כוכבה איטח(סעדה) נ. בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ

פסק-דין בתיק רע"א 7571/06 בבית המשפט העליון רע"א 7571/06 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המבקשת: כוכבה איטח (סעדה) נ ג ד המשיבים: 1. בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ 2. עו"ד תמר ברלינר - כונסת נכסים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.8.06 בבר"ע 581/05 שניתן על ידי כבוד השופטת ב' בר-זיו תאריך הישיבה: ז' בשבט תשס"ח (14.1.08) בשם המבקשת: עו"ד ש' שנקלר בשם המשיבים: עו"ד ת' ברלינר פסק-דין השופט י' דנציגר: כללי 1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' בר-זיו) מיום 14.8.2006, במסגרתה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על שתי החלטות של ראש ההוצאה לפועל בקריות-חיפה מיום 25.1.2005, ואשר במסגרתה נקבע כי על המבקשת לפנות את דירת מגוריה על מנת שהמשיבים יוכלו להמשיך בהליכי מימוש המשכנתא. העובדות שבבסיס בקשת רשות הערעור 2. תחילתה של הפרשה בשתי הלוואות, מיום 28.2.1996 ומיום 9.6.1996, על סך כולל של 315,000 ₪ (להלן יכונו ביחד: ההלוואה), שנטלו המבקשת ובעלה מהמשיב 1 (להלן: הבנק) לצורך מימון רכישת דירת מגורים בכרמיאל (להלן: הדירה). בהתאם להסכמי ההלוואה, ביום 5.3.1996 נרשם ברשם המשכונות משכון על הדירה לטובת הבנק. 3. ביום 20.12.2001, בעקבות עליית יחסי המבקשת ובעלה על שרטון, ניתן פסק דין לגירושין בין השניים. בהסכם הגירושין, שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית הדין הרבני בחיפה, הוסכם כי הדירה תישאר בבעלות המבקשת, והבעל יישא בתשלומי המשכנתא בסך של 3,000 ₪ בחודש. 4. בחודש אוגוסט 2002 הפסיק הבעל לפרוע את תשלומי המשכנתא. כתוצאה מכך, החל מחודש ינואר 2003, פנה הבנק בהתראות למבקשת על מנת שזו תפרע את מלוא יתרת ההלוואה. משההלוואה לא נפרעה, ביקש הבנק, ביום 21.7.2003, את מימוש המשכון. צו למימוש המשכון ניתן על ידי ראש ההוצאה לפועל בקריות-חיפה ביום 28.7.2003 ובאותו מועד מונתה המשיבה 2 ככונסת נכסים לדירה (להלן: כונסת הנכסים). ביום 25.1.2004 ניתן צו מימוש משכון מתוקן. 5. ביום 24.4.2004 הודבקה על דלתה של המבקשת הודעת פינוי, בה צוין כי הפינוי נקבע ליום 18.5.2004. ביום הפינוי המיועד הגישה המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לעיכוב הליכים, אשר נדחתה. בו ביום פנתה המבקשת בבקשת רשות ערעור לבית משפט השלום, אשר הורה על עיכוב ביצוע הפינוי עד לדיון בערעור; אלא שבעקבות תגובת הבנק התברר כי לבית משפט השלום לא היתה סמכות לדון בבקשת רשות הערעור, וההליך נמחק. ביום 20.5.2004 פנתה המבקשת בבקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (בר"ע 1468/04). במסגרת הליך זה, ביום 30.5.2004, הגיעו המבקשת והבנק להסדר, אשר קיבל תוקף של פסק דין (להלן: ההסדר), במסגרתו נקבע כדלקמן: המבקשת תקבל ארכה למשך שלושה חודשים, על מנת למצוא קונה לדירה. בין אם יימצא קונה לדירה בתוך