בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט לערעורים פליליים
ע"פ 7589/01
בפני: כבוד
השופטת ד' ביניש
המערער: אריק
אבוחצירא
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי
בת"א-יפו
מיום 25.9.01 בת"פ 40105/01
שניתנה
על ידי כבוד השופט ז' כספי
בשם
המערער: עו"ד רוטנברג ניר
בשם
המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל
פסק-דין
בפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל
אביב-יפו (כבוד שופט ז' כספי) מיום 25/9/2001, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של
המערער (ת"פ 40105/01).
1. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות
סמים. כתב האישום כולל רשימה ארוכה של עדי תביעה – חמישים וחמישה עדים ובהם עדים
מחו"ל. ביום 20.6.2001 התקיים אחד מהדיונים המקדמיים שקבע השופט במטרה לבחון
את אופן ניהולו היעיל של המשפט, בהתחשב בריבוי העדים ובעובדה שהמערער מצוי במעצר
עד תום ההליכים. במסגרת הדיון האמור, ולאחר שעיין בתגובה המפורטת לכתב האישום,
שהוגשה על ידי הסניגור, ביקש השופט לבחון את האפשרות לצמצם את רשימת העדים שלגבי
עדויותיהם אין מחלוקת, או שהם עדים טכניים בלבד. השופט פנה לסניגור בבקשה לוותר על
עדי תביעה מסויימים מהולנד שנכללו ברשימת התביעה - ביניהם מוכסי שדה התעופה - אשר
נועדו להוכיח את שרשרת הסם. כאשר בא-כוח המערער עמד על רצונו להביא את העדים מהולנד
להעיד בהקשר לשרשרת הסם, הודיע השופט ואף נתן לכך ביטוי בהחלטה בכתב כי:
"לאחר
שעיינתי בתגובתו הכתובה והמפורטת ומצאתי כי הוא עומד למעשה, על הצורך להוכיח את
שרשרת הסם. הודעתי לסניגור כי ראוי לבחון את הדברים וכי אם אווכח, בסיומו של
המשפט, כי לא היה מקום לזמן את העדים האלה, והדיון בענין היה דיון סרק, לא אהסס
להפעיל את סמכותי עפ"י החוק ולחייב את ההגנה בהוצאות הכרוכות בהבאת עדים אלו
ארצה".
לבסוף הודיע בא-כוח המערער כי הוא מבקש לשקול, לפי התפתחות
המשפט ובמהלכו והאם ברצונו כי יזומנו עדים אלה, ועמדה זו נראתה לבית המשפט.
2. בשל דברי בית המשפט, שבאו לידי ביטוי בהחלטה
האמורה, הגיש המערער בקשה כי השופט יפסול עצמו מלישב בדין. לטענת בא-כח המערער,
אמירתו של השופט מהווה איום ברור על המערער באשר לתוצאת המשפט. לדעתו, כיוון השופט
בדברו על הוצאות לחיובו של המערער בתשלום הוצאות המשפט לאחר שיורשע, כקבוע בסעיף
79 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ולא על הוצאות שיוטלו עליו בגין דחיית מועד
הדיון, כקבוע בסעיף 21 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן: תקנות סדר
הדין הפלילי). לפי הטענה, נוכח גישה זו המביאה בחשבון הטלת אמצעים שלאחר ההרשעה, אין
עוד טעם בניהול המשפט בפני אותו שופט ויהא זה בגדר הליך סרק, שכן השופט גמר אומר
בדעתו להרשיע את המערער זה מכבר. בא-כח המערער הדגיש גם את תחושתו הקשה של המערער,
לפיה לא יוכל לנהל הגנתו בצורה הראויה כאשר הוא חושש מהחמרה בעונשו בשל אופן
ניהולו של המשפט על ידי בא-כוחו, שאינו לטעמו של השופט, וכן בשל חרב הטלת ההוצאות
בגין אותו ניהול, המתנופפת מעל לראשו.
3. ביום 25.9.01 דחה בית המשפט את הבקשה לפסילתו
(ת"פ 40105/01). בהחלטתו הדגיש, כי המדובר אך בדיון מקדים, במסגרתו ניסה ליעל
ולפשט את אופן ניהול המשפט, בין השאר על ידי צמצום רשימת העדים בנושאים בהם ישנה
הסכמה על העובדות, כעולה מתגובת המערער לכתב האישום. כאשר, כדבריו, לא זכה לשיתוף
פעולה בעניין זה, קבע כי לא יהסס להפעיל את סמכותו לחיוב ההגנה בהוצאות הכרוכות
בהבאת העדים, זאת על פי תקנה 21 לתקנות סדר הדין הפלילי, "אם אכן יתברר לי כי
לא היה מקום להביאם וכל מה שנגרם בעקב זה הוא דחיית המשפט, משמע הארכת זמן
שמיעתו". השופט הדגיש, כי גם אם ניסח החלטתו בחדות, הרי שאין לו כל עמדה ביחס
לתוצאות המשפט או רצון להטיל אימים על המערער. יתר על כן, השופט ציין, כי אף לא
יכולה להיות לו עמדה שכזו, שכן טרם שמע את המשפט עצמו. כן הבהיר, כי קיבל את עמדת
בא-כח המערער לפיה יזומנו העדים מחו"ל לעדות, אם התפתחויות המשפט יצריכו זאת.
השופט הוסיף, כי בתחושתו הסובייקטיבית של המערער לבדה, אין כדי להוות עילה
לפסילתו.
4. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית משפט זה.
בדיון בפניי, חזר בא-כח המערער על הטענות, לפיהן "איומו" של השופט על
המערער ועל סניגורו באשר לדרך ניהול ההגנה, מהווה עילה לפסילת השופט. לטענתו, נוצר
רושם כי בית המשפט גיבש דעה מסתייגת כלפי המערער ובא-כוחו, ולטענתו לא יתכן כי דרך
ניהול המשפט תגרור אחריה תוצאה שלילית של החמרה בדינו של הנאשם. בא-כח המערער חזר
והדגיש את תחושתו הסובייקטיבית הקשה של המערער ושלו עצמו, כי הכרזתו של בית המשפט
פוסלת אותו מלישב בדין.
5. באת-כח המשיבה מתנגדת לפסילה. לטענתה, לא
מתקיים בנסיבות העניין חשש אובייקטיבי ממשי למשוא פנים. מדובר בשלב מקדמי בו נדונה
הסדרת ניהולו היעיל של המשפט; כשהשופט טרם הספיק להתרשם מראיות כדי לקבוע דעה
כלשהי; ההתבטאות של השופט התבססה על קו ההגנה שהציג המערער - כנלמד מתגובתו לכתב
האישום - לפיה לא היה לו קשר לחבילת הסם מהולנד, ולפיכך סביר כי לא יהא צורך
בהוכחת שרשרת הסם. בכך אין כדי להעלות חשש ממשי לקיומו של משוא פנים מצד השופט.
באת-כח המשיבה טוענת, כי בדברי השופט לא היה איום, אלא הצבעה על סמכותו לחיוב
המערער בהוצאות עיכוב המשפט. על כן, גם אם תחושתו הסובייקטיבית של המערער היא
שונה, אין בכך כדי להוביל לפסילת השופט מהבחינה האובייקטיבית.
6. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי ובטענות הצדדים,
באתי לידי מסקנה כי הערעור אינו מגלה עילה לפסילת השופט. בנסיבות העניין, אין
מתקיים חשש אובייקטיבי למשוא פנים, ואין לקבוע כי בית המשפט גיבש לעצמו עמדה סופית
בעניין נשוא הדיון השיפוטי וכי "ננעלה" דעתו של בית המשפט באופן הפוגע
באפשרות ניהולו התקין של המשפט (ראו והשוו: בג"ץ 2148/94 גלברט אמנון נ'
כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3)573, 605).
7. הלכה היא, כי בית המשפט "רשאי ואף מחוייב
לנהל את ההליך השיפוטי באופן שיאפשר מיצוי מיטבי של ההליך... אין הוא מחוייב לעמוד
מן הצד ולאפשר קיומם של הליכי סרק או מהלכי סרק המאריכים את הדיון שלא לצורך"
(ראו: ע"א 3145/97 אחמד סלאח חמודה נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם)).
בעשותו כך, עשוי לעתים שופט למתוח ביקורת על מי מן הצדדים על האופן בו הוא בוחר לנהל
את המשפט. ביקורת מעין זו, בין אם מוצדקת בין אם לאו, אין בה כשלעצמה כדי להוות
משוא פנים או עמדה מוקדמת של בית המשפט באשר לתוצאות המשפט. כדי להביא לפסילתו של
שופט יש להוכיח כי בנסיבות העניין נוצר חשש ממשי למשוא פנים מצידו (ראו: ע"פ
2174/90 דוד ארליכסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) או כי מנוי וגמור עמו
להשית עונש מסויים על נאשם במידה ותוכח אשמתו (השוו: ע"פ 7389/95 אייבי
נתן נ' מדינת ישראל (לא פורסם). ודוק: אין בעצם הטלת הוצאות על צד להליך,
כדין, כדי לעורר עילת פסלות (ע"פ 525/94 אלמחאמיד חאלד מוחמד יוסף נ' מדינת
ישראל (לא פורסם)).
8. בעניינו של המערער ביטא השופט את עמדתו באשר
לדרך ניהול המשפט בשלב המקדמי של המשפט, מתוך רצון להביא לניהולו היעיל של ההליך
ולמנוע הליכי סרק, זאת בהתבסס על קו ההגנה שהציג המערער. בהתבטאותו לעניין אפשרות
חיוב המערער בהוצאות - גם אם נקט השופט בלשון חריפה - אין בה כדי לעורר חשש ממשי
למשוא פנים, ואף לא חשש כלשהו למשוא פנים. זאת, בייחוד נוכח השלב המוקדם בו נמצא
המשפט, טיבו של ההליך שבמסגרתו התבטא, והתייחסותה של ההתבטאות להוצאות ולא לענישה
ולתוצאות ההליך. חזקה על השופט, כי בבואו לשמוע את המשפט גופו ולהכריע בו, יהא
ליבו פתוח לקלוט רשמים, עובדות ונתונים המתעוררים בו, וכי רק בסופו של ההליך, תבוא
ההכרעה הסופית. ואכן, כפי שניתן ללמוד גם מדברי השופט בהחלטתו:
"אין
לי כל עמדה ביחס לתוצאות המשפט ואף לא יכולה להיות לי עמדה כזו, בטרם שמעתי את
כולו. האפשרות להטיל הוצאות כאלה, כפי שכתבתי בהחלטה, איננה כלל בגדר של אמירה
הנוגעת לתוצאות המשפט, אף לא להחמרה בדין."
כבר קבענו לא פעם, כי בתחושה סובייקטיבית של צד אין די
לפסילת שופט, ונדרש ביסוסה האובייקטיבי של עילת הפסלות (ראו והשוו: ע"פ
184/85 שרעבי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1)446, 558[א]); ביסוס
אובייקטיבי כזה אינו מתקיים בנסיבות העניין שלפניי. עם זאת נחזור ונעיר שוב, כי על
בית המשפט להקפיד לנסח התבטאויותיו במהלך ניהול המשפט בזהירות, כך שלא יהיה בהן על
פי טיבן כדי לטעת בלב הנאשם גם חשש סוביקטיבי לאפשרות של משוא פנים.
על יסוד האמור, דין הערעור להדחות.
ניתן היום, ד' בחשון תשס"ב (21.10.01).
ש
ו פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 01075890.N02
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי