ולדימיר קים נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7616/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7616/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המערער: ולדימיר קים נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 27.6.07 ב-תפ"ח 1177/04 שניתן על ידי השופטים א' טל, י' אמסטרדם ו-ר' שרון לבהר תאריך הישיבה: כ' בטבת התש"ע (6.1.10) בשם המערער: עו"ד ת' אורינוב עו"ד א' גריל בשם המשיבה: עו"ד א' פטל פסק-דין השופט נ' הנדל: העובדות הצריכות לעניין 1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, לפיו הורשע המערער לאחר שמיעת ראיות בעבירות הריגה ובהפרת הוראה חוקית (סעיפים 298 ו-287 (ב) עבירה לחוק העונשין, התשל"ז-1977) ונדון ל - 14 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת אלימות כלפי גוף תוך שלוש שנים ומאסר על תנאי של שישה חודשים לבל יעבור תוך שלוש שנים עבירה של הפרת הוראה חוקית. אשתו של המערער היא קורבן עבירת ההריגה (להלן : "המנוחה"). המדינה הגישה כתב אישום נגד המערער בגין ביצוע עבירת רצח והפרת הוראה חוקית. על פי כתב האישום, הגיע המערער בתאריך 4.9.04 בשעות הבוקר לדירתה של המנוחה, תוך הפרת צו הגנה שניתן נגדו. המערער לקח את בנם המשותף בן השנתיים לטיול והחזירו בשעות אחר הצהרים. בשעות הערב, סמוך לשעה 19:30, התפתח ויכוח קולני בין המערער לבין המנוחה. ברקע לויכוח – שאלת המערער את המנוחה אם יש לה קשר עם גבר אחר ותשובתה לכך בחיוב ושאין זה עניינו. המערער לפת את המנוחה בכוח רב בידיה. היא ניסתה להתגונן ושרטה אותו. הוא הטיח בחוזקה בראשה חפץ "מוגבל" ומוארך יחסית וגרם לשברים בצד ימין של הגולגולת שלה. כתוצאה מכך נגרם למנוחה נזק חמור למוח עם דימומים. המנוחה נפגעה באופן אנוש, איבדה את הכרתה והחלה להקיא נוזלים כהים. המערער העביר את המנוחה למיטה שבחדרה והשכיב לידה את בנם המשותף. המערער נמנע מלהזעיק עזרה רפואית. לפנות בוקר, הגיע למקום צוות רפואי, אך לא נותר לו אלא לקבוע את מותה של המנוחה. 2. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מעבירת הרצח בשל אי הוכחת היסוד הנפשי והרשיעו תחת זאת בעבירת הריגה. יריעת המחלוקת בבית המשפט המחוזי נפרשה, כלשון בית המשפט המחוזי, בשני מעגלים. המעגל האחד, טיב היחסים בין המערער לאשתו. המערער טען כי היחסים ביניהם היו תקינים ואף ידידותיים, בעוד שהמאשימה תיארה את המערער כמי שנהג כלפי אשתו באלימות וסירב להניח לה לנפשה. המעגל השני, נסב סביב האירועים שהתרחשו בדירה ביום האירוע נשוא כתב האישום. העדים היחידים להתרחשות היו המערער והמנוחה בלבד. באשר למעגל הראשון – גרסתו של המערער נדחתה ונקבע כי הוא התקשה להרפות מאחיזתו באשתו. הוא חש מנוצל ומרומה ומיאן להשלים עם סירובה לחזור לחיות עימו כבעבר. רגשותיו השליליים גאו בו עוד יותר לאחר שהייתו בכלא, בעקבות תלונתה של המנוחה ומשנתחוור לו כי פתחה בחיים חדשים ללא כל תלות בו. בתקופה שקדמה לאירוע נהג המערער כלפיה באלימות ועשה כל מאמץ למנוע את ניתוק הקשרים עימה. באשר למעגל השני, נקבע כי המערער הגיעה לדירת המנוחה תוך הפרת צו בית משפט שאסר עליו להתקרב לדירה – ועל כך אין כל מחלוקת. התפתח ביניהם עימות מילולי והמערער נשמע צועק בקול רם. הודגש כי המערער הינו אדם חסון, אומן ומאמן קראטה. בהסתמך על הממצאים בזירה והדו"חות