"קרנית"-קרן לפיצוי נפגעי תאונות- דרכים נ. יהושע צורדקר

פסק-דין בתיק ע"א 7580/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7580/03 ערעור שכנגד ע"א 9361/03 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל המערערת בע"א 7580/03 (המשיבה שכנגד) והמשיבה 2 בע"א 9361/03: "קרנית"-קרן לפיצוי נפגעי תאונות- דרכים המערערת בע"א 9361/03 והמשיבה 3 בע"א 7580/03: י.ד. רכב ותחבורה בע"מ נ ג ד המשיבים בע"א 7580/03 (המערערים שכנגד) והמשיב 1 בע"א 9361/03: 1. יהושע צורדקר 2. דוד אייזיק 3. י.ד רכב ותחבורה בע"מ ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 11.8.03 בת.א. 1506/97 שניתן על-ידי כבוד השופטת ע' סולומון תאריך הישיבה: ג' בסיון התשס"ו (30.5.06) בשם המערערת בע"א 7580/03 (המשיבה שכנגד) והמשיבה 2 בע"א 9361/03: עו"ד ל' ליאור בשם המערערת בע"א 9631/03 והמשיבה 3 בע"א 7580/03 : עו"ד א' פופר בשם המשיבים 2-1 בע"א 7580/03 והמשיב 1 בע"א 9361/03: עו"ד ר' שקד פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: הרקע העובדתי 1. מר יהושע צורדקר, המשיב 1 בשני הערעורים והמערער שכנגד בע"א 7580/03 (להלן: המשיב או הנפגע), נפגע ביום 17.4.1996 בתאונת דרכים. הוא נסע ברכב שהיה נהוג על-ידי מר דוד אייזיק, המשיב 2 בע"א 7580/03 (להלן: הנהג). זה האחרון, אזרח ישראל ותושב קבע בה, שכר את הרכב מחברת י.ד. רכב ותחבורה בע"מ, המערערת בע"א 9361/03 (להלן: המשכירה), לא לפני שהציג דרכון ישראלי ורישיון נהיגה בינלאומי. על-פי פסק-דין חלקי שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט מ' טלגם), החבות בגין התאונה מוטלת על קרנית – המערערת בע"א 7580/03 (להלן: קרנית). הטעם לכך הוא, שהנהג לא החזיק בזמן התאונה ברישיון נהיגה תקף לפי דיני התעבורה בישראל: אמנם היה בידיו רישיון נהיגה בינלאומי, כאמור, אולם לפי דיני התעבורה, בכך לא סגי מקום בו מדובר במי שהוא אזרח ותושב קבע בישראל – כפי שהוכח לגבי הנהג. 2. הערעורים שלפנינו נסבים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' סלומון צ'רניאק), שעסק בשאלת גובה הנזק ובשאלת זכות החזרה של קרנית כלפי הצדדים השלישיים – הנהג והמשכירה. בפסק-הדין גובשו הממצאים והמסקנות האלה: המשיב נולד בהודו בשנת 1948, ועלה ארצה בשנת 1993. הוא מסגר במקצועו, והוא הועסק בחברת אגן כימיקלים עד שפוטר, כשבועיים לפני התאונה, בשל צמצומים. המומחה בתחום הנוירולוגיה מצא כי בעקבות התאונה נותרה למשיב נכות נוירולוגית צמיתה בשיעור של 30%, ולזו הוסיף נכות בשיעור 15% ובשיעור 10%, בהתאם לסעיפים 36(2)(ד)(ו) ו- 75(2)(ב) שבספר תקנות המל"ל, כך שהנכות המצטברת היא 46.5%. לגבי התוספות האמורות, הבהיר המומחה כי אין המדובר בנכויות בעלות השלכות תפקודיות. יצוין, כי לבית המשפט הוגשה גם חוות דעת בתחום רפואת אף-אוזן-גרון, שלפיה החבלה בתאונה "ככל הנראה גרמה ליקוי שמיעה דו צדדי. נכותו בגין פגיעה בתדירויות הדיבור לפי סעיף 72(1)2ג' בשיעור 5%". 