פלוני נ. פלוני

13 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7592/22 רע"א 7597/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ר' רונן המערערים בע"א 7592/22 והמבקשים ברע"א 7597/22: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. הראל חברה לביטוח בע"מ ערעור ובקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"א 57432-04-18 מיום 9.8.2022 שניתן על ידי כב' השופט יונתן אברהם תאריך הישיבה: י"ב באדר התשפ"ג (5.3.2023) בשם המערערים והמבקשים: עו"ד מוחמד לוטפי בשם המשיב 1: עו"ד עופר רון בשם המשיבה 2: עו"ד אבי אמסלם; עו"ד קרן קציר פסק-דין השופט י' עמית: במוקד ההליך שלפנינו – מחלוקת בנוגע לסיווג אירוע כ"תאונת דרכים" כהגדרת המונח בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק), לפי החזקה המרבה שעניינה ניצול הכוח המיכני של הרכב. רקע עובדתי ודיוני 1. לבית המשפט המחוזי בנצרת הוגשה תביעה לפיצויים של המערער 1, יליד 2002 (להלן: המערער), והוריו (המערערים 3-2), על רקע פציעתו של המערער באירוע מיום 8.8.2017 (להלן: התאונה). התביעה הוגשה בעילה לפי חוק הפיצויים ולחלופין בעילות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). הדיון בהליך פוצל כך שתחילה נשמעו ראיות בנוגע לנסיבות התאונה וסוגיית החבות, וזאת לנוכח המחלוקת באשר לתחולת חוק הפיצויים על המקרה הנדון. 2. על פי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי (השופט י' אברהם), במועד האירוע אבי המערער (להלן גם: המערער 2 או האב) עסק בעבודות חיפוי של בית המשפחה, ובמסגרת זו החליט להסיר עמודי בטון עגולים כבדים מחזית הבית. להמחשת הדברים אפנה לתמונה שצורפה על ידי המערערים ובה נראים חלק מעמודי הבטון אותם ביקש האב להסיר: המערער 2 הזמין את המשיב 1 (להלן: המשיב), שבבעלותו משאית מסוג וולוו עם מנוף קדמי (להלן: משאית המנוף או המשאית), על מנת להסיר את העמודים באמצעות המנוף. המשאית הועמדה בחזית בניין המגורים. מנוף המשאית חבק עמוד בקומה השלישית שאותו ביקשו להסיר, כשהחביקה נעשתה בחלקו העליון של העמוד באמצעות רצועה שחוברה לאנקול שחובר לזרוע המנוף. מנוע המשאית היה מופעל ואפשר את פעילות המנוף, והמשיב שלט במנוף באמצעות שלט. המערער 2 חתך תחילה את החלק העליון של העמוד, ולאחר מכן החל בחיתוך החלק התחתון שלו, כשבזמן החיתוך העמוד "היה משוך ומתוח כלפי מעלה עם נטייה הצידה ואלכסונית ע"י זרוע המנוף והרצועה". לאחר סיום החיתוך, מלחץ המתיחה, העמוד "קפץ" ביחד עם המנוף ופגע במערער, שעמד באותה עת על פיגום גבוה יותר וצפה בעבודות. בית המשפט המחוזי קבע כי מסתברת יותר המסקנה כי העמוד וזרוע המנוף פגעו בפיגום עליו עמד המערער (ולא ישירות במערער). מכל מקום, המערער נפל מהפיגום ונפצע בגופו. 3. על בסיס קביעות אלה, בית המשפט המחוזי פסק ביום 9.8.2022 כי האירוע המתואר אינו נופל להגדרת "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים. במוקד הדיון עמדה החזקה המרבה שבהגדרת המונח "תאונת דרכים" – "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". בית המשפט קבע כי הגם שהמשאית במקרה דנן היא רכב בעל ייעוד דו תכליתי, ייעוד תחבורתי וייעוד שאינו תחבורתי, כנדרש על פי תנאי החזקה – המערערים לא הוכיחו כי בעת השימוש ברכב, הרכב לא שינה את ייעודו המקורי (הלא תחבורתי). על בסיס חוות דעת המומחה מטעם מבטחת המשאית (היא המשיבה 2, ולהלן: המשיבה) וחוברת היצרן של הרכב, נקבע כי הרכב במקרה דנן ביצע פעולה משולבת של