שלושה חודשים, ובין אם לאו, מתחייבת המבקשת לפנות את הדירה מכל אדם וחפץ עד ליום 1.9.2004 ובמידה ולא תעשה כן, היא מאשרת כי היא מסכימה לביצוע פינוי באמצעות כונסת הנכסים. במידה ותוך שלושה חודשים תשלם המבקשת את כל חוב הפיגורים בתוספת הוצאות ושכ"ט כדין, לא תפונה מהדירה והיא תמשיך לשלם את התשלומים החודשיים בהתאם להסכם ההלוואה המקורי, וכינוס הנכסים יבוטל. יחד עם זאת, במידה ותוך שלושה חודשים תשלם המבקשת על חשבון חוב הפיגורים סכום של 25,000 ₪, כי אז התקופה שנקבעה לצורך פינוי הדירה תוארך בשלושה חודשים נוספים. תנאי נוסף להסדר הינו שהמבקשת תשלם את התשלומים החודשיים בגין ההלוואה בסכום של 1,200 ₪ כל חודש. 6. הצדדים חלוקים באשר לשאלה האם עמדה המבקשת בהסדר האמור. בעוד המבקשת טוענת כי היא מצאה רוכשים לדירה, וההסכם עמם סוכל רק בשל התמהמהות כונסת הנכסים לאשר את הסכם הרכישה, טוענים המשיבים כי המבקשת לא עמדה בהסדר, קרי, לא עלה בידה למכור את הדירה, ולפיכך, פנו להמשיך בהליכי מימוש המשכנתא, כפי שנקבע בהסדר. בהתאם לכך, הודעת פינוי נוספת נמסרה למבקשת ביום 21.9.2004. על הודעה זו צוין כי הפינוי נקבע ליום 18.10.2004, אולם מועד הפינוי האמור נדחה. ביום 23.1.2005 הוגשה על ידי המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביטול נקיטת הליכי מימוש משכון. בקשה זו נדחתה ביום 25.1.2005 על ידי ראש ההוצאה לפועל "בהיעדר עילה או סמכות ועקב שיהוי רב". בקשה נוספת של המבקשת, מיום 24.1.2005, לקביעת זכאות לדיור חלוף, נדחתה אף היא, ביום 25.1.2005, על ידי ראש ההוצאה לפועל "בהיעדר עילה או סמכות תוך שמירת זכויות המבקשת לפנות בתביעה מתאימה לבית המשפט המוסמך על סמך עילה חוקית". 7. באותו יום, 25.1.2005, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשת רשות ערעור על שתי החלטותיו של ראש ההוצאה לפועל, וכן התבקש על ידה צו מניעה ארעי, שניתן עד לדיון שהתקיים למחרת, ביום 26.1.2005. בדיון שהתקיים הוחלט כי אין מקום ליתן צו מניעה זמני, זאת בהתבסס על השיהוי בהגשת הבקשות לראש ההוצאה לפועל, וכן משום שההסדר הנזכר לעיל הופר על ידי המבקשת. על החלטה זו, הדוחה את הבקשה לסעד זמני, הוגשה ביום 6.2.2005 בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 1262/05), וכן התבקש צו מניעה ארעי. צו ארעי ניתן באותו יום, ואילו בדיון שהתקיים ביום 21.11.2005, הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי עיכוב הביצוע יישאר על כנו, מותנה בתשלום סכום חודשי של 3,000 ₪ על ידי המבקשת. המבקשת טוענת כי היא עומדת בתשלום החודשי האמור, והמשיבים אינם חולקים על כך. פסק הדין של בית המשפט קמא 8. ביום 14.8.2006, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת רשות הערעור על שתי החלטות ראש ההוצאה לפועל מיום 25.1.2005, היא ההחלטה נשוא ענייננו. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור, במסגרתה ביקשה המבקשת להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל, על ביטול צו הפינוי של הדירה ועל העברת כונסת הנכסים מתפקידה; לחילופין ביקשה המבקשת לקבוע כי היא זכאית לדיור חלוף ולהורות על עיכוב הפינוי עקב כך. בית המשפט המחוזי קבע כי ידיה של המבקשת אינן נקיות, שכן נמנעה מלהזכיר את קיומו של ההסדר אליו הגיעו הצדדים במסגרת בקשה קודמת לעיכוב הליכי מימוש המשכון, הסדר שהופר על ידה. עוד ציין בית המשפט קמא, כי צדק ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו לפיה בנסיבות המקרה הוא נעדר סמכות או עילה לדון בבקשה, שהוגשה בשיהוי רב, וגם מטעם זה דין הבקשה להידחות. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי על המבקשת לפנות את הדירה עד לתאריך 15.9.2006, וכי המשיבים רשאים להמשיך בהליכי מימוש המשכון. 9. בטרם נפנה לתיאור טענות הצדדים, נציין כי בד בבד עם בקשת רשות הערעור דנא, פנתה המבקשת בבקשה לעיכוב ביצוע של החלטת בית המשפט המחוזי, בקשה לה נעתר בית משפט זה (כבוד השופטת ע' ארבל), ביום 18.9.2006. טענות הצדדים 10. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור ארוכה ומפורטת, במסגרתה תוארו פעולות שונות שננקטו על ידי כונסת הנכסים, אשר לשיטתה של המבקשת מלמדות כי דרך הפעולה של כונסת הנכסים למימוש הדירה של המבקשת רצופה ליקויים חמורים ויסודיים, שיש בהם כדי להצדיק ביטול ההליכים ואיונם. בין היתר, נטען כי כונסת הנכסים יצרה מצג שווא בפני ראש ההוצאה לפועל לפיו קיים הסכם משכון חתום, בעוד שבפועל המשכון נרשם על בסיס הסכם ההלוואה, ומאחר שלשיטתה כלל לא נחתם הסכם משכון, אין מקום לפינוי הדירה ללא דיור חלוף. עוד נטען, כי תיק ההוצאה לפועל נפתח על מלוא חוב ההלוואה, זאת בניגוד להוראת סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) הקובע, לטענתה, כי בתחילה יש לפתוח את תיק המימוש על סכום חוב הפיגורים בלבד, אלא אם כן חוב הפיגורים עולה על 10% ממלוא חוב ההלוואה, תנאי שלא התקיים לשיטתה. בנוסף, טוענת המבקשת כי כונסת הנכסים נמנעה מלדווח לראש ההוצאה לפועל על תקבולים ששולמו על ידי המבקשת על חשבון החוב, וכן כי נמנעה מלהגיש דוחות תקופתיים, בניגוד להנחיית ראש ההוצאה לפועל. לטענת המבקשת, הפגמים שדבקו בהליכים הביאו לכך ששכר הטרחה לו זוכה כונסת הנכסים גבוה יותר מזה שהיה מגיע לה לו נקטה בהליכים כדין, וכן טענה שהליקויים גרמו לכך שהחוב תפח בקצב מהיר הרבה יותר, שכן ריבית הפיגורים נצברה על מלוא סכום חוב ההלוואה, במקום על סכום חוב הפיגורים בלבד. 11. המבקשת מוסיפה וטוענת כי מכתבי ההתראה שנשלחו לביתה היו פגומים, שכן לא כללו הסבר בהיר לפיו המבקשת זכאית לפרוע את מחצית החוב שבפיגור ואת המחצית השנייה תוך ששה חודשים, כדי לעצור את הליכי המימוש. 12. אשר להחלטתו של בית המשפט קמא, טוענת המבקשת כי לא היה מקום לקבוע שפנתה לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים, שכן טרחה וציינה בבקשתה את דבר ההסדר אליו הגיעו הצדדים, וכן טוענת היא שדווקא כונסת הנכסים היא שהפרה את ההסדר, בטרפדה את העסקה הפוטנציאלית למכירת הדירה. אשר לשיהוי אליו התייחס בית המשפט קמא, טוענת המבקשת כי היא אישה קשת יום שאינה יודעת חוק ומשפט, ולגישתה, טענת השיהוי אינה אלא תירוץ להתחמק מניתוח וביקורת על פעולותיה של כונסת הנכסים, וכי ממילא לא היתה כל הסתמכות של הבנק עקב השיהוי. 