3. בית המשפט המחוזי פסק כי הוכח שאין ליתן אמון בדבריו של המשיב, וכי אין לייחס את אמירותיו השקריות הרבות בדבר מצבו לפגיעותיו בתאונה. עוד נקבע, כי אין לומר שלמשיב נגרם נזק בלתי-הפיך למוח או אובדן מלא של כושר ההשתכרות. בית המשפט ציין כי לא הוכח שהמשיב ניסה לחזור ולעבוד במקצועו, וכי גם אם איבד את יכולת ההשתכרות כמסגר, הרי שהוכח כי הוא מסוגל לעבודות אחרות; לא נסתרה, כך נקבע, עדותו של חוקר פרטי, שסיפר כי המשיב נראה עובד בחנות תבלינים, "ויש להניח ברמת הסתברות גבוהה שענין לנו בעבודה שאיננה עבודה מזדמנת או על דרך עשיית טובה לחבר...". בית המשפט מצא כי "לא נתבררה לאשורה הפגיעה ביכולת ההשתכרות של התובע במומו". עוד הוסיף בית המשפט וקבע, כי לא הוכח שנגרמו למשיב הוצאות מיוחדות או כי הוא נזקק לעזרת הזולת. בית המשפט בחר לפסוק למשיב "סכום גלובאלי על כלל נזקיו מהתאונה סך של 300,000 ש"ח", זאת מעבר לתשלומים התכופים ששולמו לו ולתגמולי המל"ל שקיבל. 4. בית המשפט המחוזי הוסיף והתייחס להודעה לצד ג', ששיגרה קרנית לנהג ולמשכירה. הנהג לא התגונן מפני התביעה ולא הופיע לישיבות בית המשפט, ולכן נפסק כי קרנית זכאית לחזור עליו בגין הסכומים שהיא חבה בהם למשיב. אשר למשכירה – בית המשפט פסק כי היא היתה צד לדיונים בפני כבוד השופט טלגם והיא "קשורה בהכרעתו" בדבר חבותה של קרנית. ניסיונה של המשכירה להסיר מעליה את כבלי הכרעתו של כבוד השופט טלגם בכל הנוגע לחבותה של קרנית נדחו, כאשר בית המשפט ציין עוד שהמשכירה "היתה צד להסכמת הצדדים כפי שקיבלה ביטוי בישיבת 22.04.02 והעלאת הטענה בסיכומים שפסק הדין החלקי אינו תקף כלפיה איננה במקומה ומותירה טעם רע". עם זאת הוסיף בית המשפט וציין, מעבר לדרוש, כי הוכח גם בפניו שהנהג אכן נהג ברכב ללא רישיון נהיגה תקף (לאמור: כי בדין חויבה קרנית לפצות את הנפגע). כאן ניגש בית המשפט לבחינת זכות השיפוי של קרנית. נקבע, כי המשכירה התרשלה ולא בדקה את יש בידי הנהג רישיון נהיגה תקף. "די אם נזכיר" – כך בית המשפט – "שלא היה קיים אצלה נוהל עבודה ראוי כמתחייב מהאחריות המוטלת עליה כלפי ציבור לקוחותיה וכלל המשתמשים בדרך". התוצאה היא שהוכרה זכותה של קרנית לחזור על המשכירה. 5. כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מופנים הערעורים והערעור שכנגד שבפני. ע"א 7580/03 הוא ערעורה של קרנית, והוא נוגע לגובה הנזק בלבד. קרנית קובלת על כך שבית המשפט קמא לא הכריע באשר לנכות התפקודית ולפגיעה בכושר ההשתכרות, ופסק סכום גלובאלי ללא חלוקה לראשי נזק וללא חישוב פרטני של הנזקים ושל הניכויים. לוּ נעשה חישוב כזה – כך טוענת קרנית – היתה התביעה נדחית, ולוּ משום שהפיצוי המתאים נבלע בניכוי. קרנית שבה ועומדת על כך שהמשיב לוקה בחוסר מהימנות ודבריו – דברי כזב הם. הערעור שכנגד, מטעם הנפגע, עוסק גם הוא בעניין גובה הפיצויים. לדעתו, פגיעתו הקשה בתאונה עולה כדי 49.2 אחוזי נכות לצמיתות, והפגיעה התפקודית אף חמורה יותר ועולה כדי 100%. בהתאם לכך, סבור הוא כי ראוי היה לפסוק לו פיצוי גבוה יותר בגין אובדן כושר השתכרות, וכן בראשי נזק נוספים: הוצאות שונות, ניידות ועזרת הזולת. הנפגע שב וטוען כי הפגיעה בתאונה היא הגורם לחוסר המהימנות של דבריו, וכי עבודתו בצוותא עם חברו היתה בגדר סיוע חד-פעמי גרידא. 