establishment adoka נ. מכון ויצמן למדע

פסק-דין בתיק ע"א 7589/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7589/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל המערערים: 1. establishment adoka 2. מנהלי עזבון המנוחה קרולה בר אבנר ז"ל נ ג ד המשיבים: 1. מכון ויצמן למדע 2. אוניברסיטת תל אביב 3. עיריית תל אביב 4. קרן תל אביב לפיתוח 5. ישראל פורת 6. יעל דובר 7. אלחנן יגלום ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בת"א 015471-11-09 שניתן ביום 16.09.2013 על ידי כבוד הנשיאה ה' גרסטל בשם המערערים: עו"ד גלעד ברמן ועו"ד אשרת הורבט בשם המשיבים 2-1 ו-7-5: עו"ד אייל דורון, עו"ד ד"ר שלומית ולרשטיין ועו"ד הדס אפרת טויטו בשם המשיבים 4-3: עו"ד רפאל יולזרי ועו"ד הגר אסף פסק-דין השופט י' עמית: בשנת 2009 מגישים המערערים תביעה להשבת כספים שהוצאו מחשבונותיה של המערערת 1 בשנים 1998-1997. בית משפט קמא דחה התביעה על הסף מחמת התיישנותה. המערערים טוענים כי מירוץ ההתיישנות החל רק בשנת 2004, עם מתן פסק דין בו נקבע מי בעלי השליטה והזכויות במערערת 1, שרק אז היה בידי המערערת 1 כוח התביעה. על כך נסב הערעור שבפנינו. רקע עובדתי והנפשות הפועלות 1. המערערת 1, חברת Establishment Adoka (להלן: אדוקה או החברה) הינה חברה זרה שנוסדה והתאגדה בליכטנשטיין בשנת 1981 על ידי חברת נאמנות בשם Fidium Treuhand (להלן: נאמנות פידיום). אדוקה נוסדה עבור בני הזוג אדולף (דולפי) אבנר ז"ל (להלן: מר אבנר) וגב' קרולה (לולה) בר אבנר ז"ל (להלן: גב' בר אבנר), בני זוג שעלו לישראל מאירופה, והקדישו חלק ניכר מזמנם וממונם לפעילות פילנתרופיות בתחום התרבות והחינוך. אדוקה החזיקה חלק מהונם של בני הזוג, ועל פי תקנון אדוקה החזיקו השניים בזכויות המייסדים, המשקפות את זכויות הבעלות בתאגיד. בני הזוג התקשרו בהסכם נאמנות עם נאמנות פידיום, לפיו מנהל הנאמנות מר ריינהולד וולוונד (להלן: וולוונד), הוסמך לפעול כנאמן בהתאם להוראות בעלי הזכויות. אדוקה פעלה באמצעות ועד מנהל שמונה על ידי בעלי זכויות המייסדים או בא כוחם על פי דין. בחודש ינואר 1990 הועברו זכויות הניהול באדוקה באופן זמני מנאמנות פידיום לחברת נאמנות Fids, וביום 1.7.1993 סיימה נאמנות Fids את תפקידה, והפקידה בידי גב' בר אבנר כתב העברה חתום "בלנקו" של מניות אדוקה. חלק מהונם של בני הזוג הוחזק בנוסף באמצעות קרן משפחתית בשם Emanuel and Clara Family Foundation (להלן: הקרן) שהוקמה על ידי מר אבנר ואחיו אלפרד באמצעות נאמנות פידיום. הקרן נרשמה בשנת 1983 במדינת ליכטנשטיין. במהלך השנים התחלפו מידי פעם מנהליה של אדוקה כאשר במועדים הרלוונטיים, בין השנים 1998-1997, כיהנו כחברי הנהלה משה פורת ז"ל (להלן: פורת), שיורשיו הינם משיבים 6-5, ואלחנן יגלום (להלן: יגלום). השנים כיהנו במקביל הן כמנהלים בקרן והן כבעלי תפקידים במשיבות 2-1 (להלן ובהתאמה: מכון ויצמן ואוניברסיטת ת"א). עוד כיהנו כחברי ועד מנהל באותה עת ד"ר ויקטור פש (Pech), ליידי לילי פאולין זיו, וסר דיוויד זיו. 2. להלן העובדות הצריכות לעניין על פי הסדר הכרונולוגי: (-) ביום 17.7.1989 חתמו בני הזוג אבנר על צוואות הדדיות זהות לפיהן במקרה של פטירת אחד מבני הזוג יעבור כל רכושו לשני. (-) בפברואר 1990 הותקנו במקביל תקנות עזר הן באדוקה והן בקרן. על פי תקנות העזר של אדוקה, מר אבנר וגב' בר אבנר הם הנהנים הראשוניים מכל הון ופירות של אדוקה, עם פטירת אחד מבני הזוג, יהיה הנותר הנהנה הבלעדי, ולאחר פטירתם של שני בני הזוג תיהפך הקרן לנהנית הבלעדית בהון ובפירות החברה. על פי תקנות העזר של הקרן, לאחר פטירתם של בני הזוג יחולקו כספי הקרן בין המוסדות הבאים (להלן: המוסדות) כנהנים של כל ההון ופירות הקרן: 40% לאוניברסיטת תל אביב, 40% למכון ויצמן למדע ו-20% לעיריית תל אביב לשם הקמת מרכז תרבות. ובקיצור – על פי תקנות העזר של אדוקה, הונם של בני הזוג באדוקה היה אמור לעבור לאחר פטירתם לקרן כנהנית, ולהתחלק בין המוסדות. (-) מר אבנר נפטר ביום 21.3.1993 וכל רכושו, לרבות זכויותיו באדוקה, הועבר לגב' בר אבנר. בהמשך, ביום 31.8.1993 תוקנו תקנות העזר של הקרן ונקבע כי המוטבת הראשונה של הקרן למשך כל חייה הינה גב' בר אבנר, ולאחר פטירתה, הנהנים יהיו המוסדות על פי החלוקה המפורטת לעיל. (-) ביום 9.1.1994 ערכה גב' בר אבנר צוואה (להלן: הצוואה) לפיה הורתה כי רכושה הנמצא בישראל מכל סוג, למעט התכשיטים, יחולק בין ארבעת אחייניה דליה צבילינגר צ'רניצקי (להלן: צבילינגר), דניאל צבילינגר, אוריאל צבילינגר ויוסף צבילינגר (להלן ארבעתם יחד: היורשים). (-) ביום 17.11.1996, ובעקבות מגעים קודמים בין הצדדים, נחתם בין מוזיאון תל אביב לאומנות לבין גב' בר אבנר מזכר הבנות לפיו הביעה גב' בר אבנר את נכונותה לתרום למוזיאון תל אביב סכום כסף שיידרש להקמתו של גן הפסלים. על סמך התחייבותה של גב' בר אבנר, התחייב מוזיאון תל אביב למצוא מימון ביניים לשם הקמת גן הפסלים, עוד קודם להשלמת סכום התרומה. (-) גב' בר אבנר נפטרה ביום 4.3.1997 וביום 20.5.1997 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו צו קיום צוואה. במועד פטירתה של הגב' בר אבנר הצטבר בחשבון הבנק של אדוקה סך כולל של 3.5 מיליון דולר. כבר באפריל 1997 פנו היורשים לפורת וליגלום בבקשה לקבל מידע על נכסיה של גב' בר אבנר. (-) ביני לביני, ביום 7.4.1997 התכנסו מועצת המנהלים של הקרן והוועד המנהל של אדוקה בשוויץ, והחליטו על חלוקת הכספים שהוחזקו על ידי שני הגופים על פי תקנות העזר מפברואר 1990. אציין כי הרכבה של מועצת הקרן והרכב הוועד המנהל של אדוקה היה זהה וכלל חמישה חברים: פורת, יגלום, ד"ר פש, סר זיו וליידי זיו. בהמשך, בוצעו שלוש העברות כספים מחשבונה של אדוקה במישרין לחשבונותיהם של המוסדות, על פי החלוקה הקבועה בתקנות העזר: ביום 15.8.1997 – הועבר סך של למעלה ממיליון דולר; ביום 20.10.1997 – הועבר סך של מיליון דולר; ביום 28.10.1997 – הועבר סך של מיליון דולר. סך הכל הועברו כ-1.2 מיליון דולר לאוניברסיטת תל אביב ולמכון ויצמן למדע כל אחד, ו-600 אלף דולר לעיריית תל אביב. אציין כי כנגד העברות אלה, קיבלו מנהלי אדוקה כתבי שיפוי מהמוסדות. (-) ביום 30.10.1997 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו צו ירושה בכל הנוגע לנכסים שאינם מופיעים בצוואה, קרי על נכסיה של גב' בר אבנר מחוץ לישראל (להלן: צו הירושה). אציין כי בעזבון הגב' בר אבנר נכלל גם עזבונו של מר אבנר. (-) בהתבסס על צו הירושה ביקשו היורשים לברר אם קיים רכוש השייך לגב' בר אבנר מחוץ לישראל. צבילינגר פנתה לבנק Credit-Suisse בשוויץ וביום 15.4.1998 התקבלה תשובת הבנק כי ברשותו שתי כספות על שמה של גב' בר אבנר. ביום 19.5.1998 התייצבו היורשים בבנק, ומכוח צו הירושה קיבלו את תכולת שתי הכספות. בין יתר המסמכים נמצאה בכספות תעודת העברה של אדוקה, שלטענת היורשים עצם ההחזקה בה מהווה ראיה לבעלותם באדוקה ולכך שזכויות המייסדים באדוקה שייכים להם, כיורשיה של גב' בר אבנר. למחרת נפגשו היורשים עם וולוונד מנאמנות פידיום והציגו בפניו את תעודת ההעברה של אדוקה ואת צו הירושה. בהסתמך על מסמכים אלו, מסר וולוונד ליורשים יפוי כוח שהסמיך אותם לקבל כל מידע אודות כספי אדוקה ונכסיה וחברות נוספות. ביום 29.5.1998 שלח וולוונד מכתב לבא כוחם דאז של היורשים, בו עמד על מצבה המשפטי של אדוקה וציין כי היורשים, שבאו בנעליה של גב' בר אבנר, הם האורגן המוסמך באדוקה. במכתב נוסף מאותו יום, תיאר וולוונד את המצב המשפטי של הקרן, לפיו גב' בר אבנר היא המוטבת הראשונה ולאחר מותה, בהתאם לתקנות העזר, יחולק הכסף בין המוסדות תוך 12 חודשים מיום פטירתה. (-) ביום 1.6.1998 פנה בא כוחם דאז של היורשים במכתב ליגלום ולפורת והודיעם כי היורשים מחזיקים בתעודת העברת הבעלות של אדוקה ועל כן הינם בעלי הזכויות באדוקה. במכתב נדרשו יגלום ופורת שלא לעשות כל שימוש בכספי אדוקה ללא הסכמת היורשים, וכן להעביר ליורשים כל מידע על נכסיה וכספיה של אדוקה. (-) בא כוחם של היורשים פנה במכתב מיום 11.6.1998 אל וולוונד וביקש ממנו הבהרות נוספות ואת דפי חשבונות הבנקים מינואר 1997, והודיעו כי כבר פנה לפורת וליגלום בנדון. (-) ביום 14.6.1998 נשלח מכתב התראה מצבילינגר אל יגלום ופורת בו התבקשו האחרונים להשיב את הכספים שהוצאו שלא כדין, לטענתה, מחשבונה של אדוקה ולהעביר מידע אודות נכסיה של גב' בר אבנר. לטענת המערערים, מכתבים אלו לא זכו למענה. (-) ביום 23.6.1998 נשלח מכתב התראה נוסף מבא כוחם דאז של היורשים לוולוונד, לפורת וליגלום, בדרישה להבהיר את פשר העברות הכספים מחשבונה של אדוקה אל המוסדות. (-) ביום 26.6.1998 הועבר סך נוסף של 448,000 דולר מחשבון אדוקה לחשבונה של הקרן. (-) ביום 10.11.1998 העבירו היורשים את כל מנהלי אדוקה מתפקידם ומינו תחתם את וולוונד כחבר מועצה יחיד, וזאת בהתאם להסכם הרשאה שנחתם בין צבילינגר לבין נאמנות פידיום, שוולוונד היה מנהלה. לפי הסכם ההרשאה, הנאמנות התחייבה לפעול על פי הוראותיה של צבילינגר. (-) ביום 17.11.1998 שב בא כוחם של היורשים ופנה לוולוונד בבקשה לקבל דו"ח על יתרת הכספים בחשבון הבנק של אדוקה. בתשובתו מיום 24.11.1998, כתב וולוונד כי כספי אדוקה בסך של כ-448,000 דולר, שהיו בחשבון נכון לפגישתם ביום 20.5.1998, הוצאו מן החשבון והועברו לחשבון עלום. (-) באוגוסט 1999 קיבלו היורשים, באמצעות עורך דין פרטי בג'נבה ולאחר שהלה קיבל יפוי כוח מוולוונד, את דפי חשבון הבנק של אדוקה. רק אז, לטענת המערערים, נודע להם באופן מלא אודות העברות הכספים למוסדות בארבעה מועדים שונים (15.8.97, 20.10.97, 28.10.97 ובחודש יולי 1998). בעקבות מידע זה, היורשים פנו בכתב למוסדות בבקשה להשיב את הכספים לחשבונה של אדוקה. המוסדות השיבו כי על היורשים לפנות בנושא אל הקרן המנוהלת על ידי חבר הנאמנים בראשותו של יגלום. לאחר מכן, המשיכה חלופת המכתבים בין הצדדים. היורשים באמצעות באי כוחם דאז, ניסו לברר פרטים נוספים ולקבל הבהרות אודות כספיה של אדוקה והעברות הכספים, אך לטענתם ללא הצלחה. (-) ביום 10.1.2000 הודיע וולוונד ליורשים כי הוא מתפטר מתפקידו כמנהל אדוקה, נוכח המחלוקת בין הקרן לבין היורשים באשר לזכויות המייסדים באדוקה, וביום 28.2.2000 הוא נמחק מהוועד המנהל. (-) הקרן הגישה לבית המשפט בואדוז ליכטנשטיין בקשה למתן צו מניעה האוסר על ביצוע דיספוזיציות באדוקה וכן בקשר לתאגיד נוסף בשם "Fincome". הבקשה התקבלה, וביום 23.2.2000 ניתן צו מניעה זמני. אומר כבר כעת כי הצדדים חלקו ביניהם על נפקותו של צו המניעה, היקפו ומועד פקיעתו, ועל כך בהמשך הדברים. (-) בהמשך לכך, ביום 23.3.2000 הגישה הקרן כתב תביעה נגד נאמנות פידיום ונגד היורשים בו התבקש בית המשפט בליכטנשטיין להצהיר כי הקרן היא בעלת זכויות המייסדים באדוקה ובתאגיד נוסף. אסב תשומת לב הקורא, כי אדוקה כלל לא הייתה צד להליך העיקרי. (-) ביום 30.6.2000, לבקשת הקרן ומבלי שהובעה כל התנגדות, מינה בית המשפט בליכטנשטיין את ד"ר מרטין בטלינר לתפקיד ה-"Guardian" של אדוקה (להלן: בטלינר). (-) במהלך שנת 2003 התקיים משא ומתן בין צבילינגר ובין נציגי המוסדות. משא ומתן זה לא צלח. (-) ביום 16.3.2004, ועוד טרם הסתיים ההליך בבית המשפט בליכטנשטיין, הגישו היורשים עתירה מנהלית נגד המוסדות לקבלת מידע לגבי הסכומים שהועברו אליהם מאדוקה (עת"מ 1504/04). ביום 16.10.2005 ניתן פסק דין לפיו התקבלה העתירה נגד העירייה, וצוין כי במהלך ההליך הגיעו הצדדים להסכמה למחיקת העתירה נגד מכון ויצמן למדע ונגד אוניברסיטת תל אביב. (-) פסק הדין בתביעה שהתנהלה בליכטנשטיין ניתן ביום 29.9.2004. בית המשפט דחה את תביעתה של הקרן וקבע כי לא הוכח שהיא בעלת זכויות המייסדים באדוקה. אציין כי בית המשפט דחה את התביעה מן הטעם שהקרן לא הוכיחה כדבעי את טענותיה, אך אין בפסק הדין קביעה לפיה יש לראות את היורשים כבעלי זכויות המייסדים באדוקה, כמי שבאו בנעליה של המנוחה מכוח צו הירושה. (-) לאחר מתן פסק הדין, במהלך שנת 2005, פנו המערערים פעם נוספת למשיבים בבקשה להשבת הכספים ובניסיון ליישב את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. לטענתם, המוסדות דחו בקשות אלו. (-) ביום 23.2.2007 מונה בטלינר למפרק אדוקה, לאחר ששימש קודם לכן כמנהל יחיד על פי מינוי בית המשפט בליכטנשטיין. (-) ביום 15.6.2008 ניתן צו מינוי מנהלי עזבון לנכסיה של גב' בר אבנר מחוץ לישראל על פי צו הירושה. (-) היורשים פנו לרשם התאגידים בליכטנשטיין בבקשה להחלפת המפרק של אדוקה, בטענה שבטלינר לא שיתף עמם פעולה ולא פעל להשבת כספי אדוקה. ביום 17.9.2009 נעתרו הרשויות בליכטנשטיין לבקשת היורשים ומינו את עו"ד נוידרפר כמפרק במקומו של בטלינר. נכון להיום אדוקה היא אפוא חברה חדלת פירעון שמונה לה מפרק. 3. ביום 12.11.2009 הגישה אדוקה והיורשים, הם המערערים שבפנינו, את התביעה דכאן לבית משפט קמא, בסך 13 מיליון ₪, כתביעה להשבת הכספים שהוצאו, לטענתם שלא כדין מחשבונה של אדוקה. בתביעה נטען כי עובר לפטירתה של גב' בר אבנר, הצטבר בחשבונה של אדוקה סכום של 3.5 מיליון דולר, וכי לאחר פטירתה הורו פורת ויגלום, תוך שהם פועלים בניגוד עניינים, להעביר סכומים נכבדים למוסדות על מנת לרוקן את חשבונה של אדוקה טרם יאתרו היורשים את החשבון. המשיבים, הם הנתבעים בהליך העיקרי, הגישו בקשות לסילוק התובענה על הסף. הטענה המרכזית שהועלתה הינה כי התביעה להשבת הכספים התיישנה כבר לפני מספר שנים, או למצער נגועה בשיהוי כבד. עוד נטען להיעדר יריבות עם מנהלי העזבון, באשר גם אם אלה מחזיקים בזכויות הבעלות של אדוקה, תביעת ההשבה היא של אדוקה ואין ליורשים או למנהלי העזבון עילת תביעה אישית להשבת הכספים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. בפסק דינו קיבל בית משפט קמא את הבקשות ודחה את התביעה על הסף. על מנת להכריע בשאלת ההתיישנות, בחן בית משפט קמא מתי החל מרוץ ההתיישנות – האם במועד בו הועברו הכספים מחשבונה של אדוקה למוסדות (בארבעת המועדים בשנים 1998-1997) שאז התיישנה התביעה, או שמא רק בשנת 2004, משניתן פסק הדין בליכטנשטיין. ראשית, דחה בית המשפט את טענת המערערים כי עילת התביעה הקונקרטית קמה רק לאחר שניתן פסק הדין בליכטנשטיין, בגדרו נדחתה טענת הקרן לבעלות באדוקה. נקבע כי מדובר בשני הליכים נפרדים ובלתי תלויים – ההליך בליכטנשטיין עסק בשאלת הבעלות בחברת אדוקה, בעוד שתביעת ההשבה דכאן היא של אדוקה עצמה. לכן, ההליך בליכטנשטיין - שבמסגרתו לא הוכרעה פוזיטיבית השאלה מי הבעלים של אדוקה - לא נדרש לצורך גיבוש עילת תביעת ההשבה של אדוקה עצמה. שנית, נקבע כי אדוקה היא ישות משפטית נפרדת ועילת התביעה שייכת לה, ועל כן שאלת יכולתם של היורשים לפעול להגשת תביעה איננה רלוונטית לשאלת ההתיישנות. מכל מקום, עת הועברו הכספים למוסדות היו בחברה שני מנהלים נוספים פרט לפורת ויגלום (ד"ר ויקטור פש וסר דיוויד זיו) אשר היו מודעים להעברות הכספים מאדוקה, והמערערים לא העלו בכתב התביעה כל טענה נגדם ואף הטענות שהעלו בתגובה לבקשות הסילוק נטענו בעלמא. לכן, היה בידי אדוקה כוח תביעה קונקרטי. גם לאחר שהועברו המנהלים מתפקידם ומונה וולוונד כמנהל יחיד ביום 10.11.1998, היה בידי אדוקה כוח תביעה להגשת התובענה. בנקודה זו דחה בית משפט קמא טענות שהעלו המערערים כנגד המנהלים הנוספים שכיהנו באדוקה וכנגד וולוונד, מן הטעם שטענות אלה הועלו אך בתשובה לבקשה לסילוק התביעה על הסף, ולא בא זכרם בכתב התביעה. מכאן הגיע בית משפט קמא למסקנה כי עילת התביעה התגבשה במועד העברות הכספים בשנים 1998-1997 והתביעה התיישנה. שלישית, ואף מבלי להידרש לחוות דעתו של המומחה לדין הזר שהוגשה על ידי המשיבים, קבע בית המשפט כי צו המניעה שניתן על ידי בית המשפט בליכטנשטיין לא מנע מאדוקה להגיש את התובענה. למצער, נקבע כי לכל המאוחר ולאור החלטת בית המשפט בליכטנשטיין, פקע צו המניעה ביום 26.9.2002. גם אם הצו מנע את הגשת התביעה דנן מיום 23.2.2000 (עת ניתן צו המניעה) ועד לפקיעתו ב- 26.9.2002, הרי שגם אם ננכה תקופה זו, עדיין חלפה תקופת ההתיישנות. לעניין זה הוסיף בית המשפט כי גם בתקופה בה התנהל ההליך בליכטנשטיין, בטלינר היה יכול להגיש תביעה בשם אדוקה, ואין בטענה שהוא מונה על ידי הקרן בכדי לשלול את כוח התביעה הקונקרטי, מה עוד שמשך תשע השנים בהן כיהן בתפקידו לא ביקשו היורשים להחליפו. כך, אם סברו המערערים באמת ובתמים כי כוח התביעה של אדוקה נולד רק עם פסק הדין בשנת 2004, ניתן היה לצפות כי ימהרו להעביר את בטלינר מתפקידו, מה שלא נעשה אלא בחודש בספטמבר 2009. מעבר לנדרש, ציין בית המשפט כי גם אם יש לעכב את מרוץ ההתיישנות בתקופת ניהולו של ההליך המשפטי בליכטנשטיין, הרי שבכל הנוגע לשלוש העברות הכספים בשנת 1997 התיישנה התביעה. בנוסף להתיישנות התביעה, נקבע כי התביעה הוגשה בשיהוי חריף באשר האירועים מושא התביעה אירעו כ-12 שנים קודם לכן, ולאחר שהמשיבים שינו את מצבם לרעה, והמערערים לא הציגו הסבר ענייני לעיכוב בניהול ההליכים. אשר על כן קיבל בית המשפט את הבקשות ודחה את התביעה על הסף, ומכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור 5. לטענת המערערים, טענות הסף, ובפרט הטענה כי לאדוקה הייתה האפשרות להגיש תביעה באמצעות אורגניה המוסמכים עוד בשנת 1997, דורשות בירור עובדתי מעמיק נוסף ולא היה מקום להכריע בהן בשלב המקדמי. כך לדוגמה, בתשובתם לבקשה לסילוק על הסף, טענו המערערים במפורש כי המנהלים האחרים באדוקה היו אף הם שותפים למעשיהם של פורת ויגלום, כי נתברר להם בדיעבד שגם מר וולוונד היה מנהל עוין, מה שמצריך בירור עובדתי, ואין לראות בטענות אלו משום הרחבת חזית. טענתם העיקרית של המערערים היא שכל עוד לא הוכרעה התביעה בליכטנשטיין, ליורשים לא היתה יכולת וסמכות להחליף את הנהלת אדוקה ולגרום לכך שיונעו גלגלי התביעה כנגד המוסדות. רק לאחר שניתן פסק הדין בתביעת הקרן, ונקבע כי המנוחה הייתה הבעלים של אדוקה, ניתן היה לפטר את בטלינר ולמנות תחתיו מנהל ניטרלי שהסכים ליתן יפוי כוח בשם אדוקה לצורך הגשת התביעה דכאן. לכן, נטען כי עילת התביעה הקונקרטית של אדוקה התגבשה רק לאחר שניתן פסק הדין בליכטנשטיין; כי צו המניעה שניתן בליכטנשטיין מנע ממנהלי אדוקה להפעיל את סמכויותיהם ולהעניק ייפוי כוח החורג ממהלך העסקים הרגיל ומנע הגשת התביעה; כי צו המניעה הוסר רק לאחר שניתן פסק הדין, והקביעה שהוא הוסר עוד ביום 26.9.2002 נסמכת על מסמכים בגרמנית שהוגשו ללא כל תרגום; כי בטלינר סירב להגיש תביעה בשם אדוקה והתחמק מהיורשים ולא פעל להשבת כספי אדוקה; כי המשיבים לא תמכו בקשותיהם בתצהירים ואף לא צרפו תצהיר מטעמו של יגלום, על אף מרכזיותו באירועים מושא התביעה; כי בית משפט קמא לא התייחס לסעדים נוספים של מתן מידע וחשבונות לגבי נכסי העזבון, שאינם רלוונטיים לטענת ההתיישנות; כי לא היה כל שיהוי בהתנהלות המערערים, כעולה לטענתם מהשתלשלות האירועים, וכי המשיבים ידעו שהיורשים לא ויתרו על טענתם להשבת הכספים; וכי קיימת יריבות בין מנהלי העזבון לבין המוסדות. מנגד, המשיבים תמכו במסקנות בית משפט קמא וחזרו על הטענות שהעלו בבקשותיהם לסילוק על הסף. נטען כי המערערים ידעו על העברות הכספים מושא התביעה עוד במהלך שנת 1998, כעולה מחלופת המכתבים בינם לבין וולוונד והמוסדות; כי בעוד ההליך בליכטנשטיין עסק בשאלת הבעלות באדוקה, ההליך דנן עניינו חוקיות העברת הכספים למוסדות מחשבונה של אדוקה, ומשכך עסקינן בהליכים נפרדים ובלתי תלויים; כי עילת התביעה להשבת כספים שייכת לאדוקה כאישיות משפטית נפרדת, ובמהלך שנת 1997 היו בוועד המנהל של אדוקה עוד שלושה חברים שידעו על העברות הכספים ולאחריהם מונו וולוונד ובטלינר, כך שהיה בידי אדוקה כוח תביעה קונקרטי; כי הטענות נגד בעלי התפקידים האחרים באדוקה מהוות הרחבת חזית; כי לא היה בצו המניעה כדי למנוע מאדוקה להגיש את התובענה, כעולה מהעתירה המנהלית שהוגשה בישראל עוד בטרם הסתיים ההליך בליכטנשטיין, ולמצער, פקע צו המניעה לכל המאוחר בשנת 2002; כי אין בטענה שמדובר בעובדות שנויות במחלוקת באשר בית משפט קמא הסתמך בהכרעתו על כתב התביעה; וכי בבקשת המערערים להחלפת מפרק, שהוגשה לרשם התאגידים בליכטנשטיין, הם ציינו כי ככל שלא יינתן להם תוך חודש יפוי כוח לייצוג אדוקה בתביעת השבה, הרי שתביעתם צפויה להתיישן, ויש לראות בכך מעין הודאה של המערערים בטענת ההתיישנות. עוד נטען כי התביעה לוקה בשיהוי קיצוני כאשר ביני לביני המשיבים שינו מצבם לרעה ונפגעה יכולתם להתגונן מאחר שחלק מהמעורבים בפרשה, וביניהם פורת, נפטרו בינתיים, וחלוף הזמן מקשה על איתור מסמכים רלוונטיים. המשיבות 4-3 ציינו כי גן הפסלים כבר נבנה ועלותו אף גבוהה מהסכום שהועבר מהקרן. לבסוף, נטען כי למנהלי עזבון המנוחה אין כל עילת תביעה נוכח היותה של אדוקה אישיות משפטית נפרדת, ובאשר עסקינן בהשבת כספיה של אדוקה ובנזקים שנגרמו לה. דיון והכרעה 6. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) קובע כי תקופת ההתיישנות לגבי תביעה שאינה במקרקעין הינה שבע שנים. לצורך הדיון שבפנינו, יש להבחין בין שלושה מועדים: מועד התגבשות העילה; מועד הידיעה של היורשים אודות העילה; והמועד בו היה ליורשים כוח תביעה. מרוץ ההתיישנות מתחיל משנתקיימו שלושת אלה – עילת התביעה נוצרה, לתובע נודע אודות העילה, ויש בידו כח תביעה. 7. עילת התביעה: סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". המונח "עילת תביעה" אינו נושא משמעות אחידה ותוכנו משתנה מעניין לעניין בהתאם להקשר הדברים. עילת התביעה קיימת אם יש במכלול העובדות כדי לבסס זכות תביעה מהותית, כך שקמה לתובע זכות לקבל את הסעד המבוקש (טל חבקין התיישנות 133 (2014) (להלן: חבקין)). מועד היווצרותה של עילת תביעה לצורך דיני ההתיישנות "הוא המועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע" (ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פסקה 18 (19.4.2012), וראו גם ע"א 9128/11 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (בפירוק), פסקה 17 (22.12.2014) (להלן: עניין טנוס); רע"א 2368/08 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל (10.7.2011) (להלן: עניין אבנ"ר)). עילת התביעה במקרה דנן היא העברת הכספים מחשבון אדוקה למוסדות. המערערים טוענים כי קופת אדוקה רוקנה והכספים בה הועברו למוסדות שלא כדין. זאת, מאחר שעם פטירתה של גב' בר אבנר ירשו היורשים את זכויות המייסדים באדוקה ועל כן פורת ויגלום לא היו רשאים או מוסמכים להעביר כספים מחשבון החברה ללא הרשאתם של היורשים. העברת הכספים נעשתה בארבעה "סבבים": 15.8.97 – 20.10.97 – 28.10.97 – 26.6.98 ומכאן, שעילת התביעה נוצרה כבר ביום 15.8.97, ולכל המאוחר ביום 26.6.98. 8. מועד הידיעה: בקיומה של עילת תביעה לא סגי, ויש לבחון גם אם התובע ידע או היה עליו לדעת את העובדות המגבשות את עילת התביעה (חבקין, בעמ' 133). סוגיה זו חוסה תחת סעיף 8 לחוק ההתיישנות לפיו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". ולענייננו. ביום 14.6.1998 פנו היורשים במכתב ליגלום והעלו את הטענה כי הכספים הועברו שלא כדין. במכתב נאמר: "ממסמכים שבידנו עולה, כי לאחר מותה של דודתי [גב' בר אבנר – י"ע] הוצאת מהחברה/ות ביחד עם מנהל נוסף כספים והעברת אותם למוסדות שאינן [טעות במקור – י"ע] רשאים ואינם זכאים לקבל כספים מאותן חברה/ות". מכתב בנוסח דומה נשלח לפורת. בהמשך לדברים אלו, ביום 23.6.1998 נשלח מכתב התראה נוסף לוולוונד, לפורת וליגלום, בדרישה להבהיר את פשר העברות הכספים מחשבונה של אדוקה אל המוסדות. לטענת היורשים, באותה עת היה ברשותם מידע חלקי בלבד אודות העברות הכספים ורק באוגוסט 1999, כאשר הועברו אליהם דפי חשבון הבנק של אדוקה, נחשף בפניהם מלוא הנזק. תימוכין לטענה לפיה התקשו היורשים לקבל מידע אודות אדוקה, ניתן למצוא במכתב מיום 11.1.2000 מאת Overseas Finance & Trading Ltd., שמוען לבא כוח היורשים. במכתב נאמר כי החברה עדכנה את המנהלים של אדוקה "as known to us", ואלו אסרו עליהם למסור ליורשים כל מידע הנוגע לאדוקה. עוד נכתב במכתב, שהמנהלים רואים במחיקתם מההנהלה צעד לא חוקי, מתנגדים למעמדם של היורשים ורואים במוסדות כמוטבים של אדוקה. אני נכון אפוא להניח כי לא כל המידע והדוחות הכספיים של אדוקה היו בידיעת המערערים. אלא שלצורך התקיימות רכיב הידיעה, די "בקצה חוט" (ראו, לדוגמה, רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פסקה 36 (19.9.2010)). קצה החוט, קרי, הידיעה על העברת הכספים מחשבון אדוקה היה בידי היורשים כבר ביום 14.6.1998 כפי שעולה במפורש ממכתבם מאותו תאריך. 9. כוח התביעה: ככלל, יש להשעות את תקופת ההתיישנות מקום בו אדם אינו יכול להגיש תביעה. מקורו של כלל זה כבר במשפט הרומי – agere non valenti non currit praescriptio – והוא בא לידי ביטוי במספר הוראות בחוק ההתיישנות, כגון עיכוב תקופת ההתיישנות כל עוד התובע הוא קטין (סעיף 10 לחוק), כל עוד התובע סובל מליקוי נפשי או שכלי (סעיף 11 לחוק) או שוהה מחוץ לישראל בשטח מדינה שמחמת היחסים בינה לבין ישראל לא יכול היה להגיש תביעה (סעיף 14 לחוק). חוק ההתיישנות מכיר אפוא בשורה של מקרים בהם אין "באפשרותו של התובע להגיש את תביעתו, או שאין זה סביר לצפות ממנו לעשות כן" (דברי השופט (כתוארו אז) גרוניס בע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה, פ"ד נז(1) 289, 311 (2002) (להלן: עניין יחזקאלי)). לצד הוראות סטטוטוריות אלה, הכירה הפסיקה בכך שיש לבחון גם אם היה בידי התובע כוח תביעה מהותי-ממשי המאפשר לו לעתור לבית המשפט ולזכות בסעד המבוקש (עניין יחזקאלי בעמ' 310; ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 790-788 (2004) (להלן: עניין ויינברג); ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ, פסקה 17 והאסמכתאות שם (24.5.2010) (להלן: עניין פסגות אשדוד); ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פסקאות 21-20 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה והאסמכתאות שם (22.6.2008) (להלן: עניין אלנקווה); עניין אבנ"ר, פסקה 11 והאסמכתאות שם; ע"א 945/11 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין KPMG, פסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור ושל השופטת חיות והאסמכתאות שם (20.8.2014); ע"א 6743/11 גודוביץ נ' דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בע"מ בפסקה ט (24.2.2013); חבקין, עמ' 85-84)). כוח תביעה זה מותנה בקיומה של עילה קונקרטית וביכולתו הממשית והדיונית של התובע לפנות לבית המשפט ולקבל את מבוקשו, ללא מניעה אובייקטיבית להגיש התובענה וללא צורך להמתין להכרעה שיפוטית קודמת בעניין קשור. סיכם את הדברים חברי השופט צ' זילברטל בע"א 9128/11 ד"ר מוניר טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (בפירוק) בפסקה 13 (22.12.2014) (להלן: עניין טנוס): "בפסקי הדין בעניין יחזקאלי ובעניין ויינברג הונחה, אפוא, התשתית לקביעה שלפיה 'מצב שיפוטי-פסיקתי' עשוי לעצור את מירוץ ההתיישנות מקום שבו ניטל מן התובע 'כוח התביעה הממשי' וזאת אף אם לא נמצא בחוק ההתיישנות כלל סטטוטורי מפורש הקובע זאת. בעניין פסגת אשדוד, אשר הוזכר על-ידי בית משפט קמא, יצר בית משפט זה מעין מסגרת עיונית כללית לאותם מקרים שבהם במועד שבו נולדה עילת התביעה, אשר העניקה בידי התובע 'זכות תביעה מושגית', לא היה בצידה של זכות זו גם 'כוח תביעה מהותי', שמשמעותו היא שהיה בידי התובע להביא את עניינו להכרעה 'הן מן הבחינה המושגית והן מן הבחינה הדיונית והמעשית' (שם, פסקה 18; וראו בעניין זה גם ט' חבקין התיישנות 85-84 (2014); להלן: חבקין-התיישנות). במקרים אלה, נאמר בעניין פסגת אשדוד, אין למנות את תקופת ההתיישנות מהיום שבו נוצרה זכות התביעה המושגית בלבד, אם לא היה בצידה כוח תביעה מהותי, ותקופת ההתיישנות תמנה רק מהמועד שבו עילת התביעה הבשילה באופן שניתן היה להעמידה להכרעה בפני ערכאה שיפוטית המתאימה". (בקשה לדיון נוסף בסוגיה של כוח התביעה נדחתה לאחרונה – דנ"א 130/15 ד"ר מוניר טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (12.4.2015) (להלן: הדיון הנוסף בעניין טנוס)). 