות הדיון ובמידה רבה למעלה מן הצורך, כי הלשון בה נקט המצווה במסגרת הצוואה דנן – ובמיוחד המילים "לאפשר" ו"להתיישב" – משתמעת במידה מסוימת לשתי פנים ויוצרת מתחם לשוני רחב יחסית, שבו ניתן למצוא עוגן מינימאלי לפרשנותם של המערערים. לפיכך, כבית המשפט המחוזי אעבור כעת לבחון את הנסיבות החיצוניות לצוואה דנן. (ב)(2) הנסיבות החיצוניות לצוואה 44. בטרם אבחן את הנסיבות החיצוניות כחלק ממהלך פרשנותה של הצוואה דנן, ראוי גם כאן להקדים ולהעיר, בדומה להערתי בפסקה 36 לעיל, הערה מקדימה. מדובר בצוואה שנערכה באנגליה בשנת 1919, קרוב למאה שנה לפני מועד דיוננו, ומשכך לא רק המצווה אינו בין החיים אלא גם כל בני משפחתו, קרוביו וידידיו שסבבו אותו באותה עת. אילו הייתה מתעוררת מחלוקת באשר לפרשנות צוואתו של המנוח בסמוך לפטירתו, שבמסגרתה היה נדרש בית המשפט לבחון מעבר ללשון הצוואה גם את נסיבות עריכתה, ניתן היה אולי להיעזר בעדויות של הסובבים את המנוח לשם הבהרת כוונתו בזמן אמת. אלא שכיום, בחלוף כמאה שנה ממועד עריכת הצוואה ופטירת המנוח, ובהיעדר צדדים רלוונטיים שיכולים להעיד ממקור ראשון על נסיבות עריכת הצוואה, הפנייה לנסיבות הינה באופן טבעי מוקשית ולפיכך גם התועלת שבצידה מוגבלת מאד. משכך, גם בנקודה זו – ואולי במיוחד בנקודה זו – סבורני כי ראוי לבחון בזהירות יתרה את טענות הצדדים באשר לנסיבות עריכת הצוואה. 45. נסיבה חיצונית בעלת משקל ניכר בענייננו הינה עיסוקו הרב של המנוח בפעילות ציונית במהלך חייו – שכללה בין היתר: גיוס תרומות מתורמים באנגליה לטובת מוסדות בארץ ישראל, שימוש כנציג קהילתו באחד הקונגרסים הציוניים הראשונים, נטילת חלק בוועידה השנתית שנערכה על ידי קק"ל בבריטניה בחודש אוגוסט 1918, ועוד. בית המשפט המחוזי קבע כי יש בכך כדי לתמוך בטענת המשיבים כי ביסוד כוונתו של המנוח להוריש מכספו לקק"ל, אותה הכיר המנוח והעריך כ"גואלת קרקעות", עמדו טעמים ציוניים. עיון בטענות הצדדים בערעור מעלה כי העובדה שהמנוח היה שקוע בפעילות ציונית ענפה במהלך חייו, לרבות בסמוך למועד עריכת צוואתו ולפטירתו, אינה שנויה במחלוקת. לפיכך, כבית המשפט המחוזי גם אני סבור כי עובדה זו מחזקת את המסקנה הפרשנית שביסוד רצונו של המנוח להוריש בצוואתו חלק מכספו לקק"ל לטובת רכישת קרקעות בארץ ישראל עמדו טעמים ציוניים, וכי לא יכול להיות ספק שהמנוח הכיר את אופן פעולתה של קק"ל באותה עת כ"גואלת קרקעות". 46. נסיבה חיצונית נוספת שבית המשפט המחוזי ייחס לה משקל ניכר במקרה דנן הייתה חוות דעתו של פרופ' כץ מטעם המשיבים בדבר אופן פעילותה של קק"ל בתקופה הרלוונטית בתחום רכישת הקרקעות בארץ ישראל. פרופ' כץ קבע בחוות דעתו כי קק"ל לא עסקה בשום שלב ברכישת קרקעות עבור גורמים שמחוץ לקק"ל ומעולם לא רכשה קרקעות אך לשם אחזקתן בנאמנות במשך תקופה מסוימת על מנת להעבירן בשלב מסוים לאחרים. פרופ' כץ אף הדגיש כי פעולות מסוג זה היו אסורות על קק"ל מתוקף תקנותיה כמעט מיום היווסדה בראשית המאה ה-20, וכי ביסוד איסור זה עמדו שיקולים אידיאולוגיים שונים, שהמשותף להם הוא העיקרון שהקרקעות בארץ תהיינה בבעלות המדינה שעתידה לקום. בית המשפט המחוזי קבע כי חוות דעתו של פרופ' כץ חשובה בהקשר זה להבנת התנהלות קק"ל מול גורמים חיצוניים, וכי המערערים לא הגישו חוות דעת נגדית על מנת לסתור את חוות דעתו של פרופ' כץ. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות אלה בחינת תוכן הצוואה על רקע פועלה של קק"ל בתקופה הרלוונטית מקשה מאד לקבל את טענת המערערים כי קק"ל שימשה רק כנאמנה לרכישת קרקעות עבור בני משפחתו של המנוח. צוין כי המערערים טענו אמנם שגם אם בדרך כלל לא פעלה קק"ל כנאמנה הרי שהמקרה דנן הינו מקרה חריג שבו פעלה ככזו, אך הם לא הצליחו להרים את הנטל להוכחת טענה זו. נקבע כי לנוכח פעילותו הרבה של המנוח בתחום הציוני, שאינה נתונה במחלוקת, יש לצאת מנקודת הנחה כי המנוח היה מודע לאופי פעילותה של קק"ל ולכן נתן לה את הכספים לשם רכישת הקרקעות בידיעה שאלה תישארנה בבעלותה. עוד נקבע כי אילו ביקש המנוח שקק"ל תפעל בניגוד לאופי פועלה ובניגוד לתקנותיה, יש להניח שהיה מנסח את רצונו זה באופן מפורש ולא בדרך שבה בחר לכתוב את צוואתו. 47. מסקנותיו של בית המשפט המחוזי על יסוד חוות דעתו של פרופ' כץ מקובלות עלי במלואן. יתרה מכך, סבורני כי חוות דעתו של פרופ' כץ בדבר אופן פעילותה של קק"ל בתקופה הרלוונטית בתחום רכישת הקרקעות שומטת לחלוטין את הבסיס לטענות המערערים במקרה דנן, וראוי להזכיר כי המערערים לא הגישו חוות דעת נגדית בנקודה זו. אסביר. ראשית, אבקש להדגיש כי לטעמי רצוי – כעניין של עיקרון – כי בתי המשפט שדנים בתיקים שבהם המחלוקת המרכזית עוסקת בפרשנות צוואה ייזהרו מהסתמכות על חוות דעת מומחים בדבר הנסיבות החיצוניות – ההיסטוריות, החברתיות, הכלכליות, וכיו"ב – שעמדו לנגד עיניו של המצווה במועד עריכת צוואתו. עם זאת, אין לכחד כי לעיתים עשויה חוות דעת מומחה לסייע לבית המשפט לקבוע מה היו הנסיבות העובדתיות שעמדו לנגד עיניו של מצווה פלוני במועד עריכת הצוואה, ובכך לסייע לבית המשפט לקבוע מה היה אומד דעתו של אותו מצווה ככל שהלשון בה נקט אינה ברורה. לטעמי המקרה דנן הינו דוגמא למקרה כזה, שכן בית המשפט נדרש כאן לפרשנות צוואה שנערכה לפני כמאה שנה ושבמסגרתה הוריש המנוח מכספיו למוסד בעל רקע היסטורי וחברתי ייחודי (קק"ל), ומשכך ישנה הצדקה להסתמך על חוות דעת של מומחה שישפוך אור על הנסיבות ההיסטוריות הרלוונטיות למועד עריכת הצוואה. ודוק, כל מטרתה של חוות דעתו של פרופ' כץ במקרה דנן הייתה להבהיר את אופן פעילותה של קק"ל בתחום רכישת הקרקעות בתקופה הסמוכה לעריכת הצוואה על ידי המנוח, מתוך הבנה כי פעילות זו מהווה חלק מהנסיבות שעמדו לנגד עיני המנוח במועד עריכת הצוואה, ולכן עשויה לסייע להשיב על השאלה האם כוונת המנוח הייתה שקק"ל תרכוש קרקעות מכספיו רק על מנת להחזיק בהן כנאמנה עד להעברת הבעלות בהן לצאצאיו. שנית, ולגופו של עניין, סבורני כאמור כי חוות דעתו של פרופ' כץ שומטת את הבסיס לטענות המערערים במקרה דנן. מעיון בחוות דעתו של פרופ' כץ עולה בבירור כי קק"ל לא נהגה מעולם באופן הנטען על ידי המערערים, וכי הדבר אף עומד בסתירה חזיתית לאידיאולוגיה של קק"ל ולתקנותיה. אכן, מכך לא נובע בהכרח שהמנוח לא ביקש ליצור בצוואתו מנגנון חריג ושונה מזה שהיה נהוג בקק"ל באותה תקופה. מובן שהמנוח, ככל מצווה, היה רשאי עקרונית לקבוע במסגרת צוואתו כל שעולה על רוחו ביחס לרכושו, לרבות הורשת כספים לקק"ל תוך קביעת מנגנון נאמנות שאינו מתיישב עם האופן שבו קק"ל נהגה בכספי תורמים אחרים (והשאלה כיצד הייתה נוהגת קק"ל במקרה כזה הינה שאלה מעניינת שאינני נדרש להתעמק בה). אלא שהשאלה שיש לשאול במקרה דנן הינה האם – בהינתן הקביעה העובדתית כי בתקופה הרלוונטית קק"ל נהגה בדרך מסוימת בתחום רכישת הקרקעות ולא חרגה מדרך זו, וכי המנוח היה פעיל ציוני שהכיר את אופן פעילותה של קק"ל בתחום זה – ניתן להסיק מצוואתו של המנוח קיומה של כוונה ליצור מנגנון חריג ושונה מהאופן שבו נהגה קק"ל באותה עת. בית המשפט המחוזי השיב על שאלה זו בשלילה, ולנוכח האמור לעיל דעתי כדעתו, ולמעשה ספק בעיניי אם ניתן היה להגיע למסקנה אחרת מזו שאליה הגיע בית המשפט המחוזי בנסיבות העניין. בית המשפט המחוזי קבע כי לנוכח פעילותו הציונית העניפה של המנוח יש לצאת מנקודת הנחה שהוא היה מודע לאופן שבו פעלה קק"ל בתחום רכישת הקרקעות. קביעה זו הגיונה בצידה, ומכאן קצרה הדרך למסקנה כי אילו רצה המנוח ליצור מנגנון ייחודי, שבמסגרתו תפעל קק"ל בכספים שיועברו לה מכוח צוואתו עם מותו רק כנאמנה לטובת צאצאיו שיבקשו לעלות לארץ ישראל – דהיינו, באופן שונה לחלוטין מהאופן שבו נהגה באותה תקופה ובניגוד מוחלט לתקנותיה ולאידיאולוגיה שלה – יש להניח כי היה מנסח את רצונו זה באופן מפורש וברור, תוך אמירה מפורשת כי הוא יוצר מנגנון שונה מזה הנהוג על ידי קק"ל בתחום רכישת הקרקעות. לא כך כתב המנוח בצוואתו – לא במשתמע ובוודאי לא במפורש – ודי בכך כדי לדחות את טענת המערערים בהקשר זה. 48. לבסוף, נותר להתייחס לנקודה האחרונה השנויה במחלוקת בין הצדדים – הראיות הנוספות עליהן נסמכו המערערים בתביעתם. המערערים טוענים כי במסמכים שונים המאוחרים לפטירתו של המנוח הודתה קק"ל בקיומה של נאמנות בקשר לרכישת הקרקעות מהכספים שהוריש לה המנוח. מדובר בהסכם שנערך כחמש שנים לאחר פטירתו של המנוח בין מנהל עיזבונו לבין קק"ל לצורך הוצאתה לפועל של צוואתו ובמכתבים שהוחלפו בין קק"ל ליורשיו של המנוח בעשור שלאחר שהלך לעולמו. בית המשפט המחוזי העיר כי כיוון שמדובר בראיות מאוחרות למועד פטירתו של המנוח הרי שיש לבחון בזהירות עד כמה הן יכולות ללמד על אומד דעתו של המנוח בעת כתיבת צוואתו. הראייה החיצונית המרכזית שעליה נסמכו המערערים בתביעתם, ועליה הם שמים את עיקר יהבם גם בערעורם לפנינו, הינה ההסכם שנערך בשנת 1924 בין מנהל עיזבונו של המנוח לבין קק"ל, שלטענתם מוכיח כי קק"ל ראתה את עצמה כנאמנה של יורשי המנוח. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה משני נימוקים: ראשית, נקבע כי ככל שלמערערים יש זכות במקרקעין, כטענתם, אזי מקורה צריך להיות בצוואת המנוח ולא בהסכם מאוחר שנערך בין מנהל העיזבון לקק"ל; שנית, ולמעלה מן הצורך, נקבע כי פרשנות ההסכם לגופו אינה מבססת את טענת המערערים. אשר למכתבים שהוחלפו בין קק"ל ליורשי המנוח במרוצת השנים, בית המשפט בחן את המכתבים השונים וקבע, תוך שהוא מנמק כדבעי את קביעתו, כי גם באלו אין כדי לבסס את טענת הנאמנות של המערערים. 49. קביעותיו של בית המשפט המחוזי לגבי הראיות החיצוניות מקובלות עלי, ומשפירטתי אותן בפסקאות 20-19 לעיל איני רואה לנכון לחזור עליהן אחת לאחת. לטעמי, קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי יש להיזהר בהסתמכות על ראיות חיצוניות המאוחרות למועד פטירתו של המנוח לשם התחקות אחר אומד דעתו במועד כתיבת צוואתו, הינה נכונה מאד. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה דנן מקורה של זכות הבעלות הנטענת על ידי המערערים צריך להיות בצוואה עצמה ולא במסמכים מאוחרים שנערכו לאחר מותו של המנוח בין קק"ל ליורשי המנוח. זהו לטעמי נימוק נכון שמייתר לחלוטין את הדיון בפרשנות ההסכם והמכתבים, וניתן היה בהחלט להסתפק בו בנסיבות העניין. עם זאת, בית המשפט המחוזי הוסיף ודן, בבחינת למעלה מן הצורך, גם בתוכן המסמכים, וקבע כי הם אינם מבססים את זכות הבעלות שהמערערים תובעים במקרקעין. גם קביעות אלה לגופן מקובלות עלי. 50. אבקש להדגיש בנקודה זו כי לטעמי פנייה לראיות חיצוניות המאוחרות למועד פטירתו של המנוח, כחלק ממהלך פרשני שמנסה ללמוד מה היתה כוונת המנוח בצוואתו, אינה רצויה כלל וכלל. כפי שקובע סעיף 54 לחוק הירושה, וכפי שציינתי בהרחבה לעיל, אומד דעתו של המצווה צריך להתפרש מתוך הצוואה, ובמידה שהוא אינו עולה מתוך הצוואה אזי יש לבחון את הנסיבות החיצוניות שסבבו את עריכת הצוואה. הנסיבות החיצוניות שאותן ניתן, ככלל, לבחון יהיו כאלה שקדמו לעריכת הצוואה או שהתרחשו במועד עריכתה, ובמקרים חריגים גם כאלה המאוחרות למועד עריכת הצוואה, אך בוודאי לא כאלה המאוחרות למועד פטירתו של המצווה. דומני כי הדברים ברורים ואינם מצריכים הרחבה. עם זאת, אין פירושו של דבר כי בעל דין אינו רשאי כלל להציג ראיות חיצוניות המאוחרות למועד פטירתו של המנוח כחלק ממחלוקת מאוחרת שמתעוררת בין יורשים בדבר האופן שבו הם פירשו את צוואת המנוח ונהגו על פיה בפועל. מוכן אני להניח כי ראיות כאלה עשויות, במקרים מתאימים, לבסס טענות של ויתור או השתק מצידו של אחד היורשים כלפי היורשים האחרים. במקרה דנן ההסכם שנערך כחמש שנים לאחר מותו של המנוח בין מנהל עיזבונו של המנוח לבין קק"ל אינו יכול ללמדנו דבר על אומד דעתו של המנוח במועד כתיבת צוואתו, אך הוא יכול עקרונית לסייע למערערים לנסות להוכיח שהאופן שבו קק"ל פירשה הלכה למעשה את הצוואה מתיישב עם טענתם בדבר פרשנותה של הצוואה. כך למשל, אילו היו המערערים מצליחים להוכיח כי קק"ל הודתה במסגרת הסכם זה או במכתבים שהוחלפו בינה לבין יורשיו של המנוח בעשור שלאחר מותו כי אכן פעלה כנאמנה עבור יורשי המנוח בקרקעות, ואף פעלה בהתאם לפרשנות כזו של הצוואה, ורק בדיעבד היא מתנערת מכך תוך פגיעה בזכויותיהם של יורשי המנוח, ניתן היה אולי להסתמך על ההסכם ועל המכתבים דנן על מנת לקבוע כי קק"ל ויתרה בסמוך לאחר פטירת המנוח על זכות שהייתה לה מכוח צוואתו וכי היא מושתקת מלטעון אחרת בדיעבד. אלא שהמערערים לא הוכיחו זאת, וכאמור בית המשפט המחוזי קבע כי ההסכם משנת 1924 והמכתבים שהוחלפו בין קק"ל ליורשי המנוח בעשור שלאחר מותו אינם מבססים את טענת המערערים בדבר קיומה של נאמנות, וממילא במקרה דנן המערערים – ולא קק"ל – הם אלו שביקשו לפרש בדיעבד את הצוואה בדרך שונה מזו שבה פירשו אותה במשך עשרות שנים קק"ל ויורשי המנוח שקדמו להם, ומשכך ניתן היה עקרונית להפנות דווקא כלפיהם טענות של השתק או ויתור ולא כלפי קק"ל. 51. הנה כי כן, המסקנה מהאמור לעיל הינה כי גם הנסיבות החיצוניות לצוואה אינן מבססות את טענתם הפרשנית של המערערים. ולא למותר לשוב ולציין בנקודה זו כי הדיון בנסיבות החיצוניות נעשה לטעמי במידה רבה למעלה מן הצורך, לנוכח קביעתי כי פרשנות המערערים ממילא אינה מתיישבת עם לשונה של הצוואה. הערה בטרם סיום 52. המערערים טוענים כטענה חלופית בערעור כי בית המשפט המחוזי שגה בדחותו כלאחר יד את טענתם החלופית, לפיה המינהל מחויב לחתום עימם על חוזה חכירה בתנאיו של חוזה החכירה המקורי, דהיינו בתנאים שנהגו בחוזה החכירה לפני כ-80 שנה. אכן, עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי בית המשפט דחה טענה