משה דוד נ. יואב פרידמן

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7577/97 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים: 1. משה דוד 2. חופי רבקה 3. ליאת דוד נגד המשיב: יואב פרידמן ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז מיום 18.12.97, בתמ"ש 10610/97, שניתנה על ידי כבוד השופט יהושע גייפמן בשם המערערים: עו"ד אורי צפת בשם המשיב: עו"ד משה מכנס פסק-דין ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז (כב' השופט י' גייפמן) מיום 18.12.97, לפיה החליט בית המשפט להימנע מלדון בעניינם של הצדדים. 1. המערערים, שהינם יורשי המנוחה רוזה דוד ז"ל (להלן: "המנוחה") הגישו תובענה נגד מי שהיה בן זוגה של המנוחה ובה תבעו, בין היתר פירוק שיתוף בבית בישוב הקהילתי שוהם וכן את חלקם בכספים ובמטלטלין שהיו, לטענתם, בבעלותם המשותפת של המשיב והמנוחה. תובענה זו הוגשה בבית המשפט לענייני משפחה למחוזות תל-אביב והמרכז ובמסגרתה קיבל בית המשפט מספר החלטות מקדמיות שעניינן מתן הארכת מועד להגשת כתב הגנה, קביעת מועד לדיון בבקשות שונות, וכן הלאה. ביום 18.12.97 החליט בית המשפט כך: "1. תביעה בענין סכסוך ירושה. עיקרה של התביעה להורות על מכירת בית בישוב הקהילתי "שוהם". 2. לאור העובדה שאני גר באותו ישוב קהילתי - לא אדון בתביעה. 3. התביעה תועבר לכב' סגן הנשיא השופטת שטופמן כדי שתקבע את ההרכב שידון בתובענה." 2. המערערים מערערים על החלטה זו ומבקשים כי ההחלטה תבוטל וכי כב' השופט גייפמן ימשיך וידון בתביעה. לטענתם, אין כל זיקה אישית בין הצדדים לתובענה לבין הישוב שוהם: איש מן הצדדים ובאי כוחם (ואף המנוחה) לא התגורר מעולם בשוהם. כל שנדרש במסגרת התובענה הוא פירוק שיתוף בבית ריק הניצב בשוהם, ואשר בינתיים הסתבר, כי נמכר על ידי המשיב עובר למתן החלטה האמורה. עוד טוענים המערערים כי הבית האמור מהווה אך חלק מהתביעה ולא חלק עיקרי בה וכי מגוריו של כב' השופט גייפמן באותו ישוב אינם יוצרים עילת פסלות בנסיבות המקרה. 3. המשיב מציין, כי לא היה מבקש מבית המשפט לפסול עצמו בשל מגוריו באותו ישוב, אולם לטענתו, יש לכבד תחושת אי נוחות אישית שחש השופט. עוד טוען המשיב, כי הדיון בתיק טרם החל וכל ההחלטות שהתקבלו הן החלטות מנהליות גרידא, כך שלמערערים לא ייגרם כל נזק מהעברת הדיון להרכב אחר. כמו-כן טוען המשיב, כי לאחר מתן ההחלטה נשוא הערעור אמר בית המשפט דברים שיש בהם משום חריצת דעה מוקדמת בעניין אחת הבקשות שהגיש המשיב במסגרת התיק. 4. לאחר שעיינתי בערעור ובתגובת המשיב החלטתי לקבל את הערעור. כבר ציינתי במספר מקרים, כי הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן. עוד אמרתי, בהקשר זה: "שופט אינו חופשי לפסול עצמו בכל מקרה שסובייקטיבית הוא סבור כי אין זה ראוי לו לשבת בדין. התחושה הסובייקטיבית צריכה להיות מלווה בנתונים אובייקטיביים, שיש בהם כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים. אכן, כשם שחובה על שופט לפסול עצמו מקום שהתנאים מחייבים זאת, כן חובה עליו שלא לפסול עצמו מקום שהתנאים לפסילה אינם מתקיימים. חובת השיפוט היא חובת השופט". (ע"פ 5756/95 עדנאן עתאמנה ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (טרם פורסם); ראה גם ע"פ 2/95 מדינת ישראל נ' זינאתי, פ"ד מה(1) 39, 43; ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה, פ"ד מה(3) 790; ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן דוד, טרם פורסם, ע"א 6679/97 רחל שלי ברז'יק נ' שלמה ברזי'ק, טרם פורסם). במקרה שבפנינו לא טען מי מן הצדדים, כי במקרה זה נתקיימו נסיבות המצדיקות את פסילתו של בית המשפט מלהמשיך ולדון בהליך. בית המשפט עצמו הוא שהחליט להימנע מלהמשיך ולדון בשל מגוריו בישוב בו מצוי הבית נשוא התביעה לפירוק שיתוף. נימוק זה, כשלעצמו, אינו מצדיק פסילה. שני הצדדים מאשרים, כי איש מהם לא התגורר בשלב כלשהו בבית האמור. יתרה מזו: שניהם מאשרים, כי בינתיים נמכר הבית לצד שלישי (עובדה שלא היתה בידיעתו של בית המשפט עובר לקבלת ההחלטה נשוא הערעור). זאת ועוד: בהקשר דומה נכתב: "קורה לא אחת, ביחוד בערי השדה, שהשופט דן בהכרח במקרים של אנשים שהוא מכירם בשל מעמדם כסוחר בעיירה, כפקיד בעיריה או במועצה וכדו'. אם השופט יפסול עצמו בכל מקרה בו קיימת היכרות מן העבר או מן ההווה, בלי שהדבר מעוגן ביחסי קירבה מיוחדים, יפריז לצד החומרה ללא הצדקה עניינית וגם יכביד ללא צורך על פעולתה של המערכת השיפוטית. היכרות, ותהיה זו היכרות שבהווה, אינה הופכת את השופט לפסול. היא אינה יוצרת מראש חריצת דין אישית כה מהותית כלפי האדם עד שיהיה בכך כדי ליצור נטיית לב המשתלטת על שופט מקצועי בעזות כה רבה עד שאינו יכול להגיע להכרעה עניינית. זהו תחום מובהק אשר בו בא לידי ביטוי היישום של אמת המידה של השופט המקצועי היודע להשתחרר מהשפעתה של היכרות שיגרתית עקב כוחו והרגלו של בעל משרה שיפוטית היודע להתעלות מעל השפעתה של היכרות שיגרתית" (מ' שמגר, "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", ספר גבורות לשמעון אגרנט 87, 109) בענייננו אין מדובר אף בהיכרות אישית של השופט עם אחד הצדדים, אלא אך ורק בשיוכו המוניציפלי של השופט. שיוך זה, כשלעצמו, אינו מקים כל חשש ממשי למשוא פנים. אם היכרות אישית סתמית אינה יוצרת עילת פסלות מקל וחמר שכך הם פני הדברים בענייננו. לפיכך החלטתי לקבל את הערעור ולהורות על החזרת הדיון בתמ"ש 10610/97 לכב' השופט גייפמן. לא מצאתי בטענות המשיב עילה ממשית להימנע ממתן החלטה כאמור. מקומן של טענותיו בדבר הערה שהעיר בית המשפט לאחר החלטת הפסילה הוא, אם בכלל, בבית המשפט קמא ולא בפני ולעניין זה איני מחווה דעה. הערעור מתקבל. ניתן היום, כ"ח בטבת התשנ"ח (26.1.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97075770.A01/דז/