10. מירוץ ההתיישנות מתחיל אפוא כאשר קמה עילת תביעה, התובע יודע אודותיה ובידי התובע כוח תביעה מושגי וכוח תביעה מהותי-ממשי-מעשי גם יחד, שמאפשרים לו להעמיד את המחלוקת להכרעה שיפוטית. המבחן לעניין זה הוא רחב, ונקבע כי: "הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלה אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד מבחן זה עומד קיומו של כוח התביעה בידיו של התובע. משעה שכוח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל" (ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה, פ"ד נא(2) 581, 594 (1997)). לטענת היורשים, כל עוד ההליך היה תלוי ועומד בבית המשפט בליכטנשטיין, לא היה להם כוח התביעה לפעול בשם אדוקה על מנת להגיש תביעת השבה בשמה. בטענה זו אדון להלן. כוח התביעה של היורשים לאורך השנים 11. עם פתיחת הכספות בשוויץ ביום 19.5.1998 קיבלו היורשים לידיהם את תעודת ההעברה של אדוקה. היורשים גרסו כי יש בהחזקת התעודה כדי להקנות להם הזכות לנהוג באדוקה מנהג בעלים. ואכן, כך נהגו היורשים בפועל, באשר כבר למחרת קיבלו ייפוי-כוח שהקנה להם זכות לקבל כל מידע בנוגע לתאגידים השונים, וביום 10.11.1998 העבירו את כל מנהלי אדוקה מתפקידם ומינו את מר וולוונד תחתיהם. מכאן, שלכאורה לפחות בתאריך זה, יכולים היו היורשים לפעול בשמה של אדוקה ויש לראותם כבעלי כוח תביעה מאותו תאריך, שמא אף מחודש יוני 1998, לאחר שכבר קיבלו ייפוי כוח ונודע להם אודות העברת הכספים. כתב התביעה הוגש ביום 12.11.2009, דהיינו, 11 שנים (ויומיים) לאחר מכן. השאלה הצריכה לענייננו היא, האם מתוך התקופה של 11 שנים, יש להפחית את מלוא התקופה בה התנהל ההליך בליכטנשטיין או חלק מהתקופה. 12. בנקודה זו אנו מגיעים לשאלה אם לצורך תקופת ההתיישנות יש להשעות את מלוא התקופה, החל מיום מתן צו המניעה ב-23.2.2000 ועד ליום מתן פסק הדין ב- 29.9.2004, תקופה של ארבע שנים ושבעה חודשים. אם אין מביאים במניין תקופת ההתיישנות תקופה זו, הרי שהפחתה של ארבע שנים ושבעה חודשים מהתקופה של 11 שנים, מעמידה את המערערים בתוך תקופת ההתיישנות של שבע שנים. מנגד, ניתן להצביע על מספר אפשרויות, שהמשיבים מצדדים בכל אחת מהן: האחת – כי מירוץ ההתיישנות החל כבר ביום 14.6.1998 שעה שליורשים הייתה ידיעה על העברות הכספים והם כבר החזיקו את תעודת ההעברה של אדוקה, ולאחר שכבר ביום 20.5.1998 נפגשו עם וולוונד וקיבלו ממנו ייפוי כח המקנה להם זכות לקבל כל מידע בנוגע לאדוקה. השניה – שלא לראות כלל את תקופת ההתדיינות בבית המשפט בליכטנשטיין כעוצרת את מירוץ ההתיישנות. השלישית – להפחית לכל היותר את התקופה מיום 23.2.2000 ועד ליום 26.9.2002, שאז פקע לטענתם צו המניעה, כך שלא הייתה כל מניעה שחסמה את אדוקה מלהגיש תביעת ההשבה. הרביעית – כוח התביעה היה לכל אורך הדרך בידי אדוקה והיורשים, שהרי מלבד פורת ויגלום, כיהנו בוועד המנהל עוד שלושה מנהלים – ד"ר פש, סר זיו וליידי זיו, ולא הייתה מניעה לפנות אליהם. 13. כפי שציין בית משפט קמא, עסקינן בעילת תביעה של אדוקה ולא של היורשים, ואין חולק שאדוקה הינה אישיות משפטית נפרדת. ככלל, מרוץ ההתיישנות של תביעת תאגיד יחל בעת שאורגן ש"ידו לא הייתה במעל" ידע, או היה יכול לדעת, את העובדות המקימות את עילת התביעה. אולם, עילת התביעה לא תתיישן במהלך התקופה בה נשלט התאגיד בידי אורגנים שמנעו את מימוש זכות התביעה שלו. עיכוב מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות במקרה כאמור, נותן פיתרון מסויים ל"בעיית הנציג", מקום בו אין זהות אינטרסים בין החברה לבין מקבלי ההחלטות בה (ע"א 5017/92 מרכז ארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' עוזר, פ"ד נא(2) 200, 213-212 (1997); ע"א 4845/04 קליין נ' בלס, פסקאות 8-7 והאסמכתאות שם (14.12.2006) (להלן: עניין קליין); רע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד אבנר כהן, בתפקידו כמפרק זמני, פסקה 8 (2.9.2009); חבקין, בעמ' 189-188). 14. לענייננו, אני סבור כי יש להבחין בין שתי סוגיות. האחת – האם נבצר מהיורשים לגרום לאדוקה להגיש תביעת השבה, בהיעדר גורם רלוונטי באדוקה שיפעיל את כוח התביעה של אדוקה. השניה – האם נשלל כוח התביעה, כמשמעותו בפסיקה, של אדוקה עצמה, כל עוד ההליך בליכטנשטיין היה תלוי ועומד או כל עוד צו המניעה הזמני היה תלוי ועומד, תוך התייחסות לשאלה מהי התקופה בה צו המניעה הזמני היה בתוקף. יש חשיבות לשתי השאלות לאור מגוון האפשרויות לחישוב תקופת ההתיישנות. לדוגמה: אם המערערים יכולים היו לגרום לאדוקה להגיש תביעת השבה כבר בחודש יוני 1998 אך מנגד יש לנכות את כל התקופה בה התביעה הייתה תלויה ועומדת בליכטנשטיין – במקרה כאמור התביעה לא התיישנה. אך אם יש לנכות רק את התקופה בה צו המניעה עמד בתוקפו – התביעה התיישנה. אבחן תחילה את השאלה הראשונה. הפעלת כוח התביעה של אדוקה 15. אני נכון להניח לזכות היורשים, על אף שהדבר לא נטען מלכתחילה, כי גם המנהלים הנוספים מלבד פורת ויגלום היו עויינים ליורשים ואוהדים של המשיבים. כך, נטען עובדתית כי ד"ר פש היה שותף מלא לפעולות יגלום ופורת להעברת כספי אדוקה למוסדות, ואף העיד מטעמם ומטעם הקרן בהליך שהתנהל בליכטנשטיין, וכי סר זיו היה פסיבי לחלוטין, נטול זכות חתימה ועמד בקשר חברי עם יגלום ופורת. ד"ר פש וסר זיו תמכו שניהם בהעברת הכספים למוסדות, וגם במכתבי השיפוי שנתנו המוסדות נזכרו פש וזיו כמוטבים בכתב השיפוי, משכך, היורשים נדרשו כי נושא משרה אחר יניע את גלגלי ההליך המשפטי עבור אדוקה. לכאורה, היורשים יכולים היו להפעיל את כוח התביעה בעצמם עבור אדוקה, לאחר שקיבלו לידיהם ייפוי כוח שאפשר להם לקבל את כל המידע הנוגע אליה, ולמצער, יכולים היו "להפעיל" לטובת אדוקה את מר וולוונד שהתמנה על ידם ביום 10.11.1998 כמנהל יחיד חלף כל חברי מועצת המנהלים של אדוקה. על כך השיבו המערערים בתגובתם לבקשה לסילוק על הסף בבית משפט קמא כי "גם וולוונד לא היה נותן באותו שלב ייפוי כח להגשת תביעה בשם אדוקה כנגד המוסדות מוטבי הקרן וכנגד יגלום ופורת" (סעיף 18 לתגובה). לטעמי, מדובר בשאלה עובדתית, שלא נתבררה עד תום. מחד גיסא, לא נטען על ידי היורשים כי הם פנו לוולוונד כדי שיגיש תביעת השבה בשמה של אדוקה, ואזכיר כי היורשים הם שמינו אותו במקום כל מועצת המנהלים שפוטרה על ידם. היורשים לא הצביעו על אף מכתב בו נדרש וולוונד להניע את גלגלי התביעה, וטענתם אף לא מתיישבת עם העובדה שהקרן טענה בהליך המשפטי בליכטנשטיין כי מינויו של וולוונד חסר תוקף והוא מונה שלא כדין על ידי היורשים. מכאן, שניתן לראות במר וולוונד כגורם שיכול היה להניע את גלגלי ההליך המשפטי בשם אדוקה. מנגד, נטען על ידי היורשים כי נתברר להם בדיעבד שוולוונד כיהן כמנהל עם זכות חתימה יחיד בקרן, וכי עודנו מכהן בקרן, יגלום העביר את יתרת הכספים בחשבון הבנק של אדוקה לחשבון הבנק של הקרן (סעיף 38 להשלמת טיעון בבית משפט קמא). סתמו היורשים ולא פירטו מתי נודעו להן עובדות אלה, אך לעובדה זו עשויה להיות חשיבות לבחינת השאלה אם וולוונד היה גורם אפשרי מבחינה מעשית להנעת גלגלי התביעה בשם אדוקה. לכן, אני סבור כי לצורך שלב זה של דחייה על הסף, וטרם מוצה הבירור העובדתי, אין לראות את התקופה בה וולוונד שימש כמנהל יחיד באדוקה, כמי שיכול היה להניע את גלגלי התביעה. 16. את מקומו של וולוונד תפס כאמור ד"ר בטלינר, שהתמנה ביום 30.6.2000 כ-guardian של אדוקה והחל מיום 23.2.2007 מונה כמפרקה, כך שכיהן בתפקידיו משך תשע שנים (2009-2000), מבלי שהיורשים ביקשו את החלפתו או באו אליו בטרוניות לאורך כל השנים. גם לגבי ד"ר בטלינר עולה השאלה מדוע לא פנו אליו היורשים כדי שיפעיל את גלגלי התביעה בשם אדוקה. ודוק: לא נעלם מעיני כי ד"ר בטלינר הוצע במקור על ידי הקרן, אך אין משמעות הדבר כי בתפקידו כנאמן וכמפרק פעל שלא באופן ניטרלי. היורשים טענו כי בטלינר התמנה בעקבות בקשה של הקרן למינויו על מנת לשמור על הסטטוס קוו באדוקה, והקרן שילמה את שכרו. לכן, היה מנוע מלהגיש תביעת השבה נגד המוסדות מוטבי הקרן, צעד שמשמעו נטילת צד בסכסוך. צבילינגר טענה (סעיף 35 לתצהירה) כי היורשים פנו לבטלינר ודרשו ממנו לפעול להשבת כספי אדוקה שניטלו ממנה שלא כדין, אך הלה התחמק ולא שיתף פעולה עם היורשים. לא בכדי לא פורט בתצהיר מתי נעשו הפניות הטענות אל ד"ר בטלינר, ובהתחשב בכך שהתיק שלפנינו ממוסמך כדבעי בתכתובות ובפניות, היעדר פניה בכתב אל ד"ר בטלינר מדברת בעד עצמה. רק בבקשה לפיטוריו של ד"ר בטלינר, שהוגשה למשרד הרישום הציבורי, נטען על ידי היורשים כי פנו אליו ביום 4.8.2009 על מנת שיגיש תביעת השבה אך זו סורבה על ידו בהיעדר מסמכים (אציין כי המכתב נושא תאריך 16.7.2009 אך נשלח כנראה מאוחר יותר). מכאן, שהפנייה הראשונה אל ד"ר בטלינר, על מנת שיניע את גלגלי התביעה בשם אדוקה, נעשתה רק שלושה-ארבעה חודשים לפני הגשת התביעה. אף לא הייתה מניעה כי היורשים יפנו לבית המשפט בליכטנשטיין בבקשה לאכוף על ד"ר בטלינר להניע את גלגלי התביעה בשמה של אדוקה, או שמא לפעול להגשת תביעה נגזרת בשם אדוקה לפי סעיף 194 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות). לכן, יכולה להישמע הטענה כי אפילו נמנעו וולוונד, או ד"ר בטלינר אחריו, מלהגיש תביעה בשם אדוקה, אין בכך כדי לעצור את מירוץ ההתישנות. לשיטה זו, סירוב של בעל תפקיד שמונה על ידי בית המשפט לנקוט בהליך חרף בקשת בעלי זכויות בתאגיד אינו עוצר בהכרח את מירוץ ההתיישנות 17. סיכום ביניים: השאלה אם היורשים יכולים היו לפעול בעצמם או באמצעות וולוונד לא נתבררה במישור העובדתי עד תום ולצורך שלב זה, אין לכלול את תקופת כהונתו כמנהל אדוקה במניין תקופת ההתיישנות. מנגד, בהיעדר פנייה בכתב של היורשים אל ד"ר בטלינר, הכף נוטה למסקנה כי היה בידי היורשים הכוח להניע את גלגלי התביעה בשם אדוקה החל מיום מינויו ב-23.6.2000. אלא שבמסקנה זו לא סגי כדי לדחות התביעה על הסף מחמת התיישנות, ועלינו לבחון את השאלה השניה – האם היה מקום להגיש תביעת השבה בשם אדוקה, כל עוד צו המניעה או ההליך העיקרי בליכטנשטיין היו תלויים ועומדים? צו המניעה הזמני 18. המשיבים טענו כי צו המניעה הזמני שניתן לבקשת הקרן במסגרת ההליך העיקרי בליכטנשטיין, לא מנע מלכתחילה הגשת תביעת השבה נגד הקרן, ולחלופין, כי צו המניעה פקע כעבור חודש, ולחלופי חלופין, פקע כעבור שנתיים וחצי. סעיף 1 לצו המניעה הזמני הורה למועצת המנהלים של אדוקה להימנע מלבצע כל דיספוזיציה (למכור או למשכן) או לנהוג באופן העשוי לפגוע בתביעה של הקרן, כי ייפוי כוח שנמסרו על ידי אדוקה יצומצמו להיקף הדרוש לניהול הרגיל, בעוד שייפוי כוח החורגים מעבר לכך יבוטלו. סעיף 2 לצו אוסר על היורשים לנקוט אמצעים משפטיים בקשר לזכויות אדוקה ולחדול מכל פעולה שעשויה לפגוע בזכויות הקרן. סעיף 3 לצו מורה למרשם הציבורי בליכטנשטיין לרשום את צו המניעה ושלא לבצע כל החלטה הנוגעת לזכויות המייסדים של אדוקה. לכאורה, צו המניעה נועד למנוע ביצוע פעולות באדוקה עד להכרעה בתביעה, לרבות פעולות הקשורות בשימוש בזכויות המייסדים כפי שנקבעו בתקנון אדוקה (כמו מינוי מוטבים אחרים או מינוי ועד מנהל). עם זאת, ספק אם הצו אסר על אדוקה להגיש תביעת השבה, שאמורה לכאורה להעשיר את קופתה-שלה. למרות זאת, ולצורך שלב זה, אניח כי צו המניעה הזמני בנוסחו הרחב, מנע מאדוקה להגיש תביעת השבה כנגד המשיבים. זאת, על אף שלא ניתן לראות בצו המניעה כ"צו חוסם" שמנע מהיורשים להגיש תביעה בישראל, צו שאילו היה ניתן, ברי כי תקופת תוקפו לא הייתה נמנית במסגרת תקופת ההתיישנות (עניין יחזקאלי בעמ' 311-310). צו חוסם אינו ניתן כדבר שבשגרה ונחשב כסעד קיצוני. מטעם זה נקבע בפסיקה, כי יש לפרש צו שניתן במדינה זרה כצו החוסם הגשת תביעה בארץ רק במקרים נדירים וחריגים (רע"א 778/03 אינר לאב נ' ישראל ביו אינגינרינג, פ"ד נז(5) 769 (2003)). אציין כי ביום 2.3.2000, כשבועיים לאחר שניתן צו המניעה, שלחה צבילינגר מכתב בשם מנהלי העזבון שמוען, בין היתר, לעו"ד פורת וליגלום ולחבר נוסף בוועד המנהל של אדוקה, שבמסגרתו אסרה על חברי הועד המנהל של אדוקה לבצע כל פעולה בתאגיד ללא הסכמתה המוקדמת, ודרשה להשיב כל הכספים שנמשכו מהחשבון לאחר ה-3.3.1997. אף לא למותר להזכיר כי היורשים הגישו ביום 16.3.2004 תובענה נגד המוסדות על פי חוק חופש המידע, מה שמצביע על כך כי לא ראו עצמם מנועים מלפעול, במישורים אחרים, כנגד המשיבים. קיצורו של דבר, כי ספק אם צו המניעה כשלעצמו, אכן מנע הגשת תביעת השבה בשם אדוקה. 19. התביעה העיקרית בבית המשפט בליכטנשטיין, הוגשה על ידי הקרן חודש לאחר מכן, אך אדוקה - שצורפה כמשיבה לבקשה לצו מניעה - לא צורפה כנתבעת. בגין כך נטען על ידי המומחה לדין הזר מטעם המשיבים כי הצו כלפי אדוקה פקע כעבור חודש (השוו לתקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). טענה זו אני מתקשה לקבל, לאור טענת היורשים כי שנה לאחר הגשת הבקשה לצו המניעה הגישה הקרן בקשה להארכת תוקפו של צו המניעה ובית המשפט נעתר לבקשה. אך גם בהנחה שעל פי הדין בואדוז הצו פקע, אני נכון להניח כי כל עוד לא בוטל הצו רשמית על ידי בית המשפט, היורשים ואדוקה ראו את הצו כתקף כלפיהם, וכמונע בעדם מלנקוט הליך בשם אדוקה. 20. מכל מקום, כפי שעולה מחוות דעת המומחה לדין הזר מטעם המשיבים, אשר מפנה לנספח 10 לחוות דעתו, על אף שצו המניעה פקע למעשה, בית המשפט הצהיר על פקיעתו ביום 26.9.2002. לכן, בכל מקרה, הצו פקע בתאריך זה. לא נעלם מעיני כי נספח 10 לחוות דעת המומחה הוא בשפה הגרמנית, אך לא נטען על ידי המערערים כנגד חוות הדעת ולא נטען ספציפית לגבי המסמך בגרמנית. חזקה על המערערים, שהיו מלווים בייעוץ משפטי לגבי ההליכים בליכטנשטיין, וטרחו ותרגמו את פסק הדין מגרמנית, כי אילו היה נאמר אחרת בנספח 10 לחוות הדעת, היו טוענים זאת. 21. התוצאה האופרטיבית וסיכום ביניים: ספק אם צו המניעה כשלעצמו, מנע הגשת תביעת השבה בשם אדוקה, ובשלב זה של דחייה על הסף, יש להותיר את הדברים בצריך עיון. אך בכל מקרה, משבוטל הצו על ידי בית המשפט ביום 26.9.2002 הרי שלכאורה לא הייתה מניעה כי אדוקה, באמצעות ד"ר בטלינר, תגיש לבקשתם של היורשים תביעה בשם אדוקה כנגד הקרן. ד"ר בטלינר התמנה בחודש יוני 2000, כארבעה חודשים לאחר מתן צו המניעה הזמני, והתביעה הוגשה בחודש נובמבר 2009, דהיינו, בחלוף תשע שנים וחמישה חודשים. צו המניעה עמד בתוקפו משך כשנתיים ושבעה חודשים (23.2.2000 עד 26.9.2002) ובהפחתת תקופה זו, הרי שהתביעה הוגשה בחלוף שש שנים ועשרה חודשים, דהיינו, בתוך תקופת ההתיישנות. מכאן, שדין הערעור להתקבל. ההליך בליכטנשטיין 22. התביעה שהוגשה על ידי הקרן ונתבררה בפני בית המשפט בליכטנשטיין, עסקה בשאלת הבעלות באדוקה. מכאן טענת היורשים כי לא היה מקום להגיש תביעה של אדוקה, כל עוד לא נתבררה הבעלות בה. לשיטתם, השאלה אם העברת הכספים למוסדות נעשתה כדין, קשורה במישרין לשאלת הבעלות והזכויות באדוקה אשר נידונה במסגרת ההליך שהתנהל בליכטנשטיין וכל עוד ההליך היה תלוי ועומד ניטל מהם כוח התביעה הממשי-מהותי בשל המצב המשפטי שנוצר. לכן, יש לעצור את מרוץ ההתיישנות עד ליום בו ניתן פסק הדין, שאז נדחתה תביעת הקרן והושב למערערים כוח התביעה המהותי. לשיטה זו, גם אם מירוץ ההתיישנות מתחיל בחודש יוני 1998, אזי בניכוי מלוא התקופה בה התביעה הייתה תלויה ועומדת בליכטנשטיין, התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. לאור התוצאה אליה הגענו לעיל, ולפיה, לצורך קבלת הערעור די בהפחתת התקופה בה צו המניעה עמד לכאורה בתוקפו, איננו נדרשים להכריע בטענה זו. עם זאת, ומפאת חשיבות הטענה לענייננו, אציג את השיקולים השונים המושכים לכיוונים מנוגדים, לקבלתה או דחייתה של הטענה. אפתח בנימוקים לדחיית הטענה. 23. יש להבחין בין שיקולים של "חוסר כדאיות" לפתוח בהליך משפטי, כל עוד לא הוכרע הליך אחר, לבין שיקולים של "מניעות פסיקתית" בגינה לא ניתן להגיש תביעה או שיהא זה בלתי סביר להגיש תביעה, כל עוד לא יוכרע הליך אחר. אדגים: נניח כי בין ראובן לשמעון מתנהל הליך משפטי הנסב על השאלה מי מהשניים הוא הבעלים של בניין. לבניין נגרם נזק, בגינו ניתן להגיש תביעה נגד המזיק. לראובן לא כדאי להגיש תביעה נגד המזיק, שאם יוכרע כי הבניין שייך לשמעון, נמצא ראובן משקיע משאבי תביעה נגד המזיק, שבסופו של יום עשויים להגיע לכיסו של שמעון. אלא ששיקול כדאיות זה, אין בו כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות כלפי המזיק. לא כך מקום בו קיימת מניעה משפטית בגינה לא ניתן, או שאין זה סביר, כי ראובן יגיש תביעה נגד המזיק כל עוד לא הוכרע הליך אחר. אכן, ליורשים לא היה כדאי לגרום לכך שאדוקה, שהיא אישיות משפטית נפרדת מהיורשים, תגיש תביעת השבה כנגד הקרן, כל עוד לא נפסק מי הבעלים של אדוקה, אך לא הייתה מניעה משפטית מלהגיש תביעה כאמור. בכך שונה המקרה שבפנינו מהמקרה שנדון בעניין טנוס, שם הושעה מירוץ ההתיישנות לפרק הזמן בו עמד בתקפו פסק דין שיצר "מניעות פסיקתית". עמדה על כך השופטת חיות בהחלטתה בבקשה לדיון הנוסף בעניין טנוס: "בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף נקבע, כי בחישוב תקופת ההתיישנות אין להביא במניין את התקופה שבה הייתה מנועה חברת בולוס, בשל הוראה שיפוטית, מלהגיש תביעה. קביעה זו נסמכה, כאמור לעיל, על עיקרון שלפיו 'מצב שיפוטי-פסיקתי' עשוי לעצור את מירוץ ההתיישנות מקום שבו ניטל מן התובע כוח התביעה הממשי, ועל נסיבותיו של המקרה דנן. [ ] ... עיון בפסיקתו של בית משפט זה מלמדת, כי פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף תואם את הדרך שהותוותה בפסקי דין קודמים, בהם נקבע כי מירוץ ההתיישנות מתחיל רק כאשר יש בידי התובע כוח תביעה ממשי. דהיינו, כאשר התקיימו כל התנאים המאפשרים לתובע להגיש לבית המשפט תביעה ולזכות בסעד המבוקש בה. [ ] ... בית המשפט נעזר בכלל האמור, וקבע כי ראוי לעכב את מירוץ ההתיישנות למשך התקופה שבה ניטל מחברת בולוס כוח התביעה ...". וכך נאמר על ידי חברי, השופט זילברטל בעניין טנוס: "... כלומר, מפסק הדין בעניין יחזקאלי עולה, כי ייתכן שבמצבים שבהם אין זה סביר לצפות מהתובע לממש את זכות התביעה שלו בשל הוראה שיפוטית, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות פרק הזמן שבו עמדה ההוראה בתקפה. לכך ניתן להוסיף את האמור בפסק הדין בעניין פסגת אשדוד כי אין לעודד 'מתדיינים להגיש תביעות בלתי בשלות לערכאות השיפוט, מחשש לחלוף תקופת ההתיישנות, בלא שיש יכולת ממשית לבית המשפט להכריע בהן, בטרם תוכרע החוליה הדיונית הראשונה, שבלעדיה לא ניתן לדון ולהכריע בחוליה השניה' (שם, בפסקה 22). איני חולק על כך שלאחר שניתן פסק הדין בה"פ 431/91, למשיבה עמדה אפשרות טכנית להגיש 'למען הזהירות' תובענה בעילת התביעה האמורה ובמובן זה לא נשללה ממנה לחלוטין, כלשון המערערים, האפשרות להגיש תובענה. עם זאת, וכפי שצוין בעניין פסגת אשדוד, תביעה כזו עשויה היתה להימחק על הסף או להיות מוקפאת עד להכרעה בערעור על פסק הדין בה"פ 431/91. כלומר, ספק אם ניתן היה לקיים דיון ולהכריע בחוליה השנייה - תובענה חדשה שהיתה מגישה המשיבה - עד לליבונה של החוליה הראשונה - הערעור שהגישה. תביעה כזו היתה עלולה להיחשב כתביעה בעניין תיאורטי גרידא, לאחר שנפסק כי אין בידי המשיבה עילת תביעה..." (שם, פסקה 15, הדגשה במקור – י"ע). לשיטה זו, ההליך המשפטי שהתנהל בליכטנשטיין לא חסם אפוא את אדוקה מלהגיש תביעת השבה כנגד הקרן, ללא קשר לשאלת הבעלות באדוקה, שהייתה שנויה במחלוקת. לא למותר לציין כי גם פסק הדין שניתן בשנת 2004 אינו קובע מי הבעלים של אדוקה ואינו מכריע בשאלה זו, אלא קובע על דרך השלילה כי לא ניתן לקבוע אם זכויות המייסדים באדוקה הועברו לקרן . מכאן, שההכרעה בפסק הדין, כשלעצמה, לא הייתה דרושה לשם הגשת התביעה על ידי אדוקה, והשאלה מי הוא בעל הזכויות באדוקה – אם הקרן או היורשים בנעלי המנוחה – נותרה פתוחה. מכאן, שאין כל תלות בין פסק הדין לבין היווצרות עילת תביעת ההשבה של אדוקה. זאת, בניגוד למצב הדברים בעניין פסגת אשדוד, שם נוצרה עילת התביעה ביום מתן פסק הדין בהליך קודם. 24. מן העבר השני, יש מקום לטענה כי שלב מקדמי בהוכחת תביעתם של היורשים הוא הוכחת זכויותיהם באדוקה. בלא ביסוס העובדה המהותית מי הם בעלי הזכויות באדוקה, לא הונח בסיס לטענה כי הכספים הועברו שלא כדין. לשיטה זו, היה זה בלתי סביר בעליל מצד היורשים, לגרום לאדוקה להגיש תביעה להשבת הכספים לאדוקה, כל עוד לא הוכרעה השאלה מי בעל הזכויות באדוקה. שאם הייתה מתקבלת תביעת הקרן לסעד הצהרתי ובית המשפט בליכטנשטיין היה פוסק כי הקרן היא בעלת הזכויות באדוקה, אזי לא הייתה קמת לאדוקה עילת תביעה נגד מנהליה דאז ונגד המוסדות להשבת הכספים, באשר האינטרסים של אדוקה והקרן היו מתלכדים. על כן, ככל שזכויות אלו אותגרו והועמדו בסימן שאלה בפני טריבונל אחר, כוח התביעה המהותי-מעשי של היורשים הוקפא. ברי כי ככל שהיו המערערים עותרים לבית משפט בישראל במקביל להתנהלות ההליך בליכטנשטיין הייתה זו תביעת בוסר, שלבית המשפט לא הייתה יכולת ממשית להכריע בה. במצב כגון דא, התביעה הייתה עשויה להימחק על הסף או להיות מוקפאת עד להכרעת בית המשפט בליכטנשטיין בזכויות הקרן באדוקה (עניין טנוס, פסקה 15 והאסמכתאות שם; עניין פסגות אשדוד, פסקאות 22-20). כראיה לנפקותו של ההליך בליכטנשטיין, אציין כי בהליך המנהלי שניהלו היורשים נגד המוסדות על פי חוק חופש המידע, נטען על ידי מכון ויצמן כי חשיפת המסמכים תקנה ליורשים יתרון לא הוגן בהליך בליכטנשטיין שעדין מתנהל "שאינו מוקנה להם על פי הדין שם" (נספח 35 לכתיבה התביעה, מסומן). לשיטה זו, שאלת כשרות העברת הכספים למוסדות קשורה לשאלת הבעלות והזכויות באדוקה אשר נדונה במסגרת ההליך שהתנהל בליכטנשטיין. מקום שמוכח כי בגדר פרק זמן ספציפי ניטל מידי התובע כוח התביעה הממשי-מעשי בשל מצב משפטי שאינו מאפשר לו באורח קונקרטי לגבש את עילתו וסעדיו, יושעה מרוץ ההתיישנות (עניין ויינברג, עמ' 790-789). עם פתיחת ההליך בליכטנשטיין יש לראות את היורשים כאילו ניטל מהם כוח התביעה המהותי-מעשי ובמועד זה "נעצר" מרוץ ההתיישנות והוא התחדש ביום מתן פסק הדין, עת נדחתה תביעת הקרן והושב למערערים כוח התביעה המהותי. לכן, גם אם נמנה את תחילת מירוץ ההתיישנות ביום 14.6.1998 ואת סיומו בחודש נובמבר 2009 עם הגשת התביעה, הרי שבניכוי התקופה של ארבע שנים ושבעה חודשים בהם ההליך בליכטנשטיין היה תלוי ועומד, התביעה הוגשה בחלוף כשש שנים ו-10 חודשים, דהיינו, בתוך תקופת ההתיישנות. 25. כאמור, משהגעתי למסקנה כי בשלב זה, די בניכוי תקופת צו המניעה כדי לקבל את הערעור, איני רואה לקבוע מסמרות בשאלה אם יש לנכות את מלוא התקופה בה התנהלה התביעה בליכטנשטיין. מספר הערות לפני סיום 26. המערערים ביקשו ללמוד מהעובדה שהכספים הועברו למוסדות כנגד כתבי שיפוי, כי יגלום ופורת ידעו שהם פועלים שלא כדין בהעברת כספי אדוקה למוסדות. אלא שאך טבעי הוא, שלאחר שהיורשים התריעו בפני פורת ויגלום כי הם מתנגדים להעברת הכספים, האחרונים יגנו על עצמם בכתבי שיפוי. 27. איני רואה לזקוף לחובת המערערים את האמור במכתבם מיום 6.8.2009 אל הרשם הציבורי בליכטנשטיין, בו נתבקש הרשם ליתן להם ייפוי כוח לייצוג אדוקה בהקדם האפשרי, שאם לא יינתן תוך חודש, צפויה התביעה להתיישן. המערערים היו מודעים למירוץ תקופת ההתיישנות, ומטבע הדברים ביקשו לדחוק ולזרז את הרשם הציבורי בליכטנשטיין, כך שאין לראות באמור במכתב כהודאה מצידם לגבי תקופת ההתיישנות. 28. שיהוי: התביעה הוגשה 12-11 שנים לאחר העברת הכספים למשיבים ולאחר שנשלחו מכתבים מהיורשים אל המשיבים בדרישה להשבת הכספים שיצאו מאדוקה. גם לשיטתם של המערערים, קשה להלום מדוע מיום 29.9.2004 (יום מתן פסק הדין בליכטנשטיין) השתהו המערערים למעלה מחמש שנים עד שהגישו תביעתם דכאן בחודש נובמבר 2009. כבר ביום 29.3.2005 שלח בא כוחם דאז של היורשים התראה למשיבים כי אם לא יושבו הכספים שהוצאו מחשבונה של אדוקה, יאחזו היורשים בכל האמצעי החוקיים העומדים לרשותם על מנת להשיב לאדוקה את הכספים (מכתביו של עו"ד זהר נספח 38 לכתב התביעה). לאחר מכתב תשובה למכתב זה, נשתררה "דומיה" מצד היורשים למשך למעלה משלוש שנים וכחלוף שנתיים נוספות הגישו את התביעה. עקב חלוף הזמן, נגרם למשיבים נזק ראייתי ולו בשל פטירתם של עדים מרכזיים. לכך יש להוסיף כי המשיבים גם שינו מצבם לרעה, באשר גן הפסלים – שנקרא על שם בני הזוג – נבנה זה מכבר. ודוק: אין בשיהוי זה, כשלעצמו, כדי להצדיק דחיית התביעה על הסף, אך יש בו כדי להשליך בהמשך הדרך על בירור התביעה ועל נטל ההוכחה ורף ההוכחה. 29. עילת התביעה וסיכוייה: איננו נדרשים לסוגיה של עילת התביעה, אך דומה כי בפני המערערים יעמדו מספר משוכות בהמשך הדרך. היורשים אחזו בטענה לפיה יש להבחין בין כספי הקרן, שאותם הועידו המנוחים לתרומה ולהנצחה, לבין כספי אדוקה, שהיו כספים אישיים ופרטיים של המנוחים, וכי שינוי תקנון אדוקה נעשה שלא על דעתה ושלא בחתימתה של המנוחה. ברם, רצונה של המנוחה בא לכאורה לידי ביטוי בצוואתה שם נכתב במפורש כי נכסיה בישראל יעברו ליורשים, מבלי להתייחס לנכסיה מחוץ לישראל, לרבות שטר העברה של אדוקה (ולא נעלמה מעיני טענת היורשים שלא נאמר בצוואה במפורש כי המנוחה מורישה להם רק את רכושה בארץ). לכך יש להוסיף את ההסכם שנחתם בין עיריית ת"א לבין המנוחה לגבי הקמת גן הפסלים. כאמור, נושאים אלה לא נדונו כלל, ולא אתיימר לקבוע מסמרות בשאלות אלה. סיכום וסוף דבר 30. עילת התביעה נולדה עם העברת הכספים מאדוקה. המערערים ידעו או יכולים היו לדעת על עילת התביעה בחודש יוני 1998. השאלה אם המערערים יכולים היו לגרום לוולוונד להניע את גלגלי התביעה בשם אדוקה החל ממינויו בחודש אוקטובר 1998 לא נתבררה כדבעי. לא הייתה מניעה שד"ר בטלינר יניע בשם אדוקה את גלגלי התביעה החל ממינויו בחודש יוני 2000. קיימת אפשרות לפיה יש להשעות את התקופה בה צו המניעה הזמני עמד בתוקפו, ובניכוי תקופה זו, התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות של שבע שנים. קיימת אפשרות לפיה יש להשעות את מלוא התקופה בה התביעה בליכטנשטיין הייתה תלויה ועומדת, ובניכוי תקופה זו, התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות של שבע שנים, גם אם נמנה את התקופה החל מחודש יוני 1998. 31. לאור האמור לעיל, וטרם נתלבנו העובדות כדבעי, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל, והדיון יוחזר לבית משפט קמא, שיפעל כחוכמתו באשר לדרך המשך הדיון. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים לפסק דינו היסודי של חברי השופט י' עמית. בדומה לחברי, גם אני סבור כי לצורך קבלת הערעור – וקביעה כי התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות – די בהפחתת התקופה בה צו המניעה עמד לכאורה בתוקפו, וזאת בהתאם לניתוח שהציג חברי השופט עמית. אני אף סבור כי קיימת אפשרות לראות את תקופת ההתיישנות כמושעית כל עוד התביעה בליכטנשטיין היתה תלויה ועומדת, וזאת משום שבאותה עת לא הוכחו זכויותיהם של היורשים באדוקה וכפי שציין חברי, ניתן לראות בכוח התביעה המהותי-מעשי של היורשים כמוקפא. מכל מקום, אין אנו נדרשים להכריע גם בשאלה זו ולפי שתי הדרכים אנו מגיעים לאותה תוצאה. כפי שדן בהרחבה חברי השופט עמית, על מנת ליתן מענה מלא לעניין אשר הובא לפתחנו דרושים אי-אילו בירורים עובדתיים נוספים אשר טרם הובהרו, ומקומם בערכאה הדיונית. מכל האמור לעיל ומהטעמים אשר פירט חברי, גם דעתי היא כי דין הערעור להתקבל ועל הדיון לחזור לבית המשפט המחוזי להמשך בירור התביעה. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט י' עמית. המקרה דנא הוא, בעיני, דוגמה למקרים לא מעטים בהם מתברר כי "הדרך הקצרה היא הארוכה". סילוק תובענה על הסף מחמת התיישנות מחייב לא אחת עריכת בירור עובדתי. לעיתים קרובות בירור כזה ראוי לו שייעשה במסגרת בירור התובענה כולה ולא בנפרד, שכן במצבים עובדתיים מורכבים (כבמקרה דנא) לעיתים קרובות התמונה העובדתית בסוגיה מסויימת (כגון התיישנות) מתבררת באופן מיטבי רק כאשר הנתונים העובדתיים הכוללים, הנוגעים למכלול המחלוקות, מונחים בפני בית המשפט. כפי שהראה חברי, לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית לפיה דין התובענה להידחות מחמת התיישנות ללא עריכת בירור עובדתי. כפי שציין השופט עמית, בפני המערערים ניצבות מספר משוכות – הם עדיין צריכים להתגבר על טענת ההתיישנות שנטענה כלפיהם ואשר הדיון בה הוחזר לבית המשפט המחוזי. הם אמורים לצלוח משוכות לא מבוטלות גם לגופה של התובענה, שכן, בלי לחרוץ עמדה בנדון, קיימים נתונים אחדים המלמדים כי לכאורה העברת הכספים למוסדות תואמת את רצון המנוחה. במצב דברים זה, ובהתחשב גם במכלול הנסיבות, לרבות זהות בעלי הדין ופועלה החשוב של המנוחה למען הכלל, נראה כי ראוי לה למחלוקת שתבוא על פתרונה בדרכי שלום. הצדדים אכן ניסו להגיע לפתרון מוסכם, אך הדבר לא עלה בידם עד כה. עתה, משנראה כי ההתדיינות העומדת בפניהם "רק החלה" וסופה מי ישורנו, טוב ייעשה אם הצדדים ישובו לשולחן המשא ומתן. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, כ"א בסיון התשע"ה (8.6.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13075890_E08.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il