13. טענה נוספת של המבקשת הינה כי הבנק לא התנה כדין על זכות הדיור החלוף המוקנית בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, שכן בהסכם ההלוואה מופיע נוסח טכני ובאותיות זעירות של ההתנאה על הזכות לדיור חלוף, בעוד שהחוק מחייב הבלטה פיזית של הויתור, ניסוחו בפשטות ובהירות ווידוא המודעות של הלווה לעצם הויתור. עוד בהקשר זה טוענת המבקשת כי מדובר בתניה מקפחת בחוזה אחיד, ולכן דינה להתבטל. 14. לבסוף יצוין, כי המבקשת טוענת שבקשת רשות הערעור מעוררת שאלות עקרוניות בכל הנוגע לסוגיה של פינוי לווים מדירות מגוריהם היחידות על ידי בנקים למשכנתאות, על רקע תיקון מס' 23 לחוק ההוצאה לפועל, שנתקבל במסגרת חוק הגנה על נוטלי הלוואת לדיור (תיקוני חקיקה), התשס"ב-2002 (להלן: תיקון 23). 15. בתשובה לבקשת רשות הערעור, טוענים המשיבים כי ההסדר מיום 30.5.2004, במסגרתו ניתנה למבקשת הזדמנות למכור את דירתה בעצמה, ואשר קיבל תוקף של פסק דין, מהווה מעשה בית דין, וסותם את הגולל על טענות המבקשת. לטענת המשיבים, המבקשת העלימה מבית המשפט קמא את דבר קיומו של ההסדר האמור. המשיבים מוסיפים וטוענים כי בסעיף 6 להסכמי ההלוואה, צוין במפורש כי הסכמים אלו הינם בגדר הסכמי משכון, וכן צוין בסעיף 10 להסכמים אלה כי הלווה מצהיר שהוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 וכן סעיפים 38 ו- 39 לחוק ההוצאה לפועל, לא תחולנה. אשר לטענות בדבר אי פתיחת תיק ההוצאה לפועל כדין, הרי שעל פי סעיף 181ב1(א) לחוק ההוצאה לפועל, די בששה חודשי פיגורים כדי להגיש לביצוע את שטר המשכון. בנוסף, לטענת הבנק, התקיימו תנאי סעיף 181ב1(ג)(3) לחוק האמור, אשר מאפשר את פתיחת תיק ההוצאה לפועל בגין מלוא סכום ההלוואה, שכן סכום התשלומים שטרם נפרע בתוספת ריבית הפיגועים עלה על 10% מיתרת חוב ההלוואה. דיון והכרעה 16. כפי שפורט לעיל, בקשת רשות ערעור זו עניינה שתי בקשות שהוגשו מטעם המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל ביום 23.1.2005 וביום 24.1.2005, ואשר נדחו על ידי ראש ההוצאה לפועל ביום 25.1.2005. החלטות אלה מגיעות לפתחנו כבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי", אשר כידוע, אינה ניתנת כדבר שבשגרה. בפסק הדין הידוע בעניין ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982), התווה מ"מ הנשיא שמגר (כתוארו אז), את הקווים המנחים שלפיהם יפעל בית משפט זה בבואו לבחון האם יש מקום לדון בעניין בגלגול שלישי, ולפיהם, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן בעיקר כאשר מדובר בשאלות בעלות חשיבות חוקתית או ציבורית או כאשר עסקינן בשאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים לסכסוך. 