אליהו שלמה נ. בית הדין הארצי לעבודה

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7600/23 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט ח' כבוב העותרים: 1. אליהו שלמה 2. ליאור ששון 3. אברהם קרוין 4. אריאלה פלאוט 5. אמיר יפת 6. יבגניה נושין 7. אפרת סוריאנו 8. דוד ללוש 9. דוד יעקובי 10. פואד אבו כף נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. מכבי שירותי בריאות 3. קופת חולים לאומית 4. קופת חולים מאוחדת 5. שירותי בריאות כללית 6. מדינת ישראל - משרד הבריאות 7. היועצת המשפטית לממשלה עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד יעקב אביעד; עו"ד רענן דהרי; עו"ד גיל רון פסק-דין השופט ח' כבוב: עניינה של העתירה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כבוד השופטים ל' גליקסמן, ס' דוידוב ו-ר' פוליאק, ונציגי הציבור ש' זילברשטיין היפש ו-ד' בן חיים) בע"ע 71026-09-16 מיום 15.08.2023. בגדרו נדחה ערעור שהגישו העותרים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (כבוד השופטת א' גילצר-כץ) בת"צ 28120-06-13 מיום 30.08.2016. הרקע לעתירה, הכולל גם הליכים אחרים שהשפיעו על הנדון – סבוך ומפותל; פסק הדין מושא העתירה –ארוך, מנומק ומשתרע על פני למעלה מארבעים עמודים; וטענות העותרים – רבות. משכך, לאור אמת המידה המצומצמת להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק בפסיקותיו של בית הדין הארצי לעבודה, ובשים לב למסקנתנו הסופית – אציג אך את עיקרי העובדות, הטענות והקביעות הדרושות להכרעה בעתירה דנן. במהלך השנים 2013-2012 הגישו העותרים לבית הדין האזורי לעבודה בקשות לאישור ניהול תובענות כייצוגיות נגד משיבות 4-2 (להלן: קופות החולים), וזאת בגין גביית דמי השתתפות עצמית ממבוטחים שנפגעו בתאונת דרכים, והחזרתם למבוטחים בהמשך, ככל שמתברר שהטיפול אכן ניתן בעקבות תאונת דרכים. גבייה זו, לטענתם היא בניגוד לסעיף 8(א2)(3) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק ביטוח בריאות), בגדרו נקבע כי: "קופת חולים לא תגבה מנפגע תאונת דרכים תשלום השתתפות עצמית בעבור שירותים הכלולים בתוספת השניה ובצו לפי סעיף קטן (ז) הניתנים לו לפי חוק זה בשל הפגיעה האמורה". בבקשות האישור נטען כי קופות החולים הן בגדר 'עוסק' על-פי חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן) ועל כן ניתן להגיש נגדן תובענה ייצוגית מכוח פרט 1 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות). לגופו של עניין נטען בבקשות, כי התנהלותן של קופות החולים, מהווה הפרת חובה חקוקה; הטעיה וניצול מצוקה בניגוד לסעיפים 3-2 לחוק הגנת הצרכן; עולה כדי רשלנות; ועשיית עושר ולא במשפט. כאמור, בית הדין האזורי לעבודה דחה את הבקשות, וזאת בפסק דין מנומק ומפורט המשתרע על-פני כ-50 עמודים. במסגרתו נקבע כי קופות החולים אינן 'עוסק' לפי הגדרת חוק הגנת הצרכן, בין היתר, משום שהן אינן מוכרות מוצרים או מספקות שירותים תמורת תשלום, אלא מספקות שירות ציבורי, במסגרת מערכת יחסים שאינה רצונית. וכן, משנמצא כי ממילא אין מדובר ב'פעולה מסחרית', אלא בפעולה ציבורית שנקבעה בחוק. יתרה מכך, וזהו העיקר, בית הדין האזורי הוסיף ובחן את עילות התביעה לגופן, על יסוד התשתית העובדתית שהונחה לפניו, ודחה אותן – ובהתאם דחה את הבקשות לאישור. זאת, מששוכנע כי לעותרים אין כל עילת תביעה, שהרי בהתאם להסדר החקיקתי "הקופות מחויבות לבדוק את התקיימות התנאים טרם מתן הפטור. אילו נהגו הקופות אחרת, הן היו מתרשלות בתפקודן". בית הדין האזורי הטעים כי החוק לא נועד להקנות לחברי הקופות פטור אוטומטי מדמי השתתפות עצמית מבלי שהוכיחו את זכאותם. לא למותר לציין, כי בית הדין האזורי בחן את נהלי הקופות, ולא מצא בהם, או בדרך פרסומם, פגם כלשהו. בשים לב לאמור, נפסק, כי את התיבה "לא תגבה" המנויה בסעיף 8(א2)(3) לחוק ביטוח בריאות, יש לפרש באופן "שלאחר שהמבוטח הוכר כנפגע תאונת דרכים, נאסר על הקופות לגבות מהמבוטח דמי השתתפות עצמית. ההכרה תיעשה רק בהתקיים התנאים שפורטו בחוק". בית הדין הוסיף כי כלל לא הוסבר כיצד ניתן לשיטת העותרים, מבחינה מעשית, לתת פטור אוטומטי מראש. כל זאת ועוד, לאחר שבחן את עניינם הפרטני של העותרים, הגיע בית הדין האזורי לכלל מסקנה כי אין למי מהם עילת תביעה אישית; כי הקבוצה, כפי שהוגדרה בבקשות האישור, לא הומוגנית; כי אין כל דרך לאתר את חברי הקבוצה מבלי שיידרשו להוכיח שנפגעו בתאונת דרכים ושהשירות הרפואי קשור בתאונה; וכי דומה ש"אצה ל[עותרים] הדרך להגיש תובענה ייצוגית", נוכח פנייה למנגנוני הפיקוח שישנם על קופות החולים. בהתאם נקבע כי אין בבקשות האישור שאלות מהותיות של משפט ועובדה המשותפות לכלל חברי הקבוצה; כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת; וכי "מהראיות התחוור כי ה[עותרים] אינם מייצגים ראויים". אשר על כן, בית הדין האזורי לעבודה דחה את הבקשות תוך חיוב בהוצאות. העותרים הגישו ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, וביום 09.12.2018 ניתן, לבקשת העותרים ומטעמי יעילות, פסק דין חלקי קצר בערעור (להלן: פסק הדין החלקי). במסגרת פסק הדין החלקי נקבע, בתמצית, כי בהתאם לפסק דין שניתן על-ידי בית הדין הארצי בסמוך קודם לכן בע"ע (ארצי) 20139-09-15 מכבי שירותי בריאות – קוצ'ינסקי (26.06.2018) (להלן: עניין קוצ'ינסקי), שעתירה נגדו באותה העת הייתה תלויה ועומדת – קופות החולים נחשבות ל'רשות' לעניין חוק תובענות ייצוגיות, ולכן נמצא כי יש לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע לקביעת בית הדין האזורי בקשר לקביעה כי הקופה אינה מוגדרת כ'עוסק'. לשם שלמות התמונה יוסבר, כי ביום 19.07.2021 ניתן פסק דינו של בית משפט זה בעתירה שהוגשה נגד פסק הדין בעניין קוצ'ינסקי (ראו: בג"ץ 6451/18 חיון נ' בית הדין הארצי לעבודה (19.07.2021) (להלן: עניין חיון)), שם נקבע, ברוב דעות, כי קופות חולים אינן 'רשות' לעניין חוק תובענות ייצוגיות. כבר בשלב זה יצוין, כי בעניין חיון לא הוכרעה השאלה האם קופות החולים הן 'עוסק'. בהמשך לכך נדחתה אף עתירה שהגישו העותרים נגד פסק הדין החלקי, תוך שנקבע כי העותרים יוכלו לטעון במסגרת ההליך בבית הדין הארצי את טענותיהם בנוגע להשפעתו של פסק הדין בעניין חיון על עניינם (בג"ץ 297/19 שלמה נ' בית הדין הארצי לעבודה (22.07.2021)). ביום 15.8.2023 ניתן פסק דינו המשלים והמקיף של בית הדין הארצי לעבודה. בפתח פרק הדיון והכרעה, נקבע, וזה העיקר, כי: "לאחר שעיינו בכל חומר התיק ושקלנו את טענות הצדדים כפי שהובאו בפנינו בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות בעיקרו. יצאנו מנקודת הנחה כי פסק הדין בעתירה התיר לנו לתקן את פסק דיננו החלקי ולדון בתחולתו של פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, אך שוכנענו כי אין הכרח להכריע במעמדן של קופות החולים כ"עוסק" במסגרת הליך זה ולכן עדיף שנימנע מהכרעה שאינה נדרשת. עוד שוכנענו כי [העותרים] לא הוכיחו לכאורה עילת תביעה אישית וגם לא עילת תביעה לקבוצה אותה יכולים הם לייצג, ומשכך אין מקום לאישורה של התובענה הייצוגית שהגישו מבלי צורך לדון בהתקיימות תנאיו הנוספים של סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות. על אף כל זאת, שוכנענו גם כי [העותרים] העלו שאלות ראויות לדיון ובעלות חשיבות ציבורית, ומשכך מוצדק לבטל את ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו לחובתם" (הדגשה הוספה – ח' כ'). הנה כי כן בית הדין הארצי קבע כי יש להמשיך את הדיון בהתאם לקביעותיו המפורשות של בית משפט זה בעניין חיון, תוך תיקונו של פסק הדין החלקי. בהמשך לכך, מצא בית הדין הארצי כי לא נובע מפסק הדין בעניין חיון שקופות החולים הן עוסק וכי מדובר בשאלה סבוכה – שהרי כלל לא ברור מהו ה'כובע' הדומיננטי במסגרתו פועלות הקופות בגביית תשלומי ההשתתפות העצמית. מכל מקום, נקבע כאמור, כי במקרה דנן אין צורך להכריע בשאלה זו, מכיוון שגם אם יונח לטובת העותרים כי טענתם זו נכונה – הרי שהם לא הוכיחו, אף לא ברף הלכאורי, קיומה של עילת תביעה אישית או קבוצתית, ביחס לאיזו מהעילות הרבות להן טענו. משכך נקבע, כי אכן לא היה מקום לאשר את ניהולן של התובענות כתובענות ייצוגיות. ויובהר, כי בתוך כך נדרש בית הדין הארצי לעבודה לכל אחת ואחת מטענות העותרים בדבר הפרת חובה חקוקה מעצם הפרתו, הנטענת, של סעיף 8(א2)(3) לחוק ביטוח בריאות; איסור הטעיה וניצול מצוקה מכוח חוק הגנת הצרכן; וטענותיהם מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. לא זו אף זו הובהר, כי בדין נדחו העילות שעניינן בעוולת הרשלנות על-ידי בית הדין האזורי, שהרי עילת הרשלנות לא מצויה בסמכותם העניינית של בתי הדין לעבודה. לא למותר לציין, כי במסגרת ההליך התבקש משרד הבריאות, כמאסדר, להביע את עמדתו בנדון. מעיון בעמדה שהוגשה, עולה כי משרד הבריאות סבור שבהתאם להוראות סעיף 8(א2)(3) לחוק ביטוח בריאות, ניתן לגבות השתתפות עצמית עבור טיפול על-ידי הקופה ורק לאחר הוכחת התנאים הקבועים בחוק, לבצע החזר רטרואקטיבי. חרף כל האמור, בית הדין הארצי ציין כי העותרים העלו שאלות ראויות לדיון ובעלות חשיבות ציבורית, הגם שאין מקום לבררן בתוך מסגרת של תובענה ייצוגית, ומשכך, בצד דחיית הערעור, הורה הוא על ביטול ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו לחובתם. עתירה זו מכוונת, כאמור, כלפי פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. בעתירה נטען באריכות כי בפסק הדין קיימות סתירות מהותיות, המחייבות את התערבות בית המשפט הגבוה לצדק. לגישת העותרים, פסק הדין מקבל את טענותיהם של העותרים בדבר הצורך ביידוע אפקטיבי של חברי הקבוצה, ומותח ביקורת על קופות החולים בשל היעדר יידוע כזה. העותרים מדגישים כי אוחזים בעילת תביעה אישית, בשים לב לכך שכלל לא ידעו שחויבו בגין השירותים הרפואיים שניתנו להם ואף לא ידעו שהם זכאים לפטור מתשלום. בנוסף, העותרים הפנו לפסיקות של בית המשפט המחוזי ובית הדין האזורי לעבודה, מהעת האחרונה, לפיהן פעילותן של קופות החולים במסגרת חוק ביטוח בריאות היא פעולה של 'עוסק' לצורך חוק תובענות ייצוגיות. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה ובכלל זה בפסקי הדין של בית הדין האזורי והארצי ובפסיקת בית משפט זה שהשפיעה על ההליכים, באתי לכלל דעה כי יש לדחותה על הסף, בלא צורך בתגובת המשיבים. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו בהחלטות בית הדין מוגבלת למקרים חריגים ובהתקיים שני תנאים מצטברים: נתגלתה בהחלטת בית הדין טעות משפטית מהותית, ובנסיבות הענין הצדק מחייב את התערבות בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986) ; בג"ץ 1666/22 אלמגור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 15 (12.12.2022); בג"ץ 5148/18 שחם נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 21 (11.07.2022); בג"ץ 3054/19 שוורץ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (04.03.2021)). לא זו אף זו, השאלה