הפתולוגיים, נפסק כי המערער הכה את המנוחה במספר מקומות בגופה ופעם אחת בראשה בחפץ "קהה מוגבל ומוארך". נקבע כי חפץ כזה יכול להיות גם ידו של המערער נוכח יכולתו בקראטה. עוד נדחתה גרסתו של המערער לפיה נפלה המנוחה נפילה חופשית לאחור על הרצפה. על סמך האמור, נקבע כי מותה של המנוחה נגרם משברים בגולגולתה, שכאמור נבעו ממכותיו. בית המשפט המחוזי פסק כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר שלמערער הייתה כוונת קטילה ולכן זיכה אותו מעבירת הרצח. טענות הצדדים 3. הסנגור המלומד התמקד בערעורו בסוגית הקשר הסיבתי בין מעשיו של מרשו לבין התוצאה הקטלנית. על פי קו זה, הסנגור נכון היה לאמץ את מסקנות מומחה התביעה. אולם, דווקא בשל כך הסתייג מקביעות בית המשפט המחוזי. הודגש כי בית המשפט המחוזי קבע שהמנוחה נפטרה ממכת קראטה של המערער. הסנגור ציין שעל פי כתב האישום המערער הטיח בחוזקה את ראשה של המנוחה בחפץ מוגבל ומוארך שגרם לנזק חמור למוח ולדימומים, בעטיים נגרם מותה. כתב האישום אינו מתייחס למכת קראטה. ברם, אין זה העיקר בטיעוני הסנגור. הוא הדגיש שנגרמו למנוחה שתי חבלות. האחת, חבלה באזור המצחי - קודקודי של המנוחה. הסנגור הסכים שפגיעה זו הינה תוצאה של מכת קראטה. דא עקא, מעיר הסנגור כי על פי חוות הדעת הפתולוגית של המומחה מטעם התביעה המנוחה לא מתה מחבלה זו, אלא מהחבלה השנייה באיזור קודקודי רקתי מימין. לדעת הסנגור, ישנן 3 אפשרויות לגרימת החבלה השנייה. האפשרות האחת היא שראשה של המנוחה הוטח בחפץ קהה. האפשרות השנייה היא שהמנוחה הוכתה בחפץ מסוים וכתוצאה מכך נפלה וראשה פגע באותו חפץ, כגון משקוף. האפשרות השלישית היא נפילה עצמונית שהסתיימה בפגיעת ראשה של המנוחה במשקוף. אפשרויות אלו, כך נטען, הועלו על ידי המומחה מטעם התביעה. מכאן, עמדת הסנגוריה שלא מכת המערער היא שגרמה למותה של המנוחה ולכן לא ניתן להרשיעו בעבירת הריגה. מנגד, סבורה המדינה כי קביעת בית המשפט המחוזי שהמנוחה מתה כתוצאה ממכת הקראטה מעוגנת בחוות דעת של המומחה מטעמה. מכת קראטה על ידי מומחה בקראטה כמוה כמכה בחפץ קהה. התביעה הדגישה כי גרסת המערער, לפיה לא הפעיל כל אלימות כלפי המנוחה, אלא שזו נפלה לאחור ונפגעה בראשה – נדחתה על יסוד הממצאים הפתולוגיים ועל בסיס עדות המומחה מטעמה. בכל מקרה, עמדת המדינה היא שביצועה של עבירת הריגה על ידי המערער הוכח. דיון 4. בדיון בפנינו ניכר צמצום המחלוקת בין באי כוח הצדדים. התברר, כפי שהובהר לעיל, שהסנגוריה אינה חולקת על כך שהמערער הנחית מכת קראטה על המנוחה, אך זה אינו הגורם למותה. זאת, בניגוד לעמדת התביעה. לאחר עיון בחומר מסקנתי היא כי לא הוכח מעל לכל ספק סביר שמכת הקראטה גרמה כשלעצמה למוות. כך עולה מעדות המומחה מטעם התביעה, אשר נשאל פעמיים בעניין במהלך חקירתו הנגדית וציין שהמוות לא נגרם ממכת הקראטה (ראו עמוד 323 - 324 לפרוטוקול). מנגד, המדינה טענה כי קריאה מדוקדקת של הפרוטוקול מלמדת שהמומחה לא שלל אפשרות זו. ברם, לנוכח דברי המומחה בחקירתו הנגדית כאמור, נותר ספק בעניין אשר פועל לטובת המערער במשפט פלילי. יוצא, אפוא, שיש להתמודד עם התרחיש שמותה של המנוחה נגרם ממכה נוספת במהלך האירוע. הכוונה אינה למכה שקיבלה המנוחה ישירות מידי המערער, אלא למגע של חפץ אחר במנוחה, כגון משקוף. מלאכת הכרעת הדין הינה מסע שמטרתו להגיע לחקר האמת. לעיתים הערפל סביב ממצא עובדתי מסוים מונע מבית המשפט לקבוע מסקנה משפטית. עם זאת, יש ובחינת אפשרויות עובדתיות שונות תוביל בכל מקרה למסקנה אחידה בדבר אשמת המערער מבלי לפגוע בזכותו להתגונן. מה המצב כאן ? צודק הסנגור בטענתו כי ניתן להתייחס לשלוש אפשרויות. בפועל, ניתן להעלות אפשרות רביעית - למשל, לאחר שהמערער הכה את המנוחה במכת קראטה, היא נפלה וראשה נחבט במשקוף. אין צורך להתייחס לאפשרות זו, הואיל וכפי שנראה ההכרעה קלה בה בצורה ברורה מאשר באפשרויות האחרות. על פי האפשרות הראשונה ראשה של המנוחה הוטח בחפץ או להפך. אם עסקינן בפעולה מכוונת לפגוע במנוחה בראשה אין כל קושי לקבוע אשמת המערער בעבירת הריגה בנסיבות העניין, כפי שיובהר בהמשך. האפשרות השנייה היא שהמערער הכה את המנוחה בחפץ קהה – כגון נעל – והמנוחה נפלה וראשה נפגע מהמשקוף. אף אפשרות זו מובילה להרשעת המערער בעבירת הריגה, כפי שיוסבר. האפשרות השלישית היא שהמנוחה נפלה באופן עצמוני ושנפילתה זו הסתיימה בפגיעת ראשה במשקוף. אפשרות אחרונה זו שהוצגה על ידי המערער במהלך המשפט נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. זהו ממצא עובדתי, המבוסס היטב על חומר הראיות, לרבות התרשמות בית המשפט המחוזי מעדות המערער ומחוות דעת המומחים. לפיכך, אין להתערב בשלילת האפשרות האמורה על ידי בית המשפט המחוזי ועל כן אין צורך להידרש לה מבחינה משפטית. יוסבר כי ישנה התייחסות לתרחיש לפיו ראשה של המנוחה פגע במשקוף, לא מפני שאפשרות זו הוכחה, אלא כיוון שראוי לשקול דוגמאות בהן המכה התבצעה באמצעות חפץ קהה, שאינו ידו של המערער או חפץ שהמערער החזיק בידו – על מנת להבטיח שהרשעת המערער בהריגה הוכחה מעבר לכל ספק סביר. הסנגור התייחס למשקוף כאפשרות הואיל ובחדר היה, כמובן, משקוף. 5. כדי לבחון את המשמעות המשפטית של האפשרויות העובדתיות השונות ראוי להציג את יסודות עבירת ההריגה. עבירת הריגה מוגדרת בסעיף 298 לחוק העונשין בזו הלשון: "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יואשם בהריגה, ודינו – מאסר עשרים שנה". אשמה בעבירת הריגה כפופה לביצוע מעשה או מחדל אסורים, תוצאה קטלנית ולקיומו של קשר בין השניים. באשר לכוונה הפלילית הנדרשת, אמת המידה הקובעת מופיעה בסעיף 20 לחלק הכללי של חוק העונשין. בעניין נאפז (ע"פ 107/08 נאפז מחמד עבד אלמהדי נ' מדינת ישראל (3.2.2010)) כתב השופט ס' ג'ובראן : "מכאן, המחשבה הפלילית משמיעה דרישה משולשת - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת תוצאות המעשה. כאשר עסקינן בעבירת ההריגה משמעותו של רכיב אחרון זה הינה כי נדרשת מודעות לאפשרות שהמעשה יגרום למות הקרבן" וכן נדרש יסוד חפצי של אדישות או קלות דעת לאפשרות התקיימותה של תוצאה זו (ע"פ 8250/05 מדינת ישראל נ' שלום, פס' 16 לפסק הדין ([פורסם בנבו], 3.10.2006); ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 145 (1999))" (שם, סעיף 14). המודעות אינה חייבת להתייחס לתוצאת המוות בדיוק כפי שהתרחשה על פרטיה. די במודעות כללית יותר של גרימת המוות. בעבירת הריגה הדין דורש בקפדנות מודעות לתוצאת המוות ולא די, למשל, במודעות לגרימת חבלה חמורה. באשר לפרטי מקרה המוות, הדרישה הינה כללית ולא קפדנית. השאלה אינה האם המואשם בהריגה מודע לאירוע המוות בדיוק כפי שהתרחש, אלא האם הוא מודע לאפשרות מותו של הקורבן כתוצאה ממעשיו או מחדליו האסורים. ראו הנפסק בעניין זילברמן : "אין הכרח כי מודעות זו תתייחס לאפשרות התרחשותה של התוצאה המדויקת אשר נתרחשה בנסיבותיו הייחודיות של המקרה, ודי במודעות לסיכון הגלום במעשים (ראו עניין מגידיש, בעמ' 93; עניין שטרייזנט, בעמ' 523). (ע"פ 467/09 עמרי זילברמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.2.2010). ומן הכלל אל יישומו. 