צחורי ובניו תעשיות בע"מ נ. "רגבה"- מושב שיתופי חקלאי בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7614/96 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל המערערים: 1. צחורי ובניו תעשיות בע"מ 2. עופר צחורי נגד המשיבים: 1. "רגבה" - מושב שיתופי חקלאי בע"מ 2. מושב שיתופי רגבה 3. יובל צור ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 12.9.96 בת.א. 5050/94 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא א' גורן בשם המערערים: עו"ד א' גבריאלי, עו"ד ע' לויט בשם המשיבים: עו"ד ח' קלדרון, עו"ד י' קלדרון עו"ד א' רכס פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא א' גורן), שלפיו קיבל בית המשפט את תביעת המשיבים וקבע כי המערערים (חברה ומנהלה) הפרו פטנט מספר 97506 שבבעלות המשיבים, המגן על שיטה להתקנה שטוחה של כיורים במשטחים מחומרים קשיחים. יצוין כי המשיבים טענו בתביעתם, כי המערערים הפרו גם מידגם מספר 17470 שבבעלותם; אלא שבית המשפט המחוזי דחה חלק זה של תביעתם, ועל כך אין לפנינו ערעור. רקע עובדתי ודיוני 2. המשיבה 1 (להלן: רגבה) היא חברה העוסקת בייצור ריהוט למטבחים. במסגרת זאת עוסקת רגבה גם בשיווק של מוצרים נלווים לרהיטי המטבח, ובכלל זה גם כיורים מיובאים מתוצרת חברת Aquatop, המתאימים ל"התקנה שטוחה". רגבה היא גם בעלת פטנט ישראלי מספר 97506 שעניינו ב"שיטה להתקנה שטוחה של כיור" (להלן: שיטת רגבה). הפטנט, שהוא פרי המצאתו של המשיב 3 (מר יובל צור), נרשם ביום 1.3.94. התקנה "שטוחה" של כיור היא התקנה, שבה שפתו של הכיור המותקן נמצאת במישור אחד עם פני המשטח שבו מותקן הכיור. הביצוע מצריך פתיחת מיפתח במשטח, אשר שוליו משופעים ותואמים לשיפוע הנגדי של שפת הכיור. בכך מתאפשרת הנחת הכיור המשופע על שוליו של המשטח, ומתקבל מישור אחד. התקנה שטוחה שונה מהתקנה עילית, שבה מותקן הכיור כשהוא תלוי על שפתיו וגבוה מפני המשטח, ומהתקנה תחתית, שבה מותקן הכיור מתחת למיפתח כששפתו העליונה נמוכה מגובה פני המשטח. להתקנה שטוחה של כיור, שמן הסתם היא יותר אסתטית, יש גם יתרונות פונקציונליים, בכך שהיא מונעת היווצרות מירווחים, שהם מקומות מועדים להצטברות שיירי לכלוך. בפטנט של רגבה נטען, כי התקנה שטוחה של כיורים מקובלת, בעיקר, במשטחים רכים (כגון משטחים מחומרים פלסטיים). חיתוך מדויק של המיפתח במשטחים מחומרים קשיחים, כמו שיש וגרניט, נחשב למשימה קשה, שכן שחיקת סכין החיתוך בזמן ביצוע העבודה מונע עיצוב ושיפוע אחידים ומדויקים של המיפתח. שיטת רגבה (כאמור בתביעה מספר 1 של הפטנט) נועדה "להכנת משטח התקנה מחומר קשיח כגון גרניט או שיש להתקנה שטוחה של אביזר בתוכו"; ובכך היא מאפשרת, מה שעד כה נחשב כמשימה קשה, התקנה שטוחה של כיור גם במשטחים קשיחים. השיטה שתוארה בפטנט מבוססת על פיתוח של מכשיר-חיתוך, המורכב מסכינים צמודות לרוטור בצורה קוֹנִית; וכן על השימוש באמצעי הנחיה (שבלונה), שמידותיו תואמים לשולי הכיור המיועד להתקנה, ובסרגלים (spacers), שהנחתם בין המשטח לבין אמצעי ההנחיה שומרת על מירווח אחיד בין מכשיר החיתוך לבין המשטח. השימוש במכשיר החיתוך מאפשר כיוון והתאמה של הסכינים, תוך כדי ביצוע החיתוך, ביחס לאמצעי ההנחיה, באופן המפצה על שחיקת הסכינים ומונע שחיקה של שולי המיפתח. התהליך, שתואר בתביעה מספר 1 של הפטנט, כולל ארבעה מהלכים, המובאים בזה (בתרגומו, מאנגלית לעברית, של העד המומחה מטעם רגבה): א. יצירת מיפתח בתוך משטח התקנה לשם הנחת אביזר מבפנים לשולי המיפתח; ב. תמיכת אמצעי הנחיה בעל אותו קו מיתאר של שולי האביזר בקירבה למיפתח האמור; ג. חיתוך שולי המיפתח תוך שימוש באמצעי חיתוך על-מנת ליצור שוליים משופעים המותאמים להתקנת האביזר בתוכם במישור אחד; ד. התאמת אמצעי החיתוך האמור תוך כדי הליך החיתוך באופן השומר על אחידות השוליים המשופעים בכל היקף המיפתח האמור. 3. לאחר רישום הפטנט לטובתה, התקשרה רגבה בחוזים עם כמאתיים ועשרים מתקינים של משטחי-שיש, שהוכשרו על-ידה לחיתוך מיפתחים בשיש בשיטת הפטנט, וכן צוידו על-ידה בכלים היעודיים לביצוע העבודה בשיטה האמורה. מתקינים אלה חתמו על חוזים עם רגבה, בהם התחייבו שלא להתקין בשיטת רגבה כיורים שלא נקנו ממנה. 4. המערערת 1 (להלן: צחורי) היא חברה העוסקת, בין היתר, בייבוא ובשיווק כיורים, הידועים ככיורי Fordham, מתוצרת החברה הבריטית International Spring Ram, שאף הם בעלי שפה משופעת ומתאימים להתקנה שטוחה. המערער 2 הוא מנהלה של צחורי. במהלך ההליכים המשפטיים בבית המשפט המחוזי פיתח מר גדעון צחורי, אביו של המערער 2, "שיטה ומיתקן להכנת משטח להתקנה שטוחה של כיור" (להלן: שיטת צחורי), המבוססת על שימוש בשבלונה משופעת, בסכין ישרה ובדיסקית מפלסטיק קשיח. וביום 10.1.95 הגישה צחורי לרשם הפטנטים בקשה לרישום פטנט המגן על שיטת צחורי. 5. בתביעתה לבית המשפט המחוזי טענה רגבה, כי הכיורים המיובאים על-ידי צחורי מותקנים בשיטת רגבה, תוך הפרת הפטנט שלה; וכי צחורי מעורבת בהתקנות אלו ולפיכך נושאת באחריות להפרת הפטנט. רגבה טענה, שצחורי אינה מגבילה את עצמה רק לשיווק הכיורים המיובאים על-ידה, אלא עוסקת גם בהפצת שבלונות משופעות, אמצעי המשמש להנחיית הסכין להשגת חיתוך מדויק במשטח. רגבה טענה, כי תחום האיסור המוגן על-ידי הפטנט שלה כולל כל שיטה לעיבוד מיפתח במשטחים קשים, המאפשרת השגה של יצירת מיפתח בעל שוליים משופעים תוך שהיא מפצה על שחיקת הסכין במהלך ביצוע העבודה; ומכאן שגם הפצת השבלונות המשופעות מהווה הפרה של הפטנט. כן טענה, כי הפטנט שלה חל על כל כיור שהותקן בהתקנה שטוחה במשטח קשיח, כשהוא נח על שוליים משופעים, באשר כל כיור כזה מהווה "מוצר ישיר של התהליך", כמשמעו בסעיף 50(א) לחוק הפטנטים, תשכ"ז1967-. ביחס לשיטת צחורי, שבמהלך הדיון בתובענה נתבקש לגביה רישום פטנט, טענה רגבה, כי בשיטת צחורי עצמה יש משום הפרה של פטנט רגבה וממילא אין היא ראויה להירשם כפטנט. על יסוד טענות אלו עתרה רגבה למתן צו-מניעה, שימנע מצחורי להפיק טובת הנאה מהשיטה המוגנת בפטנט ישראלי מספר 97506, בכך שיאסור עליה לשווק כיורים המיועדים להתקנה בשיטת רגבה; יאסור עליה להפיץ שבלונות המשמשות לביצוע מיפתחים בשיש בשיטה האמורה; וכן יאסור עליה לפנות בעצמה, או להפנות את לקוחותיה, אל מתקינים של שיש לצורך התקנתם של כיורים בשיטת רגבה. בנוסף עתרה רגבה למתן צווי תפיסה ומסירה של המוצרים המפרים שברשות צחורי, וכן לחיובה של צחורי בתשלום פיצויים. 