אחמד ג'אבר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7580/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7580/02 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: אחמד ג'אבר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 18.7.02 בתפ"ח 1083/01 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' סירוטה, א' טל, ע' בנימיני תאריך הישיבה: ה' באדר ב' תשס"ה (16.3.05) בשם המערער: עו"ד ר' רובינסון; עו"ד ה' אבו שחאדה בשם המשיבה: עו"ד ת' פרוש פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטים ש' סירוטה, א' טל וע' בנימיני) בעבירות של סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה. בפסק הדין נקבע, כי ביום 18.5.01 הסיע המערער ברכבו מחבל פלסטיני לעיר נתניה, וזה ביצע פיגוע התאבדות במקום. בפיגוע נהרגו חמישה בני אדם ונפצעו שמונים ושישה. על המערער נגזר עונש של 10 שנות מאסר לריצוי בפועל וארבע שנים מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירה מאלה בהן הורשע. כמו כן נקבע, כי המערער פסול מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 5 שנים מיום שחרורו מהמאסר. הערעור שבפנינו נוגע הן להכרעת הדין והן לגזר הדין. 2. המערער, שהיה בן 22 בעת ביצוע המעשים בהם הורשע, החל להסיע פועלים פלסטינים מהשטחים לתחומי ישראל בשבועיים שקדמו לפיגוע. המערער ביצע את ההסעות ממחסום שנמצא בין הערים טייבה וטול כרם ונהג לגבות כשישה ש"ח מכל נוסע עבור הנסיעה. אין חולק, כי ביום 18.5.01 הסיע המערער אדם בשם מחמוד מרמש (להלן - המחבל) מהמחסום לעיר נתניה. בין המערער למחבל לא הייתה היכרות קודמת, והכול מסכימים כי המערער לא ידע בוודאות כי הנוסע שאותו הסיע לנתניה הינו מחבל. המחבל הגיע למחסום עם מלווה בסביבות השעה 10:30 בבוקר והיה לבוש בז'קט אלגנטי גדול על מידותיו, על אף שמזג האוויר באותו יום היה חם. המלווה לבש בגדי פועל. אותה שעה היו במחסום מספר נהגים, שעסקו בהסעת פועלים פלסטינים לתחומי ישראל. לטענת המשיבה, נהגים אחרים סירבו להסיע את המחבל, שנראה חשוד בעיניהם, ואילו המערער הסכים להסיעו בתמורה לתשלום בסך 100 ש"ח. מהעדויות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי עולה, כי מלווהו של המחבל הוא שניהל את המו"מ עם הנהגים במחסום בנוגע לתשלום עבור הנסיעה. לאחר שהמחבל עלה לרכבו של המערער חזר מלווהו לכיוון טול כרם. במהלך הנסיעה לנתניה עלו לרכבו של המערער שלושה פועלים נוספים ואלה שילמו שישה ש"ח, כל אחד, עבור הנסיעה. המחבל לא דיבר כלל עם המערער בזמן הנסיעה ובסביבות השעה 11:00 הוריד המערער את המחבל, לפי בקשתו, בסמוך ל"קניון השרון" בנתניה ולאחר מכן חזר למחסום. לאחר שהסתובב זמן מה באזור הקניון, הפעיל המחבל את מטען חומר הנפץ שנשא על גופו מספר דקות לפני השעה 11:30. כתוצאה מפיצוץ המטען נהרגו, כאמור, חמישה בני אדם ונפצעו שמונים ושישה. 3. בית המשפט המחוזי ביסס את הרשעתו של המערער בעבירות של סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה על הקביעה כי המערער חשד בפועל בכך שהנוסע אותו העלה במחסום הינו מחבל, ואף על פי כן הסכים להסיעו לנתניה. בפני בית משפט קמא הופיעו כעדי תביעה שניים מהנהגים האחרים שנכחו במחסום, עת הגיעו למקום המחבל ומלווהו וביקשו למצוא הסעה לנתניה עבור המחבל. שני העדים הללו סתרו בעדותם הראשית בבית המשפט את הודעותיהם במשטרה. על כן הוכרזו השניים כעדים עוינים ובית המשפט המחוזי החליט, בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, להעדיף את הודעותיהם במשטרה על דבריהם בעדותם. מהודעות שני הנהגים במשטרה עולה, כי הם חשדו במחבל עוד לפני שזה עלה לרכבו של המערער. נראה שחשדם התבסס בעיקר על מראהו של המחבל והעובדה שהז'קט שלבש היה גדול על מידותיו. עוד עולה מהודעותיהם של השניים במשטרה, כי נהגים אחרים סירבו לקחת את המחבל ודרשו סכומים גבוהים עבור הנסיעה. אף המערער אינו חולק על כך שנהגים אחרים דרשו תשלום בסך כ-200-150 ש"ח עבור הסעת המחבל, אם כי לטענתו הוא לא שמע שום נהג שסירב מפורשות לקחת את המחבל. שתיקתו של המחבל לפני שעלה לרכבו של המערער והעובדה כי מלווהו הוא שניהל את המו"מ בנוגע למחיר הנסיעה עוררו אף הם את חשדם של שני הנהגים האחרים והביאום לחשוב כי התנהגותו היא מוזרה. יוער עוד, כי שני העדים, שחשדו לטענתם במחבל, לא הזהירו את המערער מפניו ולא העלו בפניו את חשדם. המחבל עורר אף את חשדם של מספר עדים נוספים שראו אותו בנתניה, בקירבת הקניון, לפני שביצע את הפיגוע. שניים מהעדים אף התקשרו למשטרה והביעו את חששם בנוגע אליו. מעדויות אלה עולה, כי לבושו של המחבל בז'קט גדול על מידותיו ביום חם והליכתו הכפופה, כאילו הוא נושא משקל כבד, כמו גם העובדה שהז'קט נראה "נפוח", הם שעוררו את חשדם של העדים, שראו את המחבל בנתניה. 4. גרסתו של המערער, כפי שהוצגה בבית משפט קמא, הייתה כי הוא לא חשד כלל במחבל, לפני שזה עלה לרכבו או במהלך הנסיעה. לטענתו, התנהגותו של המחבל ולבושו עוררו אמנם את תמיהתו והוא סבר כי ייתכן שמדובר באדם מוזר או משוגע, אך לא מעבר לכך. המערער אף הודה, כי הוא נהג להסיע לתחומי ישראל פועלים פלסטינים ללא היתרי כניסה מתאימים. באשר למחיר הנסיעה, לא התכחש המערער לכך שהמחיר המקובל לנסיעה הוא שישה ש"ח וכי המחיר הנהוג לנסיעת "ספיישל" לנתניה (היינו נסיעה של נוסע אחד) הינו כ-60-50 ש"ח. ההסבר שניתן על ידי המערער לתשלום בסך 100 ש"ח, שגבה מן המחבל הינו, כי הוא הבחין בכך שהנהגים האחרים דרשו תשלום של כ-200-150 ש"ח להסעת המחבל, והוא ביקש לנצל את ההזדמנות ולהציע מחיר גבוה יותר מהמחיר הרגיל, אך נמוך יותר מהמחיר שנדרש על ידי יתר הנהגים. המערער טען עוד, כי הבין שהנוסע אותו הוא הסיע לנתניה הינו מחבל רק לאחר ששב למחסום, שוחח עם הנהגים האחרים ושמע ברדיו על הפיגוע. לגרסת המערער, אף הנהגים האחרים הבינו רק בדיעבד כי הנוסע שהעלה לרכבו הינו מחבל. טענה נוספת שהעלה המערער הייתה, כי ייתכן שהמחבל לא עלה כלל לרכבו עם המטען ואפשר שהוא קיבל את המטען בנתניה לאחר שירד מהרכב. 5. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בעדותו של המערער. בית המשפט קבע, כי המערער חשד בכך שהנוסע אותו הוא העלה לרכבו הינו מחבל, אם כי לא ידע זאת בוודאות ואולי גם לא ב"כמעט וודאות". המערער, כך לפי בית המשפט המחוזי, בחר להתעלם מחשד זה ו"לעצום את עיניו". זאת, בשל הרווח הכספי הצפוי מהנסיעה ועל אף הסיכון האישי שהיה כרוך בכך. קביעה זו התבססה על פרטים שונים שעוררו את חשדם של הנהגים האחרים ושלחלקם אף המערער עצמו שם לב. בין הפרטים שמנה בית המשפט המחוזי היו אלה: לבושו של המחבל - ז'קט אלגנטי רכוס ומכופתר הגדול על מידותיו; הגעתו של המחבל למחסום עם מלווה; התשלום של 100 ש"ח עבור הנסיעה, כאשר המחבל יכול היה לשלם שישה ש"ח בלבד, כפי ששילמו שלושת הפועלים האחרים שהצטרפו לאותה נסיעה; סירובם של הנהגים האחרים לקחת את המחבל; והעובדה שהמחבל לא אמר דבר לפני שעלה לרכב. המערער עצמו הודה, כי התנהגותו של המחבל ולבושו נראו לו מוזרים. בית משפט קמא אף דחה את האפשרות שהעלה המערער, לפיה ייתכן שחומר הנפץ נמסר למחבל רק לאחר שירד מהרכב, בהעדר כל תשתית ראייתית לטענה זו. 6. בפסק דינו ניתח בית משפט קמא באופן מקיף את יסודותיה של עבירת הסיוע. זאת, בהסתמך על פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 320/99 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 22 (להלן - פרשת פלונית). בית המשפט המחוזי קבע, כי התקיים במערער היסוד העובדתי של העבירה. באשר ליסוד הנפשי קבע בית המשפט המחוזי כי אדם, שחושד כי חברו עומד לבצע עבירה מסוימת ונמנע מלברר את העניין, ואף פועל מתוך מודעות לכך שמעשהו יסייע, קרוב לוודאי, לביצוע העבירה על ידי חברו, אם זו תבוצע, ניתן לראותו כמסייע. קביעה נוספת של בית משפט קמא הייתה, כי אין צורך להוכיח שהמסייע צפה את ביצוע העבירה העיקרית כאפשרות קרובה לוודאי, אלא די בכך שהוא היה מודע באופן סביר וממשי לאפשרות ביצוע העבירה. המערער, כך לפי בית המשפט המחוזי, חשד במחבל אך בחר להתעלם מחשדותיו. עוד נקבע, כי המערער היה מודע לקיומה של אפשרות סבירה וממשית לכך שהנוסע שעלה על רכבו עומד לבצע פיגוע, שבו עלולים להיהרג ולהיפצע בני אדם. בנוסף לכך נקבע, כי המערער היה מודע לכך שהסעתו של המחבל לנתניה תתרום תרומה חשובה לביצוע הפיגוע. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירות של סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי אף אם לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירות של סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה, ניתן היה להרשיעו בעבירת הריגה (ולא בגרימת מוות ברשלנות בלבד), שכן מתקיים בו היסוד הנפשי המתאים לעבירה זו. עם זאת, נמנע בית המשפט המחוזי מהרשעת המערער בעבירת ההריגה, בה לא הואשם, לאחר שמצא, כאמור, כי יש להרשיעו בעבירות של סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה. 7. עבירת הסיוע מוגדרת בסעיף 31 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין), כדלקמן: "מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע". היסוד העובדתי של עבירת הסיוע מתקיים, איפוא, כאשר מעשהו (או מחדלו) של הנאשם תורם תרומה עקיפה לביצוע העבירה העיקרית. מעשה הסיוע צריך להיות "מסוגל" לסייע להגשמתה של העבירה העיקרית, אם כי לא נדרש שהסיוע יהיה אפקטיבי או כי יהיה תנאי בלעדיו אין לביצוע העבירה (ראו: ע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 289, 307 (השופט א' מצא); פרשת פלונית, עמ' 31; ע"פ 11131/02 יוסופוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 917 (להלן - פרשת יוסופוב), 923). במקרה שלפנינו אין כל ספק, כי התקיים במעשי המערער היסוד העובדתי של עבירת הסיוע. המערער, בכך שהסיע את המחבל לנתניה, עשה מעשה שאיפשר את ביצוע הפיגוע על ידי המחבל, ודי בכך לשם שכלול היסוד העובדתי של העבירה. 8. הסוגיה העיקרית השנויה במחלוקת בין בעלי הדין הינה האם התקיים במערער היסוד הנפשי של עבירות הסיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה. אומר כבר עתה, כי להשקפתי היסוד הנפשי של העבירות הנזכרות לא התקיים במערער ויש לזכותו מעבירות אלה. בפרשת פלונית נקבעה ההלכה, לפיה המחשבה הפלילית בעבירת הסיוע מבוססת על שלושה מרכיבים: הראשון - מודעות לטיב ההתנהגות המסייעת, היינו מודעות לכך שההתנהגות תורמת לביצוע העבירה העיקרית; השני - מודעות לכך שהמבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע את העבירה העיקרית; השלישי - ביצוע פעולת הסיוע מתוך מטרה לסייע למבצע העיקרי (שם, עמ' 35-32). עוד נקבע בפרשת פלונית, כי כאשר המסייע מודע ברמה של וודאות קרובה לכך שהתנהגותו תתרום לביצוע העבירה העיקרית, הרי על פי הלכת הצפיות שפותחה בפסיקה, שקולה מודעות זו כנגד הדרישה של קיום מטרה לסייע (שם, עמ' 35). בנוסף נקבע באותה פרשה, כי אחרי חקיקתו של תיקון מס' 39 לחוק העונשין אין עוד דרישה כי היסוד הנפשי של המסייע (בעבירות תוצאתיות) יהיה זהה ליסוד הנפשי של המבצע העיקרי. כלומר, אין דרישה כי המסייע יפעל מתוך "כוונה" או "פזיזות" ביחס ליסוד התוצאה של העבירה העיקרית או כי מטרתו תהיה שהמבצע העיקרי יצליח להוציא את העבירה אל הפועל. כאמור, די בכך שהמסייע יפעל מתוך מטרה לסייע למבצע העיקרי (שם, עמ' 37-35). בפרשת יוסופוב, שאף בה מדובר היה בסיוע לביצוע פיגוע, חזר בית משפט זה על ההלכה שנקבעה בפרשת פלונית לעניין היסוד הנפשי בעבירת הסיוע. באשר לשני הרכיבים הראשונים של היסוד הנפשי (טיב ההתנהגות המסייעת והעובדה שהמבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע את העבירה העיקרית) ציין בית המשפט, כי המודעות יכולה להיות מוחלפת ב"עצימת עיניים" בנוגע לאותם נושאים (פרשת יוסופוב, עמ' 924). על פי סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין "עצימת העיניים" עשויה לשמש כתחליף למודעות כאשר המבצע (או המסייע) חושד בקיום הרכיב ההתנהגותי או הנסיבתי של העבירה, אך נמנע מלברר זאת (ראו: ע"פ 5938/00 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 873, 898-896; רע"פ 7560/01 התובע הצבאי הראשי נ' שובין (טרם פורסם), פיסקאות 9-7). יש להדגיש, עם זאת, כי על מנת ש"עצימת העיניים" אכן תוכל לשמש כתחליף למודעות, על החשד להיות חשד ממשי וסובייקטיבי המתקיים בפועל אצל עושה העבירה, ואין מקום להפעיל לעניין זה קנה מידה חיצוני - אובייקטיבי (ע"פ 5938/00 הנ"ל, עמ' 897-896; רע"פ 7560/01 הנ"ל, פיסקה 8; פרשת יוסופוב, עמ' 929). 