אם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין נבחנת לפי חשיבותה הציבורית הכללית של הבעיה; השלכות הרוחב שנודעות לה; או עקרוניות הסוגיה המתעוררת (בג"ץ 5666/03 עמותת "קו לעובד" נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד סב(3) 264, 297-296 (2007); בג"ץ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 491, 516, 592-591, 602 (2004); בג"ץ 932/91 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מו(2) 430, 440-439 (1992)). העתירה דנן אינה עומדת באמות מידה אלה. שהרי, פסק הדין מושא העתירה נטוע עמוק בתוך נסיבות המקרה הקונקרטי של הבקשות לאישור ובעניינם של העותרים בפרט, שכשלו בניסיונם לבסס עילת תביעה אישית או קבוצתית. בהקשר זה יוער, כי ההליך הייצוגי, בפרט בשים לב לתכליותיו, אינו 'מזור לכל מכאוב'. הדברים מקבלים משנה תוקף משעה שבית הדין נמנע, ובצדק, מהכרעה בשאלה העקרונית המשמעותית שההליך היה עשוי לעורר, מעמדן של קופות החולים כ'עוסק'. זאת, מכיוון שאין כל טעם להכריע בשאלה זו, כאשר בבקשות האישור עצמן אין כדי להצדיק ניהול תובענה כייצוגית, ולו בקירוב. בהינתן האמור, דומה כי העתירה כולה, מבוססת על הנחה שגויה כי נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין, טעות שהיא בעלת חשיבות ציבורית כללית ושלה השלכות רוחב. זאת לא קרה. למעלה מן הצורך יובהר, כי בנדון דידן לא מצאנו שיקולי צדק המחייבים את התערבות בית המשפט הגבוה לצדק. העתירה נדחית אפוא בזאת. העותרים יישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: מצטרף אני לעמדתו של חברי, השופט חאלד כבוב, כי העתירה דנן אינה עומדת באמות המידה להתערבות בית משפט זה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. עניינה המרכזי של בקשת האישור שהוגשה נסב סביב השאלה האם רשאיות קופות החולים לנקוט בגישה של "גבייה תחילה - בירור אחר כך" ביחס לדמי השתתפות העצמית הנגבים ממבוטח שנפגע בתאונת דרכים בגין טיפולים ותרופות שבסל הבריאות, כפי שאכן פעלו, או שמא עליהן ליתן פטור מראש ולגבות את דמי ההשתתפות העצמית רק לאחר שיתברר כי המבוטח לא היה זכאי לפטור, כפי שגרסו העותרים (הם המבקשים הייצוגים). זאת, בהינתן סעיף 8(א2)(3) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק ביטוח בריאות) הקובע כי "קופת חולים לא תגבה מנפגע תאונת דרכים תשלום השתתפות עצמית בעבור שירותים הכלולים בתוספת השניה ובצו לפי סעיף קטן (ז) הניתנים לו לפי חוק זה בשל הפגיעה האמורה". בית הדין הארצי לעבודה סבר כי האופן בו פועלות קופות החולים אינו מנוגד להוראת סעיף 8(א2)(3) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, וזאת משום שהוראה זו אינה קובעת את הדרך להגשמתה, וממילא אינה מחייבת כי קופות החולים יפעלו דווקא על פי המנגנון המוצע על ידי העותרים (ראו פסקאות 59-50 לפסק הדין). בצד זאת, הדגיש בית הדין הארצי לעבודה כי "על הקופות לדאוג ליישומו בהתאם לרוחו ותכליתו; תוך השראה מסעיפים אחרים בחוק ביטוח בריאות העוסקים בהשבת תשלומי השתתפות עצמית ששולמו ביתר; ובהתאם לכלל החובות המוטלות עליהן כלפי מבוטחיהן לרבות החובות לנהוג בשקיפות, הגינות ותום לב, כאשר מובן כי לא נובע מכך כי הן יכולות לפרש את החוק כרצונן אלא שיקול דעתן הוא יישומי-טכני וכפוף לביקורת, לרבות שיפוטית. במסגרת זו מוטלת על הקופות חובה ליזום, להקים ולתפעל מנגנון סביר ליישום הסעיף באמצעות דרכים לזיהויים של נפגעי תאונות הדרכים ולזיהויים של השירותים הרפואיים הניתנים להם בגין תאונת הדרכים, תוך צמצום במידת האפשר של הביורוקרטיה וההכבדה על המבוטחים על מנת להבטיח מחד את בדיקת התנאים, ומאידך את מימושו בפועל של הפטור שנקבע על ידי המחוקק ואשר בגינו מקבלות הקופות תשלום" (פסקה 57 לפסק הדין). בעניין זה דעתי כדעתו, וממילא אינני סבור שיש מקום להתערבותנו. במסגרת העתירה דנן, מיקדו העותרים את עיקר טענותיהם באופן בו מפעילות קופות החולים את מנגנון ה"גבייה תחילה - בירור אחר כך" – כל אחת על פי נהליה – ובפרט, האם קופות החולים פועלות במידה מספקת על מנת ליידע את מבוטחיהן הזכאים לכך בדבר זכותם לקבל החזר בגין דמי ההשתתפות ששולמו (וראו סעיפים 7-6 לעתירה; עמ' 21-10 לעתירה). אודה, כי בעניין זה נותרו בעיניי שאלות לא פתורות, ואולם הגעתי למסקנה כי אין בהן כדי להצדיק את התערבותנו. כך, הן משום שטענות אלה לא עמדו במרכז בקשות האישור שהוגשו, וממילא אינן רלוונטיות לליבת הסעדים שנתבקשו במסגרתן; והן משום שביחס לעיקרן נמנע בית הדין הארצי לעבודה מלטעת מסמרות, והסתפק בהבהרת הצורך במתן מענה מתאים, בהתאם לבחינת העניין מעת לעת ולהתפתחויות הטכנולוגיות, ולאור החובות המוטלות על קופות החולים כלפי מבוטחיהן. מפאת חשיבות הדברים אביא את דברי בית הדין כלשונם: סעיף 8(א2)(3) מצהיר כאמור כי מבוטח שהוא נפגע תאונת דרכים אינו אמור לשלם השתתפות עצמית בקשר לטיפול הכלול בסל שניתן לו בגין התאונה. הקופות אינן רשאיות לפיכך להיות פסיביות (ודאי כאשר הן עשויות להפיק תועלת כלכלית מאי ידיעת הפטור ואי הגשת בקשות להחלתו), אלא עליהן לפעול באופן סביר לצורך יישומו של סעיף החוק כפי שפירטנו לעיל ובמסגרת זו לפרסם את דבר הפטור בקרב המבוטחים; לשקול גם היעזרות ברופאים לצורך יידוע פרטני כפי שהוצע על ידי [העותרים] ולכל הפחות להגביר את היידוע אודות הפטור גם בקרב הרופאים המטפלים; לקבוע מנגנון פשוט ויעיל ככל האפשר לבדיקת התנאים הדרושים מבלי להקשות על המבוטח נפגע תאונת הדרכים לממש את זכויותיו; ולבצע את ההחזרים תוך זמן סביר ממועד קבלת המסמכים על ידן. [...] מעמדן הציבורי וחובות תום הלב וההגינות כלפי מבוטחיהן מחייבים זאת לטעמנו, כחלק מיישומו התקין של סעיף החוק. לאור זאת, בקביעתנו כי במסגרת הבקשה הנוכחית לא הוכחו לכאורה הפרה של סעיף 8(א2)(3) או של חוק הגנת הצרכן, אין כדי לפגוע בחובתן של הקופות לשוב ולבדוק - מדי תקופה ובהתאם גם להתפתחויות הטכנולוגיות - האם קיימות דרכים טובות ויעילות יותר להעברת המידע בדבר הוראת הפטור למבוטחים הרלוונטיים, כמו גם לתפעולה של הדרך הפרקטית של מתן הפטור/החזר, וראוי כי גם הרגולטור - משרד הבריאות - יקח על עצמו לבצע בדיקה דומה ולתת את ההנחיות המתאימות במידת הצורך (פסקה 72 לפסק הדין). נוכח האמור, מסכים אני למסקנתו של השופט חאלד כבוב כי בנסיבות העניין דין העתירה להידחות. ברם, וכפי שגם קבע בית הדין הארצי לעבודה, אין במסקנה זו כדי לפטור את קופות החולים מהצורך בהבטחתו של מנגנון יעיל להחזרת הכספים שנגבו ביתר וליידוע המבוטחים בדבר זכאותם לפטור מתשלום דמי ההשתתפות מקום שמתקיימים התנאים לכך. מכאן שככל שבהמשך יתעוררו טענות באשר לאופן בו מיישמות קופות החולים את מנגנון ה"גבייה תחילה - בירור אחר כך" או לאופן בו פועלות הן ליידוע מבוטחיהן, זכויות וטענות העותרים, כמו גם אחרים, שמורות להם לעתיד לבוא. ש ו פ ט השופט א' שטיין: כמו חברי, השופט ח' כבוב, הנני סבור כי דין העתירה להידחות על הסף באין עילה מבוררת להתערבותנו בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. הערותיו של חברי, השופט ע' גרוסקופף, אף הן מקובלות עלי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' כבוב. ניתן היום, ‏ה' בטבת התשפ"ד (‏17.12.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ 23076000_C01.docx אל מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1