6. צחורי טענה להגנתה, כי לא הפרה את הפטנט. כן חלקה על תקפותו של הפטנט, בטענה של היעדר התקדמות המצאתית וכן בטענה שהשיטה המיושמת על-ידי המתקינים שונה מן השיטה המתוארת בפטנט. לטענת צחורי, בשיטת רגבה לא היה כל חידוש, שכן קדמו לה שיטות אחרות להתקנה שטוחה. יצוין, כי לאחר פתיחת ההליכים בבית המשפט המחוזי, צירפה צחורי לכיורים שמכרה מסמכים, שנועדו לרוכשי הכיורים, ובהם הודגש כי אין להתקין את הכיור בשיטה נשוא פטנט 97506. בסדרה אחת של מסמכים נאמר, כי "קיימות שיטות שונות להתקנת הכיור המוכרות למתקיני השיש ברחבי המדינה", וכי אם נתקל הלקוח בבעיה הנוגעת להתקנת הכיור, הריהו מוזמן להתקשר לצחורי. בסדרה אחרת של מסמכים שצורפו לכיורים הבהירה צחורי, כי התקנת הכיור אינה באחריותה אלא באחריותו של מתקין השיש. מפרסומים אלה, אותם יזמה צחורי רק בעקבות הגשת התובענה נגדה, לא ניתן - ואף בית המשפט המחוזי לא ראה מקום - להסיק כל מסקנה, לחובת או לזכות צחורי. 7. עם הגשת תביעתה עתרה רגבה גם למתן סעד ביניים. בהחלטתו מיום 20.10.1994 נעתר בית המשפט (כבוד השופט א' שטרוזמן) לבקשת רגבה בהוצאת צו מניעה זמני האוסר על צחורי להפנות לקוחות להתקנת כיורי "פורדהאם" בשיטת רגבה, או להציג כיורים כאלה כמתאימים להתקנה באותה שיטה. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי 8. בפסק-דינו נדרש בית המשפט המחוזי, בראש ובראשונה, לשאלת תחום התפרסותו של הפטנט המגן על שיטת רגבה. בית המשפט קבע, כי הפטנט מגן על שיטה להרכבת כיור משופע במשטח קשה, כשהשיטה כוללת את ארבעת השלבים המתוארים בתביעה מספר 1 של הפטנט. בית המשפט הדגיש, כי הפטנט מגן רק על השיטה הנתבעת בו, ולא על כל שיטה אחרת ליצירת מיפתחים במשטחים קשים. להלן נדרש בית המשפט לפרשנותו של הפטנט. מקריאת מסמכי הפטנט, כמכלול, העלה בית המשפט, כי חשיבות מרכזית יוחסה בפטנט לפיצוי על שחיקת הסכין במהלך ביצוע החיתוך; כשמטרה זו מושגת בשתי דרכים עיקריות: האחת - עניינה באפשרות לכוון את הסכין הקוֹנִית, באופן המשנה את נקודות המגע שבין הסכין לבין המשטח; והשניה - עניינה השימוש ב"ספייסרים", סרגלים המונחים בשעת פתיחת המיפתח בין המשטח לבין השבלונה, לשמירת מירווח אחיד בין הסכין לבין המשטח. לפיכך נקבע, כי עיקר האמצאה שבשיטת רגבה הוא ביכולת לפצות על שחיקת הסכין תוך כדי ביצוע החיתוך של המיפתח. 9. בית המשפט דחה את טענת רגבה, כי הפטנט חל גם על השבלונה (אמצעי ההנחיה). ביחס לשבלונה נקבע, שהיא איננה כלולה בתחום המוגן על-ידי הפטנט; באשר לשבלונה אין ולא כלום עם פתרון הבעיה הנובעת משחיקת הסכין, ואף מפני שהשימוש בשבלונות אינו חדש וגם אינו ייחודי לשיטת רגבה. כן דחה בית המשפט את טענת רגבה, כי על-פי הוראת סעיף 50(א) לחוק הפטנטים, חל הפטנט גם על כל כיור שהותקן במשטח קשה בשיטת התקנה שטוחה. בית המשפט קבע, כי מתן הגנה כה רחבה לשיטת רגבה אינו מתחייב מן הפטנט ואף עלול לסכל פיתוחים חדשים. ובקבלו, לעניין זה, את טענת צחורי קבע, כי "המוצר הישיר של התהליך", שלגביו חל הפטנט של רגבה, אינו הכיור אלא המיפתח במשטח. 10. ביחס לעיקרה של המחלוקת קיבל בית המשפט את טענת רגבה וקבע, כי עקרונית נושאת צחורי באחריות להפרת הפטנט. הנחת המוצא של בית המשפט הייתה, כי משהוברר שהכיורים הנמכרים על-ידי צחורי מותקנים במיפתחים משופעים במשטחים קשים - המהווים "מוצר ישיר" של התהליך המוגן בפטנט של רגבה - נטל הראיה לטענת צחורי, שהכיורים שנמכרו על-ידה הותקנו בשיטה שאינה מפרה את שיטת רגבה, רובץ על צחורי. קביעה זו סמך בית המשפט על חזקתו של סעיף 50(ב) לחוק הפטנטים (כנוסחו בזמן הרלוונטי), תוך שהוא מניח שהתנאים לתחולת החזקה אכן מתקיימים. בראיות שהובאו על-ידה חתרה צחורי להוכיח את קיומן של שיטות שונות להתקנה שטוחה של כיורים, שקדמו לשיטת רגבה. בקבלו את טענות רגבה קבע בית המשפט, כי השיטות אליהן היפנתה צחורי, ברובן המכריע, אינן רלוונטיות: בין משום שלא נועדו לביצוע התקנה במשטחים קשיחים (כאלו, למשל, היו שיטות ההתקנה של כיורים מתוצרת Schock וכן של כיורי Corian וכיורי Avonite); בין משום שההתקנה בהן כרוכה בשימוש באמצעים שונים אחרים (כמו, למשל, שיטת ההתקנה של כיורים מתוצרת Kohler); ובין משום שלא הוכח מהי השיטה בה מושגת התוצאה של התקנה שטוחה (כך, למשל, שיטת ההתקנה של כיוריCarron , וכן שיטת "ליגל"). ביחס לשיטה המשלבת בין שיטת "קוריאן" (התקנה שטוחה במשטח רך) לשיטת Cesark, נקבע, כי אין היא מספקת פתרון לבעיה של שחיקת הסכין, ובית המשפט אף לא השתכנע בדבר עצם קיומה של שיטה כזאת. ביחס לשתי שיטות אחרות - השיטה הידנית ושיטת CNC - לא נתגלעה אמנם מחלוקת כי הן שונות משיטתה של רגבה. אך גם בהן לא מצא בית המשפט בסיס לערעור החזקה, מכוחה הוטל על צחורי להוכיח, כי ההתקנה של כיורי צחורי לא בוצעה בשיטת רגבה. אשר לשיטה הידנית, שמשמעה חיתוך ועיבוד ידני של מיפתח במשטח, נקבע, כי היא איננה מדויקת, אין בה היגיון כלכלי ואף לא הוכח שיש מתקינים העושים בה שימוש; ומכאן שאף היא אינה רלוונטית. בשיטת CNC מתבצע עיבוד המיפתחים באמצעות מרכז ממוחשב. בכך מושג דיוק מרבי, אולם המיכשור הנדרש לביצוע העבודה בשיטה זו הוא יקר ונמצא רק ברשות מתקינים בודדים. מכאן שהנטל להוכיח, שכיורי צחורי הותקנו בשיטת CNC, רובץ על צחורי, ובהיעדר ראיה לסתור עומדת בעינה החזקה שהם הותקנו בשיטת רגבה. 11. כבר נזכר, כי במהלך בירור התובענה לפני בית המשפט המחוזי הגישה צחורי את בקשתה לרישום פטנט על שיטת התקנה חדשה (פרי המצאתו של גדעון צחורי, אביו של המערער 2). רגבה טענה, כי בשיטת צחורי אין כל חידוש המצאתי, וכי אף בה עצמה יש משום הפרת הפטנט שלה. את השאלה אם שיטת צחורי ראויה להירשם כפטנט הניח בית המשפט להכרעתו של רשם הפטנטים. עם זאת קבע, כי שיטת צחורי, כשלעצמה, אינה מפרה את הפטנט של רגבה. ואולם, בשל היותה של שיטת צחורי שיטה חדשה, אשר השימוש בה החל בראשית 1996, סירב בית המשפט המחוזי להניח, כי הכיורים שנמכרו על-ידי צחורי לאחר השלמת הפיתוח של שיטתה אמנם הותקנו בשיטתה; ואף לגבי כיורים אלה הוטל על צחורי להוכיח, כי הם לא הותקנו בשיטה המפרה את הפטנט של רגבה. בהחלת קביעתו העקרונית, כי בהיעדר ראיה לסתור נושאת צחורי באחריות להפרת הפטנט, הבחין בית המשפט המחוזי בין התקופה שעד להשלמת הפיתוח של שיטת צחורי, כשזו כוללת גם את הזמן שקדם לרישום הפטנט לטובת רגבה, לבין התקופה שמן המועד בו הגישה צחורי את בקשתה לרישום פטנט שיגן על שיטתה. בית המשפט קבע, כי ביחס לכיורים שנמכרו על-ידה בתקופה הראשונה תופטר צחורי מאחריות להפרת פטנט רגבה רק אם תוכיח שכיורים אלה הותקנו בשיטת CNC, ואילו ביחס לכיורים שנמכרו על-ידה בתקופה השניה תופטר מאחריות להפרה רק אם תוכיח שכיורים אלה הותקנו באחת משתי השיטות החלופיות: בשיטת CNC, או בשיטת צחורי. 12. ואולם בהחלת חזקתו של סעיף 50(ב) לחוק הפטנטים לא היה די כדי להוביל לחיובה של צחורי באחריות להפרת הפטנט של רגבה. הלוא עיסוקה של צחורי היה, אך ורק, בייבואם ובשיווקם של כיורי "פורדהאם". צחורי לא עסקה בהתקנת הכיורים; ועד להגשת התובענה נגדה, המחשבה באיזו שיטה ובידי מי מותקנים הכיורים ששווקו על-ידה, כלל לא הטרידה אותה. בית המשפט המחוזי היה ער לכך, שאם כיורים אלה הותקנו בשיטה המפרה את הפטנט של רגבה, כי אז המפרים הישירים של הפטנט הם מתקיני השיש, שמן הסתם נמנו עם המתקינים המורשים שהוכשרו על-ידי רגבה לביצוע העבודה בשיטתה, ואף צוידו על-ידה בכלי העבודה הנדרשים; ויצוין כי גם רגבה לא טענה, שבין צחורי לבין מתקינים אלה התקיימו יחסי עבודה, יחסי שליחות, או יחסים מחייבים אחרים. עם זאת קבע בית המשפט, כי צחורי ידעה שהכיורים אותם היא מוכרת עתידים להיות מותקנים בדרך שיש בה משום הפרת הפטנט של רגבה. על ידיעה זו למד בית המשפט, בעיקר, מהעובדה שצחורי סיפקה שבלונות משופעות, חינם, לכל דורש, כאשר עד לפיתוחה של שיטת צחורי לא היה כל שימוש לשבלונות הללו, אלא לצורך התקנה בשיטת רגבה. בנסיבות אלה נקבע, שהספקת השבלונות איפשרה להפר את הפטנט, וזאת למרות שהשבלונות המשופעות, כשלעצמן, אינן מוגנות על-ידי הפטנט. בית המשפט קבע, כי העובדה שצחורי היא החוליה היותר רחוקה בשרשרת הגורמים המובילים למבצעי המעשים המפרים, אינה פוטרת אותה מאחריות להפרת הפטנט. קביעה זו ביסס, במקביל, על שלוש קונסטרוקציות משפטיות שונות: קיום אחריות ישירה בגין הפרת פטנט, על-פי חוק הפטנטים; העיקרון הנזיקי של "מעוולים במשותף"; ודוקטרינת "ההפרה התורמת". בית המשפט המחוזי פסק, כי כל אחת ואחת מהדרכים הללו מובילה למסקנה שצחורי נושאת באחריות להפרת הפטנט, הגם שהמפרים בפועל היו אחרים. 13. בבוחנו את פעילותה של צחורי לאור הוראותיו של חוק הפטנטים קבע בית המשפט, כי בפעילות זו היה משום "ניצול אמצאה", כמשמעו בסעיף 1 לחוק הפטנטים, וכי צחורי הינה בגדר "כל אדם זולתו", כמשמעו בסעיף 49(א) לחוק, שרגבה (כבעלת הפטנט) זכאית למנוע ממנו ניצול זה. הפרת פטנט, הוסיף בית המשפט, דומה באופייה לעוולה של הסגת גבול, ומנקודת מבטם של דיני הנזיקין יש להחיל על צחורי אחריות להפרת הפטנט, בידי מתקיני הכיורים בשיטת רגבה, על-פי העיקרון בדבר אחריותם של "מעוולים במשותף", בהתאם לסעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בנוגע לדוקטרינת ה"הפרה התורמת", המוכרת במשפט האמריקאי, קבע בית המשפט, כי על-אף שחוק הפטנטים לא אימץ במפורש דוקטרינה זו, הרי שהלכה למעשה היא הוכרה בו, בין במסגרת הגדרותיהם הרחבות של סעיפים 1 ו49- לחוק הפטנטים ובין מכוח תחולת דיני הנזיקין. לפיכך, קבע, נושאת צחורי באחריות גם כמי שתרמה להפרת הפטנט. ביחס למערער 2 (מנהלה של צחורי) נקבע, כי גם הוא נושא באחריות להפרת הפטנט של רגבה; וזאת לא משום היותו מנהל, אלא בשל מעורבותו האישית בביצוע הפעולות שהיה בהן משום הפרת הפטנט. 14. בית המשפט פסק, אפוא, לקבל את תביעתה של רגבה בנושא הפרת הפטנט. בפסק-דינו הוצהר, כי מכירת כיורים משופעים על-ידי צחורי מהווה הפרה של פטנט רגבה, וניתן צו-מניעה, האוסר על צחורי לעסוק בכיורים משופעים בכל דרך שיש בה משום שימוש בשיטת רגבה, או משום ניצול עיקר האמצאה נשוא הפטנט, והאוסר עליה גם להפנות אחרים למתקיני שיש לשם ביצוע התקנה של כיורים בשיטת רגבה. כן חויבה צחורי למסור לרגבה דין וחשבון, בהתאם לסעיף 183(ד) לחוק הפטנטים, בו תפרט את כל הנתונים אודות כיורים משופעים שנמכרו על-ידה מאז כניסתו לתוקף של פטנט רגבה; מועדי המכירה, התמורה שנתקבלה והרווח שהופק ממכירת כל כיור כזה. צחורי חויבה להשיב לרגבה את הרווחים שהפיקה ממכירות אלו, אלא אם תראה אחת מאלה: ביחס לכל כיור שנמכר על-ידה לפני יום 10.1.95 (המועד בו הגישה צחורי את הבקשה לרישום פטנט על שיטתה), שהוא הותקן בשיטת CNC; וביחס לכל כיור שנמכר על-ידה לאחר יום 10.1.95, כי התקנתו בוצעה בשיטת CNC או בשיטת צחורי. גדר המחלוקת בערעור 15. פרקליטי הצדדים הגישו לנו כתבי סיכומים מפורטים ומנומקים. העיון בסיכומיהם מעלה כי המחלוקת בין בעלי הדין, בדבר צדקת חיובה של צחורי באחריות להפרת הפטנט של רגבה, מקיפה חמש סוגיות עיקריות: ראשית, האם שיטת רגבה כוללת אמצאה כשירת פטנט? שנית, מה גדר תחולתו של הפטנט? שלישית, על מי רובץ נטל הראיה ביחס לטענה שהפטנט הופר? רביעית, האם ניתן לקבוע שכיורים ששווקו על-ידי צחורי הותקנו בשיטת רגבה? וחמישית, אם הפטנט אכן הופר, כלום הוקם בסיס עובדתי ומשפטי לחיובה של צחורי באחריות להפרה? אדון, כסדרן, בחמש הסוגיות. תוקפו, פרשנותו והיקפו של פטנט רגבה 16. צחורי חזרה לפנינו על טענתה, כי שיטת רגבה אינה ראויה להיחשב "אמצאה כשירת פטנט", כמשמעה בסעיף 3 לחוק הפטנטים. צחורי טוענת, כי גם לפני פיתוחה של שיטת רגבה נודעו שיטות להתקנה שטוחה של כיורים משופעים במשטחים מחומרים קשיחים; ואף הפיצוי על שחיקת סכין החיתוך, שהוא חידושה העיקרי של שיטת רגבה, איננו מרכיב חיוני. מכאן שהפטנט המגן על שיטת רגבה הוא חסר תוקף. אין בידי לקבל טענה זו. עובדת קיומן של שיטות קודמות לא נעלמה מעיניו של בית המשפט המחוזי. עם זאת הגיע בית המשפט למסקנה, כי בפתרון הבעיה הכרוכה בשחיקת הסכין במהלך החיתוך יש משום חידוש ותועלת, המהווים התקדמות המצאתית. נראה לי, שמסקנה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות שהיה לפני בית המשפט המחוזי, ואין כל יסוד להתערב בה. 17. הצדדים חלוקים בדבר היקף תחולתו של הפטנט והגדרת התחום המוגן על-פיו. לטענת צחורי, התהליך המוגן בפטנט רגבה הוגבל, במפורש, לשלב החיתוך של המיפתח במשטח מחומר קשיח; ונמצא שהפטנט איננו מגן על שלב הרכבת הכיור, שתורו מגיע רק לאחר השלמתו של התהליך המוגן. מכאן מבקשת צחורי להסיק, כי עיסוקה בייבוא ושיווק כיורים אינו מהווה הפרה של הפטנט; זאת גם אם מניחים כי ידעה, או שהיה בידה להעריך, שהתקנת הכיורים אפשר שתתבצע בשיטת רגבה. בתשובתה טוענת רגבה, כי אף שהתהליך המוגן בפטנט הוא שיטה לביצוע חיתוך מדויק ואחיד של מיפתח במשטח מחומר קשיח, הרי שמטרת התהליך היא לאפשר התקנה שטוחה של כיור. לטענת רגבה, מכירת כיורים המיועדים להתקנה שטוחה, בשיטה המוגנת בפטנט, מהווה הפרה של הפטנט; ויהיה זה ניסיון מלאכותי להבחין, בין מי שמפר את הפטנט בהתקנת כיור בשיטת רגבה, לבין מי שמכר את הכיור, בידיעה או בהנחה שהוא יותקן בשיטה זו. 18. קביעת גבולות תחולתו של פטנט מהווה נקודת מוצא לבירור השאלה אם הפטנט הופר. ההכרעה בשאלה אם הפטנט הופר תלויה, לרוב, בקביעת היקף תחולתו, ואילו קביעת היקף תחולתו של הפטנט מהווה, בעיקרה, סוגיה פרשנית (ע"א 804/89 לנפלסט (1974) בע"מ נ' ברקמן, פ"ד מו(2) 295, 302). פרשנות של פטנט אינה שונה, בעיקרון, מפרשנותו של כל מסמך אחר, והכללים הרגילים החלים לגבי פרשנותם של מסמכים חלים גם על פרשנות של פטנט. עם זאת, בפרשנותו של פטנט "מתחייבת זהירות פרשנית לאור אופיו וכוחו המיוחדים של הפטנט, כמקנה מעין מונופולין בשוק" (דברי הנשיא שמגר בע"א 345/87 Hughes Aircraft Company נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 45, 65). בבואו לקבוע את היקף תחולתו של פטנט רגבה, יישם בית המשפט המחוזי כהלכה את ההנחיה בדבר הזהירות המתחייבת בפרשנות פטנט. הפטנט של רגבה מגן על אמצאה שהיא תהליך. סעיף 50(א) לחוק הפטנטים מורה: "היתה האמצאה תהליך, יחול הפטנט גם על המוצר הישיר של התהליך". הצדדים נחלקו בשאלה, מהו "המוצר הישיר" של התהליך המוגן