חסן חסן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 76/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 76/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערער: חסן חסן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בת.פ. 8016/06, מיום 18.11.08, שניתן על ידי כבוד השופט יורם צלקובניק תאריך הישיבה: י"ט באייר התשס"ט (13.05.09) בשם המערער: עו"ד טל ענר בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בתאריך 6.1.06, בשעות הלילה, באילת, גמרו המערער ואחר – חאלד חסן, אומר לשדוד תיקים מעוברים ושבים. משהבחינו באשה שהלכה לתומה ברחוב ושוחחה בטלפון, הם התקרבו אליה מאחור, חאלד כופף את ראשה כלפי מטה, אחז בתיקה והחל מושך אותו, בעוד שהמערער הדף אותה כדי למנוע את התנגדותה ולאפשר להם להימלט עם שללם. התיק אותו גנבו הכיל טלפון סלולארי, מסמכים שונים, כרטיס אשראי וכסף מזומן. שוטר שהגיע לזירה והבחין במערער ושותפו מנסים לטפס על קיר, דרש מהם לעצור, אולם הם התעלמו ממנו וניסו להימלט, עד שנלכדו. 2. במהלך משפטו הכחיש המערער את מעורבותו בשוד שיוחס לו, אולם בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי בבאר-שבע לדחות את גרסת החפות של המערער, ובעקבות-כך הרשיעו בעבירות שוד והפרעה לשוטר במילוי תפקידו - עבירות על פי סעיפים 402(ב) ו-275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המערער זוכה מעבירות אחרות שיוחסו לו – ניסיון להשמדת ראייה והחזקת סכין שלא למטרה כשרה. בעקבות ההרשעה, נדון המערער ל-9 חודשי מאסר, 9 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 5000 ש"ח. להשלמת התמונה נוסיף כי לחאלד חסן נגזר עונש דומה, וערעור שהגיש לבית משפט זה, נדחה (ע"פ 10296/06). 3. הערעור שבפנינו מופנה כנגד הרשעת המערער, ולחילופין, כנגד העונש. נקדים ונאמר כי לא מצאנו מקום או עילה להתערבות בפסק-הדין, ולהלן נבהיר את דברינו: א) המערער לא הכחיש את נוכחותו בזירה בה בוצע השוד. לטענתו, בערב המקרה שכנע אותו חברו חאלד חסן לצאת לבלות בטיילת של אילת, כשלפתע הבחינו במתלוננת שהלכה ושוחחה בטלפון. בשלב זה הצהיר חאלד על כוונתו לשדוד את התיק, והמערער סבר כי חברו מתלוצץ עד שראה אותו ניגש לבצע את זממו. המערער טען כי אותה שעה שוחח בטלפון עם חברו ואסים, ומשראה את חאלד חוטף את תיקה של קורבנו, הוא קרא לו להימנע מכך, אולם חאלד המשיך בשלו, וכדי שלא ייחשד כמי שנטל חלק בשוד החליט לברוח בעקבות חברו. דא עקא, משנלכד המערער זמן לא רב לאחר השוד, הוא נמצא מחזיק בטלפון הסלולארי של המתלוננת בכיסו. לעניין זה הוא טען, כי במהלך בריחתם, ומשחאלד ראה כי השוטרים סוגרים עליהם, זרק חאלד את הטלפון לעברו והורה לו לסגור אותו. ב) כנגד גרסה זו ניצבת עדותה המפלילה של המתלוננת, אשר מסרה שבשלב כלשהו חשה ששניים הולכים בעקבותיה. את האחד תארה כ"נמוך", והאחר (המערער) כ"גבוה" בו היא גם נתנה סימן היכר - פניו מעוטרות ב"זקן צרפתי", ואין מחלוקת כי תיאור זה הולם את המערער. עקב חששה מפני השניים החליטה המתלוננת לעצור כדי לאפשר להם לחלוף על פניה, אולם הם תקפו אותה, תוך שה"נמוך" (חאלד) חוטף את התיק, וה"גבוה" (המערער) הודף אותה בכתפה לאחור כדי לאפשר את בריחתם מהזירה. ביחס לעדותה של המתלוננת קבע בית המשפט המחוזי (ראו עמ' 13 ו-14 להכרעת הדין): "ייאמר מיד כי המתלוננת עשתה רושם מהימן מאד, גרסתה אמינה ובוטחת. לא ניכרה בעדותה כל נטייה להגזים בעניין חלקם של הנאשמים באירוע התקיפה – ובכלל זה לעניין מידת האלימות שננקטה... העדה תיארה אמנם את פחדה מהנאשמים, את מצבה הנסער והתפרצות הבכי לאחר האירוע, אולם יחד עם זאת ידעה למסור פרטים מדויקים הקשורים בתיאורם של השניים, ובכלל זה את הבדלי הגובה בין הנאשם לבין חאלד, ואת העובדה עליה אין חולק, כי לנאשם היה אותה עת 'זקן צרפתי'. תיאור הזקן מלמד כי חרף תנאי החשיכה ומצבה של המתלוננת, הצליחה העדה להבחין בפניו של [המערער] ולמסור פרט מזהה משמעותי לשוטרים מיד לאחר שהוזעקו למקום". בית המשפט הוסיף, כי יכולתה להבחין באותו פרט מזהה, מלמדת גם שהמערער התקרב למתלוננת למרחק נגיעה, בניגוד לגרסתו לפיה עמד במרחק של מטרים אחדים ממנה. ג) חאלד חסן, המערער האחר בשוד, הפליל את המערער כאשר נקרא להעיד מטעם המשיבה. מעל עדותו של שותף לעבירה, וכזה הוא חאלד, מרחף החשש כי הוא ינסה להפריז בחלקו של האחר כדי להפחית ממשקלו של האשם הרובץ על כתפיו. דא עקא, חאלד העיד לאחר שמשפטו הסתיים ועונשו נגזר, ואם תוסיף לכך את העובדה שבינו למערער לא היתה יריבות או עוינות, שוב אין ספק כי לא היה מקום לדחות את גרסתו לאירועים, ובכללה את תיאור מעורבותו של המערער. כך או כך, ואם נותר ספק ביחס לעד זה, הוא מסולק כלא היה נוכח הדמיון הרב, אם לא לומר הזהות המלאה, בין גרסתו לזו שמסרה המתלוננת, שכאמור עדותה נמצאה אמינה. ד) לבסוף, נצביע על כך שהמערער נמלט מהזירה, עובדה שיש בה להצביע על תחושת אשם, ואם תאמר כי הוא נאלץ לברוח מתוך חשש לעורו, כיצד ניתן ליישב את הסברו הלא משכנע לעניין המצאות הטלפון הסולולרי של המתלוננת בכיסו? 4. בא-כוח המערער עתר להתיר לשולחו להגיש ראיה נוספת - פלט של שיחות יוצאות ונכנסות מהטלפון של המתלוננת. נטען, כי הואיל והמתלוננת העידה כי שוחחה עובר לשוד בטלפון, ומיד לאחריו התקשרה למשטרה, ניתן לקבוע באמצעות נתונים אלה את השעה המדויקת בה בוצע השוד, וממנו ללמוד על כך שהמערער שוחח אותה עת עם ואסים. לא ראינו מקום להיעתר לבקשה זו. ראשית, מן הטעם שראייה כזו היה ניתן להגיש בפני הערכאה הדיונית, ושנית, וזה העיקר, הואיל ושוכנענו שאין בראיה זו כדי לשנות את התוצאה המרשיעה נוכח הראיות עליהן נסמכת הכרעת הדין, ובהן נתן בית המשפט המחוזי אמון. 5. נוכח האמור, לא ראינו מקום לשנות מהכרעת הדין, וכך היא השקפתנו גם ביחס לערעור כנגד העונש. המערער ושותפו חאלד חטאו בעבירה קשה, שלמרבה הדאבה, היא גם נפוצה. תוך גילוי חוצפה ותעוזה לא מבוטלים, הם תקפו אשה שהלכה לתומה ברחובה של עיר, ושדדו ממנה את ארנקה. על מעשה זה נכון היה להגיב בענישה מחמירה, ולא זו בלבד שלא גילינו חומרה בעונש, אלא שהוא אף נראה בעיננו מתון ביותר. נוכח האמור, הערעור נדחה. המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ביום א' בסיון התשס"ט (24.5.09), עד לשעה 10:00. ניתן היום, כ' באייר התשס"ט (14.05.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09000760_O04.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il