בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
7623/98
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופטת א' פרוקצ'יה
המערער: האפוטרופוס
הכללי
נג
ד
המשיבים: 1.
אליהו שחורי
2.
מינהל מקרקעי ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה
מיום
7.10.98 בה"פ 30278/97 שניתן על ידי
כבוד
השופטת ר' חופרי-וינוגרדוב
תאריך
הישיבה: כ"ז באדר ב' תש"ס (3.4.00)
בשם
המערער: עו"ד רחל שני-שרפסקי
בשם
המשיב 1: עו"ד יואב אספיס
פסק-דין
השופטת א' פרוקצ'יה:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בחיפה (כב' השופטת ר. חופרי-וינוגרדוב) מיום 7.10.98 בתיק ה.פ. 30278/97 בו נדחתה
תובענה שהוגשה על ידי המערער על דרך המרצת פתיחה להצהיר כי זכויות חכירה בדירה
ברח' שרת 85 בקרית חיים (גוש 11563 חלקה 100/15) (להלן - "הדירה")
שייכות לעזבון המנוח יוסף פוס ז"ל, (להלן - "המנוח") ויירשמו על
שמו.
2. הרי העובדות הצריכות לענין:
המערער הינו האפוטרופוס הכללי המנהל כיום את נכסי עזבון
המנוח על פי צו ניהול שניתן ביום 26.9.82.
עובר למותו, התגורר המנוח בדירה נשוא מחלוקת
זו, והוא נפטר ערירי ובלא יורשים. בעקבות זאת, החל האפוטרופוס לנהל את הדירה
ובמסגרת ניהול זה גם יזם את התובענה נשוא ענייננו כאן.
האפוטרופוס הגיש את התובענה להצהיר כי זכויות
החכירה בדירה שייכות לעזבון המנוח, וזאת לאחר שחקר ודרש בהסטוריה של הזכויות לגבי
נכס זה. בחקירה ודרישה שערך התברר כי במירשם המקרקעין רשומה הדירה על שם הקרן
הקימת לישראל כבעלים, ואילו מ- 30.3.59 רשומה הגב' רגינה שוורצמן כחוכרת מישנה של
הדירה. רישום זה לא בוטל ולא שונה מעולם. בבירור נוסף עלה, לטענת האפוטרופוס, כי
ב1962- מכרה הגב' שוורצמן את הדירה לזוג גרף, ואילו אלה מכרו את הדירה בסוף 1962
למשפחת דוד. משפחת דוד מצידה מכרה את זכויותיה למנוח ב1965-, וזה החזיק בדירה עד
לפטירתו. מאחר שחוליות ההעברה השונות של הדירה מרוכש לרוכש כאמור לא נרשמו במירשם
המקרקעין, ובתוך כך גם לא נרשמו זכויותיו של המנוח בדירה, מבקש האפוטרופוס כיום
במסגרת ניהול הנכס להצהיר על זכויותיו הקנייניות של עזבון המנוח בדירה ולבצע רישום
של זכויות אלה במירשם המקרקעין.
לבקשה זו מתנגד בנה היחיד של הגב' שוורצמן,
בעלת זכויות החכירה הרשומות בדירה, אשר הלכה לבית-עולמה בשנת 1977. לתובענה שהגיש
האפוטרופוס להצהרה כאמור התנגד הבן בטענה כי אין הוכחות מספיקות לכך שאמו המנוחה
העבירה את זכויותיה בדירה לאחרים, ובהעדר הוכחה כזו, ובהינתן העובדה כי היא רשומה
כבעלת הזכויות במירשם עד היום, יש לראות את הדירה כשייכת לעזבון הגב' שוורצמן,
וממילא הוא, כיורשה היחידי של אמו, זוכה בה.
בפני בית משפט קמא הביא האפוטרופוס ראיות
שונות שמטרתן היתה להוכיח את קיום שרשרת העסקאות הנטענות שנסתיימו בעסקת מכר
זכויות למנוח. המשיב מנגד ניסה לבסס את טיעונו כי אמו מעולם לא מכרה את זכויותיה
בדירה, ולכן כל שרשרת המחזיקים בדירה שבאו אחריה החזיקו בה שלא כדין.
3. בית משפט קמא שקל את הראיות שהובאו בפניו
והגיע לכלל מסקנה כי באיזון כולל האפוטרופוס לא הרים את נטל ההוכחה הרובץ עליו
להוכיח את שרשרת העסקאות שבוצעו שתחילתן בעיסקת שוורצמן - גרף וסופן בעיסקת דוד -
והמנוח ולפיכך החליט כי דין התובענה להידחות.
4. נתתי דעתי למלוא היקפן של הראיות שהובאו בפני
בית משפט קמא, לתוכנו של פסק דינה של הערכאה הראשונה ולטיעוני הצדדים בערעור ובאתי
לידי מסקנה כי נכון יהיה לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית משפט קמא, וליתן את
הסעד המבוקש על ידי האפוטרופוס אשר במסגרתו תוכר שרשרת העסקאות בדירה, ובתוך כך גם
זכויותיו של המנוח לגביה עובר לפטירתו בתורת החוליה האחרונה בשרשרת האמורה.
5. אלה עיקרי הטעמים
למסקנה האמורה:
במרכזו של ערעור זה עומדת השאלה האם כמות
הראיות שהובאו על ידי האפוטרופוס ומשקלן מצביעים על כך שיש להעדיף את גרסתו הוא על
פני זו של המשיב והאם ניתן לקבוע כי המערער עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו במישור
האזרחי באופן המטה את מאזן ההסתברות לטובת עמדתו שלו.
נקודת המוצא בענייננו היא זו:
(1) בהתאם למקובל במשפט האזרחי, מידת ההוכחה
הנדרשת בענייננו היא זו המטה את מאזן ההסתברות לטובת הגרסה הנטענת ודי לענין זה
בקיומה של גרסת תביעה המסתברת יותר מגרסת ההגנה כדי להצדיק קבלתה של התביעה.
הכלל הנוהג הוא כי:
"מה
שנדרש מבעל דין שעליו הטיל החוק את עול השכנוע במשפט אזרחי הוא להוכיח עובדות מהן
עולה גרסתו כאפשרות קרובה, לאו דוקא קרובה עד מאד. ובדרך כלל יספיק הדבר
שהגרסה העולה מאותן העובדות היא יותר קרובה לאמת מזו העולה מהעובדות שהוכחו על ידי
הצד שכנגד..."
(דברי
השופט אגרנט בע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד, פד"י יב
2017, 2063).
(ראה כמו כן ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פד"י
לח(4) 256; ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, חברה לביטוח, פד"י מ (1) 589;
ע"א 6283/97 ואניקה נ' מדינת ישראל, תק' על' 98(2) עמ' 259).
(2) אמת הדבר, כי ערכה של עדות בעל פה ומהימנותם
של עדים הם ענין של בית משפט להחליט בו "על פי התנהגות העדים, נסיבות הענין
ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" כלשון סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש).
זהו בדרך כלל ענין לבית משפט קמא לענות בו,
משהוא מתרשם באורח ישיר ובלתי אמצעי מעדויות העדים המופיעים לפניו. בתחום זה של
הערכת הראיות יטה בית משפט של ערעור שלא להתערב, אלא בכפוף לחריגים בודדים.
שונה הדבר באשר להערכת ראיות מבחינת משקלן.
הכללים המתייחסים למידת התערבות ערכאת הערעור בקביעות של משקל הינם פחות נוקשים
מאחר שמדובר כאן:
"בשאלה
מעורבת של חוק ושל הערכה על פי שיקולים של הגיון ושכל ישר. אשר על כן, עקרונית,
תתערב ערכאת הערעור בקביעות של "משקל" כאשר המדובר ב"משגה משפטי"
או כאשר ההנמקה אינה עומדת במבחן של הגיון."
(דברי
קדמי בספרו על הראיות, חלק שלישי (מה' 1999) עמ' 1380).
בענייננו, התמקדה הערכת הראיות פחות בשאלות
מהימנות ויותר בשאלות משקל, ובדרך כלל לא נטען כנגד ראיות שהוצגו כי הן אינן
אמינות. לעומת זאת, נטען גם נטען כי משקלן מועט, או כי הן נעדרות משקל כלשהו.
(3) נוכח כללים אלה, נכונה ערכאת הערעור במקרה זה
להתערב בהערכת משקל הראיות שהוצגו, ובראייה כוללת תוצאת התערבות זו מטה את הכף
לטובת גרסת המערער - התובע.
הכיצד?
(4) בפתח הדברים ראוי להבהיר:
נכון סברה ערכאת-קמא כאשר הניחה כי דרכי ההוכחה הנדרשות
במקרה זה לצורך שרשרת העסקאות בדירה באות על סיפוקן בקיום "ראשית ראייה"
בכתב כנדרש על פי סעיף 80 רישא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית. שהרי מצויים אנו
בעסקאות שבוצעו בימים שקדמו לחוק המקרקעין ובמשטר משפטי שבו ניתן היה להעביר
זכויות שביושר בקרקע גם בלא רישום, וכאשר מכח סעיף 80 רישא לא נדרש קיומו של כתב
כאמצעי קונסטיטוטיבי לגיבוש העיסקה אלא די היה בראשית ראייה בכתב לצורך הוכחת
העסקה שניתן היה גם להשלימה בעדות בעל-פה. (הרנון, דיני ראיות, חלק א', עמ' 162).
עם זאת, במקרה זה בית משפט קמא הסיק קיום
ויתור הצדדים על דרישת ראשית ראייה בכתב להוכחת העסקאות נוכח הסכמת הצדדים לעדויות
בעל פה שהובאו.
בנסיבות הענין, אף שדי היה בעדויות אלה,
נתקיימה גם דרישת "ראשית ראייה בכתב" אף שאינה מתייחסת ישירות לחוליה
הראשונה של העסקאות היא העסקה בין הגב' שוורצמן לבין ה"ה גרף, אלא להסכמים
מאוחרים יותר בשרשרת. אולם הסכמים אלה משליכים, בבחינת "ראשית ראייה",
גם על הקשר החוזי הראשוני האמור בהיות כל אלה כרוכים ושזורים אלה באלה.
(5) אלה הראיות העיקריות שהובאו על ידי המערער
לביסוס טענתו לקיומן של זכויות קנין של המנוח בדירה נשוא המחלוקת:
(א) המערער הגיש בהסכמה את תצהירו של
עו"ד גרל אשר הצהיר בפני נציג האפוטרופוס הכללי עוד בשנת 1982 כי הוא ערך
במסגרת תפקידו כעורך דין את החוזה בין הגב' שוורצמן לבין "אדם בשם גרף"
כלשונו, לשם מכירת הדירה. הוא הוסיף ואמר בתצהירו כי לא נותר במשרדו עותק של החוזה
מאחר שהתיק הנוגע לדירה אינו בנמצא. כן אישר בתצהיר כי ערך חוזה מכר גם בין גרף
לבין יוחנן דוד וכי עובדה זו נרשמה באינדקס העסקאות המתנהל במשרדו. כן הצהיר שערך
הסכם מכר בין יוחנן דוד לבין יוסף פוס - הוא המנוח. גם העתקים מחוזים אלה לא נמצאו
בידיו מאחר שתיק הדירה לא נמצא במשרדו.
תצהיר זה, אשר אושר על ידי עו"ד פלד
מהאפוטרופוס הכללי מעיד בבירור על שרשרת העסקאות שבוצעו לגבי הדירה החל בחוליה
הראשונה - שוורצמן - גרף וכלה בחוליה האחרונה - דוד - והמנוח.
דא עקא, עו"ד גרל הלך לעולמו עוד בשנת
1989 ולפיכך נבצר היה לחוקרו על תצהירו. עם זאת, לא היתה התנגדות להגשת תצהירו
כראייה בכפוף להערכת משקלו.
נראה לי כי לתצהירו של עו"ד גרל יש לייחס
משקל ראייתי נכבד.
המדובר הוא בהצהרה תחת אזהרה שמוסר עורך דין
על דבר פעולות שביצע במסגרת תפקידו. אין - ולא הועלתה - כל טענה, לפיה עשוי,
חלילה, להיות כי הצהרה זו איננה הצהרת אמת. ההיפך מכך: הדעת נותנת כי עורך דין
הנותן הצהרה תחת אזהרה על פעולותיו במסגרת תפקידו ידייק במידע הנמסר, מה גם שאין
בנמצא כל רמז לקיום אינטרס אישי כלשהו מבחינתו של עו"ד גרל להצהיר דבר שאיננו
תואם לאמת. אין לו ולא נטען כי היה לו אינטרס כלשהו בדירה נשוא המחלוקת מלבד
שירותים מקצועיים שגרתיים שניתנו על ידו לצורך עריכת חוזי מכר הזכויות בשרשרת
העסקאות שבוצעו.
נכון הוא כי לא צורפו לתצהיר העתקי החוזים
שנערכו על ידי עורך הדין או מסמכים אחרים הקשורים בעסקאות שהיה סביר כי ייכללו
בתיק הדירה שבמשרדו. אולם ההסבר שהובא לכך הוא כי תיק הדירה לא נמצא ונראה כי קרתה
תקלה מינהלית בשמירת המסמכים, אשר ככל הנראה כולם תוייקו בתיק הדירה. אכן, יש
לזכור בהקשר לכך כי מדובר בעסקאות שתחילתן בשנת 1962 - כעשרים שנה לפני מתן
התצהיר, ומעבר שנים כה רבות עשוי להסביר ולתרץ את התקלה שארעה באי מציאתו של התיק
האמור.
נוכח האמור, לתצהירו של עו"ד גרל יש
לייחס משקל נכבד מתוקף נסיבות הענין חרף העובדה שנבצר היה לחקור את נותנו.
(ב) לתצהירו של עו"ד גרל מתווספת עדותה של
הגב' גראף - אלמנתו של מר גראף אשר עמו קשרה גב' שוורצמן הסכם מכר זכויות שהיווה
חוליה ראשונה בשרשרת העסקאות. גב' גראף הינה נטולת אינטרס כלשהו בתוצאות התדיינות
זו ומבחינתה אין נפקא מינה מי מבעלי הדין יזכה בדין. היא צד מרוחק הן לאפוטרופוס
והן למשיב, ונראה כי העדר תלותה בתוצאות ההתדיינות לא עמד במחלוקת.
הגב' גראף העידה בעדות ברורה כי בעלה והיא
רכשו את הדירה מהגב' שוורצמן בפברואר 1962 ושהו בה עד 4.12.62, עת עזבוה כדי
להיכנס ולהתגורר בדירה אחרת שרכשו קודם לכן בשיכון בקרית מוצקין, שהמתינו להשלמת
בנייתה. היא העידה בבירור (עמ' 6 ואילך לפרוטוקול) כי נעשתה עיסקת מכר זכויות בין
צדדים אלה וכי עו"ד גרל סייע בכך, וכן אישרה פרטים שונים הקשורים בתהליך
עשיית העסקה. עדה זו גם העידה על מכירת הדירה הלאה לזוג שלא זכרה את שמו, ולדבריה,
גם במכירה זו סייע עו"ד גרל. היא מסיימת באומרה (עמ' 9):
"לשאלתך
איך אני זוכרת את מחיר הדירה שמכרנו אני משיבה שאיך שקנינו באותו מחיר מכרנו, אז
זה נשאר אצלי בזכרון. כל הזמן אמרנו שאיך שקנינו ככה מכרנו."
אמירה זו עשויה להסביר את העובדה כי הדירה
נקנתה מראש לתקופה קצרה עד אשר דירת הזוג בקרית מוצקין תהיה מוכנה למגורים, והכונה
היתה לקנות ולמכור אותה באותו מחיר כדי שלא יווצר הפסד.
אין עילה טובה שלא להסתמך על עדותה של הגב'
גראף אשר ניתנה בבית המשפט בשנת 1998, כשהיא תואמת את פרטי תצהירו של עו"ד
גרל, אשר ניתן 16 שנים קודם לכן. לגב' גראף כמו גם לעו"ד גרל לא יכול היה
להיות ענין לתאר את מהלך הדברים אחרת מכפי שארעו.
להצטברותן של שתי ראיות אלה יש בודאי לייחס
משקל רב.
(ג) ומעבר לכך:
מתצהירו של שמואל זיו, מפקח נכסים ארצי באגף האפוטרופוס
הכללי עולה כי נציגי האפוטרופוס איתרו את הזוג דוד ואלה אישרו בפניהם, בין היתר,
כי בוצעה, אכן, עסקת גרף-דוד בשנת 1962. על פי התצהיר האמור, ה"ה דוד מסרו
לידי נציג האפוטרופוס העתק מחוזה המכר שנערך בין גרף לבינם וכן העתק חוזה שנערך
בינם לבין המנוח. נוסחי חוזים אלה צורפו כנספחים ז' וח' לתצהיר זיו. נכון הוא כי
הצהרתו של זיו ביחס לקשר שנוצר עם הזוג דוד לא ניתנה מכלי ראשון, וה"ה דוד
משום מה לא הוזמנו להעיד במשפט, וכך, ההתייחסות האמורה בתצהיר זיו מהווה עדות
שמיעה. עם זאת, יש לציין כי בתצהירו של עו"ד גרל הוא מאשר כי ההסכם שהוצג לו
על ידי נציג האפוטרופוס המתייחס לעיסקה בין דוד למנוח הינו אכן תצלום נכון של הסכם
שהוא עצמו ערך.
בנסיבות אלה, ניתן לייחס משקל ראייתי מסוים
לעובדת הימצאם של העתקי החוזים האמורים בידי האפוטרופוס הכללי ולאישור שניתן
בתצהיר עורך הדין גרל לגבי אחד החוזים כי הוא נערך על ידיו. נתונים אלה מקנים
חיזוק מסוים נוסף למכלול חומר הראיות האחר, המצביע על ביצוען של עסקאות מכר
הזכויות בדירה.
(ד) לכל אלה מצטרפת העובדה שהעיד עליה המשיב, בנה
של הגב' שוורצמן, לפיה אמו עזבה, למעשה, את הדירה עוד בשנת 1962 ושהתה במהלך השנים
שלאחר מכן לסירוגין בבתי חולים ובביתו שלו. הודאתו של המשיב בכך כי אמו לא החזיקה
בפועל בדירה החל משנת 1962 שאז על פי שאר העדויות נמכרה הדירה לגרף מהווה אף היא
חיזוק ראייתי נוסף לגרסת התביעה.
(ה) לא ניתן להתעלם גם מן העובדות הבאות:
עד לשלב הגשת התובענה על ידי האפוטרופוס לא
נקט המשיב כל פעולה שהיא לקידום זכויותיו הנטענות ביחס לדירה. ראינו כי משנת 1962
אמו כבר לא התגוררה במקום, ולאחר מכן עברה החזקה למחזיקים שונים עד לפטירתה של גב'
שוורצמן בשנת 1977. כל אותה עת נקט המשיב בדרך של "שב ואל תעשה". יתר על
כן, לאחר פטירת אמו, לא פנה המשיב לבקש צו ירושה לגבי הדירה ובמהלך כל השנים שלאחר
מכן לא נקט כל צעד שהוא על מנת לעמוד על זכויותיו הנטענות כיורש - בין לענין צו
ירושה כאמור, בין לענין שינוי רישום הזכויות בדירה במרשם על שמו, בין לענין דרישת
סילוק יד המחזיקים בדירה ובין לענין עמידה על זכותו הנטענת כיום להפיק פירות
מהשכרת הנכס. כל זאת ארע גם כאשר המשיב ידע אל נכון את העובדה כי האפוטרופוס קיבל
צו ניהול לגבי הדירה עוד ב1982-, נהג בה מאז מנהג בעלים, והשכירה בשכירות כלכלית
המניבה פרי. וכך, במהלך למעלה מ20- שנה מאז פטירת גב' שוורצמן לא עשה המשיב צעד
כלשהו המבטא עמידה על זכויותיו הנטענות כיום.
אין צריך לומר כי התייחסות זו מצד המשיב
מוסיפה משקל ראייתי נכבד למסקנה המשתמעת מהראיות האחרות שהובאו, לפיה הזכויות
בדירה עברו עוד ב1962- מאמו של המשיב לרוכש אחר, וממנו לאחרים, ואילו המשיב לא ראה
מקום וטעם לתבוע זכויות-לא-לו בדירה עד הזמן האחרון.
(ו) על רקע כל אלה, יש לבחון את משקלה של גרסת
המשיב.
טענתו העיקרית, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירים שהגיש, היא כי
הוא לא ידע על כך שאמו מכרה את הדירה וכי אין זה סביר והגיוני להניח כי היא היתה
מוכרת את הדירה מבלי לעדכנו ומבלי לערבו בתהליך הזה. כחיזוק נוסף לכך הוא מציין את
העובדה כי שרשרת העסקאות הנטענות לא דווחו מעולם, בין לרשויות המס ובין למינהל
מקרקעי ישראל, וקשה להניח כי אם בוצעו בעזרת עורך דין כי הוא היה נמנע מלדווח
עליהן כאמור. הוא מסכם את גרסתו בתצהיר באומרו כי מי שהחזיק בדירה מאז פטירת אמו
החזיק בה שלא כדין, לרבות המנוח בענייננו.
על גרסתו של המשיב ניתן לומר, קודם לכל, כי
היא מבוססת על השערה ולא על תשתית עובדתית ברורה. אין ציון עובדה על ידו כי הדירה
בפועל לא נמכרה, אלא מובעת הערכה, לפיה אין זה סביר שהדירה נמכרה בלא לערבו בכך.
למותר לומר כי הערך הראייתי של השערה כזו אינו רב, מה גם שהוברר כי הגב' שוורצמן
אושפזה תקופות ארוכות בבית חולים לחולי נפש ואין זה ברור מה מידת הקשר שהיה לה עם
בנה לאורך שנים אלה ואין זה גם מן הנמנע כי היא עשויה היתה למכור את דירתה בלא
לערב את בנה בכך, כאשר עו"ד גרל מסייע לה בצדדים המשפטיים המקצועיים.
יתר על כן, גרסה זו של המשיב נהדפת על ידי העובדות המוכחות
לפיהן לאורך 35 שנים לא עשה דבר ולא פעל על מנת להחזיר את החזקה
"הנגזלת" בדירה לבעליה. נסיבות אלה טופחות על פני הגרסה הנטענת על ידיו
ואינן מותירות הרבה ממנה.
6. סוף דבר:
עמדת האפוטרופוס המבקשת ליתן תוקף מוכר לזכויות הקנייניות
של המנוח בדירה נשענת על תשתית ראייתית בעלת משקל ניכר; זאת, כנגד עמדת המשיב
העומדת יחידה לעצמה, אשר פרכותיה מהותיות והיא אינה מסברת את ההגיון ואינה עומדת
במבחן נסיון החיים והשכל הישר.
בנסיבות אלה, נוטה מידת ההסתברות באופן ברור
לטובת גרסת התביעה, ולפיכך היה מקום כי בית משפט קמא יקבל את התביעה ויתן למערער
את הסעד המבוקש על ידו.
גם אם קיימים חללים מסוימים בגרסת התביעה שעיקרם בכך
שהעסקאות בדירה מעולם לא נרשמו במירשם המקרקעין ולא דווחו לרשויות המס ולמינהל
מקרקעי ישראל, הרי חללים אלה אינם מקעקעים את המשקל העיקרי של ראיות התביעה, ובכל
מקרה, גרסת התביעה בודאי קרובה יותר לאמת מזו העולה מהעובדות הנטענות על ידי הצד
שכנגד בבחינת הטיית מאזן ההסתברות לטובת הגרסה הראשונה. בכך באה על סיפוקה דרישת
ההוכחה הנוהגת במשפט האזרחי.
לאור כל אלה, הצעתי היא כי הערעור יתקבל, פסק
הדין של בית משפט קמא יבוטל, וינתן למערער הסעד המבוקש, שעיקרו הצהרה לפיה הזכויות
בדירה שייכות לעזבון המנוח, יוסף פוס ז"ל.
המשיב ישלם למערער את הוצאותיו בשתי הערכאות
בסכום של 10,000 ש"ח.
ש ו פ ט ת
השופט ת' אור:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה.
ניתן היום, ג' באייר תש"ס (8.5.00).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98076230.R06