9. בענייננו סבורני, כי לא התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירות בהן הואשם. אין חולק, כי המערער לא היה מודע בפועל לכך שהמחבל עומד לבצע פיגוע או כי הסעתו לנתניה תסייע לו בכך. בנוסף לכך, הכול מסכימים כי המערער לא פעל מתוך מטרה לסייע למחבל. אף על פי כן, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, שכן הוא חשד במחבל בפועל ונמנע מלברר זאת, וכן היה מודע, ברמת וודאות קרובה, לכך שהוא מסייע למחבל בביצוע הפיגוע. המסקנה אליה הגעתי שונה מזו אליה הגיע בית המשפט המחוזי ומבוססת במידה רבה על פסק דינו של בית משפט זה בפרשת יוסופוב, שניתן לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי נשוא הערעור דנא. אף אם נצא מנקודת הנחה, שהמערער אמנם חשד בכוונת המחבל לבצע פיגוע וחשד כי הסעת המחבל לנתניה תסייע לו בכך, הרי אין די בכך לשם שכלול היסוד הנפשי בעבירות שיוחסו לו. זאת, משום שעל סמך הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי לא ניתן לומר, כי המערער פעל מתוך מודעות לכך שהתנהגותו תסייע, קרוב לוודאי, למחבל בביצוע הפיגוע. על מנת שניתן יהיה להחיל את הלכת הצפיות על יסוד המטרה בעבירת הסיוע, נדרשת המדינה להוכיח מעבר לספק סביר כי האדם המואשם בסיוע ידע בוודאות, או למצער בוודאות קרובה, כי העבירה העיקרית עומדת להתבצע. בפרשת יוסופוב נקבע, כי כאשר הדרישה למודעות מעין זו אינה מתקיימת, לא ניתן להחיל את הלכת הצפיות כתחליף ליסוד המטרה בעבירת הסיוע (שם, עמ' 930-929). במקרה שלפנינו קבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו כי: "הנאשם אמנם לא ידע בוודאות, ואולי גם לא בכמעט וודאות, כי הנוסע שהעלה לרכבו עומד לבצע פיגוע. ואולם, לאור הנסיבות שהוכחו, אין ספק שקינן בלבו חשש ממשי ורציונאלי כי קיימת אפשרות סבירה ביותר שמדובר במחבל מפגע". מדברים אלה של בית משפט קמא עולה, כי לא הוכח מעבר לספק סביר שהמערער היה מודע, בדרגה של קרוב לוודאי, לאפשרות ביצוע הפיגוע על ידי המחבל. על כן לא ניתן להחיל לגבי המערער את הלכת הצפיות ולקבוע כי הוא פעל מתוך מודעות, ברמת וודאות קרובה, לכך שבהסעת המחבל לנתניה הוא מסייע לו בהוצאתו לפועל של הפיגוע. בנסיבות אלה, לא התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירות של סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה. לפיכך, יש לזכותו מעבירות אלה. 10. לטענת המשיבה, אף אם אין מקום להרשיע את המערער בעבירות של סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה, מן הראוי להרשיעו בעבירת הריגה. יוער, כי למערער ניתנה בבית משפט קמא הזדמנות להתגונן מפני הרשעתו בעבירות של הריגה או גרימת מוות ברשלנות, כנדרש על פי הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי על סמך הראיות שהובאו בפניו ניתן היה להרשיע את המערער בעבירת הריגה, ולא אך בגרימת מוות ברשלנות. זאת, מפני שהמערער עצמו חשד במחבל והתקיים בו יסוד נפשי של קלות דעת באשר לאפשרות של ביצוע פיגוע על ידי המחבל. עוד נקבע על ידי בית המשפט המחוזי, כי בעניינו של המערער התקיימו הדרישות לקשר סיבתי עובדתי ולקשר סיבתי משפטי בין מעשיו שלו לבין התרחשות הפיגוע. הסעת המחבל לתחומי ישראל הייתה, כך נקבע, חלק מהשרשרת הסיבתית שהסתיימה בהוצאתו לפועל של הפיגוע והמערער יכול וצריך היה לצפות את התרחשות התוצאה הקטלנית עקב הסעת המחבל. 11. כאשר באים אנו לבחון האם יש מקום להרשיע את המערער בעבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין או גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק האמור, שומה עלינו לזכור כי היסוד העובדתי של שתי העבירות הוא זהה. בשני המקרים מדובר במצב בו אדם גרם במעשה או במחדל למותו של אדם אחר. ההבחנה בין שתי העבירות נוגעת ליסוד הנפשי הנדרש בכל אחת מהן (ראו, ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534, 542-541). בעבירת ההריגה מדובר במצב בו הנאשם היה מודע לרכיבים העובדתיים של העבירה (כאשר "עצימת עיניים" עשויה, כאמור, לשמש תחליף למודעות) והתקיים בו יחס נפשי של פזיזות, היינו אדישות או קלות דעת, בנוגע לתוצאה הקטלנית. היסוד הנפשי של עבירת ההריגה דורש, איפוא, ציפייה בפועל של אפשרות גרימת המוות (ראו: ע"פ 4230/99 אבו ג'נאם נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 34 (להלן - עניין אבו ג'נאם), 44-43; ע"פ 9723/03 מדינת ישראל נ' בלזר (טרם פורסם), פיסקה 11). לעומת זאת, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות עסקינן במצב בו הנאשם לא צפה כלל את אפשרות גרימת המוות, כאשר אדם סביר היה צופה אפשרות זו (ראו: ע"פ 7832/00 הנ"ל, עמ' 541; עניין אבו ג'נאם, עמ' 43). במקרה שלפנינו אין, לדעתי, כל ספק כי מתקיים היסוד העובדתי המשותף לשתי העבירות. המערער הסיע את המחבל לנתניה ובכך תרם תרומה מכרעת לביצוע הפיגוע. אלמלא הסיע המערער את המחבל לנתניה לא היה הפיגוע מתרחש. משכך, ברי כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין מעשיו של המערער למותם של חמישה בני אדם בפיגוע. אף הדרישה לקשר סיבתי משפטי מתקיימת, שכן המערער יכול וצריך היה לצפות, כפי שיפורט להלן, את התוצאה הקטלנית שתיגרם עקב הסעת המחבל לנתניה (לעניין הקשר הסיבתי בעבירת ההריגה ראו: עניין אבו ג'נאם, עמ' 43-40; ע"פ 9723/03 הנ"ל, פיסקה 5). יצוין עוד, כי לא מצאנו לנכון להידרש לטענה שהעלה המערער, כי ייתכן שהמחבל קיבל את המטען בנתניה, אחרי שירד מרכבו של המערער. המערער מצידו לא הביא שמץ של ראיה לתמיכה באפשרות זו, אשר נראית על פניה בלתי סבירה לחלוטין. 12. סבורני, כי בנסיבות המקרה דנא לא זו בלבד שהיה על המערער מבחינה אובייקטיבית לצפות את ביצוע הפיגוע על ידי המחבל, אלא הוכח ברמה הנדרשת בדין הפלילי כי המערער אמנם צפה באופן אישי - סובייקטיבי אפשרות זו. בית המשפט המחוזי קבע, כזכור, כי המערער "עצם את עיניו" ובחר במודע להתעלם מן הסימנים המחשידים שהיו בפניו בדבר זהותו האמיתית של הנוסע שעלה לרכבו במחסום. מטבע הדברים, בית המשפט איננו בוחן כליות ולב ועל כן בבואו לדון בשאלה האם המערער אמנם חשד בכוונות המחבל, נאלץ הוא לבסס את הכרעתו על ראיות נסיבתיות ועל התרשמותו מעדותו של המערער. מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה מהראיות הנסיבתיות עולה, כי המערער חשד בפועל במחבל ובכוונותיו ובחר להתעלם מחשד זה, תוך שהוא מפגין קלות דעת בנוגע לתוצאה הקטלנית, מקובלת עליי. נזכיר, אם כן, את הראיות המרכזיות העומדות לחובתו של המערער. המחבל היה לבוש בז'קט ארוך ומכופתר על אף שהיה יום חם והמערער עצמו הודה כי לבושו של המחבל נראה לו מוזר. לבוש זה עורר את חשדם של שני נהגים אחרים במחסום ואף של שני עדים שראו את המחבל בנתניה ודיווחו אודותיו למשטרה לפני הפיגוע. זאת ועוד, המערער היה מודע לכך שנהגים אחרים דרשו תשלום של 200-150 ש"ח עבור הסעת המחבל מהמחסום לנתניה, כאשר התשלום הרגיל עבור הנסיעה עמד על סך של שישה ש"ח. דבר זה חייב