בפטנט. רגבה, כזכור, טענה, כי הפטנט חל, לא רק על התהליך שבגינו ניתן, אלא גם על כל כיור שהותקן במשטח קשה בשיטת התקנה שטוחה; משמע, כי המוצר הישיר הוא הכיור. בדחותו טענה זו קבע בית המשפט, כי "הגנה על כל כיור המותקן בהתקנה שטוחה במשטח קשה היא תחום רחב מדי. ההגנה הראויה צריכה לספק את האינטרס הפרטי של רגבה ואת האינטרס הציבורי גם יחד, מבלי שההגנה תרפה את ידי רגבה מלפתח ומלהמציא המצאות נוספות, ומבלי שהציבור יימצא נפסד". בית המשפט היה ער לכך, כי תכליתו הסופית של התהליך המוגן בפטנט היא לאפשר התקנה שטוחה של כיור במשטח קשה. עם זאת קבע, כי החלת הפטנט גם על הכיור אינה מתחייבת מן הפטנט, וכי "המוצר הישיר" של התהליך המוגן אינו הכיור אלא המיפתח במשטח, המיועד להתקנת הכיור. לקביעתו האמורה יש עיגון ברור בלשון התביעות של הפטנט. עניינו של הפטנט הוא בשיטה לביצוע חיתוך מיפתח במשטח קשיח, המפצה על שחיקת הסכין במהלך הביצוע, ובכך שומרת על אחידות שוליו המשופעים של המיפתח. התקנת הכיור המשופע, על גבי המיפתח, היא פעולה מאוחרת, שתורה מגיע רק לאחר השלמת התהליך של חיתוך המיפתח. פעולה זו חורגת מגדר התחום המוגן על-ידי הפטנט; ובתביעות הפטנט אין כל התייחסות לכיור כלשהו, שהפטנט אמור להגן עליו. קביעת בית המשפט אף תואמת את ההלכה הפסוקה (ראו ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי ואח', פ"ד מח(5) 661, 678 ואילך); ומשקפת איזון ראוי בין הרצון להגן על קניינם של ממציאים ולתמרצם, מחד, לבין ההכרח לתחום כראוי את המונופולין המוענקים במסגרתו של פטנט. נטל הראיה ביחס לטענה שהפטנט הופר 19. חרף הכרתו בצדקת טענתה של צחורי, כי המוצר הישיר של התהליך המוגן בשיטת רגבה איננו הכיור אלא המיפתח, קבע בית המשפט המחוזי, שכדי להיחלץ מאחריות להפרת הפטנט מוטל על צחורי להוכיח, כי הכיורים שנמכרו על-ידה הותקנו בשיטה שאינה מפרה את שיטת רגבה. קביעה זו, שהטילה על צחורי נטל ראיה כבד, לסתור חזקת הפרה ביחס לכל כיור וכיור ששווק על-ידה, סמך בית המשפט על הוראת סעיף 50(ב) לחוק הפטנטים. נוסחו של סעיף 50(ב) הוחלף לאחרונה (ראו סעיף 5(4) לחוק לתיקון דיני הקנין הרוחני (התאמה להוראות הסכם הטריפס), התש"ס1999-). נוסחו בזמן הרלוונטי היה כלהלן: "(ב) הטוען שמוצר פלוני, שבמהלך הרגיל של הענינים הוא מוצר ישיר של תהליך נושא הפטנט, לא יוצר באמצעות אותו תהליך - עליו הראיה". צחורי טענה, כי בהחילו עליה את נטל הראיה, לסתירתה של חזקת ההפרה הנלמדת מסעיף 50(ב), קבע בית המשפט למעשה - תוך שסטה מקביעתו הקודמת בנושא זה - כי המוצר הישיר של התהליך המוגן בפטנט הוא הכיור. טענה זו אין בידי לקבל. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת רגבה, שהכיורים הנמכרים על-ידי צחורי מותקנים במיפתחים משופעים במשטחים קשים. הואיל וקבע, כי מיפתחים כאלה מהווים "מוצר ישיר" של התהליך המוגן בפטנט של רגבה, בא לכלל מסקנה, כי נתקיימו התנאים להחלת חזקתו של סעיף 50(ב). לשווא נאחזו פרקליטי הצדדים במה שנראה להם כפתח לחידוש מחלוקתם בשאלה, אם המוצר הישיר של חיתוך מיפתח המבוצע בשיטת רגבה הוא המיפתח, או הכיור שלהתקנתו נועד המיפתח. הכרעתו הברורה של בית המשפט המחוזי לא הותירה מקום לשום אי-בהירות ביחס לשאלה זו. השאלה המהותית, הטעונה הכרעה מלפנינו, היא אם בית המשפט המחוזי צדק בהנחתו, כי נתקיימו התנאים להחלת סעיף 50(ב) על צחורי. עד שאפנה לשאלה זו, שהיא בעיקרה שאלה עובדתית, אקדים ואזכיר, כי נטל הראיה לטענתו, כי פטנט שבבעלותו הופר, רובץ על בעל הפטנט. פועלו של סעיף 50(ב) מוגבל למקרה, בו מוכיח בעל פטנט שנושאו הוא תהליך, כי הנתבע ייצר מוצר זהה למוצר הישיר, שבמהלך הרגיל מיוצר באמצעות התהליך המוגן. משהוכיח זאת בעל הפטנט, מועבר הנטל לשכמו של הנתבע הנדרש להוכיח, כי המוצר המוחזק כמפר לא יוצר בתהליך המוגן בפטנט (ע"א 436/77 איקאפרם בע"מ נ' Gradstan Limited, פ"ד לג(1) 260, 262); והתוצאה הישירה מאי-עמידתו של הנתבע בנטל זה היא חיובו באחריות להפרת הפטנט. 20. מסקנת בית המשפט המחוזי, כי יש להחיל על צחורי את חזקת ההפרה בהתאם לסעיף 50(ב) לחוק הפטנטים, מיוסדת על שתי הנחות מוקדמות: האחת, כי רגבה הביאה ראיה מספקת לכאורה לביסוס טענתה, שכיורים מסוג "פורדהאם", המיובאים ומשווקים על-ידי צחורי, ככלל מותקנים בשיטת רגבה, תוך הפרת הפטנט שלה. והשניה, כי צחורי - תוך שידעה, ולפחות העריכה, שמצב דברים כזה מתקיים - פעלה באופן אשר עודד, ולפחות איפשר, את ההפרות. השאלה הניצבת לפנינו היא: האם בית המשפט המחוזי צדק בשתי הנחותיו האמורות? ודוק: אישור החלטתו, להחיל על צחורי את חזקתו של סעיף 50(ב) לחוק, מותנה באימוץ שתי ההנחות עליהן התבססה ההחלטה. פרקליטי הצדדים הרחיבו בטיעוניהם גבי סוגיה זו. פרקליטי צחורי טענו, כי מטעם רגבה לא הובא גם שמץ ראיה לכך שכיור כלשהו מסוג "פורדהאם" בפועל אכן הותקן בשיטת רגבה. בנסיבות אלו, ותוך שהתעלם לחלוטין מאפשרויות אחרות - כגון האפשרות שכיורים אשר שווקו על-ידי צחורי לא הותקנו במשטחים קשיחים אלא במשטחים רכים - שגה בית המשפט המחוזי בהחילו עליה את חזקתו של סעיף 50(ב). להלן ביקרו את צדקת הכרעותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי. לטענתם, שגה בית המשפט בכל אחת משלוש הקונסטרוקציות המשפטיות שעל יסודן קבע, כי חרף היותה חוליה רחוקה בשרשרת הגורמים המובילים למבצעי העבודה במשטחים בשיטת רגבה, נושאת צחורי באחריות להפרת הפטנט. כן טענו, כי בית המשפט לא הבחין בין חיובם החוזי של מתקיני השיש כלפי רגבה, שלא להשתמש בשיטת רגבה להתקנת כיורים שלא נקנו אצלה, לבין ההגנה על שיטת רגבה הנגזרת מן הפטנט. בקביעתו, כי צחורי איפשרה למתקיני השיש להפר את הפטנט, הכפיף אותה בית המשפט, למעשה, לחיובם החוזי של המתקינים; ובכך, בעקיפין, הרחיב את תחום המונופולין של רגבה, מעבר למתחייב מהגדרותיו ופרשנותו של הפטנט. תשובת באי-כוחה של רגבה לטענות אלו היא, כי על דבר מעורבותה של צחורי בהפרת הפטנט רשאי היה בית המשפט ללמוד הן מן העובדה שצחורי סיפקה לכל דורש שבלונות משופעות, שבזמן הרלוונטי לא יכלו לשמש לשום מטרה אחרת זולת להתקנה שטוחה בשיטת רגבה, והן מהודאת גדעון צחורי, בעדותו, כי צחורי הייתה מודעת לכך שלפחות חלק מן הכיורים הנמכרים על-ידה מותקנים בשיטת רגבה. בנסיבות אלו, טענו, לא נדרשה כל ראיה מצד רגבה להוכחת ההפרה, ובדין תלה בית המשפט את שחרורה של צחורי מאחריות למעשיהם המפרים של מתקיני השיש בהבאת ראיה, ביחס לכל כיור מסוים, שהתקנתו של אותו כיור לא נעשתה בשיטה המפרה את פטנט רגבה. האם הוכיחה רגבה כי הפטנט שלה הופר? 21. אתייחס תחילה להנחתו הראשונה של בית המשפט המחוזי, כי רגבה הוכיחה - לפחות לכאורה - שהכיורים המשווקים על-ידי צחורי, ככלל, מותקנים בשיטת רגבה. להבדיל מהנחתו השניה, שלבירור צדקתה יש גם פן משפטי, הנחתו הראשונה של בית המשפט מיוסדת על הכרעה עובדתית. 22. כזכור, בחן בית המשפט המחוזי שיטות שונות להתקנה שטוחה של כיורים; ומשפסל את רוב השיטות, כבלתי רלוונטיות, קבע, כי עד לפיתוחה של שיטת צחורי, השיטות היחידות בהן ניתן היה להתקין כיורים משופעים במשטחים קשים, היו שיטת רגבה ושיטת CNC. קביעה זו החיל גם על הכיורים ששווקו על-ידי צחורי. כדברי בית המשפט: "המסקנה היא, שכל כיור ששוליו משופעים, שנמכר על-ידי צחורי בתקופה שלפני שיטת צחורי, הותקן בשיטת רגבה, ומשום כך הפר את הפטנט, אלא אם יראה צחורי שהכיור הותקן על-ידי מתקין שיש שברשותו מכונת CNC, שאז נאמר שהוא הצליח לסתור את החזקה...". ובדחותו את טענת צחורי, כי משלא הובאה ראיה מצד רגבה, כי מתקין שיש כלשהו השתמש בשיטת רגבה להתקנת כיור מסוג "פורדהאם", אמר בית המשפט: "כעניין מצוי, מותקנים כיורים שאינם של רגבה בהתקנה שטוחה במשטחים קשים, ובין היתר כיורי פורדהאם - הם כיורי צחורי. כיורים אלה מותקנים גם הם במיפתחים משופעים שעוצבו במשטח קשה. מיפתח זה מוגן על-ידי רגבה. החזקה שמקים החוק בסעיף 50 הנ"ל, מעבירה את נטל הראיה לצחורי, להראות שהכיורים הותקנו בשיטה השונה משיטת רגבה. --- משום כך אין מקום לתלונת צחורי, על שרגבה לא הביאה מתקיני שיש, שיעידו על שהתקינו כיורי צחורי בשיטת רגבה". לקביעה דומה הגיע בית המשפט המחוזי בנוגע לתקופה שלאחרי פיתוח שיטת צחורי. גבי תקופה זו הניח בית המשפט, כי כל כיור משופע שנמכר על-ידי צחורי הותקן בשיטת רגבה והפר את הפטנט, אלא אם תוכיח צחורי שהכיור הותקן בשיטת CNC או בשיטת צחורי. 23. לכאורה, ענייננו בהכרעה עובדתית, שאין זה ממידתה של ערכאת הערעור להתערב בה. עם זאת נראה, שבהכרעתו האמורה הרחיק בית המשפט לכת. הלוא כיורים משופעים, המיועדים להתקנה שטוחה ושניתן גם להתקינם במשטחים קשים - בכללם כיורים מדגמי "אקוואטופ" (המיובאים על-ידי רגבה) ו"פורדהאם" (המיובאים על-ידי צחורי) - מיוצרים ומשווקים במדינות רבות ברחבי העולם, שלפחות בחלקן (כפי שסביר להניח) שיטת רגבה כלל אינה מוכרת. בנוסף - ובכך כמדומה העיקר - הכרעת בית המשפט מבוססת על ההנחה, שכל הכיורים ששווקו על-ידי צחורי, או רובם ככולם, הותקנו במשטחים קשיחים. אלא שגם הנחה זו הייתה טעונה ראיה לביסוסה; שכן, ייחודם של כיורים בעלי שוליים משופעים הוא רק בהתאמתם להתקנה שטוחה. התקנה שטוחה אפשרית, בין במשטחים רכים (מחומרים פלסטיים) ובין מחומרים קשיחים (כמו שיש וגרניט). הפטנט של רגבה נועד להגן על שיטת התקנה במשטחים קשים, ובהיעדר ראיה לכך, שכיורים מסוג "פורדהאם" יועדו, לפחות בדרך כלל, להתקנה במשטחים קשים, מוצא אני קושי לאשר את קביעת בית המשפט, ש"כעניין מצוי, מותקנים כיורים שאינם של רגבה בהתקנה שטוחה במשטחים קשים, ובין היתר כיורי פורדהאם". אך אפנה להנחתו השניה של בית המשפט המחוזי. נראה שהמסקנה אליה הגעתי ביחס להנחה השניה, מייתרת את הצורך להתערב בקביעה העובדתית שביסוד הנחתו הראשונה. כלום הוקם בסיס עובדתי ומשפטי לחיובה של צחורי? 24. הפטנט של רגבה מגן על שיטה להתקנה שטוחה של כיורים במשטחים קשים. צחורי אינה עוסקת בהתקנת כיורים, אלא בייבוא ובשיווק של כיורים משופעים, המתאימים להתקנה שטוחה. בנתון למקרים חריגים, צחורי אינה מוכרת כיורים לצרכנים הנזקקים להם. ככלל, היא משווקת את הכיורים לסיטונאים, המפיצים אותם לקמעונאים. צרכן הנזקק לכיור כזה קונה אותו מקמעונאי. התקנת הכיור היא מעניינו של הצרכן. משמע, שגם אילו הוכח, שכיורים ששווקו על-ידי צחורי אכן הותקנו בשיטת רגבה, המסקנה היחידה שניתן היה להעלות מכך היא, כי המתקינים שביצעו את עבודת ההתקנה הפרו את הפטנט של רגבה. חיובה של צחורי באחריות להפרת הפטנט - שאם הופר הרי שהופר על-ידי מתקיני השיש - מותנה היה בהבאת ראיה ממשית לכך שצחורי נטלה חלק בהפרת הפטנט. בית המשפט המחוזי סבר, כי די בעובדה (שלא נשנתה במחלוקת), שצחורי סיפקה לכל דורש שבלונות משופעות, כדי להוביל למסקנה שצחורי הייתה מעורבת בהפרת הפטנט. כדברי בית המשפט: "אספקת שבלונות בנסיבות אלה, איפשרה את הפרת הפטנט, ובוודאי שכך כאשר השבלונות סופקו בצמידות לכיורים המשופעים. בלעדי אספקת השבלונות, ייתכן שלא הייתה מתרחשת הפרה. הדברים שהובאו לעיל, על אדישות צחורי לשיטה בה הותקנו הכיורים, הם לכל הפחות עצימת עיניים, שכמוה כידיעה ממש". 25. קביעה זו מעוררת קושי. ראשית, אין היא מתיישבת עם קביעת בית המשפט, אותה כבר הזכרתי, שהשבלונות המשופעות, כשלעצמן, אינן מוגנות במסגרת הפטנט. בדחותו את טענת רגבה, כי אף בהפצת השבלונות יש משום הפרה של הפטנט, הטעים בית המשפט, כי "לאמצעי ההנחיה אין ולא כלום עם בעיית השחיקה. השימוש בשבלונה אינו חדש. שבלונות משמשות אנשי מקצוע בתחומים רבים לסימון מדויק.--- השבלונה המשופעת בשיטת רגבה היא אמצעי המנחה את הסכין, כדי לוודא דיוק במקום החיתוך, ולא כדי לפתור את בעיית השחיקה". זאת ועוד: מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי עלה, כי בשבלונות ניתן לעשות שימוש גם להתקנת כיורים במשטחים רכים. כך נובע, בחינת קל וחומר, ממסקנת בית המשפט, שלפיה "מותר לכל אדם להשתמש בשבלונה משופעת לשם התקנת כיורים, וגם במשטחים קשים - אולם אסור לו להשתמש בשיטת רגבה לשם כך" (ההדגש שלי - א' מ'). בהיעדר ראיה, שהכיורים ששווקו על-ידי צחורי הותקנו במשטחים קשים דווקא, לא ניתן לראות בהספקת השבלונות, המתאימות גם להתקנה במשטחים רכים, אינדיקציה למעורבות צחורי בהפרת פטנט רגבה. 26. רגבה נתלתה בעדותו של גדעון צחורי (אביו של מערער 2) וביקשה לראות בתשובותיו לשאלות שהוצגו לו בחקירה הנגדית הודאה מפורשת בכך, כי צחורי הייתה מודעת לכך שלפחות חלק מן הכיורים הנמכרים על-ידה מותקנים בשיטת רגבה. עיינתי בעדותו של מר צחורי, בעמ' 222 ובעמ' 242 לפרוטוקול, שהם שני מראי המקום אליהם הופנינו על-ידי פרקליטי רגבה. דברי העד בעמ' 222 לפרוטוקול כלל אינם שייכים לעניין. בעמ' 241/2, אגב חקירה בנושא הפצת השבלונות, נשאל העד באלו שיטות עבדו השיישנים שהתקינו את הכיורים ששווקו על-ידי צחורי. תחילה השיב: "שיטה שהם בוחרים". משנאמר לו, כי השיטה שלו (קרי: שיטת צחורי) עדיין לא הייתה בתוקף, הוסיף: "השיטה שלי גם היום, מה זאת אומרת בתוקף, לקחת כלי ולעבוד בשיפוע? עבדו גם בשיטת רגבה, יכול להיות שחלקם עשו את זה, אבל הרוב לא עשו את זה" (ההדגש שלי - א' מ'). לכאורה יש כאן מקצת הודיה, אלא שמנוסח הדברים קשה להסיק אם הם מבוססים על ידיעה ממשית, או שמא רק על הנחה ("יכול להיות שחלקם עשו את זה"). בין ובין כך, על דברים אלה בלבד הייתי נזהר מלקבוע מימצא לחובת צחורי, כי שיווקה כיורים בידיעה שהתקנתם תיעשה בשיטת רגבה, או שסיפקה את השבלונות בידיעה שהן תשמשנה להתקנה בשיטה זו דווקא. יצוין כי גם בית המשפט המחוזי, שציטט את דברי העד בנקודה זו, מצא בהם חיזוק רק לקשר שבין הפצת השבלונות על-ידי צחורי לבין הפרת הפטנט על-ידי המתקינים, אך לא מצא בהם בסיס לקביעה שצחורי ידעה שהכיורים מותקנים בשיטת רגבה. נמצא שלפני בית המשפט המחוזי לא הונחה תשתית ראייתית לכאורית לטענת רגבה, כי צחורי הפרה את הפטנט. ומכאן מתחייב כי רגבה לא הקימה את הבסיס העובדתי הנדרש לתחולת חזקת ההפרה, הקבועה בסעיף 50(ב) לחוק הפטנטים. והמסקנה אליה הגעתי פוטרת אותי מן הצורך לדון ולהחליט בבקשת צחורי, להתיר לה להגיש, במסגרת הערעור, ראיות נוספות לתמיכת טענתה, כי בתקופה הרלוונטית השימוש בשיטה הידנית לעיצוב מיפתחים במשטחים קשים היה נפוץ ורווח בקרב מתקיני השיש. 27. ואולם נראה שגם הבסיס המשפטי, עליו ייסד בית המשפט המחוזי את חיובה של צחורי, איננו כה איתן. הכול תמימי-דעים, שאם הפטנט הופר, הרי שהמפרים היו מתקיני השיש. ואולם רגבה לא תבעה לדין איש מהמתקינים, אלא הגישה את תביעתה נגד צחורי בלבד. שאלה גדולה היא, אם לרגבה הייתה עילה משפטית לדרוש את חיובה של צחורי באחריות להפרת הפטנט בידי מתקין פלוני, שנתבע לדין ביחד עימה ושאחריותו הישירה להפרת הפטנט הוכחה במשפט. שאלה גדולה הימנה היא, אם לרגבה קמה עילה כדין לתבוע את חיובה של צחורי באחריות להפרה נטענת של הפטנט בידי מתקינים אלמונים, שאיש מהם לא נתבע ושאחריות איש מהם לא הוכחה, אך ורק על יסוד הטענה, שצחורי ייבאה ושיווקה את הכיורים, תוך שידעה או העריכה כי לפחות חלקם אפשר שיותקנו בשיטה המפרה את הפטנט. בית המשפט המחוזי, שהיה ער לעובדה שצחורי הינה החוליה היותר רחוקה בשרשרת הגורמים להפרת הפטנט, סבר כי אין בעובדה זו כדי לפוטרה מאחריות להפרת הפטנט. את חיובה של צחורי ייסד בית המשפט, כזכור, על שלוש קונסטרוקציות משפטיות מקבילות: על הוראות סעיפים 1 ו49- לחוק הפטנטים; על הדוקטרינה הנזיקית בדבר חבותם של "מעוולים במשותף"; וכן, על דוקטרינת ה"הפרה התורמת". בית המשפט המחוזי פסק, כי פנייה לכל אחד משלושת הערוצים הללו תקים בסיס משפטי לחיובה של צחורי באחריות להפרת הפטנט, אלא אם יעלה בידה להוכיח כי איננה נושאת באחריות כזאת. לפנים מצורכי ההכרעה בערעור, אבקש להתייחס לכל אחת משלוש הקונסטרוקציות המשפטיות עליהן סמך בית המשפט המחוזי את הכרעתו. 28. אפתח בהוראות סעיפים 1 ו49- לחוק הפטנטים. בזמן הרלוונטי (קודם לתיקונו בתשנ"ח; ראו סעיף 1 לחוק הפטנטים (תיקון מס' 3), התשנ"ח1998-) סעיף 1 לחוק הגדיר את המונח "ניצול אמצאה" כך: "'ניצול אמצאה' - כל שימוש באמצאה, לרבות ייצור, שיווק או הפקת הנאה ממנה בדרך אחרת, אך למעט שימוש שאיננו בהיקף עסקי ואין לו אופי עסקי". ואילו סעיף 49 לחוק, שעניינו בהגדרת זכויותיו של בעל פטנט, קובע לאמור: "זכויות בעל פטנט וסייג לניצול הפטנט (א) בעל פטנט זכאי למנוע כל אדם זולתו מנצל בלי רשותו או שלא כדין את האמצאה שניתן עליה הפטנט, בין בדרך המוגדרת בתביעות ובין בדרך דומה לכך, שיש בה, לנוכח המוגדר באותן התביעות, עיקר האמצאה שהוא נושא הפטנט (להלן - הפרה). (ב) אין במתן הפטנט משום מתן רשות לנצל אמצאה ניצול שלא כדין או בדרך שיש בה משום הפרת זכויות קיימות על פי כל דין". בית המשפט המחוזי קבע, כזכור, כי בפעילותה של צחורי היה משום "ניצול אמצאה", כמשמעו בסעיף 1 לחוק הפטנטים. לשיטתו, בספקה את השבלונות שנדרשו לעיצוב המיפתח בשיטת רגבה, איפשרה צחורי את הפרת הפטנט. בכך, אמר בית המשפט, נופלת צחורי לתחום האיסור של ניצול האמצאה; באשר, אף שלא עשתה שימוש ישיר באמצאה, הפיקה ממנה "הנאה בדרך אחרת". להלן קבע, כי צחורי היוותה חוליה בשרשרת שהובילה להפרה, ועל כן בגדר "כל אדם זולתו", כמשמעו בסעיף 49(א) לחוק, שרגבה, כבעלת הפטנט, זכאית למנוע ממנה ניצול זה. ריחוקה ממעשה ההפרה גופו אינו גורע מאחריותה. חוששני שבקביעות אלו הרחיק בית המשפט לכת. מלשון סעיפי החוק אכן עולה, כי ההגנה המוענקת לבעל הפטנט היא נרחבת ובעלת עוצמה. אלא שההגנה המוענקת לבעל הפטנט אינה בלתי מוגבלת, וקביעת גבולותיה הינה נושא לפרשנות תכליתית, הכורכת גם שיקולי איזון בין ערכים מתנגשים: חופש העיסוק של כלל האנשים שהמונופולין המוענקים בפטנט עלולים להגבילו; זכותו הקניינית של בעל הפטנט לקצור את פרי עמלו והשקעתו; והאינטרס הציבורי לעודד יצירה במתן תמריץ להוגי רעיונות חדשים. על חשיבותו המיוחדת של חופש העיסוק, כזכות יסוד, אין צורך להכביר מלים (ראו בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 383 ואילך). ומחופש העיסוק נגזר גם חופש התחרות, שהוא האנטיתזה למונופולין ושקיומו מהווה תנאי-בלעדיו-אין לקידום אינטרסים חברתיים, משקיים וצרכניים חשובים (ראו: רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 327; ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' לה וריה דה סנט גוביין, פ"ד מה(3) 224, 232; וע"א 347/90 סודהגל נ' ספילמן, פ"ד מז(3) 459, 477). ואילו, מאידך, ניצבת זכותו של בעל הפטנט, שגם ההגנה עליה מערבת אינטרסים ציבוריים נכבדים (ראו רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. ייבוא יצור והפצה ואח' נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289, 472, והאסמכתאות המובאות שם). ההגנה המוענקת לבעל פטנט משתרעת אל מעבר להפרה מילולית של תביעות הפטנט וחלה גם על עיקר האמצאה (ראו: ע"א 345/87, פרשת Hughes הנ"ל, דברי הנשיא שמגר בעמ' 69). בפרשתנו פסק בית המשפט המחוזי, כי "עיקר האמצאה" בפטנט של רגבה היא היכולת לפצות על שחיקת סכין החיתוך. צחורי אינה עוסקת בהתקנת כיורים ובעיצוב מיפתחים. עיסוקה מתגדר בייבוא כיורים ושיווקם. תביעות הפטנט של רגבה אינן מגבילות אותה בעיסוקה זה, שגם ריחוקו מ"עיקר האמצאה" נושא הפטנט הוא גלוי לעין. בנסיבות אלו לא ניתן לפרש את התיבה "כל אדם זולתו", שבסעיף 49 לחוק הפטנטים, ואת התיבה "הפקת הנאה ממנה בדרך אחרת", שבסעיף 1 לחוק, כבעלות תחולה על צחורי ביחס לעיסוקה האמור. 29. הבסיס המשפטי השני, עליו ייסד בית המשפט המחוזי את חיובה של צחורי, היה העיקרון של דיני הנזיקין בדבר חבותם של "מעוולים במשותף". נקודת המוצא לפיתוח זה הייתה, שהפרת פטנט הפוגעת בקניין מהווה, לפי מהותה, עוולה של הסגת גבול; וכי על-פי הלכת סידאר (ע"א 804/80 Sidaar Tanker Corporation נ' חברת קצא"א, פ"ד לט(1) 393) אין כל מניעה להחיל על הפרת פטנט את העקרונות הכלליים של דיני הנזיקין, ובכללם את הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין, הקובע: "אחריות של משתף ומשדל 12. לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם". צחורי השיגה על גישה זו בשתי טענות: האחת, כי החלה גורפת של הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין אינה הולמת את מהותה ויסודותיה של הפרת פטנט, ולפיכך אין בהלכת סידאר אסמכתה להחלתה (ראו את דברי השופט ברק בפרשת סידאר, בעמ' 440). והשניה, כי בפרשתנו לא הוכח כלל שאירע מעשה או מחדל, אשר צחורי שיתפה עצמה בו, או הירשתה אותו, כדרישת סעיף 12. 