6. ע"א 9361/03 הוגש מטעם המשכירה. גם כאן נשמעו השגות על גובה הפיצוי שנפסק, על היעדר הנמקה ופירוט ועל כך שלא נקבע כי הפיצוי נבלע בתגמולי המל"ל. אולם מעבר לכך, משיגה המשכירה על עצם הקביעה כי היא חבה בשיפוי קרנית. היא שבה וטוענת כי היא לא היתה צד להליך בפני כבוד השופט טלגם, וכי לא ניתנה לה האפשרות להביא ראיות, לחקור את העדים ולהגיש סיכומים. לפיכך, לשיטתה, פסק-הדין החלקי איננו כובל אותה. בהקשר זה מדגישה המשכירה כי לא ניתנה הוראה של בית המשפט, כנדרש, לפיה ההודעה לצד ג' תידון יחד עם ההליך העיקרי. לדעת המשכירה, לא הוכח במסגרת הליך ההודעה לצד ג' כי הנהג לא החזיק ברישיון נהיגה. זאת ועוד, המשכירה גורסת כי לא הוכחה כל התרשלות מצדה בכל הנוגע לבדיקת תקפות רישיונו של הנהג. זה האחרון הציג בפניה רישיון נהיגה בינלאומי בר-תוקף, דרכון ישראלי וכרטיס אשראי זר. הוא הצהיר על כך שכתובתו היא בעיר בומביי שבהודו. בנסיבות אלה, טוענת המשכירה, היא היתה רשאית להניח כי הנהג רשאי לנהוג בישראל בהיותו ישראלי תושב-חוץ המחזיק ברישיון נהיגה בינלאומי בר-תוקף. לדעת המשכירה, לא היתה מוטלת עליה חובה לבצע פעולות נוספות על-מנת לוודא שהמצג שהציג לה הנהג בדבר מקום מושבו – מבוסס על אדני האמת. לפיכך, טוענת המשכירה, לא קמה עילה לחייב אותה לשפות את קרנית בגין הסכומים ששילמה למשיב. קרנית, למותר לציין, תומכת מצדה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לזכות החזרה העומדת לה כלפי המשכירה. בהחלטתנו מיום 28.9.2005 ביקשנו מהצדדים "להשלים טיעוניהם בשאלת עצם זכות החזרה של קרנית כנגד בעל הרכב, מכוח סעיף 9 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, לאמור: האם נסיבות המקרה נופלות בגדר אחד מסעיפי המשנה שבסעיף 9". הצדדים הגישו סיכומים משלימים, ולטענות שהעלו נשוב בהמשך הדברים. אומר כבר עתה, כי לדעתי יש לקבל באופן חלקי את הערעורים, ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על-מנת שישלים את פסק-דינו בשני עניינים – הכל כמפורט להלן. זכות החזרה – השאלה הדיונית 7. נפתח בשאלת זכותה של קרנית לחזור על המשכירה. זו האחרונה טוענת, כאמור, כי היא לא היתה צד להליך בפני כבוד השופט טלגם. משכך, סבורה המשכירה כי אין היא כבולה בפסק-הדין החלקי שניתן על-ידו, בו נפסק שהנהג לא החזיק ברישיון נהיגה בר-תוקף, ונקבעה חבותה של קרנית כלפי הנפגע. המשכירה סומכת בעניין זה על הוראת תקנה 222 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפיה: בית המשפט או הרשם, ביזמתו או לפי בקשת בעל דין, ימחק את ההודעה לצד שלישי, אם ראה שניתנה שלא באחד המקרים המנויים בתקנה 216, והוא רשאי להורות שנושא ההודעה יידון בשעת הדיון בתובענה או אם הוא סבור שהדיון בו עלול לסבך את הדיון בתובענה שלא לצורך - לאחר סיום הדיון בתובענה או לאחר מתן פסק דין בה, ולשם כך רשאי הוא לתת הוראות בדבר סדרי הדיון בתובענה ובהודעה, כפי שימצא לנכון. לדעת המשכירה, משלא ניתנה בענייננו הוראה של בית המשפט, לפיה תידון ההודעה לצד שלישי בצוותא-חדה עם התובענה העיקרית, הרי שהליך ההודעה לצד שלישי הינו הליך נפרד ועצמאי, שאיננו מושפע מן הקביעות ומן המסקנות של ההליך העיקרי. ההחלטה היחידה בעניין זה, כך לדברי המשכירה, ניתנה ביום 14.11.2001, כלומר לאחר פסק-הדין החלקי, ושם נאמר כי "המדובר בתיק משנת 1997, ואינני רואה סיבה להפריד את הודעת צד ג' מהתיק העיקרי". 