היה לעורר את חשדו בדבר זהות המחבל וגביית התשלום בסך 100 ש"ח על ידי המערער מוכיחה, כי חשד זה אמנם התעורר בקרבו. זאת במיוחד, כאשר באותה נסיעה עצמה גבה המערער משלושה פועלים אחרים תשלום של שישה ש"ח בלבד. הבחנה זו במחיר הנסיעה מצביעה על כך שהמערער חשד בפועל במחבל ובכוונותיו ועל כן גבה ממנו תשלום גבוה במיוחד (יוער, כי התשלום שדרש המערער עבור הסעת המחבל היה גבוה אף בהשוואה למחירה של נסיעת "ספיישל", שעמד בתקופה הרלוונטית על כ-60-50 ש"ח). נסיבה מחשידה נוספת הייתה כי מלווהו של המחבל הוא ששוחח עם הנהגים בנוגע לתשלום עבור הנסיעה, ואילו המחבל לא דיבר כלל לפני הנסיעה או במהלכה. אף המערער עצמו הודה, כי התנהגותו זו של המחבל נראתה לו מוזרה. לכל אלה ניתן להוסיף את התרשמותו של בית המשפט המחוזי מעדות המערער בפניו שאותה תיאר כמגמתית ובלתי מהימנה. ממכלול הראיות שפורטו לעיל עולה, כי התקיים במערער היסוד הנפשי של עבירת ההריגה. המערער חשד במחבל ובכוונותיו ונמנע מלברר חשד זה. המערער אף צפה את אפשרות גרימת המוות כתוצאה מהסעת המחבל לנתניה. אף אם נניח לטובתו כי קיווה שהפיגוע לא יתרחש, הרי מדובר ביחס נפשי של קלות דעת בנוגע לתוצאה הקטלנית (סעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין) ודי בכך על מנת לגבש את היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירת ההריגה. 13. סיכומו של דבר, המערער חשד במחבל ובכוונותיו ואף על פי כן הסכים להסיעו לנתניה. המערער לא ידע ברמה של וודאות קרובה כי המחבל עומד לבצע פיגוע. על כן לא התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה של סיוע לרצח והחלטנו לזכותו מהעבירה האמורה. אולם, כפי שהוסבר לעיל, התקיימו במערער היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של עבירת ההריגה ועל כן מצאנו כי יש להרשיעו בעבירה זו. משהוחלט כי יש לזכות את המערער מעבירה של סיוע לרצח, מתחייב מכך כי יש לזכותו אף מעבירה של סיוע לחבלה בכוונה מחמירה. המשיבה לא ביקשה שהמערער יורשע בעבירה אחרת תחת זו. 14. המערער משיג, כזכור, אף על העונש שהוטל עליו על ידי בית המשפט המחוזי. אין אנו רואים לנכון להתערב בעונש שנגזר על המערער. המערער הורשע על ידינו בעבירת הריגה שהעונש המירבי בגינה (20 שנות מאסר) זהה לעונש המירבי בגין עבירת הסיוע לרצח בה הורשע המערער על ידי בית משפט קמא (ראו סעיף 32 לחוק העונשין). אכן, נסיבותיו האישיות של המערער אינן פשוטות: מדובר באדם צעיר ללא עבר פלילי, שהינו נשוי ואב לילדה. אולם, בסופו של יום עלינו לזכור כי מעשי המערער הובילו למותם של חמישה בני אדם, וזאת לא מחמת רשלנות גרידא אלא תוך חשד ממשי של המערער בדבר זהותו של המחבל. בנסיבות אלה העונש שנגזר על המערער הינו הולם ולא נמצא לנו יסוד להתערב בו. כמובן, שבעקבות השינוי בסעיפי ההרשעה תשונה עבירת התנאי, כך שניתן יהיה להפעיל את המאסר המותנה אם המערער יורשע בעבירת הריגה. אשר על כן, הערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי נדחה. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, י"ח באלול תשס"ה (22.9.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02075800_S08.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il חכ/