בן חמו נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 760/22 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ העותר: יוסי בן חמו נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. קודן טרסט בע"מ עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד יזהר רגב; עו"ד דוד מססה בשם המשיבה 2: באמצעות מנהלה מר נחום ליברמן פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. לפנינו עתירה המופנית כלפי פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 13.1.2022 (השופטים ר' פוליאק, א' סופר ו-מ' שפיצר, ונציגי הציבור מר ש' כפיר ומר ר' דיין) ב-ע"ע 51638-08-21. בפסק הדין התקבל בחלקו ערעור על פסק דינו מיום 1.8.2021 של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (השופטת ח' גרשון-יזרעאלי ונציגי הציבור גב' ש' ברוך ומר צ' שטרן) ב-סע"ש 9314-11-18 (להלן: בית הדין הארצי ו-בית הדין האזורי, בהתאמה). הסעד המבוקש בעתירה הוא ביטולו של החיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה שהושת על העותר בפסק דינו של בית הדין הארצי, בסך 10,000 ש"ח; ועוד נתבקש כי נורה על החזרת הדיון לבית הדין האזורי להשלמת הבירור העובדתי. 2. בהתאם לקביעות בפסק דינו של בית הדין האזורי, העותר שימש כמנכ"ל המשיבה 2 (להלן: החברה) החל משנת 2003 ועד לסיום העסקתו בשנת 2018. בתקופת עבודתו עשה העותר שימוש ברכב מסוג מרצדס שהיה רשום בבעלותו (להלן: הרכב), ואולם ביום 5.1.2017 חתם העותר על מסמך המופנה לחברה ושבו הצהיר כי הרכב שייך לה. לאחר סיום העסקתו, בחודש נובמבר 2018 הגישה החברה תביעה נגד העותר לבית הדין האזורי להשבת שוויו של הרכב. העותר מצידו הגיש תביעה שכנגד, לתשלום זכויותיו בתקופת העבודה ופיצויי פיטורים. במהלך הדיון בתביעות ההדדיות לא הומצא ולו תלוש שכר אחד של העותר על ידי מי מהצדדים, ובפסק הדין צוין שנראה כי רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע להתחשבנות הכספית ביניהם. בית הדין האזורי דחה את תביעת החברה להשבת שווי הרכב וקיבל באופן חלקי את תביעת העותר, כך שהחברה חויבה בתשלום פיצויי פיטורים לעותר בסך של כ-585,000 ש"ח. החברה אף חויבה בתשלום הוצאות העותר בסך 15,000 ש"ח. 3. החברה הגישה ערעור לבית הדין הארצי על פסק דינו של בית הדין האזורי – שהופנה הן כלפי דחיית תביעתה להשבת שווי הרכב, הן כלפי חיובה בפיצויי פיטורים. בפסק דינו מתח בית הדין הארצי ביקורת על התנהלות הצדדים, שבעטיה לא ניתן היה ללבן את ההתנהלות הכספית שלהם, תוך שציין כי הטעם לכך נעוץ באי דיווח לרשויות המס. בהתייחס לטענת החברה לבעלות ברכב – בית הדין הארצי ציין כי בשונה מבית הדין האזורי, מקובלת עליו גרסת החברה שלפיה הרכב היה בבעלותה. עם זאת, נקבע כי "לא הובאה בהליך המשפטי כל ראיה בדבר שוויו של הרכב ומימלא בהעדר בסיס ראייתי לא ניתן לקבל את טענת החברה בדבר שוויו" (פסקה 5 לפסק הדין), ועל יסוד האמור נדחה הערעור בנושא השבת שווי הרכב. לעומת זאת, הערעור התקבל ככל שהוא נוגע לחיוב החברה בתשלום פיצויי פיטורים לעותר. בית הדין הארצי ציין כי אין מקום לשנות מקביעתו של בית הדין האזורי שלפיה חלק משכרו החודשי של העותר שולם במזומן; ואולם העותר לא הביא ולו ראשית ראיה לתמיכה בגרסתו בנוגע לגובה שכרו, ולא היה מקום בנסיבות המקרה להעביר את נטל ההוכחה לכתפי החברה. משכך, נקבע כי העותר אינו זכאי לתשלום כלשהו בגין פיצויי פיטורים. סופו של דבר, נמצא כי החברה אינה זכאית להשבת שווי הרכב והעותר אינו זכאי לפיצויי פיטורים. בהמשך לכך, קבע בית הדין הארצי כי "בנסיבות העניין, בהן הוטל צל כבד על התנהלות הצדדים מול הרשויות השונות תוך שהדיון בבית הדין האזורי התנהל בעמימות ראייתית מכוונת, מצאנו לנכון לחייב כל אחד מהצדדים בהוצאות בסכום של 10,000 ש"ח לכל צד לאוצר המדינה." 4. מכאן העתירה שלפנינו, ובגדרה מבקש העותר לבטל את החיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה שהושת עליו וכן להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי לצורך השלמת הבירור העובדתי. לדבריו לא היה מקום לחייבו בהוצאות בנסיבות שבהן לא הוא זה שהגיש את הערעור לבית הדין הארצי, ובפרט שעה שהערכאה הדיונית לא מצאה פגם כלשהו בהתנהלותו ואף חייבה את החברה בהוצאות לטובתו. עוד נטען, שככל שמחדליו של העותר הובילו לאותה "עמימות ראייתית" שעליה עמד בית הדין הארצי, מדובר במחדל בתום לב שכן מטבע הדברים היה לו אינטרס להציג ראיות רבות וטובות ככל האפשר. עוד לגרסתו, חיוב בהוצאות במקרה דנן מנוגד להלכה שלפיה שומה על בתי המשפט לנהוג בריסון בפסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה, וכי לכל הפחות היה על בית הדין להזהיר את הצדדים כי עלולות להיות מוטלות עליהם הוצאות וליתן להם הזדמנות לטעון בנדון. עוד נטען בעתירה, כי משסבר בית הדין הארצי כי קיימת עמימות ראייתית בתיק, היה עליו להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי לצורך בירור נוסף וליבון של טענות הצדדים; וכך הוא מבקש להורות. לגישת העותר, משנקבע בפסק הדין כי לא ניתן להגיע למסקנות עובדתיות בסוגיות שבמחלוקת, לא ניתן היה לקבוע בה בעת קביעות הפוכות מאלה של בית הדין האזורי. לנוכח כל האמור, העותר סבור שנפלו טעויות יסודיות בפסק דינו של בית הדין הארצי, המלוות בפגיעה בכללי הצדק הטבעי ובעקרונות המשפט המינהלי, ועל כן נדרשת התערבותו של בית משפט זה ביושבו כבית משפט גבוה לצדק. בתגובתה לעתירה, החברה סומכת את ידיה על קביעות בית הדין הארצי. לעמדתה אין דבר בעתירה מלבד ניסיון לערוך מקצה שיפורים בקביעות חלוטות ולערער על פסק דינו של בית הדין הארצי. החברה מוסיפה שככל שיבוטל החיוב בהוצאות שהושת על העותר, ממילא יש לבטל גם את ההוצאות שנפסקו לחובתה. 5. לאחר עיון בעתירה על נספחיה, הגענו לכלל דעה כי דינה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית הדין הארצי. בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין לעבודה. התערבות בהחלטותיהן של ערכאות אלה שמורה למקרים חריגים שבהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: בהחלטה נפלה טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב, ושורת הצדק מחייבת בנסיבות המקרה התערבות שיפוטית (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, פסקה 8 (1986); וכן ראו מני רבים: בג"ץ 5787/21 יהל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (3.10.2021); בג"ץ 2888/21 פורמנובסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (24.6.2021)). במקרה דנן, אמות מידה מחמירות אלה אינן מתקיימות. לא מצאנו טעות משפטית שנפלה בהחלטת בית הדין הארצי, לא כל שכן טעות בסוגיה עקרונית או בעלת השלכות רוחב. בהתייחס לסוגיית ההוצאות – כידוע, חיוב בהוצאות הוא נושא הנתון לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט, וערכאת הערעור ככלל אינה מתערבת בהחלטות מסוג זה. מקל וחומר שבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו מתערב בהוצאות שנפסקו בערעור (בג"ץ 6372/20 פלונית נ' בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים, פסקה 4 (1.10.2020)). די בכך כדי לדחות את טענות העותר בנדון. ועוד יצוין כי הגם שלא העותר הוא שהגיש את הערעור לבית הדין הארצי, עמדתו בערעור בסוגיית פיצויי הפיטורים נדחתה, ולא נפל פגם בחיובו בהוצאות בנסיבות אלה. אף אין מקום להורות על החזרת הדיון בתיק לבית הדין האזורי. בפסק דינו פירט בית הדין הארצי את הטעמים לדחיית תביעתו של העותר לפיצויי פיטורים, תוך שעמד על התשתית הראייתית הרעועה שהוצגה על ידו. העותר אמנם אינו משלים עם קביעות אלה, ואולם אין די בכך כדי להחזיר את הגלגל לאחור ולאפשר לו מקצה שיפורים בראיותיו. זאת ועוד. בפסק הדין הובהר כי העמימות הראייתית לגבי שכרו של העותר היא מכוונת, וקשורה בהתנהלות הצדדים אל מול רשויות המס; ובנסיבות אלה אין לעותר להלין אלא על עצמו משנדחתה גרסתו לגבי גובה שכרו. בית הדין הארצי נסמך בפסק הדין על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, אך הגיע למסקנה משפטית אחרת; ואין מקום להתערבותנו בממצאיו. 7. התוצאה היא שהעתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות החברה (המשיבה 2) בסך 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"ו בניסן התשפ"ב (‏27.4.2022). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22007600_G02.docx עג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il