פלוני נ. מדינת ישראל

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7627/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערערים: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ש' יעקובוביץ) בת"א 65580-12-17 מיום 10.9.2021 תאריך הישיבה: ג' באדר ב התשפ"ב (6.3.22) בשם המערערים: עו"ד גלית קרנר; עו"ד דניאל פנחסי בשם המשיבה: עו"ד שרון מן-אורין פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' יעקובוביץ) בת"א 65580-12-17 מיום 10.9.2021, בגדרו נדחתה על הסף תביעת המערערים מחמת היעדר עילה. 1. המערער 1 (להלן: המערער) נולד ביום 17.11.2009 ואובחן כסובל מתסמונת וקטר. כשמונה שנים לאחר מכן, ביום 31.12.2017, הגישו המערער והוריו (המערערים 3-2, ולהלן יחד: המערערים) את התביעה מושא ההליך שלפנינו. התביעה הופנתה נגד רופא ומוסד רפואי (להלן: הנתבעים) שלקחו חלק בטיפול במערערת 2, ונטען כי אלה התרשלו במעקב ההיריון שבוצע לה ועקב התרשלותם לא אובחנה התסמונת טרם לידתו של המערער. התביעה הוגשה גם כנגד מדינת ישראל, היא המשיבה בהליך שלפנינו (להלן: המדינה או המשיבה), בטענה כי היה עליה לפעול ליידוע הציבור הרלוונטי על אודות שינוי המדיניות המשפטית בתביעות מהסוג דנא וקיצור תקופת ההתיישנות הנתונה להן. הכוונה לפסק דינו של בית משפט זה בע"א 1326/07 המר נ' עמית (28.5.2012) (להלן: עניין המר) בגדרו בוטלה תביעת הילוד בגין "חיים בעוולה", על תקופת ההתיישנות הארוכה שהייתה נתונה לה ועמדה על 25 שנים. תחת העילה של "חיים בעוולה", הוכרה בפסק הדין בעניין המר תביעת ההורים בגין "הולדה בעוולה", לה עומדת תקופת התיישנות בת שבע שנים (וראו רע"א 398/18 מדינת ישראל משרד הבריאות נ' פלוני, פסקה 3 (‏15.3.2018) (להלן: רע"א 398/18); ע"א 7903/16 פלוני נ' מכוני אבחון בשפלה בע"מ, פסקה 4 (‏2.4.2017) (להלן: עניין מכוני אבחון)). פסק הדין בעניין המר קיצר אפוא משמעותית את פרק הזמן הנתון ל"יחידה המשפחתית" להגיש את תביעתה, ומכאן טענת המערערים. 2. במסגרת ההליכים המקדמיים נדחתה בהסכמה התביעה בעילה של רשלנות רפואית, מאחר שהוגשה לאחר תקופת ההתיישנות. נותרה על כנה התביעה נגד המדינה בעילה של הפרת חובת היידוע, שהובילה על פי הנטען לאובדן זכות התביעה של המערערים כנגד הנתבעים. המשיבה טענה תחילה כי גם דינה של עילת תביעה זו להידחות מחמת התיישנות, אך בהמשך הודיעה המשיבה כי היא אינה עומדת על טענתה זו. חלף זאת, עתרה המדינה לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר עילה. 3. בפסק הדין מושא הערעור התקבלה הבקשה ובית המשפט הורה על מחיקת התביעה ללא צו להוצאות. בתמצית, בית המשפט קבע כי המשיבה אינה חולקת על כך שלא פרסמה לציבור או לאוכלוסיית היעד את השינוי שחל במצב המשפטי בעקבות פסק הדין בעניין המר, מעבר לפרסום פסק הדין באתר הרשות השופטת כמקובל ופרסומו ברשימת פסקי הדין המרכזיים שניתנו באותה שנת משפט. בית המשפט קבע כי לא חלה על המדינה חובה להביא לידיעת הציבור, בדרך של פרסום או דיוור ייעודי, מידע על שינוי במצב משפטי בעקבות החלטה שיפוטית כך שבגין מחדלה לעשות כן תחויב בנזיקין. נקבע כי בדין הישראלי לא עוגנה חובת פרסום של פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון, לרבות פסקי דין אשר משנים את המצב המשפטי הנוהג, ולרבות פרסום של פסקי דין לקהל יעד ספציפי אליו נוגע השינוי. בתוך כך, נדחתה טענת המערערים כי חובת יידוע או פרסום כאמור קמה מעצם הודעת משרד המשפטים על הקמת ועדה שמונתה על ידי שר המשפטים ביוני 2011 לבחינת הסוגיה של "הולדה בעוולה" (להלן: ועדת מצא); מהחלטת ממשלה מספר 4515 מיום 1.4.2012 ו"מדריך שיתוף ציבור בעבודת הממשלה" שפורסם בדצמבר 2017; או מחוזר מנכ"ל משרד הבריאות 1/2018 "שימושים משניים במידע בריאות" (17.1.2018). זאת, בין היתר, מחמת מועד פרסומם, היעדר רלוונטיות או הרחבת חזית. לנוכח כל האמור, בית המשפט קבע כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה והורה על מחיקתו. 4. על רקע זה הוגש הערעור שלפנינו. המערערים חזרו וטענו כי המדינה חבה חובת פרסום ועדכון של ציבור המשפחות המטופלות בילדים עם צרכים מיוחדים על ביטול עילת התביעה בגין "חיים בעוולה" וקיצור תקופת ההתיישנות הנתונה להגשת תביעתן, על מנת שלא יעלם מעיניהן שינוי המצב המשפטי הפוגע בזכויותיהן. לשיטתם של המערערים, חובה זו קמה מכוח של שורה של חוקים המפורטים בכתב התביעה או מתוקף הנחיות מנהליות שהיו צריכות לצאת מידי המשיבה, והסתרת המידע וההנחיות מהאזרח אינה סבירה ונוגדת מושכלות יסוד במשטר דמוקרטי. עוד הלינו המערערים על כך שלשיטתם, בית משפט קמא נתן למשיבה עצות משפטיות בנוגע לאופן ניהול התביעה והגשת הבקשה לסילוק התביעה על הסף. נטען כי בניגוד למשתמע מפסק הדין, המערערים לא העמידו את תביעתם על אי פרסום פסק הדין בעניין המר בלבד; קביעתו של בית המשפט כי פסק הדין בעניין המר פורסם באמצעי התקשורת ועורר הדים רבים בקהילה המשפטית ובעיתונים שאינם מקצועיים, מבוססת על הנחה אישית שלא נתמכת כנדרש בראיות; כי משפרסמה המשיבה הודעה לציבור בדבר הקמת ועדת מצא, היה עליה לפרסם את מסקנותיה ותוצאותיה; כי אין בטענות המערערים בתגובה לבקשת הסילוק משום הרחבת חזית; וכי היה על המדינה, שהחזיקה במידע הרלוונטי ובכלים להנגשתו, לפעול בשקיפות ולדוור את המידע לאוכלוסיית היעד. בכל אלה, כך לשיטת המערערים, התרשלה המשיבה והפרה את חובתה כך שלא היה מקום להורות על מחיקת התביעה מחמת היעדר עילה. 5. הערעור נסב גם על החלטת ביניים של בית משפט קמא מיום 28.2.2021, במסגרתה נדחתה בקשה שהגישו המערערים לגילוי מסמכים בטרם ישלימו את טיעוניהם בבקשה לסילוק על הסף. המערערים ביקשו ניירות עמדה, הודעות ומסמכים שנערכו במשרדי הממשלה בעניין הלכת המר ופסקי הדין שניתנו בעקבותיה, ונטען כי היה במסמכים אלה כדי להשליך באופן ישיר על עילת התביעה ולא נטען כי גילויים יכביד על המשיבה או כי קיימת מניעה לגלותם. 6. למקרא פסק דינו של בית המשפט המחוזי ונימוקי הערעור, ולאחר שהתקיימה בפני ישיבת קדם ערעור בה נשמעו טענות הצדדים, מצאתי כי יש לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר דין אזרחי, התשע"ט-2018 ולהכריע בערעור על יסוד החומר שבכתב שלפנינו. אקדים ואומר כי דין הערעור להידחות. 7. מצבם של המערערים אינו פשוט וניתן להבין לליבם. שינוי המצב המשפטי בעקבות פסק הדין בעניין המר היה ועודנו נושא להתדיינויות מרובות. לא בכדי נקבעו בשורה של פסקי דין שיצאו מלפני בית משפט זה הוראות מעבר ליישומה של הלכת המר, בגדרן הושהתה תחולת ההלכה על קבוצות תובעים מסוימות, בהתאם למועד ההתיישנות של תביעת ההורים (לסקירת ההלכות בנושא ראו: רע"א 398/18, פסקאות 9-4; עניין מכוני אבחון, פסקאות 6-4). לתובעים פוטנציאלים אשר הסתמכו על קיומה של עילת תביעה בגין "חיים בעוולה", ניתן זמן "התאקלמות" למצב המשפטי החדש, ובפסקי הדין שניתנו מאז הלכת המר נקבעו קווי גבול להגשת תביעות היילוד. קציבת המועד נעשתה תוך התחשבות במכלול האינטרסים והשיקולים השונים הצריכים לעניין, ובין היתר נועדה לתת לתובעים פוטנציאלים הזדמנות ראויה להגיש את תביעתם כהלכה. בצל המורכבות הכרוכה בסוגיה, בתי המשפט נדרשו שוב ושוב לשאלות הקשורות ביישומה של הלכת המר במקרים השונים, אך לנוכח חלוף הזמן מאז ניתן פסק הדין, יש לקוות כי נחתם הדיון בהוראות המעבר בעניינו. 8. ענייננו שלנו לא בהוראות המעבר שנקבעו להלכת המר כי אם בטענת המערערים כי היה על המדינה לפעול וליידע תובעים פוטנציאלים על השינוי במצב המשפטי ועל קיצור תקופת ההתיישנות להגשת תביעתם. אין לקבל טענה זו, שלטעמי, היא מרחיקת לכת, בלשון המעטה. לא אחת יוצאים מלפני בית משפט זה פסקי דין תקדימיים שיש בהם כדי לשנות באופן משמעותי את המצב המשפטי הנוהג ולהשפיע על זכויותיהם של תובעים ונתבעים פוטנציאליים (ולצורך הדוגמה, אזכיר את ע"א 140/00‏ עיזבון המנוח אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי‏, פ"ד נח(4) 486 (2004) במסגרתו הוכר ראש הנזק של אובדן יכולת ההשתכרות ב"שנים האבודות", ודנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) בו נדונה שאלת מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות בתביעות לקבלת פיצויי הפקעה מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943). המערערים לא הצליחו להצביע על מקור שבדין המטיל על המדינה חובה לעדכן על שינוי במצב המשפטי שמקורו בהחלטה שיפוטית, ואין מקום לקבוע קיומה של חובה זו באמצעות הפסיקה. זאת, אף מבלי להידרש לשאלה מי הוא קהל היעד שאותו צריך וניתן היה לעדכן בהלכת המר. 9. בניסיון למצוא מקור חובה, המערערים ביקשו להיסמך על שורה ארוכה של חיקוקים הנזכרים בכתב תביעתם באופן כללי וללא פירוט (ולמשל פקודת הפרשנות [נוסח חדש], "פקודת הנזיקין ו/או חוק הסעד ואו כל דין הרלבנטי לחריגות ו/או טיפול באנשים עם מוגבלות..."); על נורמות כלליות (כגון החובה לפעול בשקיפות והגינות); ועל קיומן של הנחיות מנהליות. לא מצאתי כי יש בדברים כדי להועיל למערערים. אף איני רואה כיצד ההודעה לציבור בדבר הקמת ועדת מצא מקימה למדינה חובת יידוע כנטען. גם אם לא אדרש לטענה להרחבת חזית שהועלתה בהקשר זה, בית משפט קמא קבע כי דו"ח הוועדה והמלצותיה פורסמו במלואם באתר משרד המשפטים, ובהינתן ששינוי המצב המשפטי נקבע בפסק דינו של בית משפט זה בעניין המר, איני רואה כיצד ניתן לגזור מקיומו של ההליך בפני הוועדה חובת דיוור אישית וישירה של המדינה של משמעויות פסק הדין וקיצור תקופת ההתיישנות לכל תובע פוטנציאלי. אף לא מצאתי כי יש בטענות המערערים לגבי גילוי המסמכים שלשיטתם היו נחוצים לצורך הכרעה בשאלת קיומה של עילת תביעה, כדי לשנות ממסקנה זו. ודוק, אין ענייננו בטענה להפרת חובת פיקוח המוטלת על מי מרשויות המדינה, בזכויות או הטבות שבעלי מוגבלויות זכאים לקבל מהמדינה, או בחובת יידוע שיכולה לחול על המדינה בנוגע לסיכונים בריאותיים הנשקפים לאזרחיה (וראו הדיון בנושא בע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי (‏3.9.2015) בעניין נפגעי הקרנות נגד גזזת). למעשה, לא מדובר במידע שמקורו במעשי ובנהלי הרשות עצמה, אלא במידע השקול לייעוץ משפטי הניתן על ידי אנשי מקצוע. בהעדר מקור חובה של המדינה לפעול כפי שנטען על ידי המערערים, כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה ובדין הורה בית משפט קמא על מחיקתו. 10. המערער נולד ביום 17.11.2009, והתביעה מושא ההליך שלפנינו הוגשה רק ביום 31.12.2017, כשמונה שנים לאחר לידת המערער וכחמש וחצי שנים לאחר מתן פסק הדין בעניין המר. דומה כי אין עוד מחלוקת על כך שתביעת ההורים התיישנה והמערער אינו נמנה על התובעים עליהם חלות הוראות המעבר, וכאמור, התביעה בעילה של רשלנות רפואית נדחתה בהסכמת המערערים. אי לכך, ובהעדר עילת תביעה כנגד המדינה מהטעמים המפורטים לעיל, אין מנוס מלהורות על דחיית הערעור שלפנינו. 11. סוף דבר – הערעור נדחה. בנסיבות העניין ובהתחשב במצבו של המערער, לא יעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏י' באייר התשפ"ב (‏11.5.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 21076270_E01.docx שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1