אלוני אדי נ. אלוני פרח

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7614/98 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער: אלוני אדי נגד המשיבה: אלוני פרח ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה מיום 22.11.98, בתיק תמ"ש 31940/97 שניתנה על ידי כבוד השופטת צ' קינן בשם המערער: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד ארן אמיר פסק-דין 1. ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה מיום 22.11.98 (כב' השופטת צ' קינן), בה סירב בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדין בעניינו של המערער. 2. המשיבה הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תובענה בה ביקשה צו הצהרתי ולפיו 1/4 מן הזכויות בדירה שרכש המערער יחד עם זוגתו לחיים, שייכים לה. 3. ישיבת קדם משפט נערכה ביום 19.1.98. ישיבה נוספת נערכה ביום 14.6.98. ביום 23.6.98 ולאחר בקשת המשיבה, הוצא כנגד המערער צו הגנה. בהחלטה צויין, כי למרות שהמערער אינו מתגורר בדירה בה מתגוררת המשיבה, אלא בדירה נשוא ההליך ההצהרתי בו פתחה המשיבה, מבקש המערער לחזור לדירת המשיבה. בית המשפט ציין כי קיים בסיס לטענת המשיבה לפיה הכניסה לדירת המשיבה כיום היא לצורך הקנטה והטרדה והפעלת לחץ על המשיבה ועל כן קבע תנאים שעיקרם הרחקת המערער מדירת המשיבה למשך תשעים יום. 4. המערער ביקש לבטל את צו ההרחקה. בדיון במעמד שני הצדדים, שנערך ביום 27.7.98, נתקיימה חקירה של המשיבה על תצהירה. החקירה נערכה הן על ידי המערער והן על ידי בא כוחו. בסיומה נתבקשו הצדדים לפרט טענותיהם בכתב. 5. בהחלטה מיום 6.8.98 הוחלט שלא לבטל את הצו. בית המשפט חזר וציין את הטעמים שעמדו ביסוד החלטתו ליתן הצו, ובעיקר את החשש מפני אלימות מצד המערער ודחיית גירסתו, לפיה הוא מתגורר בפועל בדירה בה מתגוררת המשיבה. בית המשפט ציין, כי גם לאחר הגשת התצהירים וחקירת המערערת על תצהירה, עדיין מעדיפה כב' השופטת את גירסתה של המשיבה על גירסתו של המערער. בית המשפט ציין את התנהגותו של המערער בעת הדיון עצמו, לרבות הרמת קולו כלפי המשיבה והטחת אגרופיו בשולחן, עד מצב בו נאלץ המשך הדיון להתקיים בנוכחות מאבטח. בית המשפט ציין, על כן, כי "מסקנתי היא כי המבקש אכן אינו מסוגל לנהוג בריסון והוא עלול לפעול באלימות במצבי לחץ". על יסוד זה, בין היתר, הוחלט על הארכת תוקפו של צו ההרחקה בעוד שלושה חודשים, קרי, עד ליום 6.11.98. 6. על החלטה זו הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעור הוחלט, בהסכמת הצדדים, להשאיר את צו ההרחקה בעינו, קרי, עד ליום 6.11.98. 7. בשלב זה ביקש המערער (ביום 10.11.98) את פסילתו של בית המשפט מלישב בדין בעניינו. בבקשה ציין המערער, כי ב"מבט כולל" אודות היחסים שבין בית המשפט לבין המערער ברי, כי נתקיים חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים. המערער הלין כנגד מתן ההחלטה הראשונה בדבר הרחקתו במעמד צד אחד; כנגד עויינות בית המשפט כלפי המערער במהלך כל הדיונים; כנגד הקביעה כי נהג באלימות פיסית ומילולית במהלך הדיון (שלטענת המערער, לא היתה ולא נבראה). עוד הכחיש המערער את הכוונה שיוחסה לו לחזור לבית המשיבה לשם הפעלת לחץ ואלימות. המערער טען גם, כי ביקש לפסול את בית המשפט עוד קודם לכן, אולם בית המשפט סירב לבקשתו מבלי שהדבר מצא כלל ביטוי בפרוטוקול. 8. בהחלטתו מיום 22.11.98 דחה בית המשפט את הבקשה לפסילתו. בית המשפט הדגיש בפתח החלטתו את השיהוי הכבד בו נגועה הבקשה, שכן עיקרה מתייחס לדיונים שהיו חודשים רבים לפני מועד הגשת הבקשה. כך, בייחוד נוכח היות המערער מיוצג. אף בהתייחס לגוף הבקשה לא מצא בית המשפט עילה לפסילתו. בית המשפט ציין, כי טענותיו של המערער כנגד צו ההרחקה הינן ערעוריות במהותן ועל כן אין דינן להתברר במסגרת בקשת פסילה. עוד חזר וציין המערער, כי אכן במהלך הדיון מיום 22.7.98 התנהג המערער "בצורה גסה, בוטה, חצופה ותובענית, הן כלפי [בית המשפט], הן כלפי המבקשת [המשיבה] והן כלפי באת כוחה... אם נאלצתי להרים את קולי, אם נזקקתי לאיים בהרחקה ולבסוף בהרחקה ממש, הרי זה אך ורק בשל התנהגותו של המבקש [המערער] ולא משום משוא פנים כלפיו. מורת הרוח שהבעתי במהלך הדיון התייחסה להתנהגותו של המבקש [המערער] במהלך הדיון ולא היה בה משום הבעת עמדה על העניין גופו (עניין צו ההרחקה) ובוודאי לא על עניינה של התביעה העיקרית... אין לי כל דעה קדומה ביחס אליו [למערער], הדיון הקבוע בתיק העיקרי יתנהל ויוכרע לגופו של עניין על סמך החומר הרלוונטי שיונח בפני בדרך המקובלת, באובייקטיביות וללא פניות". מטעמים אלה, נדחתה הבקשה. 9. על החלטה זו מונח בפני ערעורו של המערער. טענות המערער הינן ראשית, כי בית המשפט שגה בהרחיקו את המערער מדירת המשיבה, הן ביסוד העובדתי שעמד בפניו והן בסדרי הדין (משך הזמן והתוקף של צו ההרחקה). בטעויות אלו, כך נטען, יש אפלייה לרעה של המערער וקיפוחו. שנית, כי פרוטוקול הדיונים שזור באמירות והבעות עמדה, שיש בהן גיבוש דעה כנגד המערער ולטובת המשיבה ("... בשלב זה המבקשת [המערערת] פורצת בבכי..."; "... העד [המערער] חושב, והשתהה בתשובה..."). שלישית, כי לא היה יסוד למסקנת בית המשפט לפיה מתכוון המערער לחזור לבית המשיבה. הדברים שעליהם התבסס בית המשפט לעניין זה, כך נטען, נאמרו בהקשר אחר על ידי המערער לבא כוחו, לאחר סיום הדיון. רביעית, כי בית המשפט בחר להתעלם מבקשה קודמת שהוגשה לו לפסילתו וגם ההחלטה הנוכחית עוכבה, לטענת המערער, בכוונת מכוון. על יסוד טעמים אלה, ותוך שהוא חוזר על נימוקי הבקשה שנטענו בפני הערכאה הראשונה, ביקש המערער את פסילתו של בית המשפט מלישב בדין בעניינו. 10. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי, כי דין הערעור להידחות. לב ליבו של טענות המערער אינו אלא טענות כנגד החלטות דיוניות שנתקבלו על ידי בית המשפט - והן בעיקר ההחלטה על צו ההרחקה שניתנה במעמד צד אחד, וההחלטה שלא להיעתר לבקשה לביטול צד זה. גם אם נניח כי המערער הגיש בקשה מוקדמת לפסילה (דבר שלא הוכח בפני כנדרש), ושבכך חצה המערער את מחסום השיהוי הכבד העומד כרועץ לבקשתו וערעורו, הרי שלגוף העניין לא שוכנעתי בקיומו של חשש ממשי למשוא פנים בהליך שבפני. אי שביעות רצונו של המערער - ככל שהיא קיימת - אינה מחייבת את פסילת השופט מלישב בדין. המבחן בכגון דא הינו אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. על כן, בעצם מתן החלטה הפוגעת במערער (לטענתו), אין משום חשש ממשי למשוא פנים. כך גם בהתייחס לטענות כנגד התשתית העובדתית שביסוד החלטות אלה (ומבלי להכריע בעניין זה לגופו). גם בהערות האמורות בפרוטוקול הדיון לא מצאתי יסוד לפסילה, שכן הם משקפים את אשר אירע בדיון עצמו, ואין בהם עילה לפסלות השופט מלישב בדין. מטעמים אלה, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח. ניתן היום, י"ח בטבת התשנ"ט (6.1.99). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98076140.A01/דז/