30. למצער, צודקת צחורי בטענתה השניה. לפנים מן הצורך אעיר, כי גם בהנחה שהפרת פטנט אכן מהווה עוולה (כפי שנפסק, למשל, בפרשת Walter S. (Newhall Co. V. Baltimore & O.R. Co., 258 fed rep 650 (1919) , ושעקרונית ניתן להחיל עליה את עקרון האחריות הנזיקי של "מעוולים במשותף", נוטה הייתי להוציא מכלל תחולתו מקרים בהם מתקיימים התנאים להקמת חזקה שהפטנט הופר, כמשמעה בסעיף 50(ב) לחוק הפטנטים. הטעם לכך הוא שבשילובם של סעיף 12 לפקודת הנזיקין וסעיף 50(ב) לחוק הפטנטים יש, למעשה, משום יצירת עוולה חדשה, האוסרת על שיתוף פעולה בביצוע פעולות העלולות להוביל להפרת פטנט, מבלי שבעל הפטנט יידרש להוכיח הפרה בפועל של הפטנט. מבלי להביע עמדה בנוגע לאפשרות העקרונית ליצור עוולה חדשה בדרך של היקש פרשני (השוו, לעניין זה, את הערת השופט ברק, בפרשת סידאר, בעמ' 442), נראה לי כי הרחבת האחריות של עוסקים שונים כלפי בעל פטנט, שתוצאתה המעשית הינה הרחבת תחום המונופול שהפטנט מגן עליו, אינה מוצדקת ואינה רצויה. אפשר, אמנם, שחוק הפטנטים לוקה בחסרונו של הסדר המכיר במפורש באפשרות לחיובם של "מפרים במשותף". אם אמנם כך הדבר, הרי שהדוקטרינה היותר מתאימה למילוי חסר זה אינה העיקרון הנזיקי המסדיר את שורת אחריותם של מעוולים במשותף, אלא הדוקטרינה המכירה ב"הפרה תורמת" של פטנט, שמקורה בדין האמריקאי. בית המשפט המחוזי - במסגרת הקונסטרוקציה המשפטית השלישית שפיתח בפסק-דינו - אכן ביסס את חיובה של צחורי גם על דוקטרינה זו. דומני שבכך טמון עיקר החידוש שבפסק-דינו, ואף שהנושא חורג מצורכי ההכרעה בערעור, מוצא אני טעם להקדיש לו דברים אחדים. "הפרה תורמת" 31. דוקטרינת ההפרה התורמת (Contributory Infringement) נועדה להגן על פטנט מפני פגיעה מצד מי שאינו מבצע הפרה ישירה של הפטנט, אך עושה מעשה מתוכנן המאפשר את הפרת הפטנט בידי אחרים. הדין האמריקאי 32. סעיף 271 לחוק הפטנטים האמריקאי (U.S.C. 35) מבחין בין הפרה ישירה (Direct Infringement), גרם הפרת פטנט (Inducement) והפרה תורמת. בפסק הדין המנחה (1980) Dawson Chemical Co. v. Rohm and Haas Co, 448 U.S. 176 , תיאר בית המשפט את מהות הדוקטרינה והזכיר כי מקורה בפסיקת בית המשפט: “The idea that a patentee should be able to obtain relief against those whose acts facilitate infringement by others has been part of our law since Wallace v. Holmes, 29 F.Cas. 74... The Wallace case demonstrates, in a readily comprehensible setting, the reason for the contributory infringement doctrine. It exists to protects patent rights from subversion by those who, without directly infringing the patent themselves, engage in acts designed to facilitate infringement by others. This protection is of particular importance in situations ... where enforcement against direct infringers would be difficult, and where the technicalities of patent law make it relatively easy to profit from another’s invention without risking a charge of direct infringement” (at p. 180, 188). בפעם הראשונה שדוקטרינת ההפרה התורמת נדונה בפני בית המשפט העליון הפדרלי היא זכתה להכרה עקרונית, תוך הבעת הסתייגות מפני הענקת הגנה רחבה מדי לבעל הפטנט, לבל ינצל לרעה את זכויותיו לפי הפטנט (Morgan Envelope Co. v. Albany Paper Co., 152 U.S. 425 (1894)). בשורה של פסקי דין מאוחרים יותר ניכר כירסום משמעותי בהיקף ההגנה שהוענקה לבעלי פטנט (ראו, למשל, Motion Picture Patents Co. V. Universal Film Mfg. Co., 243 U.S. 502 (1917); Cabrice Corp. v. American patents Corp., 283 U.S. 27 (1931)). דוגמה למגמה זו ניתן להביא מפסק הדין Mercoid Corp. v. Minneapolis-Honeywell Regulator Co., 320 U.S. 680 (1944), בו נקבע, כי מכירת רכיבים אשר אינם מהווים חלק מתהליך המוגן בפטנט לא תהווה הפרת פטנט: “However worthy it may be, however essential to the patent, an unpatented part of a combination patent is no more entitled to monopolistic protection than any other unpatented device” (at p. 684). מגמת הכירסום נבלמה בעקבות הוספתו ל-U.S.C. (בשנת 1952) של סעיף 271, אשר עיגן בחוק במפורש את דוקטרינת ההפרה התורמת. אך לצד הכרתו במוסד ההפרה התורמת קבע החוק החדש תנאים והגבלות להטלת אחריות על מי שתרם במעשהו להפרת הפטנט. בסעיף 271(c) נאמר: (c) Whoever sells a component of a patented machine, manufacture, combination or composition, or a material or apparatus for use in practicing a patented process, constituting a material part of the invention, knowing the same to be especially adapted for use in an infringement of such patent, and not a staple article or commodity of commerce suitable for substantial noninfringing use, shall be liable as a contributory infringer.” בסעיף זה נקבעו, אפוא, שלושה תנאים, המגבילים את היקף ההגנה הניתנת לבעל פטנט כלפי תורם להפרת הפטנט. התנאי המגביל הראשון קובע, כי על בעל הפטנט להוכיח כי הנתבע מכר אחד מרכיבי המוצר המוגן בפטנט, או מכר חומר או מכשיר, המשמשים במסגרת התהליך המוגן והמהווים חלק מהותי באמצאה. התנאי המגביל השני קובע, כי האחריות תוטל על המוכר רק אם ידע שהפריט הנמכר משמש באופן מיוחד להפרת הפטנט. ואילו התנאי השלישי מוציא מכלל האחריות מכירה של פריט, המתאים לעשיית שימוש משמעותי שאין בו משום הפרת הפטנט. בקביעת תנאים מגבילים אלה מאזן הסעיף בין הצורך להגן על בעל הפטנט, מחד, לבין הצורך לשמור על שוק חופשי, מאידך. זאת ועוד: בפסיקת בתי המשפט נקבע, כי הפרה תורמת תוכר רק בהתקיים קשר בינה לבין הפרה ישירה של הפטנט. ביחס למידת הקשר הנדרש היו גישות שונות, אך לפחות בחלק מן המקרים נפסק, כי בהיעדר ראיה (למצער נסיבתית) שהפטנט הופר, אין כל מקום להטיל אחריות על מי ש"תרם" במעשהו לאפשרות שהוא יופר (ראו, למשל, Aro Mfg. Co. v. Convertible Top Replacement Co., 377 U.S. 476 (1964); וכן הפרשנות לסעיף 271(c) ב-CHISUM ON PATENTS (1998), Mattew & Bender & Co.) sec. 17.03). כך, לדוגמה, בפסק-דין של בית-משפט מחוזי במדינת אילינוי קבע בית המשפט כי “The fundamental basis of the patent law requires that a patent holder establish acts of direct infringement before liability for inducement or contributory infringement can be found" (Laminex Inc. v. Fritz, 389 F. Supp. 369, at p. 374 (1974). הדין האנגלי 33. עד לשנות השבעים המאוחרות לא הכירו בתי המשפט באנגליה בדוקטרינת ה"הפרה התורמת". העיקרון המנחה בפסיקה היה הפוך, לאמור, כי ייצור ומכירה של מוצרים וחומרים, שהם עצמם אינם מוגנים בפטנט, אך השימוש בהם עלול להביא להפרת הפטנט, לא ייחשבו כהפרת פטנט, אפילו אם המוכר ידע או צפה שהקונה עתיד להשתמש במוצר או בחומר באופן שיש בו משום הפרה (ראו, למשל , Dunlop v. Moseley (1904) 21 R.P.C 274; וכן: Belegging-En Exploitatiemaatschappij Lavender B.V. v. Witten Industrial Diamonds Ltd. (1979) F.S.R. 59). ברם, בשנת 1977 נחקק חוק פטנטים חדש (Patents Act, 1977), ובסעיף 60(2) לחוק החדש נקבע במפורש, כי ניתן להטיל אחריות בשל הפרת פטנט על מי שמספק או מציע לספק: “...any of the means, relating to an essential element of the invention for putting the invention into effect when he knows, or it is obvious to a reasonable person in the circumstances, that those means are suitable for putting, and are intended to put the invention into effect in the United Kingdom”. בדומה להסדר שנקבע בחוק האמריקאי, אף הוראת סעיף 60(2) של החוק האנגלי כוללת תנאים המגבילים את היקף ההכרה בהפרה התורמת. ראשית, נדרש שהמעשה יתייחס לרכיב חיוני של האמצאה; ושנית, צריך שתתקיים ידיעה בפועל, או צפיות של אדם סביר בנסיבות המקרה, שניתן לעשות ברכיב שימוש שיביא להפרת הפטנט ושבפועל ישנה כוונה כזאת. הדין הישראלי 34. בחקיקה הישראלית אין עיגון לדוקטרינת ההפרה התורמת. שאלת ההכרה בדוקטרינה זו אף טרם נדונה, באופן ישיר, בפסיקה. התייחסות קודמת לקיומה, כנראה יחידה, בפסיקת בית-משפט זה, ניתן למצוא בע"א 148/64 הוכמן נ' פאגלין ובניו, פ"ד יח(3) 640. המדובר היה בפטנט המגן על אמצעי לוויסות חום בחלקים שונים של תנור אפיה. נקבע כי המשיבה הפרה את הפטנט והיא חויבה לתת דין-וחשבון על כל תנור שנמכר על-ידה בתקופה הרלוונטית. בשלב הדיון בסעדים קיבל בית המשפט המחוזי את טענת המשיבה, כי חובת הדיווח שהוטלה עליה אינה חלה בגין תנור, שנבנה בחלקו בארץ ללא אמצעי ויסות, ונמכר על-ידה ללקוח בארצות-הברית. בדחותו את השגת המערערים נגד קביעה זו, התייחס השופט מני, אגב-אורחה, לדוקטרינת ההפרה התורמת: "בא-כוח המערערים מנסה לקרוא את תורת ה-contributory infringement שפותחה לדבריו בפסיקה האמריקנית ובהסתמכו על תורה זו הוא טוען כי 'שרטוט התכנית וייצור חלקי התנור, מהווה הפרת הפטנט הרשום בישראל, כאן'. יהא אשר יהא מובנה והיקפה של תורה זו, אינני חושב כי ניתן להחילה על נסיבות המקרה הנדון היות, וכפי שכבר נאמר לעיל, אין במעשה הכנת תוכנית כשלעצמו משום הפרת הפטנט. כמו כן, המכירה או הייצור בארץ של חלקים מתנור האפיה, אשר הם עצמם אינם מוגנים על-ידי הפטנט אינם מהווים הפרה גם אם ניתן יהיה להשתמש בהם אחר-כך, עם או בלי התוכנית למטרה שתביא, בסופו של דבר, להפרה" (בעמ' 646). (השווה החלטת בית המשפט המחוזי בתי"א (ת"א) 1509/93 רב בריח בע"מ נ' בית מסחר לאביזרי רכב חבשוש (1987) בע"מ, תקדין-מחוזי 94(2) 205). 35. בפסק הדין נשוא הערעור שלפנינו נקבע, באורח די לקוני, כי דוקטרינת "ההפרה התורמת" קיימת במשפט הישראלי, בין מכוח ההגדרות הרחבות שבחוק הפטנטים ובין מכוח תחולת דיני הנזיקין. במועד מתן פסק הדין נשוא הערעור עמדה בתוקפה הגדרתו המקורית של המונח "ניצול אמצאה". על-פי הגדרה זו - אותה הבאנו לעיל ככתבה - ניצול אמצאה כלל, לצד "שימוש", "ייצור" ו"שיווק" של האמצאה, גם "הפקת הנאה ממנה בדרך אחרת". בחלק אחרון זה של ההגדרה מצא בית המשפט המחוזי אחיזה להנחתו הפרשנית, כי המחוקק התכוון להעניק לבעל הפטנט הגנה, לא רק מפני מפרים ישירים, אלא גם מפני מי שלא הפרו את הפטנט במעשה ישיר, אך גרמו להפרתו בידי אחרים ובדרך זו הפיקו מן הפטנט "הנאה בדרך אחרת". דא עקא, שבחוק הפטנטים (תיקון מס' 3), התשנ"ח1998-, שפורסם ביום 26.2.98, הוחלף נוסח ההגדרה של ניצול אמצאה; התיבה "הפקת הנאה ממנה בדרך אחרת", שנכללה בהגדרה הקודמת, הושמטה ותחתיה נקבע פירוט של פעולות המהוות "ניצול אמצאה". על-פי הגדרתו החדשה, "ניצול אמצאה" הוא כל אחד מאלה: "(1) לענין אמצאה שהיא מוצר, כל פעולה שהיא אחת מאלה - ייצור, שימוש, הצעה למכירה, מכירה או ייבוא לצורך האחת מהפעולות האמורות; (2) לענין אמצאה שהיא תהליך - שימוש בתהליך, ולגבי מוצר הנובע במישרין מן התהליך - כל פעולה שהיא אחת מאלה: ייצור, שימוש, הצעה למכירה, מכירה, או ייבוא לצורך אחת מהפעולות האמורות; אך למעט אחת מאלה: (1) פעולה שאינה בהיקף עסקי ואין לה אופי עסקי; (2) פעולה נסיונית בקשר לאמצאה שמטרתה לשפר אמצאה או לפתח אמצאה אחרת; (3) פעולה הנעשית לפי הוראות סעיף 54א". ברי שנוסחה החדש של ההגדרה איננו חל על המקרה שבפנינו, אך דומה שמן האופן בו תוקן נוסח ההגדרה - תוך השמטת התיבה "הפקת הנאה ממנה בדרך אחרת" - אפשר לכאורה להסיק, כי המחוקק לא ראה בנוסחה המקורי של ההגדרה עיגון לדוקטרינת ההפרה התורמת. 36. השאלה אם ניתן לאמץ את דוקטרינת ההפרה התורמת בפסיקת בית המשפט, אף ללא הסדר חקיקתי מפורש, אינה שאלה פשוטה. שאלה זו אינה טעונה הכרעה בפרשתנו לפיכך נוכל להשאירה בצריך עיון. לכאורה נראה, שההכרה בדוקטרינה זו, תוך קביעת תנאים מגבילים לתחולתה (בדומה לאלה שנקבעו בחקיקת ארצות הברית ובריטניה), עשויה להוות התפתחות בכיוון הרצוי. עם זאת אוסיף, שגם לוא קיבלתי את הנחת בית המשפט המחוזי, שדוקטרינת ההפרה התורמת (במתכונת המקובלת בדין האמריקאי) חלה גם בדיננו, כסבור הייתי שרגבה לא הוכיחה את התנאים הנדרשים להחלתה על צחורי. לדידי, מסקנה זו מתחייבת, בחינת קל וחומר, מן הקביעה - אותה נימקתי לעיל - שרגבה לא הקימה את הבסיס העובדתי הנדרש להחלתה על צחורי של חזקת ההפרה הקבועה בסעיף 50(ב) לחוק הפטנטים. 37. מן הטעמים שפירטתי, ומבלי להידרש לטענותיהם האחרות של המערערים, יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ולדחות את תביעת המשיבים. המשיבים ישלמו למערערים הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בשתי הערכאות בסכום כולל של 150,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' טירקל כמו חברי הנכבד השופט מצא סבורני גם אני כי דין הערעור להתקבל. כמותו נראה לי כי "המוצר הישיר" של התהליך המוגן על ידי הפטנט אינו הכיור בעל השפה המשופעת אלא המיפתח במשטח, המיועד להתקנת הכיור; לפיכך אין הכיור בא בגדר התחום המוגן על ידי הפטנט לפי סעיף 50(א) לחוק הפטנטים, תשכ"ז1967- (להלן: "חוק הפטנטים"). לדעתי, קביעה זו מחייבת, מיניה וביה, את המסקנה כי בענייננו אין תחולה לסעיף 50(ב) לחוק הפטנטים, שעניינו העברת נטל הראיה. צחורי עוסקת בייבוא ובשיווק כיורים. הכיור עצמו איננו "מוצר פלוני, שבמהלך הרגיל של הענינים הוא מוצר ישיר של תהליך נושא הפטנט" וממילא לא ניתן להטיל עליה את הנטל להראות כי הכיור "לא יוצר באמצעות אותו תהליך". די בכך כדי לשמוט את הבסיס שעליו השתית בית המשפט המחוזי את פסק דינו. כמו חברי גם אנוכי נוטה לדיעה כי ההכרה בדוקטרינת "ההפרה התורמת" תהיה התפתחות רצויה אלא שבעניננו אין צורך להכריע בכך, מן הטעמים שפירט חברי. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: בנסיבות המקרה שלפנינו מסכימה אני לתוצאה אליה הגיעו חבריי השופט מצא והשופט טירקל. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, כג' באב תש"ס (24.8.2000). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96076140.F03