8. אינני רואה צורך לבחון את מכלול טענותיה של המשכירה בעניין זה, הואיל והן מתנפצות – כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי – אל מול ההצהרה המשותפת של הצדדים, מיום 22.4.2002 (קרי: לאחר פסק-הדין החלקי מיום 16.9.1999), שניתן לראותה כהסכמה דיונית. הצהרה זו, כאמור, באה מפי באי-כוח הצדדים כולם - לרבות בא-כוח המשכירה - וזו לשונה: ב"כ הצדדים: אנחנו מזכירים לבית המשפט כי ניתן בתיק אזרחי זה פסק דין חלקי על ידי כב' השופט טלגם ביום 16.9.99 כי לתובע [צ"ל: לנתבע] לא היה בזמן התאונה רשיון נהיגה תקף על פי דיני התעבורה בארץ, ועל כן הצד הנכון בתיק היא קרנית והנהג אייזיק דוד. נשארה לדיון הודעת צד ג' וגובה הנזק. הסכמה זו של הצדדים, לגבי מה שכבר הוכרע ולגבי מה שעוד נותר, די היה בה, כשהיא לעצמה, כדי להצדיק את מתווה הדיון כפי שהיה בפועל בבית המשפט המחוזי; המשכירה אינה רשאית לבוא, היום, ולנסות להחזיר את הגלגל אחור. אף שדי באמור כדי להביא לדחיית הערעור בנקודה זו, ראוי לציין, מעבר לצריך, כי מן החומר שבפני עולה שבא-כוחה של המשכירה היה נוכח למצער בחלק מההליכים שהתקיימו בפני השופט טלגם, לרבות הליכים מקדמיים וישיבת הוכחות. כל אלה, בצירוף קביעתה של כבוד השופטת ע' סלומון צ'רניאק, כי גם בפניה הוכחה חבותה של קרנית כלפי הנפגע, די בהם כדי לשלול עילה לפתוח מחדש סוגיה זו. זכות החזרה – השאלה המהותית 9. השאלה שיש לבחון עתה היא האם, בהינתן העובדה שקרנית חבה בפיצוי הנפגע, זכאית היא לשיפוי מן המשכירה. בית המשפט המחוזי השיב לשאלה זו בחיוב, בקבעו כי המשכירה התרשלה ולא בדקה אם יש בידי הנהג רישיון נהיגה תקף. טענתה העיקרית של המשכירה, בהקשר זה, היא כי לא נפלה כל התרשלות בהשכרת הרכב לנהג. אלא שלשאלה זו קודמת שאלה אחרת, והיא, האם אמנם קמה זכות חזרה לקרנית במקרה כגון זה, הכל לפי הוראות סעיף 9 לחוק הפיצויים. ביקשנו את התייחסות הצדדים לשאלה זו, ולאחר שעיינו בטיעוניהם, מצאנו כי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי אינו נותן מענה שלם בסוגיה זו. נפתח בתשתית הנורמטיבית. חבותה של קרנית קבועה בסעיף 12 לחוק הפיצויים. על-פי סעיף 12(א)(2), עליה לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי החוק שאין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח מחמת ש"אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה". מכוח סעיף זה שילמה קרנית פיצויים לנפגע. אלא שסעיף 9 לחוק מונה מקרים מסוימים, שבהם תקום למי שנשא בתשלום פיצויים זכות חזרה. וכך קובע הסעיף: (א) מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה: (1) מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7; (2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה. (3) בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א. (ב) חבותו של מי שחוזרים עליו לפי סעיף קטן (א), תהיה לפי פקודת הנזיקין. הנה כי כן, הכלל הוא העדר זכות חזרה, ולכלל זה – חריגים. בענייננו, תחילה לא היה ברור לגמרי על איזה מסעיפי המשנה מבקשת קרנית לבסס את זכות החזרה כלפי המשכירה. לאחר שביקשנו את התייחסותם המפורשת של הצדדים לסוגיה, הובהר לנו כי לדעת קרנית, זכות החזרה עומדת לה לפי כל אחד מסעיפי המשנה שבסעיף 9 הנ"ל. עם זאת, בסיכומים המשלימים, ולאחר-מכן גם במהלך הדיון בעל-פה, נוצר הרושם כי קרנית שמה את עיקר יהבה על הסעיפים 9(א)(1) ו- 9(א)(2). 10. עיון בהוראותיו של סעיף 9 מגלה כי נפלו בו כשלים של ניסוח כמו-גם בעיות של התאמה בין שלושת סעיפי המשנה. כל אלה מצריכים פרשנות ראויה לאור תכליתה של זכות החזרה (ראו, באופן כללי, א' ריבלין, תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, תש"ס) חלק שני, פרק שלישי). בראש ובראשונה, יש ליתן את הדעת לזיקה ההדוקה שבין זכות החזרה מזה לבין היעדר הזכאות לפיצוי של מי שחוזרים עליו מזה. כך, סעיף 9(א)(1) מקים זכות חזרה כלפי "מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7", וברי שהכוונה כאן היא למי שאחראי לתאונה ולוּ הוא עצמו היה נפגע בה, הוא לא היה זכאי לפיצוי לפי הוראת סעיף 7. הסביר זאת פרופ' אנגלרד: "משמעות ההוראה היא כי בכל מקרה שבו אחד האחראים לתאונה מצוי באחד המצבים המנויים בס' 7, הוא חשוף לתביעת חזרה מצד אחראי אחר ששילם פיצויים לנפגע. המטרה היא עונשית, בדומה לשיקולים לשלילת הזכאות מן הנפגע" (י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית, תשס"ה) 371). הנה כי-כן, משיקולים עונשיים, מקום בו מי שאחראי לתאונה לא היה זכאי לפיצוי אילו הוא-עצמו היה נפגע בה, רשאית קרנית לחזור עליו אם הוטלה עליה אחריות לפצות את מי שנפגע בתאונה. בענייננו, השאלה נוגעת לזכות החזרה כלפי מתיר השימוש ברכב. בהתאם, סעיף המשנה שקרנית סומכת עליו – בשילוב עם סעיף 9(א)(1) – הוא סעיף 7(6) לחוק, שעניינו: "בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו". המערערת – כך טוענת קרנית – היא בעלת הרכב, והיא התירה לנהג שאין לו ביטוח לנהוג ברכב. לכן – מוסיפה קרנית וטוענת – "לו היה נציג המערערת, שהתיר את השימוש ברכב, נפגע במהלך התאונה – הוא לא היה זכאי לפיצוי לפי סעיף 7(6) לחוק הפיצויים". מכאן, לדברי קרנית, זכות החזקה העומדת לה מכוח סעיף 9(1)(א). בנוסף, מסתמכת קרנית על סעיף 9(א)(2), שעניינו זכות חזרה כלפי "מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה" – זאת בכפוף לתנאי 30 הימים הקבוע בסיפא (יצוין כי קיימת חפיפה בין הסעיף הזה לבין קודמו – סעיף 9(א)(1) – שהרי זה האחרון מתייחס גם למי שנהג ללא ביטוח, כקבוע בסעיף 7(5). אלא שהחפיפה אינה מלאה – תנאי 30 הימים ניתן למושא זכות החזרה רק לפי סעיף 9(א)(2) לחוק. ראו גם אנגלרד, בספרו הנ"ל, בעמ' 372-371, הסבור כי לא ניתן לעקוף את הגבלת 30 הימים באמצעות הסתמכות על סעיף 9(א)(1)). 11. מבלי להיכנס לעובי הקורה בכל הנוגע ליחס שבין הסעיפים 9(א)(1) ו- 9(א)(2), סבורני כי לקרנית אמנם עומדת זכות חזרה כלפי מתיר השימוש ברכב, אולם אין זו זכות מוחלטת. הזכות מותנית בכך שהתנהגותו של מתיר השימוש – כאן המשכירה – היתה נגועה באשם. מסקנה זו מתחייבת מן ההלכה שפסק בית משפט זה ברע"א 2853/96 קרנית נ' דחבור ג'מאל פרח, פ"ד נג(1) 680. באותה פרשה טבע בית המשפט בסעיף 7(6) האמור – העוסק בשלילת זכות התביעה של מתיר השימוש ברכב עצמו – יסוד של אשם. נקבע, כי מתיר השימוש ברכב, כתובע בגין פגיעתו-שלו בתאונה, זכאי לפיצויים מקרנית מקום בו הוא לא ידע, ולא סביר היה שידע, על היעדרו של הכיסוי הביטוחי. בהתייחסו למשמעותו של האשם, שרק בהתקיימו נשללת הזכאות לפיצוי לפי סעיף 7(6), קבע בית המשפט כי: "גם אם לא ידע ראובן הבעלים כי אין ביטוח לנהיגתו של שמעון - למשל, בשל כך ששמעון אינו מחזיק ברשיון נהיגה תקף - אך אדם סביר היה יודע זאת, יתפוש סעיף 7(6) וראובן לא יזכה בפיצויים". כך נפסק בעניין פרח, ולא ניתן – גם לא ראוי – להתעלם מהלכה זו בבואנו לבחון את זכות החזרה של קרנית כלפי מתיר השימוש ברכב. אמנם, בעניין פרח, נדונה תביעתו של מתיר השימוש ברכב עצמו, שנפגע בתאונה. לא התעוררה שם שאלה הנוגעת לזכות החזרה. אולם לאור הגיון הדברים ולאור הזיקה הסטטוטורית בין הסעיפים 7 ו- 9, מתבקשת המסקנה כי יש ללמוד גזירה שווה משם לכאן. לשון אחרת: יסוד האשם, שמצדיק את הפקעת זכותו לפיצויים של מתיר השימוש ברכב שלא דאג לביטוח, הוא אשר מצדיק גם את קיומה של זכות החזרה כלפיו. בהישמט אותו יסוד, שבה הזכות לפיצוי על כנה, וכתמונת ראי, נשללת זכות החזרה של קרנית. כל תוצאה אחרת, לא זו בלבד שיהא בה כדי לסתור, באורח חזיתי, פסיקה קודמת אלא שאין היא מתיישבת עם שיקולי המדיניות הראויים. 12. בהקשר זה יש להתייחס לפסק-הדין בע"א 483/84 קרנית נ' אברהם, פ"ד מא(4) 754. באותו מקרה נפסק כי זכות החזרה של קרנית אינה מותנית באחריות לפי פקודת הנזיקין; אין היא תלויה באשם. עם זאת, יש לציין כי באותה הלכה לא נדונה שאלת פרשנותם של סעיפי המשנה שבסעיף 9(א) – היא השאלה המעסיקה אותנו היום – אלא הדיון נסב על פרשנותו של סעיף 9(ב). סעיף 9(ב) מורה כי "חבותו של מי שחוזרים עליו לפי סעיף קטן (א), תהיה לפי פקודת הנזיקין". בית המשפט פסק כי הוראה זו לא באה להכפיף את זכות החזרה לקיומה של אחריות לפי פקודת הנזיקין, אלא ההוראה נוגעת אך ורק לדרך חלוקת הנזק בין בעל זכות החזרה לבין מי שחוזרים עליו. לאמור: סעיף 9(ב) מפנה להוראת סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין, שעניינה חלוקה "על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק". כמובן, לפי מבחן זה של אשם מוסרי, לא תחוב קרנית, ביחסיה עם מי שהיא חוזרת עליו, בחלק כלשהו של הנזק, שהרי אין בה כל אשם. סבורני, כי בנסיבות העניין אין לנו צורך להידרש להלכת אברהם על כל היבטיה, ודי אם נאמר כי אין בה כדי להציב מחסום מפני התחשבות בהלכה שנתחדשה בעניין פרח, בכל הנוגע לפרשנות סעיף 7(6) לחוק. אכן, הלכת אברהם ביקשה לתחום את שיקולי האשם – שברגיל אינם משליכים על שאלת האחריות לפי חוק הפיצויים – לשאלת חלוקת הנזק מקום בו הוכרה זכות החזרה. היא עשתה כן, בעיקר, בשם ההרמוניה החקיקתית והתכליות