6. המערער אומן ומאמן קראטה. כפי שהעיד בעצמו: "אני יכול הרי לגמור אותה ממכה אחת" (ת/19 עמ' 18). המעגל השני אליו התייחס בית המשפט המחוזי הוא האירוע אשר בסיומו נפטרה המנוחה. האירוע כולל מספר פגיעות קשות בגופה של המנוחה בשל הפעלת כח מסיבי על ידי המערער. חוות הדעת של המומחה מטעם התביעה טומנת בחובה תיאור של דימומים בקליפת המוח ובאזורים שונים בגופה. הפגיעות היו קשות וחדות. מעשיו של המערער אסורים המה. הוא היה מודע היטב לכוחו וליכולתו להביא למותה, ולו על ידי מתן מכה אחת, אך לא הסתפק בכך. הוא היה מודע להתנהגותו ולכוחו ההרסני, אך היה במצב נפשי של אדישות ושוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאה. מכאן, יש לחזור לשתי האפשרויות שהסנגור הציג בדבר המכה שגרמה למותה של המנוחה. היה אם המערער הטיח את ראשה של המנוחה בחפץ קהה – ברי, כי הוא אחראי למעשיו. אולם, בתרחיש לפיו נתן מכה נוספת למכת הקראטה ומכה נוספת זו הביאה לכך שהמנוחה נפלה וראשה פגע במשקוף או בחפץ קהה אחר – יש להרשיעו בעבירת הריגה. מבחינת מעשיו של המערער באותו אירוע שהתרחש תוך פרק זמן קצר, מתבקשת המסקנה המשפטית שהיה מודע לתוצאה הקטלנית כתוצאה מהחלטתו להפוך את המנוחה לשק חבטות לכוחו העצום. תוצאה לפיה המנוחה נפלה בשלב זה או אחר ממכת המערער וראשה פגע במשקוף הינה התפתחות צפויה כתוצאה מאלימות המערער. אין לבחון את האירוע באמצעות בידוד שלב מסוים, המשתלב למעשה באופן טבעי בתוכו. המערער הוא אשר יצר את כללי האירוע מול יריב, שכלל אינו יכול להתמודד מולו. תוצאה אחרת תיצור ראייה מלאכותית של מה שהתרחש בדירת המנוחה. רוצה לומר, בחינת האירוע כפי שהוא תומכת במסקנה המשפטית שהמערער הוא אשר גרם למותה של המנוחה. אין מקום, אפוא, להתערב בהכרעת הדין. באשר לעונש, מדיניות ענישה ראויה מחייבת גזירת עונש מאסר על המערער לתקופה ארוכה. מתפקידו של בית המשפט לתת ביטוי לערך קדושת החיים ולהעניש במידתיות ראויה נאשם שהרג את רעהו. לצערי, עסקינן בחוליה נוספת בשרשרת המקרים הקטלניים, בהם בעל מקפח את חיי אשתו. צו ההגנה שהוצא נגד המערער לא הועיל למנוחה. תחת זאת, הוציא המערער לפועל גזר דין מוות נגדה. הוא ביצע את המעשה עת היה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה ל – 6 חודשים בגין תקיפת המנוחה בנסיבות מחמירות. כתוצאה מהריגת המנוחה, הותיר המערער שני יתומים : בנם המשותף של המנוחה והמערער, יליד 2002, ובן אחר של המנוחה – יליד 1993. בית המשפט המחוזי סקר את כל הנסיבות לקולא ולחומרא, אך העניק משקל רב להתפשטות נגע האלימות גם בתוך המשפחה. מעטות הן הדוגמאות המובהקות יותר לחוסר ישע, מאשר במקרים בהם נהרג אדם על ידי קרוב משפחתו בתוך דלת אמות ביתו. 7. הייתי מציע לחברי לדחות את הערעור על שני חלקי פסק הדין. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, י' בניסן התש"ע (25.3.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07076160_Z12.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il