אלון נ' דירקטור ומנהל כללי בתאגידי מים ואח'

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 75995-07-25 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב העותר: יעקב אלון נגד המשיבים: 1. הוועדה לבדיקת מינויים לכהונת דירקטור ומנהל כללי בתאגידי מים 2. הרשות הממשלתית למים וביוב 3. שרונים - תשתיות מים וביוב בע"מ עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד יורם אברהמי פסק-דין השופטת יעל וילנר: 1. בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נוציא צו על תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא ימנו את העותר לתפקיד מנכ"ל תאגיד המים והביוב שרונים בע"מ (הוא המשיב 3, ולהלן: התאגיד), בהתאם להחלטת דירקטוריון התאגיד והמלצת ועדת האיתור בנושא. רקע 2. ביום 31.7.2024 החל התאגיד בהליך לאיתור מנכ"ל חדש. לשם כך פנה דירקטוריון התאגיד (להלן: הדירקטוריון) לוועדת איתור על-מנת שתאתר ותמליץ על מועמדים לתפקיד (להלן: ועדת האיתור). ביום 31.12.2024 המליצה ועדת האיתור על העותר, וביום 8.4.2025 אימץ הדירקטוריון את ההמלצה ובחר בעותר לשמש כמנכ"ל התאגיד. בהמשך לכך, המינוי הובא לאישור ועדת המינויים לכהונת דירקטור ומנהל כללי בתאגידי מים וביוב (היא המשיבה 1, ולהלן: ועדת המינויים), כנדרש בהתאם להוראות סעיפים 61 ו-68(ד) לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 (להלן: החוק). 3. ביום 2.7.2025 החליטה ועדת המינויים שלא לאשר את מינוי העותר, משיקולים של אמינות וטוהר המידות. זאת, לנוכח חיוב אישי בסך 35,000 ש"ח שהוטל על העותר בהחלטת מנכ"ל משרד הפנים מיום 8.4.2025, לפי סעיף 221 לפקודת העיריות [נוסח חדש]; והימנעות העותר מלגלות לוועדת האיתור על קיומו של הליך החיוב האישי, עוד בטרם ניתנה בו החלטה כאמור. ועדת המינויים ציינה, כי החיוב האישי הוטל על העותר על רקע פרשה שהתרחשה במסגרת כהונתו כמנכ"ל המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור, שעניינה תשלום שלא כדין בתמורה לשירותי מחשוב שניתנו ללשכת העותר; וכי הוועדה המייעצת לעניין חיוב אישי (להלן: הוועדה לחיוב אישי), שאת המלצתה אימץ מנכ"ל משרד הפנים בהחלטתו הנ"ל, מצאה כי לעותר "אחריות מורחבת" לפרשה, בין היתר בשל אחריותו הניהולית ומעורבותו הישירה בהתקשרות. בהחלטתה הדגישה ועדת המינויים, כי מעבר לעצם ביצוע תשלום לספק שלא כדין, מהמלצת הוועדה לחיוב אישי "עלו גם ממצאים חמורים נוספים, ובהם טענות לאי-אמירת אמת לוועדה [לחיוב אישי – י"ו], ניסיון להתחמק מאחריות ולהשיתה על גורמים אחרים ברשות המקומית, והימנעות מנטילת אחריות אישית כמצופה מבעל תפקיד כה בכיר". ועדת המינויים קבעה כי "די במעשים חמורים אלה כדי להצדיק את אי אישור המינוי". מעבר לכך, ועדת המינויים הדגישה כי העותר נמנע מלגלות לוועדת האיתור על ההליך המתנהל נגדו בעניין החיוב האישי – לא בצורה יזומה בגילוי נאות, ולא במסגרת שאלון שעליו נדרש העותר לענות, אשר כלל פרק בדבר קיומם של הליכים משפטיים (להלן: השאלון). צוין, כי אמנם העותר עדכן את הדירקטוריון לאחר שהתקבלה החלטת החיוב האישי בעניינו; אך נקבע כי אין בכך כדי לרפא את הפגם המתבטא באי-גילוי על אודות הליך החיוב האישי, טרם מתן ההחלטה האמורה. לנוכח כל האמור, הוועדה קבעה כי אין לאשר את מינוי העותר, משיקולים של אמינות וטוהר המידות. בקשה לעיון חוזר שהגיש העותר לוועדת המינויים, נדחתה על-ידה ביום 15.7.2025. מכאן העתירה שלפנינו. עיקר טענות העותר 4. לטענת העותר, החלטת ועדת המינויים חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני, ומרחיבה שלא כדין את העילות לפסילת מועמדות לתפקיד מנכ"ל בתאגידי מים וביוב. בעיקרו של דבר, טוען העותר כי לא הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו במסגרת הליך התמודדותו על תפקיד מנכ"ל התאגיד. זאת, במיוחד לנוכח העובדה שלאחר שניתנה ההחלטה להטיל עליו חיוב אישי כאמור, פנה העותר מיוזמתו ועדכן בכך את הדירקטוריון. העותר טוען, כי חובת הגילוי בהקשר הנדון אינה מחייבת לגלות על אודות הליכים המתנהלים נגד המועמד, כל עוד לא ניתנה בהם החלטה; ותומך טענתו בנוסח השאלון, שבגדרו נשאל "האם הוטל עליך לשלם כופר כסף, קנס מנהלי, קנס אזרחי או עיצום כספי בגין עבירה או מעשה?". העותר מדגיש כי השיב על שאלה זו בשלילה, מאחר שבאותה עת טרם הוטל עליו חיוב אישי; וכי השאלון, שנוסח על-ידי ועדת המינויים, קובע נקודת איזון בין חובת הגילוי המוגברת המוטלת על נושאי משרה במגזר הציבורי לבין זכותם לפרטיות, ומשכך אין חובה לפרט מעבר לנדרש בכל שאלה. העותר מוסיף, כי קביעת ועדת המינויים, שלפיה החיוב האישי מגלם פגם בטוהר המידות, היא בגדר ענישה כפולה שאינה מוצדקת; וכי מאחר שהחלטת החיוב האישי בעניינו לא כוללת מניעה להגיש מועמדות לתפקידים בשירות הציבורי, לא היה מקום לפסול את מינויו בשל ההחלטה הנ"ל. דיון והכרעה 5. לאחר עיון בעתירה, על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת ועדת המינויים. 6. כידוע, לרשות המוסמכת מוקנה שיקול דעת רחב בהחלטות הנוגעות למינויים בשירות הציבורי, והתערבותו של בית משפט זה בהחלטות כגון דא שמורה למקרים חריגים בלבד, שבהם נפל פגם משפטי מובהק (ראו, מני רבים: בג"ץ 61641-08-24 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פס' 8 (1.12.2024); בג"ץ 8433/19 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הוועדה לבדיקת מינויים בחברות ממשלתיות, פס' 19 (30.12.2020); בג"ץ 6212/18 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' השר להגנת הסביבה, פס' 12 (7.1.2019)). ענייננו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלו. 7. החלטתה הנדונה של ועדת המינויים מבוססת, בעיקרו של דבר, על הערכתה את התנהלות העותר ומעשיו, המשתקפים מהמלצת הוועדה לחיוב אישי; ועדת המינויים קבעה כאמור כי "די במעשים חמורים אלו כדי להצדיק את אי אישור המינוי". בעניין זה, אינני מקבלת את טענת העותר, שלפיה החלטת ועדת המינויים מהווה "ענישה כפולה" שלא כדין. ככלל, בהחלטות הנוגעות למינויים בשירות הציבורי, על הרשות הממנה מוטלת חובה להביא בחשבון את עברו של המועמד, בראי השיקול שעניינו טוהר מידותיו; חובה זו נועדה להבטיח את אמון הציבור בשירות הציבורי, ואינה בבחינת סנקציה עונשית (ראו: בג"ץ 932/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' יושב-ראש הוועדה לבדיקת מינויים כבוד השופט (בדימוס) מרדכי בן דרור, פ"ד נג(3) 769, פס' 27 (1999); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א – המינהל הציבורי 599-598 (מהדורה שנייה מורחבת, 2010)). בענייננו, ועדת המינויים הביאה בחשבון שיקול זה, וקבעה כאמור כי יש בו כדי להביא לפסילת המינוי של העותר. קביעה זו, המגלמת את המשקל שייחסה ועדת המינויים לשיקול האמור, מצויה בליבת שיקול דעתה, ולא נמצאה לנו עילה להתערב בה. די באמור כדי להביא לדחיית העתירה. 8. למעלה מן הצורך, אציין כי אין בידי לקבל את טענת העותר, שלפיה משענה על השאלון, בהכרח יצא ידי חובת הגילוי המוטלת עליו. ועדת המינויים רשאית הייתה להתחשב בעובדה שהעותר נמנע מלגלות על עצם קיומו של הליך החיוב האישי, בטרם ניתנה בו החלטה, במנותק מהשאלון. אמנם, העותר מדגיש, כי לאחר שניתנה החלטת החיוב האישי בעניינו, פנה מיוזמתו לדירקטוריון ודיווח על ההחלטה. ברם, ועדת המינויים הביאה זאת בחשבון במסגרת מכלול שיקוליה, וקבעה כי אין בכך כדי לרפא את הפגם שנעוץ באי-גילוי קיומו של ההליך מלכתחילה. אף קביעה זו של ועדת המינויים מצויה בליבת שיקול דעתה, משעניינה כובד המשקל שיש לייחס לשיקולים השונים; ואף בה לא נמצאה לנו עילה להתערב. 9. לנוכח האמור, ועדת המינויים פעלה בגדרי סמכותה, לא הביאה בחשבון שיקולים שאינם ממין העניין, והכריעה בעניינו של העותר בהתאם לשיקול דעתה; לא נמצאה לנו אפוא עילה להתערב בהחלטתה. 10. אשר על כן, העתירה נדחית. אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ח אב תשפ"ה (22 אוגוסט 2025). יעל וילנר שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט