זאב רוזנשטיין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"ב 7588/16 בבית המשפט העליון רע"ב 7588/16 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג המבקש: זאב רוזנשטיין נ ג ד המשיב: שירות בתי הסוהר בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בעת"א 45502-05-16 מיום 21.9.2016 שניתן על- ידי הנשיא א' טל תאריך הישיבה: ג' באדר התשע"ז (1.3.2017) בשם המבקש: עו"ד מיקי חובה; עו"ד מאיה איטקין בשם המשיב: עו"ד יונתן ברמן פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. לפנינו בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (הנשיא א' טל) בו נדחתה עתירת אסיר שהגיש המבקש, זאב רוזנשטיין, להתראיין לתוכנית הטלוויזיה "עובדה". פסק הדין בעתירת האסיר 2. רוזנשטיין מרצה 17 שנות מאסר בגין עבירות סמים וקשירת קשר לביצוע פשע. הוא מבקש להתראיין לתכנית 'עובדה'. שירות בתי הסוהר לא אישר את בקשתו משום שאינה עומדת, לעמדתו, בתנאי פקודת נציבות בתי הסוהר 04.42.01 (להלן: הפקנ"צ או הפקודה) הדנה בפניות אסירים לפרסום דברים בציבור. לטענת שב"ס, נושאי הראיון נוגעים להליכי חקירתו ומשפטו של רוזנשטיין, ועלולות להיות להם השלכות על בטחון הציבור והסדר הציבורי; כיוון שכך, הראיון אינו עומד בתנאים שנקבעו בפקנ"צ. לעומת זאת עמדתו של רוזנשטיין היא שמטרת הראיון היא 'למסמס את התיאור המפלצתי שנוצר בציבור' בקשר אליו, ושהאיסור שהוטל עליו בעניין זה פוגע בו באופן לא מידתי. הקשיים שהעלה שב"ס יכולים להיפתר, לטענתו, בכך שייקבע שהראיון ישודר רק בכפוף לאישור שב"ס אחרי שנציגיו יצפו בו. 3. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה, וקבע כי הוראות הפקנ"צ אינן מצדיקות להעתר לה. נקבע כי זכותו של המבקש לחופש דיבור אינה מוחלטת והיא הוגבלה על-ידי הוראות הפקודה. אין חובה לאפשר את חופש הדיבור דווקא באמצעות פרסום טלוויזיוני, וככלל, חופש הביטוי של אסיר יבוא לידי ביטוי בכתב. רוזנשטיין פרסם את דבריו במספר כתבות בעיתונות הכתובה, ובעתירתו לא הוכיח שקיימת חובה לאפשר לו לממש את זכותו לחופש ביטוי גם באמצעות קיום ראיון. בית המשפט קבע כי הצדק עם שב"ס בטענתו שהבקשה איננה עומדת בשתי אמות מידה הקבועות בפקנ"צ: מטרת הפרסום אינה טענת חפות של האסיר, דבר המהווה שיקול משמעותי בקבלת בקשה מעין זו; כמו כן, אין מדובר באסיר שכבר מיצה את כלל ההליכים המשפטיים בעניינו, שכן טרם הסתיים הדיון בבקשת המבקש לשחרור על-תנאי. הבקשה 4. בבקשה שלפנינו נטען כי עניינה מצדיק מתן רשות ערעור, משום שהיא מעלה סוגיה עקרונית ומכיוון שהעניין נדון והוכרע בהחלטה מנהלית ובפסק הדין ושל בית המשפט המחוזי, והוא מצדיק ערעור נוסף בבית משפט זה. לגופו של עניין התמקדה הבקשה דנא בטענה כי הוראות הפקנ"צ בעניין ראיון ורבלי הן בלתי-מידתיות ויש להורות על בטלותן. טענת העדר המידתיות נסמכת על הטענה כי מדובר בפגיעה בחופש הביטוי במידה העולה על הנדרש; זאת לאור המעמד של חופש הביטוי המוקנה לאסיר, בשים לב לכך שיש אסירים (כגון המבקש) שכושר הביטוי שלהם בעל-פה גבוה לאין שיעור מכושר הביטוי שלהם בכתב. לפי הוראת הפקנ"צ, הכלל הוא שפרסום דבריו של אסיר יֵעשה בכתב בלבד, ניתן לסטות מכך רק במקרים חריגים, ודי בכך שנפגע אחד מן השיקולים המנויים בסעיף 5(ב) לפקודה על מנת להגביל את פרסום דברי האסיר. תוצאה זו אינה מאזנת כלל בין הטעמים שביסוד הוראת הפקודה לבין חופש הביטוי של האסיר. לאור האמור סבור רוזנשטיין כי על בית המשפט לפסול את הוראות הפקנ"צ הרלבנטיות ולקבוע הסדר אחר תחתיהן, ולחלופין עליו לקבוע כי יש ליישם באופן מקל את המגבלות הקבועות בפקודה. 5. בהקשר אחרון זה טוען רוזנשטיין מספר טענות קונקרטיות באשר לעניינו האישי. נטען כי בניגוד לפסקי דין שעליהם הסתמך בית המשפט המחוזי, ענייננו אינו בביטוי מסחרי אלא אישי; נטען כי העובדה שהוא ממתין להכרעה בעניין שחרור על- תנאי אינה מחשיבה אותו ככזה שלא מיצה את ההליכים המשפטיים בעניינו במה שנוגע לשיקולים שבפקודה; ונטען כי הצעת המבקש, לפיה שב"ס יצפה בראיון וזה לא יפורסם ללא אישורו, מאיינת את עיקרי החששות של שב"ס ולפיכך יש לאמצה. רוזנשטיין נסמך על פסקי דין התומכים בעמדה שיש להקל על אסירים בסוגיה זו ולאפשר להם להתראיין בעל-פה – תוך קיום ביקורת שב"ס על התוצר, ואין להסתמך על טענה כללית של צרכי ביטחון וסדר ציבורי שבה נוקט שב"ס. התשובה לבקשה 6. שירות בתי הסוהר סבור כי אין עילה למתן רשות ערעור. פסקי דין בעבר עסקו בשאלות העקרוניות הנוגעות לאיזון בין חופש הביטוי לבין אינטרסים נוספים; טענותיו של המבקש באשר לחוקתיות הפקנ"צ לא נטענו בערכאה דלמטה ולכן אין מקום לדון בכך במסגרת ערעורית. 7. לגופו של עניין סבור המשיב כי ההחלטה היא החלטה סבירה. הוא מדגיש כי נקודת המוצא היא שבית הסוהר הוא מקום סגור, ואין מתקיימת אינטראקציה בין האסירים לעולם החיצון אלא בפיקוח. באשר לפרסום דברי אסירים וקשר שלהם עם אמצעי תקשורת קיימים שיקולים נוגדים. מחד גיסא, חופש הביטוי של האסיר; מאידך גיסא, ניצב האינטרס בדבר ניהולו התקין של בית הסוהר ושמירת הסדר והמשמעת. נטען כי בשנים האחרונות יש עלייה בכמות הבקשות של כלי תקשורת לראיין אסירים בעלי פרופיל ציבורי, ובקשות אלו משליכות בהיקף רחב על הניהול התקין של בית הסוהר. פסיקת בית המשפט עמדה על הקושי הלוגיסטי הכרוך בהכנסת צוותי טלוויזיה לבית הכלא, תוך שעמדה על הנחת המוצא בדבר היות הכלא מקום סגור, ועל יכולתו של האסיר לממש את חופש הביטוי שלו באמצעים אחרים. 