פלוני נ. אליהו חברה לביטוח

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7599/18 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון המערער: פלוני נ ג ד המשיבות: 1. אליהו חברה לביטוח 2. מגדל חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בת"א 009452-02-17 שניתן ביום 01.08.2018 על ידי כבוד השופטת ש' יעקובוביץ תאריך הישיבה: ה' באדר התש"ף (01.03.2020) בשם המערער: עו"ד אורי גלבוע ועו"ד עמית אוריה בשם המשיבות: עו"ד אבי אמסלם פסק-דין השופט י' עמית: 1. תביעתו של המערער נדחתה על הסף בבית המשפט המחוזי ועל כך נסב הערעור שבפנינו. נקדים ונאמר כי דין הערעור להידחות, ואנו מאמצים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). בכך יכולים היינו לסיים את הילוכנו, אך למעלה מן הצורך, אעמוד בתמצית על הנימוקים לדחיית הערעור. 2. ואלה העובדות הצריכות לעניין: המערער נפגע בתאונת דרכים ביום 14.7.2006. המערער הגיש ביום 10.7.2013, ארבעה ימים לפני תום תקופת ההתיישנות, תביעה בבית משפט השלום על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. ביום 3.8.2014 נמחקה התביעה מחוסר מעש, אך המחיקה בוטלה בהסכמה. בחודש אוקטובר 2015 התרה בית המשפט במערער כי התביעה תימחק שוב מחוסר מעש. ביום 22.12.2015 נמחקה התביעה מחוסר מעש. ביום 6.2.2017 הוגשה התביעה דכאן לבית המשפט המחוזי. [במאמר מוסגר ועל אף שהדבר אינו נדרש לענייננו: המערער טען כי עורכות דינו דאז התפטרו מהייצוג לאחר שסירב להיעתר להצעת פשרה שהוצעה לו על ידי המשיבה, וכי התקשה למצוא עורך דין אחר שיקבל על עצמו את הטיפול בתביעה, מאחר שעורכות הדין סירבו לשחרר את התיק כל עוד לא הוסדר שכר טרחתם. המערער לא טרח ולא פירט מיהם עורכי הדין שהשיבו פניו ריקם, ולא הציג מכתב דרישה של עורכות דינו דאז, ולמעשה, לא הניח כל בדל ראיה התומך בגרסתו זו. עם זאת, אציין כי המערער גולל את טענתו זו בהרחבה, עת פנה לבית המשפט השלום ביום 8.11.2015 וביום 13.12.2015 בבקשה להורות לעורכות דינו לשחרר את התיק]. 3. לגרסת המערער, הוא קיבל את פסק הדין המורה על מחיקת התביעה רק ביום 3.2.2016. סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: החוק) קובע כי אם "התובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". לכך יש להוסיף ארכת חסד של שנה מכוח סעיף 16 לחוק הקובע כי "לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב". לכן, לשיטת המערער, המועד האחרון להתיישנות היה ביום 3.2.2017. מאחר שיום 3.2.2017 נופל ביום שישי, הוא הגיש את התביעה ביום ראשון ה-5.2.2017 לאחר השעה 17:00, ולכן יש לראות את התביעה כאילו הוגשה ביום האחרון לתקופת ההתיישנות, על אף שהתביעה נקלטה, בשל הוראה מינהלית של בית המשפט, רק למחרת ב-6.2.2017. המערער טען בנוסף לתחולת סעיף 8 לחוק, מאחר שתוצאות התאונה התבררו לו רק בשנים 2013-2012 שאז התדרדר מצבו, וכיום, לטענתו, הוא במצב סיעודי ומרותק לכסא גלגלים. עוד נטען לתחולת הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין, המאריכה את תקופת ההתיישנות לעשר שנים וכן נטען לתחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, באשר המשיבה הציעה למערער, לטענתו, סך של כ-800,000 ₪ לצרכי פשרה. 4. המשיבה הגישה כתב הגנה ובו העלתה את טענת ההתיישנות. המערער, שהיה מיוצג בבית המשפט המחוזי על ידי עורכי דין אחרים, לא הגיש כתב תשובה המתייחס לטענת ההתיישנות. די בכך כדי לסלק התביעה על הסף, באשר ללא הגשת כתב תשובה אין למערער פתחון פה דיוני לטעון להארכת תקופת ההתיישנות (ע"א 34/88 רייס נ' עזבון המנוחה אברמן, פ"ד מד(1) 278, 283 (1990); ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216, 220 (1997); ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464 (2000); ע"א 4275/10 מולהי נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות (22.2.2012); רע"א 1345/13 סעאידה נ' אסיל חברה להובלות וסחר עצים בע"מ, פסקה ח (5.3.2013); יששכר רוזן צבי ההליך האזרחי 470, ה"ש 382 (2015); טל חבקין התיישנות 62 טקסט לה"ש 22-21 (2014)). 5. הטענה לתחולת סעיף 8 מאחר שהנזק החמיר ו"התגלה" למערער רק בשנת 2012, גובלת בעזות מצח, בבחינת הנייר סובל את הכל. די לעיין בכתב התביעה, שם מפרט המערער שורה אחר שורה את תוצאות התאונה "המחרידה" מיום 14.7.2006 (נציין כי המערער שוחרר באותו יום מבית החולים). אצטט אך חלק מהסעיפים בכתב התביעה: "משלא היה יכול לשאת עוד סבל, פנה התובע ביום 24.7.2006 [....] ביום 31.7.2006, משלא חלפו הכאבים אלא רק התגברו, פנה התובע בשנית לחדר מיון [...] התובע המשיך לסבול גם מכאבי הגב, ולכן הופנה ביום 7.8.2006 על ידי ד"ר ספוליאנסקי לבדיקת רופא אורתופד ורופא משפחה [...] ביום 20.8.2006 התובע פנה פעם נוספת אל רופא המשפחה, לנוכח כאבי הגב הבלתי פוסקים, והחרדות ונדודי השינה מהם סבל. בבדיקתו, נראה התובע עצוב ובמשקל ירוד לעומת ביקוריו הקודמים, ועל כן הופנה בדחיפות אל מרפאת בריאות הנפש [...] למן התאונה ועד היום סובל התובע מחרדות, בעתים, דיכאון ופחדים [...] זמן קצר לאחר התאונה, ביום 31.7.2016 [צ"ל 31.7.2006 – י"ע] החל התובע להיות מטופל בתרופות פסיכיאטריות [...] בשל הדיכאון ממנו סובל, התובע ניסה מספר פעמים לשים קץ לחייו [...] התובע המשיך לסבול מכאבים לאורך עמוד השדרה, הצוואר והגב, ומאז התאונה ועד היום מוסיף להיות מטופל אצל רופאי קופת החולים השונים..." [בהמשך מפרט כתב התביעה מסמך רפואי אחר מסמך רפואי החל מיום 28.2.2007 על מנת להדגים את תלונותיו וכאביו של המערער בתחום האורתופדי]. נוכח התיאורים בכתב התביעה על סבלו המתמשך של המערער לאחר התאונה הן בתחום הנפשי והן בתחום האורתופדי, קשה להלום, בלשון המעטה, כי מדובר בנזק של "מה בכך" שאדם סביר לא היה תובע בגינו (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 557 (1984); ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (24.3.2008)). כידוע, יש להבדיל בין אירוע הנזק לבין היקפו, ומשנתגלה הנזק שוב אין להמתין לגיבושו במלוא היקפו (ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, 130 (1983); ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82 (2010); רע"א 1660/18 ארנסט אנד יאנג ישראל בע"מ נ' סקיילקס קורפוריישן בע"מ, פסקה 35 (12.6.2018)). ממילא אין להאריך תקופת ההתיישנות לעשר שנים, באשר המועד האחרון להגשת התביעה הוא שבע שנים מיום הגילוי, ורק כאשר הנזק מתגלה למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו – המועד האחרון להגשת התביעה הוא עשר שנים מיום התרחשות הנזק. מכאן שסעיף 89(2) לא בא להאריך את תקופת ההתיישנות, אלא להיפך: הסעיף מגדיר גבול עליון של עשר שנים (ע"א 74/60 נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד טו(1) 255, 260 (1961); ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת - אגודה שיתופית, פ"ד מ(1) 528, 531 (1986); ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (24.11.2005)). 6. גם בטענה לתחולת סעיף 9 לחוק אין ממש. ראשית, הטענה לא הועלתה בערכאה קמא, כך שלא ניתנה למשיבים הזדמנות להגיב עליה. שנית, סעיף 9 דורש הודאה בכתב, והמערער לא הציג כל הצעת פשרה בכתב שהועברה אליו. שלישית, ועיקרו של דבר, הצעת פשרה כשמה כן היא, אינה הודאה בזכות, אלא הצעה לצרכי פשרה. 7. הטענה לתחולת סעיפים 15 ו-16 נוגדת ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי ששמע ראיות בנקודה זו. אבהיר. פסק הדין מיום 22.12.2015 נשלח למערער שלוש פעמים בדואר רשום – בימים 27.12.2015; 18.1.2016; ו-27.1.2016. על כך מעידים שלושה אישורי מסירה חתומים מהתאריכים 10.1.2016; 24.1.2016 ו-3.2.2016 בהתאמה. בהקשר זה נציין את הוראת סעיף 57ג(1) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הקובעת חזקה הניתנת לסתירה כי המצאה בדואר תיחשב ככזו שבוצעה, אם המען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו, וכן את הוראת תקנה 495 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי "המצאת כתבי בי-דין בדואר תהיה בדואר רשום עם אישור מסירה". יתרה מזו, המזכירה בבית משפט השלום, גב' גילה שפירא, שעדותה הייתה מהימנה על בית המשפט, העידה כי המערער התקשר אליה ובאחת השיחות טען כי קיבל פסק דין שגוי ועל כן שלחה שוב לבקשתו ומתוך רצון טוב את פסק הדין, וכי "כל פעם שלחתי שוב כדי לרצות אותו". המערער כפר תחילה בחתימתו על אישורי המסירה, בהמשך התחמק משאלה ישירה אם אלה הן חתימותיו, ולבסוף נתרצה וטען בשפה רפה כי "יכול להיות" שהחתימה על אישור המסירה ביום 24.1.2016 היא חתימתו וטען כי בכל מקרה התוכן של הדואר לא היה פסק הדין. המערער נמנע מלציין בתצהירו את המועד בו נמסר לידיו פסק הדין, ובחקירתו טען תחילה כי קיבל את פסק הדין "האמיתי" ביום 13.2.2016, בעוד שבכתב התביעה צוין כי פסק הדין נמסר לו ביום 8.2.2016. בית משפט קמא קבע כי בגרסת המערער "לפיה לא קיבל את פסק הדין במועדים הנטענים על ידי הנתבעת אלא ביום 13.2.2016 נבקעו בקיעים של ממש, עד כדי קריסתה". עוד נקבע כי "עדותו של התובע בעניינים היורדים לשורשו של עניין, כפי שהובאה בהרחבה לעיל, אינה עשויה מקשה אחת, זאת בלשון המעטה, ומתקשה אני נוכח התרשמותי הבלתי אמצעית ליתן בה אמון". בית המשפט קבע פוזיטיבית כי פסק הדין נמסר לידי התובע ביום 24.1.2016 במשלוח השני, לאחר שנשלח שוב על ידי המזכירה בבית משפט השלום, לבקשתו של המערער. שאם לא כן, לא ניתן להסביר מדוע פסק הדין נשלח שוב למערער, וכדברי המזכירה גב' שפירא, פסק הדין נשלח למערער יותר מפעם אחת כדי לרצותו. 8. איני רואה סיבה כלשהיא להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא. נוכח התאריך בו הומצא פסק הדין למערער על פי קביעת בית משפט קמא, ועד להגשת כתב התביעה ביום 6.2.2017 או 5.2.2017, כבר חלפה תקופת ההתיישנות. משכך, איני נדרש לטענת המשיבים ולפיה אין תחולה לסעיף 15 מקום בו התובע הפגין זלזול בהליכי בית משפט וישן על תביעתו, ומחיקת או הפסקת התובענה הייתה מסיבות שבשליטתו של התובע (השוו ע"א (י-ם) 34111-03-10 לוי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (21.12.2010)). 9. סוף דבר שהערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיבות בסך 10,000 ₪. ניתן היום, ‏ז' באדר התש"ף (‏3.3.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 18075990_E07.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1