מתיחה ומשיכה צידית של העמוד, וזאת בטרם העמוד היה מנותק בחלקו התחתון מהבניין. בכך ביצע הרכב פעולה נוספת לפעולת הרמה, שלא הוכח שהיא אפשרית ולגיטימית במסגרת ייעודו המקורי. בית המשפט סבר כי לו היה העמוד כבר מנותק טרם המתיחה, הרמתו ונשיאתו היו מבוצעות במסגרת הייעוד המקורי של הרכב, אך המשיכה והמתיחה של העמוד בעודו מחובר עדיין בתחתיתו, עולות כדי שימוש לא ייעודי ולא תקני במנוף, כך שניצולו נעשה באופן שאין לו קשר עם הפעילות הרגילה והייעודית של הרכב, תוך אלתור של ממש. לנוכח מסקנת בית המשפט כי הרכב שינה מייעודו המקורי, התייתר הדיון בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לכוח המיכני שהפעיל את הרכב. בית המשפט המשיך ובחן את עילות התביעה מכוח פקודת הנזיקין ואת הטענה כי התאונה אירעה עקב רשלנותו של המשיב. כן נבחנו טענות המשיב שהגיש הודעת צד שלישי כנגד אבי המערער וכנגד המשיבה-המבטחת. בית המשפט מצא כי לנוכח מחדלי האב כמבצע הבנייה וכמעין "קבלן ראשי", מוטלת עליו אחריות לתאונה בשיעור 70%, והיתרה בשיעור 30% מוטלת על המשיב. כן נדחתה טענת המשיבה לאי תחולת פוליסת הביטוח של הרכב בשל אי מתן הודעה על קרות מקרה הביטוח (הרכב היה מבוטח אצל המשיבה גם בגין פגיעות שנגרמות עם משאית המנוף שאינן "תאונות דרכים"). הצדדים התבקשו להודיע עמדתם באשר לאופן המשך ניהול ההליך בשאלת הנזק, ונכון למועד כתיבת שורות אלה התיק קבוע לשמיעת ראיות. 4. על החלטת בית המשפט המחוזי הגישו המערערים ערעור וליתר זהירות גם בקשת רשות ערעור מנימוקים זהים, בגדרם טענו כי האירוע הנדון עונה להגדרת "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים. בדיון שנערך לפנינו הסכים ב"כ המשיבה לדון בהליך כבערעור כך שאיני נדרש לשאלת סיווגו של ההליך, וממילא יש מקום לתת רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור (ראו והשוו לרע"א 7254/12 ג'ברין נ' עזבון המנוח זכריא אסעד ג'בארין ז"ל, פסקה 7 )‏21.8.2014) (להלן: עניין ג'ברין)). עיקרי טענות הצדדים 5. המערערים טענו כי הוכח בחוות דעת ובעדויות המומחה מטעם המערערים והמומחה מטעם המשיב כי משאית המנוף ביצעה פעולה במתחם הייעודים המקוריים שלה, ולשיטתם, כך גם עולה מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. לעמדת המערערים, בית המשפט המחוזי נתפס לכלל טעות במסקנה המשפטית אליה הגיע, שכן אין לומר כי רק בשל משיכה צידית מזערית ומתיחה באלכסון, הפעולה כולה תוחרג מייעודה המקורי של משאית המנוף. בתוך כך נטען, בין היתר, כי עמדת מומחה המערערים נדחתה ללא סיבה של ממש; כי חוברת היצרן של משאית המנוף לא שוללת את המסקנה שהפעולה שבוצעה נכללת במסגרת הייעודים המקוריים של הרכב; כי מתסקיר הרכב ומתקנות שונות עולה כי הפעולה אכן נכללת במסגרת הייעודים המקוריים; כי גם אם לא נשמרו כללי הבטיחות באתר, לא נעשה אלתור ברכב ושינוי של ייעודו; וכי שימוש במנוף באופן רשלני או לא תקני לא שולל את ייעוד המנוף ואת תחולת חוק הפיצויים על המקרה. בנוסף, המערערים הלינו על כך שבית המשפט המחוזי לא נדרש לטענה נוספת שהעלו, לפיה השימוש שנעשה במנוף היה למעשה לצורך שימוש תחבורתי, בשל העברת העמוד ממקום למקום. המשיב תמך בעמדת המערערים לפיה האירוע עונה להגדרת "תאונת דרכים" ולפיכך סבר כי יש לקבל את הערעור. 6. מנגד, המשיבה תמכה בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, ולשיטתה, הוכח כי השימוש שנעשה ברכב היה שימוש מאולתר ולא תאם את ייעודו המקורי. נטען, בין היתר, כי ייעודה הלא תחבורתי של המשאית בא לידי ביטוי בהרמת מטען אל המשאית ובהורדתו ממנה, והיא לא נועדה לשמש "מנוף" נייח לעבודה באתר בנייה; כי השימוש שנעשה במנוף המשאית כלל עבודת בנייה קלאסית, אלתור לצורך שליפת ועקירת עמוד בטון המחובר למבנה, ובכך עמד בניגוד להוראות היצרן והגדרת כלי הרכב בתקנות הבטיחות בעבודה (עגורנאים, מפעילי מכונות הרמה אחרות ואתתים), התשנ"ג-1992 (להלן: תקנות הבטיחות בעבודה); וכי צדק בית המשפט המחוזי בהעדיפו את חוות דעת המומחה מטעמה על פני חוות דעת המומחים האחרים. המשיבה הוסיפה וטענה כי המערערים לא הוכיחו קיומו של קשר סיבתי בין ניצול הכוח המיכני לבין אירוע הנזק, וכי הפגיעה במערער נגרמה עקב הפעולה הידנית שביצע המערער 2 – ניתוק עמוד הבטון מקיבועו לרצפה באמצעות חיתוך בדיסק חשמלי, כשפעולה זו היא שהביאה ל"העפתו" של העמוד. לכן, לשיטת המשיבה, גם מטעם זה אין תחולה בנסיבות המקרה לחזקה המרבה שעניינה בניצול הכוח המיכני של הרכב, ודין הערעור להידחות. דיון והכרעה 7. ענייננו בהגדרת המונח "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים ובחזקה בדבר ניצול הכוח המיכני, שזו לשונה: " יראו תאונת דרכים גם [...] מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". חזקה זו מבטאת חריגה מהמבחן התעבורתי שאומץ במסגרת ההגדרה הבסיסית, והיא מרחיבה את קשת המצבים המהווים 'תאונת דרכים' (רע"א 7454/17 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 6 (‏7.1.2018) (להלן: עניין הכשרה חברה לביטוח בע"מ)). הפסיקה דנה בתנאים הנדרשים להתקיימות החזקה, וכך נאמר: "על מנת שאירוע תאונתי יהיה כלול בגדרי החזקה המרבה הנדונה, צריכים להתקיים מספר תנאים: ראשית, החזקה רלבנטית לתאונות בהן מעורב רכב רב-ייעודי (או רב-תכליתי, לרבות דו-תכליתי), שיש לו ייעוד נוסף על ייעודו התחבורתי, כאשר בעת התאונה על הרכב לפעול במסגרת הייעוד הלא-תחבורתי שלו. כמו כן, נדרש כי הייעוד הלא-תחבורתי יהיה ייעוד מקורי של הרכב, כך שהרכב אינו יכול לרכוש ייעודים זמניים המשתנים מעת לעת. שנית, על המאורע להתרחש עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב. דרישה זו מחייבת קיומו של קשר סיבתי, משפטי ועובדתי, בין התאונה לבין הכוח המיכני שהפעיל הרכב במסגרת התכלית הלא-תחבורתית שלו. שלישית, על הרכב לשמור על ייעודו המקורי בעת התרחשות התאונה. כך, למשל, רכב שהוסרו ממנו הגלגלים, ושאינו יכול עוד לשמש לנסיעה בגדר מטרתו התחבורתית המקורית, יחשב כרכב ששינה את ייעודו המקורי, ועל-כן תאונה שתגרם בעזרת ניצול כוחו המיכני במסגרת ייעודו הלא-תחבורתי, לא תיחשב תאונת דרכים על-פי החזקה המרבה" (עניין ג'ברין, פסקה 8). וראו גם: רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, 568-567 (1996); רע"א 6779/97‏ מנופי יהודה בע"מ נ' מזל – עבודות מתכת‏, פ"ד נו(1) 721, 727 (1998); ע"א 7481/00‏ פטאפטה נ' אבו עבד, פ"ד נו(3) 707, 714 (2002) (להלן: עניין פטאפטה); רע"א 9996/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח כהן ניסים ז"ל, פסקה 4 (22.6.2009) (להלן: עניין כהן); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 130 (מהדורה חמישית, 2022) (להלן: אנגלרד); וראו בהרחבה בספרו של אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים 353-339 (מהדורה חמישית, 2020) (להלן: ריבלין). 8. אין חולק כי משאית המנוף במקרה הנדון היא רכב רב-תכליתי (למצער דו-תכליתי), ובעלת ייעוד תחבורתי וייעוד לא תחבורתי גם יחד (ועל כך ראו גם בעניין ג'ברין, פסקה 9). השאלה היא אם ניצול הכוח המיכני במקרה דנן היה במסגרת הייעוד המקורי הלא תחבורתי של הרכב. בית המשפט המחוזי השיב על שאלה זו בשלילה, ולפיכך קבע כי האירוע יוצא מגדר החזקה ואינו עולה כדי "תאונת דרכים". דעתי שונה. 9. בית המשפט המחוזי כמו גם המשיבה בהליך שלפניי, נסמכו על פסק דינו של בית משפט זה בעניין כהן הנזכר לעיל. באותו מקרה נדון עניינה של משאית שבה היה מותקן עגורן (מנוף) שבקצהו מתקן הרמה קבוע לצורך נשיאת משטחי ריצוף. לאחר שנפרקו משטחי ריצוף מן המשאית בעזרת המנוף, חובר למתקן ההרמה של המנוף מבנה נייד העשוי מבטון באמצעות מוטות פלדה ורצועת בד, וזאת לצורך העברתו ממקומו. בניסיון השני להרמת המבנה, ולאחר שאדם אחד ניצב על גג המבנה ואדם אחר היה בתוכו לצורך "שיווי משקל", הורם המבנה ואז התהפך על אדם אחר והביא למותו. בית המשפט העליון בעניין כהן מצא כי בנסיבות אלה, ניצול הכוח המיכני של הרכב נעשה לשם ייעוד שאיננו הייעוד המקורי של הרכב, ולמצער לא עלה בידי התביעה להוכיח אחרת (שם, פסקה 10). בכך שינה בית המשפט את מסקנתו של בית המשפט המחוזי (השופטים ר' שפירא, ר' סוקול והח"מ), לפיה השימוש שנעשה במשאית נופל בגדר ייעודיו המקוריים, הכוללים הרמה והורדה של מטענים ולא רק העמסה ופריקה מהמשאית (ע"א (מחוזי חי') 1753/05‏ מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח ניסים כהן ז"ל (20.11.2006) וראו בפסקה 27 לפסק דינו של השופט סוקול ובפסק דיני). בעניין כהן, הייעוד המקורי של כלי הרכב נבחן לפי "מבחן של שכל ישר ושיקול דעת שיפוטי המונחה על-ידי אמת המידה של ההתוויה המקצועית הנלווית להפעלתו הלא תעבורתית של הרכב". המשנה לנשיאה ריבלין הבהיר כי ניתן להסתייע בהגדרות הרכב בפקודת התעבורה [נוסח חדש], בתקנות וברישיון הרכב לצורך חילוץ הייעוד המקורי שלו, הגם שלא תמיד ניתן לגזור מהם מסקנה חד משמעית (שם, פסקה 7). הודגש כי יש לבחון את הייעוד הלא תחבורתי של הרכב כיחידה כוללת; כי יש לבחון את השימושים המקוריים שלשמם מתקינים את האביזר ברכב, כשלא מדובר בשאלה של יכולת טכנית אלא בשאלה של ייעוד, ולעניין זה יהיה צורך לעיתים להיעזר בחוות דעת מקצועיות והוראות היצרן של הרכב; כי שינוי מאולתר ברכב או באבזר שבו לא ייצור ייעוד "מקורי" יש מאין; וכי שימוש רשלני אינו משנה את הייעוד המקורי של הרכב (שם, פסקה 8; אנגלרד, עמ' 138-137; וראו גם אצל ריבלין בספרו, בעמ' 346-345). עוד נקבע כי נטל ההוכחה לעניין עצם ניצול הכוח המיכני והימנעות משינוי ייעודו המקורי של הרכב, מוטל על הטוען לתחולת החוק (עניין כהן, פסקה 10). 10. ברוח זו, הצדדים בהליך שלפניי הניחו בפני בית המשפט המחוזי חוות דעת מקצועיות והפנו להוראות והגדרות שונות בדברי חקיקה ובחוברת היצרן של הרכב. אקדים ואומר כי ריבוי ההוראות הנוגעות לעניין, חוות הדעת וההתדיינות הסבוכה – אך ממחישות את הקושי והצורך להידרש להבחנות עובדתיות דקיקות בהתחקות אחר "ייעוד מקורי" של רכב, תוצאה שאינה רצויה לדעתי (וראו הערתי בשבתי בבית המשפט המחוזי בעניין כהן). המשאית שבה עסקינן הוגדרה ברישיון הרכב שלה כרכב "משא פתוח מנוף קדמי", ואין חולק כי מדובר ב"עגורן לטעינה עצמית" המוגדר בתקנות הבטיחות בעבודה כ"עגורן זרוע הידראולי המותקן על גבי רכב מנועי והמיועד בעיקר להעמסת מטענים על הרכב ופריקתם או להרמת משטח עבודה לאדם (הדגשה הוספה – י"ע)". המשיבה טענה כי לפי פסק הדין בעניין כהן, שגם שם נדון עניינו של עגורן לטעינה עצמית, היעוד הלא תעבורתי של המשאית באותו מקרה היה "בהרמת המטען אל המשאית ובהורדתו ממנה, בסיוע המנוף (הדגשה הוספה – י"ע)", והמשאית לא נועדה לשמש "מנוף באתר עבודה" (שם, פסקה 10). לשיטה זו, אין להיתלות במילה "בעיקר" שבהגדרת עגורן לטעינה עצמית לצורך בחינת הייעודים האפשריים שלו, שכן כפי שנפסק בעניין כהן, יש קושי "לראות במילה 'בעיקר' כמלמדת על כך שכל שימוש בעגורן לצורך הרמה הוא חלק מהייעוד שלו, במיוחד כך כשמדובר בעגורן להעמסה עצמית המותקן על משאית מהסוג הנדון". לכאורה, למקרא פסק הדין בעניין כהן, יש בסיס של ממש לטענת המשיבה. עם זאת, בית המשפט בעניין כהן הדגיש כי לא הובאו עדות מומחה או מסמך אחר שבאמצעותם ניתן היה לבחון את ייעודו של העגורן הנדון (שם, פסקה 10), בעוד שבעניינו הובאו מומחים והוגשה חוברת היצרן של הרכב. כמו כן, בית המשפט בעניין כהן לא סבר כי הזזת מטען באמצעות עגורן לאחר פריקתו (או קודם לטעינתו) בהכרח תצא מגדרי החזקה, כשייתכן שניתן יהיה לראות בכך חלק מהשימושיים האפשריים בעגורן ולו כחלק אינטגרלי מניצולו לייעוד של "העמסה עצמית", ופתרון יימצא בהוראות ההפעלה של המתקן או בחוות דעת מומחה (שם, פסקה 11). בהינתן אלה, ולנוכח השימושים המותרים המתוארים בחוברת היצרן של הרכב הספציפי כפי שיוסבר להלן – איני סבור כי פסק הדין בעניין כהן שולל את האפשרות לבחון אם השימוש שנעשה במקרה דנן במנוף המשאית – הנחשב ל"עגורן לטעינה עצמית" – נכלל במסגרת השימושים הייעודים שלו, הגם שלא מדובר בפעולות העמסה או פריקה של העגורן כפשוטן. 11. הצדדים נחלקו בשאלה אם משאית המנוף נחשבת למכונת הרמה, המוגדרת בסעיף 79 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 כ"התקן הרמה, לרבות עגורן, קילון, תלת-רגל, [...] וכל מכונה אחרת היכולה באמצעות אבזר הרמה להרים עומס, להורידו או להחזיקו תלוי". נדמה כי בית המשפט המחוזי לא הכריע במפורש במחלוקת זו, משהגיע למסקנה כי ממילא הפעולות שביצעה המשאית אינן עולות כדי הרמת עומס, הורדתו או החזקתו תלוי. מכל מקום, בענייננו, אין הכרח להתבסס על הגדרת "מכונת הרמה" והפעולות הייעודיות המוזכרות במסגרתה, שכן הוגשה על ידי המשיבה חוברת היצרן של משאית המנוף המדוברת, ממנה נלמדות הפעולות המותרות לשימוש. לפי התרגום מאנגלית לחוברת שהוגש על ידי המשיבה, שלדברי בית המשפט המחוזי יתר הצדדים לא חלקו עליו, "יש רשות להשתמש בעגורן ומכשיריו באזור ההעמסה כפי שמצוין בדיאגרמות ההרמה במטרה להרים, להשתמש, להחזיק באוויר ולשחרר את המטענים. אפשר: להעמיס ולפרוק מטענים על גבי הרכב (הספציפי) או על רכבים אחרים; להרים ולהחזיק באוויר (keep suspended) מטענים עבור ביצועי הרכבה; להרים ולטפל במטענים עם וו; לפעמים להשתמש בסל כדי להרים ולטפל בחצץ או בחול..." (עמ' 14 לחוברת). הוראות אלה תומכות במסקנה כי השימוש הייעודי של המנוף במקרה דנן אינו מצומצם להעמסה או להעמסה עצמית בלבד, ואף בית המשפט המחוזי ציין כי מחוברת היצרן נלמד שאפשר לבצע פעולות נוספות באמצעות המנוף מלבד העמסה ופריקה של מטענים. לדידי, קשה להלום כי שימוש במנוף של משאית להעברת מטען כבד ממקום למקום באתר בנייה, יוציא את המשאית מיניה וביה מגדר ייעודה הדו-תכליתי. פרשנות לפיה כל הרמת מטען שאינה מהמשאית או אל המשאית היא בבחינת שינוי של ייעודה המקורי הדו-תכליתי של המשאית, אינו מתיישב עם חיי המעשה. לדוגמה, משאית עם מנוף קדמי שאך סיימה לפרוק מטען כבד של משטחי שיש באתר בנייה, עשויה להעביר יחידת מזגן שהונחה על הקרקע אל מרפסת הקומה השניה, מבלי שיהא צורך להזעיק עגורן/מנוף במיוחד לשם כך. תימוכין לדעתי אני מוצא בדברי המלומד אנגלרד בספרו, בהזכירו בין היתר את פרשת כהן, "הבחנה חדה זו בין שימוש במנוף לטעינה ופריקה של המשאית לבין שימוש בו להעברת חפצים אינה משכנעת" (עמ' 137, הטקסט ליד ה"ש 420). 12. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע שהפעולות שביצע מנוף המשאית אינן עולות כדי הרמת עומס, הורדתו או החזקתו תלוי, כשבבסיס מסקנה זו עומדת קביעתו העובדתית כי המנוף ביצע פעולה משולבת של מתיחה מעלה ומשיכה צידית, בטרם היה העמוד מנותק בחלקו התחתון מהבניין. בית המשפט המחוזי קבע כי בשל המשיכה הצידית, שנעשתה כשהעמוד טרם היה מנותק בחלקו התחתון, הפעולה שביצע המנוף לא היתה רק פעולת "הרמה" אלא פעולה נוספת של משיכה צידית, שמוציאה את הפעולה בכללותה מגדרי הפעולות הייעודיות של המנוף (פסקאות 72-68 לפסק הדין). 13. מסקנה זו מוקשית בעיני ואיני יכול לקבלה. משאית המנוף במקרה דנן הוזמנה לצורך הסרת עמודי הבטון מהמבנה. המדובר בעמודי בטון כבדים שהמנוף נדרש להחזיקם על מנת שלא יפלו לקרקע לאחר ניתוקם. העמוד שבו עסקינן היה מחובר משני צדדיו לתקרה ולרצפת המבנה, ואבי המערער פעל לניסורו, תחילה בחלק העליון ואחר כך בחלקו התחתון של העמוד. ניתוק העמוד בחלקו התחתון נעשה באמצעות דיסק חשמלי, כשבזמן החיתוך המנוף חבק בעמוד על מנת להחזיקו ולהורידו לקרקע באופן מבוקר מיד לאחר סיום פעולת החיתוך, וזאת תוך הפעלת מתח או משיכה מסוימת, שהיא אינהרנטית לחביקת העמוד, על מנת שהעמוד לא יישמט וייפול עם ניתוקו מהרצפה. המערערים טענו כי מדובר במשיכה קטנה של סנטימטרים בלבד. לא נעלמה מעיני התנגדות המשיבה לטענה זו, אך החשוב לענייננו הוא כי גם לשיטתה של המשיבה מטרת הפעולה הייתה אבטחת העמוד "כדי שהדיסק החשמלי לא יילחץ מכובד העמוד ולהבטיח שהעמוד לא ייפול בצורה לא מבוקרת לאחר סיום החיתוך". אי לכך, אין מדובר ב"משיכה" או בעקירה של ממש. שלא כמו במעשה בגזר, אותו זרע בגן הירק סבא אליעזר – אבי המערער לא פשט ידיו ומשך ימינה ושמאלה עד ייצא העמוד ממקומו והמנוף לא טלטל אנה ואנה את העמוד על מנת לעקור או לשלוף אותו מהרצפה. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי הכוח המיכני של המנוף נוצל לצורך שליפת העמוד ועקירתו. כאמור, הפעלת הכוח המיכני נועדה למניעת נפילתו של העמוד לכשינותק, ובית המשפט המחוזי בעצמו קבע כי אילו היה העמוד מנותק לפני ה"משיכה" אזי היה נעשה שימוש ייעודי במנוף. קשה להלום כי רק בשל ביצוע פעולה מקדימה של חביקת העמוד טרם ניתוקו, ישנה הרכב את עורו וייעודו, כדי כך שנאמר כי הפעולה הכוללת חרגה מייעודו המקורי. 14. מומחה המשיבה ובעקבותיו בית המשפט המחוזי, הפנו לחלק בחוברת היצרן של הרכב שבו נאסר על הרכב "to unblock, hit or crash the loads; to push and drag the loads" (כשאת המילה "drag" יש לתרגם אליבא דמומחה כ"משיכה", הפעולה שנעשתה לשיטתו באמצעות המנוף); וכן לחוברת הנחיות מקצועיות להובלת מטענים ברכב מטעם משרד התחבורה ומת"י לפיה "אין לגרור או למשוך מטענים עם העגורן (להעמסה עצמית – י"ע)... אין לעקור גופים מהרצפה/מהאדמה", ויש לוודא כי "המטען חופשי לפני כל הרמה". למקרא פרק המבוא של חוברת ההנחיות, איני סבור כטענת המערערים כי ההנחיות אינן רלוונטיות לרכב שבו עסקינן. אולם, איני סבור כי יש בכך לשנות מהתמונה הכוללת. כאמור, איני סבור כי הפעולה שנעשתה במנוף שקולה לעקירת גופים מהרצפה, פעולה אסורה שעלולה להביא להתהפכות המשאית. גם אם אבי המערער והמשיב פעלו שלא בהתאם להוראות הבטיחות והיצרן של הרכב, הדבר יכול ללמד על שימוש רשלני ושאינו תקני ברכב. עם זאת, כפי שנקבע בעניין כהן, שימוש רשלני אינו שולל את המסקנה כי ניצול הכוח המיכני של הרכב היה לייעודו המקורי (שם, פסקה 8), ואין לשלול את התקיימות החזקה מטעם זה בלבד. 15. כך גם לגבי טענת המשיבה, המבוססת אף היא על חוברת היצרן ועל קובץ "מסמכים והוראות בגיהות תעסוקתית ובהנדסת אנוש – הוראות בטיחות כלליות להפעלה ועבודה עם מכונות הרמה ניידות (למעט עגורן צריח ועגורן סוג ג)", כי נדרש היה להרים את המטען בצורה אנכית ומעל מרכז הכובד, כך שבמקרה דנן לא מדובר בהרמה או הנפה של מטען ולא נעשה שימוש ייעודי במנוף. גם הוראות אלה יכולות להעיד לדידי על שימוש רשלני במנוף, מבלי שיישלל הייעוד המקורי של הרכב. מכל מקום, קשה להלום כי הקביעה אם פעולה חרגה מייעודה המקורי אם לאו תהיה תלויה בזווית ההנפה ובמספר סנטימטרים בודדים, והדבר אך ממחיש את ההבחנות העובדתיות הדקיקות שמקרים מהסוג דנן עשויים להביא לפתחנו. 16. הטענה כי היה על המערערים לעשות שימוש במכונה ייעודית לצורך ביצוע העבודה דנן היא טענה שובת לב, אך כאמור, ספק עד כמה יכולה לעמוד בחיי המעשה. מכל מקום, איני סבור כי המנוף במקרה דנן ביצע עבודת בניין העולה כדי אלתור, ואשווה בנקודה זו למקרה הנדון בעניין פטאפטה. באותו מקרה, היה מדובר במחפרון שהרים צינור שחובר באופן מאולתר לכף האחורית של המנוף, ונקבע כי מדובר בשימוש ששינה מייעודו המקורי של המחפרון – חפירת עפר ופינויו. בענייננו, המנוף נשאר מנוף. לא נעלמה מעיני הטענה כי ניסורו של העמוד בחלקו התחתון לקח פרק זמן ממושך של לפחות 20 דקות, אך איני רואה להבחין בין פעולת ההורדה של העמוד לפעולה שקדמה לו, ויש לראות את הפעולה בכללותה כחלק מעבודת הליבה של המנוף. 17. סיכומו של דבר, שיש לקבוע כי ניצול הכוח המיכני שנעשה במקרה דנן היה במסגרת ייעודו המקורי הלא תחבורתי של הרכב. 18. השאלה שנותרה לבירור היא שאלת קיומו של קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין ניצול הכוח המיכני לבין נזקי המערער. לנוכח מסקנתו, בית המשפט המחוזי לא נדרש במישרין לסוגיה, אך במישור העובדתי קבע כי "לאחר סיום החיתוך (של העמוד – י"ע) מלחץ המתיחה [של העמוד על ידי זרוע המנוף והרצועה – י"ע], קפץ העמוד ביחד עם המנוף ופגע בתובע 1 שהיה באותו עת על פיגום גבוה יותר [...] מסתברת המסקנה, ואף הגיונית היא, כי הפגיעה של התובע 1 ארעה בשל פגיעה של העמוד והזרוע בפיגום עליו עמד התובע 1 כאשר התובע נפל מהפיגום (הדגשות הוספו – י"ע)". 19. המשיבה טענה להיעדרו של קשר סיבתי על בסיס חוות דעת המומחה מטעמה, ולשיטתה, הפגיעה במערער נגרמה עקב פעולת החיתוך הידנית של העמוד שביצע אביו, כשפעולה זו ולא ניצול הכוח המיכני, היא שהובילה להעפתו של העמוד ולפגיעה במערער. איני סבור שיש לראות בפעולת האב אירוע שמנתק את הקשר הסיבתי בין ניצול הכוח המיכני לפגיעה במערער. לאורך כל פעולת החיתוך, המנוף חבק והחזיק בעמוד תוך כדי ניצול הכוח המיכני שבמנוף. שילוב הכוחות שפעלו, זה שמקורו במנוף בהחזיקו את העמוד, וזה שמקורו בחיתוך העמוד באמצעות המסור החשמלי – הם שהובילו ל"קפיצתו" של העמוד וזרוע המנוף כלפי מעלה, ואזכיר כי בית המשפט המחוזי קבע כי המסקנה המסתברת היא שהעמוד וזרוע המנוף פגעו בפיגום שעליו עמד המערער. בהקשר זה, יש ממש בטענת המערערים שנטענה בסיכומיהם בהליך קמא, כי פעולת החיתוך כשלעצמה לא הייתה יכולה להביא לקפיצת העמוד מעלה לעבר המערער, אלא לכל היותר לנטייתו הצידה. בכך שונה המקרה דנן מהמקרים אליהם הפנתה המשיבה בתגובתה. בע"א 3999/97‏ כהן נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(4) 651, 655 (1999) נאמר, בבחינת למעלה מן הצורך, כי אם הורמה פלטת בטון על ידי מנוף שהורכב על משאית; והפלטה נשמטה כתוצאה מנענוע הפלטה, "שמיטת הפלטה מן הרצועות היא תוצאה של פעולה ידנית. נענוע הפלטה על-ידי המערער והנהג הן פעולות שאין בהן ניצול כוחו המיכני של הרכב. בכך ניתק הקשר הסיבתי העובדתי בין פעולת המנוף להתרחשות התאונה (הדגשה הוספה – י"ע)". כמו כן, במקרים שנדונו בע"א 1780/00 רמי תעשיות קרמיקה (1991) בע"מ נ' אבו זלאם, פ"ד נה(5) 485 (2001), רע"א 9147/05‏ כלל חב' לביטוח בע"מ נ' צעיר (21.8.2007); וע"א (מחוזי חי') 65581-10-13‏ מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' שבל (12.8.2014), נקבע כי התאונה לא אירעה עקב שימוש בכוח המיכני של מלגזה אלא עקב פעולות של התובעים שם שאירעו לאחר שהמלגזה הגיעה "ליעדה", כשבכך התמצתה תרומתה של המלגזה לאירוע (עוד ראו והשוו למקרה הנדון בעניין הכשרה חברה לביטוח, פסקאות 8-7 והאסמכתאות הנזכרות שם). בענייננו, ניצול הכוח המיכני של המנוף היה גורם ממשי לקרות התאונה, בשל הכוחות המנוגדים שפעלו, וניתן לומר כי הסיכון שהתממש מצוי במתחם הסיכון שנוצר עקב ניצול הכוח המיכני בייעוד הלא-תעבורתי של הרכב. 20. המסקנה הנובעת מכל האמור היא כי בנסיבות המקרה דנן, מתקיימת החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המיכני של הרכב, ואיני נדרש לטענתם החלופית של המערערים לפיה השימוש שנעשה במנוף היה שימוש תחבורתי. אי לכך, האירוע שבו נפגע המערער נופל להגדרת המונח "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים, ובהתאם לקביעה זו ימשיך להתברר ההליך המתנהל בפני בית המשפט המחוזי. 21. סוף דבר, שהערעור מתקבל. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, המשיבה 2 (הראל) תישא בהוצאות המערערים והמשיב 1 בהליך זה בסך 15,000 ₪ לכל צד (סה"כ 30,000 ₪). ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: המקרה שבפנינו הוא מקרה גבול מובהק ביחס לתחולתו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, וההכרעה בו לא הייתה קלה. עם זאת, בסופו של דבר, ולא בלי התלבטות, אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט י' עמית. כפי שהבהיר חברי, העקרונות שהותוו ברע"א 9996/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח כהן ניסים ז"ל (22.6.2009) (להלן: עניין כהן) בעינם עומדים. עם זאת, במקרה דנן, יישומם של עקרונות אלה מוביל לתוצאה שונה, בשים לב למאפיינים עובדתיים נוספים שהוכחו בנסיבות העניין. בקשר לכך, אבקש להדגיש, מעבר לשיקולים ולהבחנות שנזכרו על-ידי חברי, כי את התאונה חוללה פעולה אחת, שחלק מרכזי ממנה היה ללא ספק בגדר שימוש בייעודו המקורי של המנוף מושא ההליך. זאת, להבדיל משתי פעולות נפרדות ושונות כמו במקרה שנדון בעניין כהן. ש ו פ ט ת השופטת ר' רונן: אני מסכימה למסקנתו של חברי השופט עמית בפסק דינו. אוסיף כי הצורך באבחנות דקות וטכניות ביחס ל"ייעוד המקורי" של רכב, הוא בעייתי גם בעיניי; ורצוי היה כמובן לו ההגדרות היו ברורות יותר באופן שיצמצם את המחלוקות בין הצדדים בהקשר זה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏ו' באייר התשפ"ג (‏27.4.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 22075920_E04.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1