8. הפקנ"צ בה עסקינן קובעת כי הכלל הוא שאסיר רשאי לממש את חופש הביטוי שלו בכתב (בכפוף לאישור שב"ס), ואילו רק במקרים חריגים שבהם מתקיים טעם מיוחד המצדיק סטייה מכך, תישקל התרת קיומו של ראיון מוקלט או מצולם. הוראות אלו, לדעת המשיב, סבירות הן. הן מאזנות בין חופש הביטוי של האסיר (שימומש כרגיל בכתב) לבין האינטרסים הניהוליים של בית הכלא. 9. באשר לטענות הפרטניות של המבקש, נטען כי הוא איננו עומד בגדרי החריגים המנויים בפקודה. כזכור, הראיון המבוקש אינו עוסק בטענת חפות. משכך, שאלת מיצוי ההליכים המשפטיים היא שאלה משנית. המשיב עומד על כך שראיון טלוויזיוני הותר בעבר כאשר היו נסיבות קונקרטיות שהצדיקו זאת, אך בענייננו אין הצדקה לסטות מן הכלל הרגיל בדבר פרסום בכתב. עוד טוען המשיב כי עסקינן ביישום של חריג לכלל, וככזה – קשה לגבש לגביו אמות מידה קבועות, ויש להניח שהללו יתגבשו עם הזמן. מכל מקום, בענייננו אין הצדקה לסטות מן הכלל האמור. הדיון בבקשה 10. בדיון שהתקיים בבקשת רשות הערעור, הצגנו לפני ב"כ המבקש את הקושי בהעלאת טענות הנוגעות לחוקתיות הפקנ"צ בשלב דיוני זה, כאשר הללו לא נטענו בבית המשפט המחוזי. לאחר ששקל בדבר, החליט המבקש לוותר על טענות אלו ולמקד את טענותיו בדבר מידתיות אופן היישום של הוראות הפקנ"צ. משכך תוכרע הבקשה שלפנינו על סמך טענות אלו. דיון והכרעה 11. פקנ"צ 04.42.01 מסדירה את השיקולים המנחים את שב"ס בבואו להחליט בבקשות אסירים המעוניינים לפרסם דברים בציבור. סעיף 5(א)(1) לפקודה קובע כי ככלל, פרסום דבריו של אסיר יערך בכתב בלבד. כחריג לכך נקבע בסעיף-קטן (א)(3), כי במצבים חריגים ניתן לאשר פרסום דבריו של אסיר שלא בכתב אלא בדרך אחרת, אם "בשל טיבו של הפרסום או נסיבות הנוגעות לעניין, יש חשיבות לכך שהפרסום יתקיים שלא בכתב". 12. בנוסף, סעיף 5(ב) לפקודה מונה רשימה של שיקולים שאותם צריך הגורם המוסמך לשקול במסגרת החלטתו בבקשת אסיר לפרסום דבריו. בין היתר מצוין ברשימה זו, שיש לשקול בחיוב אישור פרסום שתוכנו הוא טענת חפות של אסיר, לאחר שמיצה את כלל ההליכים המשפטיים בעניינו, להבדיל מפרסום למטרות אחרות. עוד יש לשקול את התנהגות האסיר בבית הסוהר, קיומו של מידע הקושר את האסיר למעורבות שלילית בבית הסוהר, עמדת נפגע העבירה במקרים הרלבנטיים, והשפעת הפרסום על אינטרסים כגון בטחון המדינה, שלום הציבור, הסדר והמשמעת בבית הסוהר, ועוד. סעיף 6 לפקודה קובע כי אם סבר הגורם הממונה כי מתקיים אחד מהשיקולים המנויים בסעיף 5(ב), יתן הוראות מתאימות בקשר לאופן קיום הפרסום או בקשר לתוכנו, באופן שימנע את הפגיעה באחד השיקולים הללו. 13. משזנח המבקש את טענותיו בקשר לחוקתיותן של הוראות הפקודה, נותר לבחון אם מוצדק ליתן רשות ערעור בנוגע לשאלה אם הוראותיה יושמו באופן מידתי בעניינו. בעניין זה מקובלת עלי בעיקרה עמדת המשיב, כי שאלה זו אינה מעלה סוגיה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור בהתאם לאמות המידה המקובלות בהקשר זה (רע"ב 4200/16 סבן נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (‏30.5.2016)). הכלל שנקבע בפקנ"צ הוא שחופש הביטוי של אסיר ימומש בכתב, ורק במצבים חריגים ומוצדקים ניתן יהיה לממשו באופן אחר. שב"ס לא שוכנע כי עניינו של רוזנשטיין נופל בגדרי חריג זה. מדובר, אפוא, בשאלה הממוקדת בד' אמותיו של המבקש, וככזו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. אזכיר כי בבקשת רשות הערעור שם המבקש יהבו על כך שבקשתו מצדיקה מתן רשות ערעור משום שהיא מעוררת שאלה עקרונית בנוגע לחוקתיות הפקנ"צ, אולם משזנח המבקש טענות אלו, משלא נדונו בבית המשפט המחוזי, הרי שנותר עם טענותיו הפרטניות – ולדידי, הללו אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. 14. גם לגוף העניין אין הצדקה למתן רשות ערעור, וזאת משום שאינני סבור שיש מקום לשנות מפסק הדין של בית המשפט המחוזי. כאמור, הפקודה קובעת כלל וחריג, ומותירה מרחב של שיקול דעת לגורם המוסמך לבחון אם מתקיימים תנאים חריגים, תוך הדגשת שיקולים שונים שעליו לשקול. חשיבותו הרבה של חופש הביטוי אינה מוטלת בספק, גם כאשר באסיר עסקינן (עע"א 4463/94 גולן‎ ‎נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136, 152 (1996)); אולם על שב"ס לאזן בינה לבין שיקולים אחרים, בראשם עצם העובדה שמדובר באדם שנדון למאסר שבו הוא מנותק מהעולם שסביבו, כאשר לכך נלווים גם שיקולים מעשיים בנוגע לניהול בתי הסוהר ושמירת הסדר והמשמעת בהם. על סמך איזון זה נקבע הכלל בדבר ביטוי בכתב, והאפשרות לחרוג ממנו במצבים המצדיקים זאת. אינני רואה פגם מינהלי בכך שהוחלט כי טענותיו של רוזנשטיין בדבר אורך הזמן שהוא שרוי במאסר ללא חופשות, בדבר התדמית הציבורית שדבקה בו, ובדבר יכולות הביטוי שלו בכתב ובעל-פה, אינן נחשבות למקרה חריג המצדיק סטייה מן הכלל. כפי שציין בית המשפט המחוזי, גם השיקולים המנויים בסעיף 5(ב) לפקודה אינם מטים את הכף לטובת קבלת בקשתו, גם אם אין לראות בהם שיקולים מכריעים לעניין זה. לפיכך, לעמדתי אין בנדון שלפנינו עילה להתערבות בשיקול הדעת של שירות בתי הסוהר. 15. בפסיקתנו צוין לא אחת כי מרחב שיקול הדעת המסור לשירות בתי הסוהר כאשר עסקינן בסוגיה זו, הוא שיקול דעת רחב (רע"ב 3102/15 זוזיאשוילי נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 5 (23.12.2015); רע"ב 1293/14 הררי נ' שרות בתי הסוהר, פסקה 6 (9.6.2014)). רוזנשטיין ביקש שנסטה מכלל זה, תוך שהוא מנסה לאבחן בין עניינו- שלו לפסקי הדין שבהם נקבע כלל זה. ברם, גם אם עניינו שונה קמעא מאותם עניינים, אין הדבר מביא לכדי מסקנה כי החלטת שב"ס חורגת מן הסביר. 16. סוף דבר, לדעתי יש להורות על דחיית הבקשה, וכך אציע לחברי לעשות. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נֹעם סולברג. ניתן היום, ‏כ"ח בניסן התשע"ז (‏24.4.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16075880_O03.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il