שעמדו מלכתחילה ביסוד כינון משטר האחריות המוחלטת בתחום זה של דיני הנזיקין. אולם, בכך אין כדי לשלול כל נפקות, בהקשרים מסוימים של חוק הפיצויים, לשיקולים של אשם, וההלכה שנפסקה זה לא מכבר בעניין פרח - כמו הלכות אחרות - מבטאת היבט כזה (ראו גם התייחסות המחוקק עצמו בסעיף 7א לחוק). הלכת פרח התוותה את הדין באשר ליחסו של החוק למתיר השימוש ברכב שאין בו אשם. זה האחרון אינו משולל פיצוי אם נפגע בעצמו, ממילא יש לקבוע גם כי אין לחזור עליו בתביעת שיפוי, זאת לאור השיקול הענישתי-הרתעתי שמנחה את סעיף 9 לחוק ולאור הזיקה שבין זכות החזרה לבין שלילת הפיצויים מקום שבו מושא זכות החזרה נפגע בעצמו בתאונה. לבסוף, לא למותר לציין, כי בעניין אברהם, כאשר דובר בתכלית העומדת מאחורי זכות החזרה של קרנית כלפי מי שאין לו ביטוח המכסה את החבות, נאמר כך: "אם בגלל מחדל שלהם [של בעל הרכב או המשתמש בו – א' ר'] אין ביטוח המכסה את החבות, אין להם על מה ועל מי להלין. אין כל אינטרס ציבורי בהגנה עליהם מפני עצמם. יש ויש אינטרס ציבורי לשמור על כך שקרנית תוכל לקבל החזר של מלוא הסכומים שנאלצה לשלם בגלל מחדלם". ובהמשך: "היכן ההצדקה להסיר את הנטל מהפרט מפר החוק ולהטילו על כלל הצבור שומר החוק?". שאלות אלה עמדו ביסוד החלטתו של בית-המשפט בפרשת אברהם. אין הן מתעוררת מקום בו לא נפל רבב במעשיו של בעל הרכב מתיר השימוש, שאז, קשה לייחס לו התנהגות "מחדלית" ואין לראותו כ"מפר חוק". לא קשה להעלות על הדעת מצב שבו אדם פרטי יתיר שימוש ברכבו, תתרחש תאונה ותקום חבות, ובדיעבד יתברר כי חרף התנהגות תמת-לב ונטולת כל אשם מצדו של מתיר השימוש, החבות לא תהיה מכוסה על-ידי הביטוח (לדוגמאות שונות ראו עניין פרח הנ"ל, פסקה 14). במקרה כזה, אם תשלם קרנית פיצוי לנפגע ותחזור על מתיר השימוש, יעמוד זה האחרון בפני שוקת שבורה, כאשר הוא עצמו מחויב בתשלום ואין ביטוח מאחוריו – כל זאת בלא שהיה עוול בכפיו. אכן, אותם שיקולים שמנה בית משפט זה בעניין פרח, בהכירו בעצם הזכות לפיצוי של מתיר השימוש במקרה כזה – אם הוא עצמו נפגע – יפים הם גם בהתייחס לזכות החזרה של קרנית. 13. בטרם ניגש לבירור סוגיית האשם בנסיבות המקרה שבפנינו, יש לציין כי לא ניתן לעגן את זכות החזרה של קרנית כלפי מתיר השימוש ברכב, בענייננו, בסעיף 9(א)(3) לחוק הפיצויים. סעיף 9(א)(3) מקנה זכות חזרה כלפי "בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א". סעיף 7א קובע לאמור: על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב). הנה כי-כן, סעיף 7א דובר במצב שבו נפגע מי שנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח, והוא – הנהג – לא ידע על היעדר הביטוח ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע. במקרה כזה נושאת קרנית בפיצוי – כך לפי הסיפא של סעיף 7א – ונתונה לה זכות חזרה כלפי המתיר (שאינו תם לב) מכוח סעיף 9(א)(3). אולם אין זה המקרה שבפנינו. בענייננו, איש אינו טוען להיעדר מודעות מצד הנהג. אין אפוא תחולה לסעיף 9(א)(3) במקרה כגון זה שבפנינו. מן הכלל אל הפרט 14. מן המקובץ עולה, כי זכות החזרה של קרנית כלפי מתיר הרכב מותנית באשמו של זה האחרון; אשם, המתבטא בידיעה, בפזיזות, בעצימת עיניים או למצער ברשלנות (עניין פרח הנ"ל, פסקה 16). זו גם התוצאה הצודקת. אם מתיר השימוש לא ידע ולא צריך היה לדעת על כך שהנהג לא היה מבוטח, אין זה מוצדק לאפשר חזרה עליו. בית המשפט העליון אמר בהקשר זה את דברו בעניין פרח, והדברים יפים לענייננו. השאלה הצריכה תשובה היא, אפוא, אם יש אשם באופן שבו פעלה המערערת בענייננו אם לאו. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערת התרשלה באופן פעולתה. וזו לשון קביעתו: הוכח לי שבעת ההשכרה נהגה רכב במגעיה עם אייזיק בדרך רשלנית מבלי לבדוק כלל אם יש בידיו רישיון נהיגה תקף כמצופה מחברה כזו על פי מהות ואופי עסקיה. די אם נזכיר שלא היה קיים אצלה נוהל עבודה ראוי כמתחייב מהאחריות המוטלת עליה כלפי ציבור לקוחותיה וכלל המשתמשים בדרך. לא סברה בתום לב אלא אשם רובץ לפתחה של רכב ועל כן רשאית קרנית לחזור עליה. עמדתי היא כי לנוכח המחלוקת העובדתית והמשפטית כפי שהיא עומדת בפנינו היום, נדרש בירור נוסף של הסוגיה בערכאה המבררת. יש לשמוע טיעונים ולהכריע בשאלה העובדתית כיצד בדיוק התנהלה המערערת במגעיה עם הנהג, ולאחר-מכן, בשאלה המשפטית הנוגעת לכללי ההתנהגות הסבירים שמשכיר רכב חייב לנהוג לפיהם בכל הנוגע לבדיקת תקפות רישיונם של הלקוחות. טענות הצדדים בעניין זה מחייבות בחינה מעמיקה, ולצורך כך ראינו לנכון להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי. 15. אין זו הנקודה היחידה שבה נדרשת השלמה לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. הצדדים בע"א 7580/03 ובערעור שכנגד מעלים השגות, מכאן ומכאן, גם ביחס לשאלת גובה הנזק. אף בשאלה זו לא נוכל להכריע. בית המשפט המחוזי נקט במקרה זה בדרך האומדנה והפיצוי הגלובאלי. לא אחת, דרך זו לגיטימית היא – לעיתים אף מתחייבת – אך בנסיבות העניין נראה כי יש מקום לבחור בדרך הפירוט, הן בעניין ראשי הנזק שבהם נפסק פיצוי לנפגע, הן בעניין סכום הפיצויים בכל אחד מאותם ראשי נזק והנתונים הרלבנטיים לעניין זה, והן בעניין הניכויים (השוו ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762). נראה גם, כי אין מניעה במקרה זה להכריע באשר לנכותו התפקודית של המערער, בהתחשב בחוות הדעת ובעדויות לגבי נזקיו הרפואיים ולגבי השלכותיהם התפקודיות. מתוך שחסרות קביעות שבעובדה לגבי שאלות אלה, לא נוכל להשלים את החסר ולתקן – במידת הצורך – את הטעון תיקון. על כן, אין מנוס מלהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, על-מנת שיבחן את הראיות שהובאו בפניו, וייתן פסק-דין חדש, בנוגע לשתי השאלות האמורות. 16. התוצאה היא שהערעורים מתקבלים, במובנים האמורים לעיל. בנסיבות העניין ולאור התוצאה שאליה הגענו, אין צו להוצאות. המשנה-לנשיאה השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת לפסק-דינו של חברי המשנה-לנשיא השופט ריבלין. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, כ"ח בטבת התשס"ז (18.1.07). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03075800_P17.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il