זו בקצרה ובשולי הדברים, מבלי להרחיב בדברים. אציין כי איני מביע ביקורת על בית המשפט המחוזי בנקודה זו, מכיוון שנראה כי דחיית הטענה בקצרה ובשולי פסק הדין משקפת את המקום השולי שהעניקו המערערים עצמם לטענה זו בכתבי טענותיהם. עם זאת, מסיכומי המשיבים בערעור לפנינו עולה כי על אף שהם מתנגדים לטענה זו של המערערים לגופה, אין הם מתנגדים לכך שהמערערים יעלו את טענותיהם באשר לחוזה החכירה ובאשר ליחס שבינו לבין החלטות מועצת מקרקעי ישראל במסגרת הליך פירוק השיתוף (שגם המשיבים הינם צד לו). בשים לב לאמור לעיל, אני רואה לנכון להבהיר כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ופסק דיננו בערעור דנן אינם מונעים מהמערערים מלהעלות במסגרת הליך פירוק השיתוף את טענותיהם באשר לתנאי חוזה החכירה שנחתם או צריך היה להיחתם בינם לבין המינהל בשלב כזה או אחר, ובאשר ליחס שבין חוזה חכירה זה לבין החלטות המינהל במרוצת השנים. מובן כי גם למשיבים שמורות כל טענותיהם בסוגיות אלה, ואין לראות את הסכמתם לבחון את טענות המערערים במסגרת הליך פירוק השיתוף כויתור או הסכמה לאיזו מבין הטענות. למען הסר ספק יודגש: פסק דיננו בערעור דנן סותם את הגולל על טענות המערערים באשר לפרשנות הצוואה ופרשנות המסמכים המאוחרים למועד פטירת המנוח, והמערערים אינם רשאים לשוב ולהעלות טענות אלה במסגרת הליך פירוק השיתוף. סוף דבר 53. לנוכח כל האמור לעיל, סבורני כי בית המשפט המחוזי צדק בדחותו את תביעת המערערים ובקבעו כי פרשנותם לצוואת המנוח אינה מתיישבת עם לשון הצוואה ועם נסיבות עריכתה. לפיכך, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחבריי שנעשה, תוך חיוב המערערים בהוצאות קק"ל בהליך דנן בסך של 40,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: 1. (א) דעתי כדעתו של חברי, השופט י' דנציגר, כי דינו של הערעור להידחות; (ב) דעתי כדעתו של המשנה לנשיא, ש' לוין (בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי פ"ד נג (2) 817, 839) כי את הדיון בדרכי פרשנות צוואה – במובנה הצר ובמובנה הרחב – שעליהן הצביע שם הנשיא א' ברק אפשר "להניח לעת מצוא"; וכאז כן עתה. אסביר. הערעור 2. לטענת המערערים, "סלע המחלוקת בין הצדדים נוגע לשאלה האם כוונת המצווה וכוונת הצדדים להסכם הנאמנות הייתה כי קק"ל תרשום את הנחלה בבעלות סב המערערים וכי הנחלה צריכה להרשם על שמו, או שהכוונה כי הנחלה תהא בבעלות קק"ל" (פסקה 8 לסיכומים). כפי שציין ב"כ המשיבים בסיכומים, סוגיה זו נדונה לפני בית המשפט הגבוה לצדק באנגליה, מחלקת הצ'נסרי, וההכרעה הייתה כי לפי צוואת המנוח, קק"ל היא בעלת הזכויות במקרקעין, וכי לא הוקמה נאמנות מכוח הצוואה. 3. מנהל עזבון המנוח לואיס רוזנבלום ז"ל, ניהל באנגליה הליך משפטי, בכללו טענות נגד הורשת יתרת העזבון. בית המשפט הגבוה לצדק פסק ביום 11.1.1924, בהתבסס על הצוואה, כי פרשנותה הנכונה היא שיתרת העזבון ניתנה במתנה לקק"ל, וכי קק"ל תפעל במתנה זו לפי הנחיות המנוח, ובהתאם לתכליותיה הכלליות של קק"ל. פסק הדין שלל קיומן של זכויות למי מבני משפחת המנוח ביתרת העזבון, ושלל גם קיומה של נאמנות. לביסוס הדברים הללו, הפנה ב"כ המשיבים לדיווח על הפסיקה במדור המשפטי בעיתון ה-TIMES מיום המחרת: "The words of the gift here were too strong to permit him to hold that there was any resulting trust to those claiming under the testator". 4. פסק הדין הנ"ל, לפיו קק"ל היא המוטב ובעלת הזכות ביתרת העזבון, בא לידי ביטוי בהסכם ה-Indenture שעליו הסתמכו המערערים: "AND WHEAREAS on the eleventh day of January nineteen twenty four, Mr. JUSTICE EVE in the high court of justice chancery Division declared that according to the true construction of the said codicil the residuary devise and bequest therein contained is a valid gift and that the Defendant Company Juedischer National funds (Keren Kajemeth le jisrael) Limited, is beneficially entitled to the residuary estate of the Testator subject to an obligation of purchasing land in Palestine and enabling such members of the Testator's family…". 5. עינינו הרואות, כי בהסכם נקבע שקק"ל היא המוטב ובעלת הזכות ביתרת העזבון, ובלבד שתאפשר לבני משפחת המנוח, שיחפצו בכך, להתיישב באדמות שיירכשו. בהליכים הנ"ל בבית המשפט באנגליה נטלו חלק כמה מבני משפחת המנוח. מכאן טענת ב"כ המשיבים – והיא מוצדקת – לקיומו של מעשה בית דין הסותם את הגולל על טענותיהם של המערערים. מפסק הדין האנגלי מתחייבת דחיית טענת המערערים על כך שההוראה בהסכם, שלפיה יש לנהל את כספי יתרת העזבון בחשבון נפרד מחשבונה הכללי של קק"ל, מלמדת על קיומה של נאמנות. ההפרדה בחשבונות לא נעשתה אלא כדי לתת מעין "זכות קדימה" לבני משפחת המנוח להתיישב באדמות שיירכשו מיתרת כספי העזבון. המסקנה על קיומה של נאמנות כביכול היא מרחיקת-לכת, אין לה עיגון בהסכם, והיא סותרת את פסק הדין האנגלי לפיו קק"ל היא בעלת הזכות ביתרת העזבון. דומה כי די בכך לדחיית הערעור. 6. מכאן לצוואה. לשונה ברורה. כך נקבע בבית המשפט המחוזי, וכך הראה חברי, השופט י' דנציגר בחוות דעתו, באופן משכנע. המנוח לא הורה בצוואתו לקק"ל להעביר את הבעלות במקרקעין לבני משפחתו. זכויותיהם על-פי הצוואה, מתמצות בכך שעל קק"ל לאפשר להם ליישב את האדמות שיירכשו, וגם זאת בכפוף לרגולציה ולתנאים הכרחיים לטובת הכלל. מהסייגים הללו יש להסיק מיניה וביה כי המנוח לא ציווה להקנות בעלות באדמות הללו לבני משפחתו, אלא לקק"ל, שהרי נמסר לה שיקול הדעת לעשות בהן לטובת הכלל. חברי נדרש בחוות דעתו גם לנסיבות החיצוניות לצוואה – במידה רבה, לדבריו, למעלה מן הצורך – ועמד על פועלו הציוני הרב של המנוח. על רקע זה, הדעת נותנת כי המנוח היה מוּדע לדרכה של קק"ל לפיה "הארץ לא תימכר לצמיתות", וממילא, בהוראתו בצוואה לסייע לבני משפחתו להתיישב בארץ לפי הכללים הנחוצים לטובת הכלל, ברי כי לא התכוון למכירת אדמות מאת קק"ל לאנשים פרטיים. הענקת המקרקעין לבעלות קק"ל, כשמדיניותה הידועה היא להחכיר את אדמותיה למתיישבים, היא זו שהיה בה כדי להגשים את רצון המנוח לפיו יתיישבו בני משפחתו בארץ ויעבדו את אדמתה. פרופ' יוסי כץ, המתמחה בחקר תולדות ההתיישבות בארץ ישראל, ההיסטוריה של הקק"ל ומוסדות התיישבותיים נוספים, חיווה דעתו על כך שקק"ל ראתה את אדמותיה כאדמות הלאום, השייכות לעם היהודי כולו, לא נהגה למכור אדמות, אלא רק להחכירן לתקופות קצובות: "הקק"ל לא עסקה ברכישת קרקעות לשם אחזקתן בנאמנות במשך תקופה מסויימת וכדי להעבירן בשלב מסויים לאחרים. פעולות מסוג זה אסורות היו על הקק"ל מתוקף תקנותיה כמעט מיום היווסדה בראשית המאה ה-20" (סעיף 17 לחוות הדעת). בשים לב לפועלו הציוני הרב של המנוח, אך טבעי היה שהעביר כספים מעזבונו לקק"ל לשם רכישת אדמות בארץ, ולבטח ידע על תקנותיה הנ"ל של קק"ל. לימים, עסקו חברות ציוניות אחרות, דוגמת הכשרת הישוב והימנותא, ברכישת קרקעות עבור אחרים, אך לא כך נהגה קק"ל (סעיפים 18-21 לחוות הדעת). ככל שרצה המנוח להקנות בעלות באדמות לבני משפחתו, יכול היה להורות בצוואתו על העברת יתרת עזבונו לאחת מן החברות הנ"ל, ולא לקק"ל. 7. עוד כהנה וכהנה סימנים ואותות ניתנו בצוואה – בלשונה ובנסיבות החיצוניות לה – כמפורט בחוות דעתו של חברי, השופט י' דנציגר, והמסקנה היא אחת: בדין דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המערערים ליתן סעד הצהרתי לפיו הם זכאים להרשם כבעלים של המקרקעין שבמחלוקת; המערערים אינם רשאים לנהוג מנהג בעלים במקרקעין. פרשנות צוואה 8. על רקע האמור לעיל, דומני כי את מחלוקת הפוסקים על דרכי פרשנות צוואה, ניתן להניח לעת מצוא. עודנה צרובה בתודעתנו המחלוקת העזה על מעמדה של הלשון, על תרומתן של הנסיבות, והאם חובּרו להן יחדיו לצורך פרשנות חוזים. נדרשתי לכך בע"א 3894/11 דלק – חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' בן שלום (6.6.2013) ואחרי סקירת עיקרי המַהֲלָכים בסוגיה וראשי המְהַלכים בה, ציינתי כי "גבי דידי, המחלוקת בין הגישות השונות איננה 'כצעקתה'. המטוטלת נעה מן הדגש על הלשון, אל עבר הנסיבות; בהמשך כרכה אותם יחדיו; וכעת שוב עולה קמעא משקלה של הלשון. דרך הכלל היא כי לצורך פרשנות חוזים "אחוז בזה (בלשון) וגם מזה (נסיבות העניין) אל תנח את ידך". ברם, לטעמי, ההיסטוריה החקיקתית, לשון סעיף 25(א) לחוק החוזים, ומדיניות משפטית ראויה, מחייבים גם זאת: ככל שהחוזה ברור יותר מתוכו, על-פי לשונו, פוחת משקלן של הנסיבות החיצוניות, עד כי, לעיתים, נדירות, תזכה הלשון למעמד בלעדי" (פסקה 19). בשינויים המחוייבים, יפים הדברים גם לצוואה, אולי אף ביתר שאת. תהליך 'אבולוציוני' מתרחש בשדה פרשנות הצוואה, לפי טיבו הוא אורך זמן, וזו גדוּלתו. צמיחה הדרגתית, עקב בצד אגודל, בּכִּוונון זהיר, עדיפה על התקדמות מואצת, במיוחד כאשר במבחן חיי המעשה אין נפקא מינה רבה בין גישה אחת לרעותה הטובה ממנה במישור העיוני. לא נתבקשנו בגדרי ערעור זה לעיין בהלכת טלמצ'יו, ולא נשמעו טיעונים לגביה. דומני כי מוטב שלא לדקדק עתה ולהבחין בין הלכת שרש לבין הלכת טלמצ'יו וחוזר חלילה, על מעלותיהן ומגרעותיהן. יֵטיבו לעשות זאת מלומדי-המשפט בכתביהם, מאשר אנו בפסקינו, מחמת המחיר המערכתי הכרוך בכך. מציאות היום-יום בערכאות הדיוניות מלמדת על כך שבתי המשפט מנווטים את דרכם כהלכה, ועדיף בעניין שעל הפרק שקט תעשייתי על פני רעש אקדמי. משניתן להכריע את דינו של הערעור דנן באופן החלטי, מבלי לחולל פולמוס על אודות דרכי פרשנות צוואה – מוטב כך. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מצטרף לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט י' דנציגר, אך רואה צורך להבהיר כי לעמדתי הדיון הכללי בנושא פרשנות צוואה שיוצא חוצץ נגד הפסיקה בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817 (1999) (להלן: עניין טלמצ'יו) חורג מגדרה של ההתדיינות שלפנינו ומטענות בעלי הדין כפי שנשמעו בכתב ובעל פה, ולהשקפתי אין מקומו כאן. בית המשפט המחוזי הניח כתשתית להכרעתו את עניין טלמצ'יו. איש מן הצדדים לא טען נגד תוקפה של ההלכה שנפסקה שם ולא ביקש כי נסטה ממנה או נחיל הלכות אחרות, קודמות בזמן. אף לפי גישת חברי עצמו אין כל הכרח להיזקק לעניין במקרה זה, שהרי מוכן חברי להניח כי במקרה זה לשון הצוואה "משתמעת במידה מסוימת לשתי פנים", ועל כן הוא מוסיף ובוחן – בהרחבה – את הנסיבות החיצוניות לצוואה. להשקפת חברי, ההכרעה בעניין טלמצ'יו אינה בבחינת הלכה מחייבת, ולעמדתו ההלכה המושלת בכיפה הוא זו שבפסק הדין בע"א 239/89 שרש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 861 (1992). הדברים שנאמרו שם נאמנים לגישתו המוכרת של חברי – בשינויים המחויבים – גם מתחום דיני החוזים (אף אם אין היא העמדה הפרשנית השלטת בבית משפט זה; ראו גם דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006)). לפי חברי, במסגרת פרשנות צוואה על בית המשפט לבדוק בשלב ראשון אם ניתן לאתר את אומד דעתו של המצווה מתוך הצוואה, ורק אם בית המשפט מגיע למסקנה כי הדבר אינו אפשרי – עליו לפנות, בשלב השני, לבחינת הנסיבות החיצוניות (פסקה 27 לחוות דעתו). דעתי שונה. להשקפתי ההלכה המנחה בעניין פרשנות צוואה היא זו שנקבעה בעניין טלמצ'יו שאותה תיאר חברי בחוות דעתו. בית משפט זה חזר על העקרונות שנקבעו בהלכת טלמצ'יו לא אחת מאז ניתנה (ראו למשל: דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653, 686-685 (2005) ("הפרשן מתחיל את דרכו בבחינת לשון הטקסט, אך זוהי רק תחילתו של הליך הפרשנות ולא סופו [...] על הפרשן לבוחנה היטב [...] ומכאן לצאת שוב לדרכו, לבחון את סביבתו הנורמטיבית של הטקסט, את הנסיבות ואת הראיות החיצוניות, אם יש כאלה, בדרכו אל התוצאה המשפטית") (חוות דעתה של השופטת ע' ארבל); ע"א 490/99 הקדש מנחם ובלומה אטינגר קרן צדקה לזכרם על-ידי נאמני ההקדש נ' אבן טוב, פ"ד נז(5) 145, 156 (2003) ("על אומד-דעתו של המצווה למד הפרשן מלשון הצוואה ומתוך הנסיבות"); רע"א 3130/05 יורשי המנוחה א.ר. ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל עזבון המנוחה מ.ר. ז"ל, פסקה 19 (14.9.2006) ("המשמעות המשתמעת קובעת את הפוטנציאל הלשוני של הצוואה. הוצאת פוטנציאל זה מהכוח אל הפועל נעשית על פי אומד דעתו של המצווה (סעיף 54 לחוק הירושה). על אומד דעת זה למד השופט מלשונה (המפורשת והמשתמעת) של הצוואה, ומהנסיבות החיצוניות לה [...]")). אכן, נשמעו בפסיקתנו גם דעות שונות (ראו בע"ם 8300/11 פלוני נ' פלוני (2.8.2012) (השופט נ' הנדל), שאליו מפנה גם חברי), אך ההכרעה בעניין טלמצ'יו נותרה להשקפתי על מכונה. על רקע "מחלוקת הפוסקים" שעליה עמד חברי השופט נ' סולברג וביקש להניחה לעת מצוא (פסקה 8 לחוות דעתו) נראה לי אפוא שיש טעם להדגיש כי הלכת טלמצ'יו עומדת בעינה. ככל שבמקרה מתאים יתעורר הצורך לבחון אפשרות לסטות ממנה, אין מניעה כי בית משפט זה ישוב ויידרש לעניין ככל שהדבר יימצא לנכון. אולם לדעתי המקרה שלפנינו אינו מקרה מתאים לכך, הן בשל כך שהנושא אינו מצוי בחזית המחלוקת שבין הצדדים, הן בשל כך שאף לפי גישת חבריי הנושא אינו דרוש במישרין להכרעה. לגופו של עניין אני מצטרף, כאמור, לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט י' דנציגר. ש ו פ ט הוחלט לדחות את הערעור. המערערים ישאו בהוצאות המשיבים בסך של 40,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"ז באב התשע"ה (‏12.8.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12076310_W07.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il