17. בענייננו, טוענת המבקשת, כאמור, כי הסוגיות המשפטיות המתעוררות בבקשה הינן בעלות חשיבות ציבורית וחברתית רבה, שכן עסקינן בנושא פינויים של לווים מדירות מגוריהם היחידות, בעקבות תיקון 23 לחוק ההוצאה לפועל. אכן, צודקת המבקשת כי טרם ניתנה החלטה שיפוטית על ידי ערכאה זו המנתחת באופן מעמיק את תיקון 23 לחוק ההוצאה לפועל, אולם, לא שוכנענו כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות החלטה שיפוטית כזו. 18. אשר לטענות כנגד פעולותיה של כונסת הנכסים, לא שוכנעתי כי אכן נפלו בהן פגמים המצדיקים את פסילת ההליכים מיסודם. למעשה, שתי הטענות היחידות הראויות לדיון הינן הטענות על בסיסן דחה בית המשפט קמא את בקשת רשות הערעור, קרי, הטענה כי המבקשת באה בפני בית המשפט בחוסר ניקיון כפיים, והשיהוי בפנייתה של המבקשת. לדידנו, שתי טענות אלה, כמו גם טענותיה האחרות של המבקשת שתוארו לעיל, אינן מצדיקות סטייה מהכלל לפיו אין להעניק רשות ערעור בגלגול שלישי, אלא במקרים חריגים. מעבר לנדרש, אתייחס להלן בקצרה לשתי הטענות האמורות, עליהן התבסס בית המשפט קמא. 19. אשר לטענת חוסר ניקיון הכפיים של המבקשת, כידוע, תורת תום הלב קנתה לה שביתה בכל ענפי המשפט האזרחי, והיא מתפרשת כיום גם על פעולות משפטיות בעלות אופי דיוני. קרי, חובתו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים בדרך מקובלת ובתום לב (בש"א 2236/06 עזרא חממי נ' אלברט אוחיון (לא פורסם, 5.6.2006), סעיף 10 לפסק הדין, והאסמכתאות הנזכרות שם). מחובת תום הלב נגזרת חובתו של בעל דין להביא בפני בית המשפט את כלל העובדות הרלוונטיות לצורך הכרעה בעניין. הימנעותו של בעל דין מלהביא לידיעתו של בית המשפט עובדות רלוונטיות, כגון הסכם קודם שנערך בין הצדדים, עשויה להצדיק נקיטה בסעדים דרסטיים כגון מחיקתה של תובענה על הסף (השווה: ר"ע 218/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' שאול שטמר, פ"ד לט(2) 452 (1985)). 20. בענייננו, טוענת המבקשת כי בקשתה לא לקתה בחוסר ניקיון כפיים, שכן אזכרה בבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט קמא, את דבר קיומו של ההסדר בין הצדדים. אלא שעיון בבקשת רשות הערעור מעלה כי טענה זו נזכרה בלשון לקונית, עמומה ומעורפלת בפסקה האחרונה לבקשת רשות הערעור. כל שציינה המבקשת הוא כי "סוגיית הפינוי נדונה בעבר בבית משפט נכבד זה ונתקבלה החלטה לפי[ה] זכאית גב' איטח לנסות ולממש את דירת מגוריה באופן עצמאי. גב' איטח פעלה בכיוון מכירת הדירה ואף מצאה קונים וחתמה עמם על זכרון דברים שבוטל עקב התמהמהות כונסת הנכסים לאשר את העסקה". המבקשת לא ציינה כי מדובר בהסכמה אליה הגיעו שני הצדדים, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, ובנוסף לא ציינה כי למעשה לא עמדה בתנאי ההסדר, ולפיכך רשאית היתה כונסת הנכסים להמשיך בהליכי המימוש של הדירה. 21. יתרה מכך, המבקשת אף לא התיימרה לטעון שבבקשותיה לראש ההוצאה לפועל צוין דבר קיומו של ההסדר, ועיון בבקשות אלו מלמדנו כי אכן דבר ההסדר לא צוין בהן, ולו במילה. די בכך כדי לקבוע כי המבקשת לא הציגה בפני הערכאות אליהן פנתה לצורך קבלת סעד את כלל העובדות הרלוונטיות לצורך הכרעה בעניין. לאור האמור, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא בסוגיה זו. 22. אשר לסוגיית השיהוי, בקשותיה של המבקשת לראש ההוצאה לפועל, מיום 23.1.2005 ומיום 24.1.2005, הוגשו לאחר שנקבעו מספר מועדים לפינוי הדירה, שנדחו פעם אחר פעם, באמצעות בקשות עיכוב ביצוע למיניהן. בבקשות האמורות, טענה המבקשת כנגד עצם תוקפם של הליכי ההוצאה לפועל שננקטו על ידי כונסת הנכסים. טענות אלה, דינן היה להישמע עם פתיחת הליכי המימוש (בסוף חודש יולי 2003), ולא כשנה וחצי לאחר מכן. עסקינן בשיהוי משמעותי, כאשר במשך הזמן ננקטו הליכים שונים לצורך מימוש המשכון, וסכום החוב גדל ותפח, ולפיכך לא ניתן לטעון כי הבנק לא קנה אינטרס הסתמכות עקב השיהוי. תיאור העובדות שלעיל מלמדנו כי פינוי הדירה נדחה, פעם אחר פעם, מזה מספר שנים. המבקשת נקטה בהליכים אינספור למניעת פינויה מדירת המגורים, ופנתה בבקשות רשות ערעור ובקשות לעיכוב ביצוע למכביר לערכאות השונות. בקשותיה לראש ההוצאה לפועל נשוא בקשת רשות ערעור זו, הוגשו כשנתיים ימים לאחר משלוח מכתב ההתראה הראשון בדבר אי תשלום החוב, בחודש ינואר 2003, ומאז חלפו כשלוש שנים נוספות. לאורך כל השנים הללו, עושה הבנק מאמצים להיפרע מההלוואה שנתן למבקשת ולבעלה בשנת 1996, שהחוב בגינה עומד כיום על סך של כ-547,000 ₪ (לטענת ב"כ המשיבים בדיון שהתקיים לפנינו), והמבקשת עשתה ועושה כל שלאיל ידה כדי לסכל את הליכי מימוש המשכנתא בהתאם להסכם עליו חתמה במו ידיה. כאן המקום לציין כי לא שוכנעתי כי יש ממש בטענות המבקשת כי חתימתה על הסכם המשכנתא נעשתה בלא מודעות לתוכן ההסכם ולויתור על זכויותיה לפי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. 23. עם כל הכאב על החיוב לפנות את המבקשת מדירת מגוריה, המבקשת מחויבת על פי הסכמי ההלוואה המקוריים וכן על פי ההסדר מיום 30.5.2004 לפנות את הדירה על מנת לאפשר לבנק לממשה לצורך פירעון ההלוואה. מטענות ב"כ הצדדים לפנינו עולה כי המבקשת מתגוררת בדירה שהיא מעבר לצרכיה ושאינה תואמת את יכולתה הכלכלית. דומה כי המבקשת אינה מצויה על עברי פי פחת, שהרי עומדת היא בתשלומים חודשיים של 3,000 ₪ מאז החלטת בית משפט זה מיום 21.11.2005. בנסיבות אלה, ומעבר לנדרש לצורך הכרעה במסגרת פסק דין זה, טוב תעשה המבקשת אם תפעל למציאת דיור חילופי כפי יכולתה הכלכלית, ותאפשר לבנק להיפרע ממימוש דירתה, על מנת שיבוא הסכסוך נשוא בקשת רשות ערעור זו על פתרונו וסיומו. סיכומם של דברים 24. לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחבריי לדחות את בקשת רשות הערעור, בין מהטעם שאינה מצדיקה דיון בגלגול שלישי שכן אין מדובר בסוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, ובין לגופה, כפי שפורט לעיל. 25. למען הסר ספק, הצו הארעי עליו הורה בית משפט זה ביום 18.9.2006 מבוטל בזאת. 26. בנסיבות העניין, ועל מנת שלא להכביד על המבקשת יתר על המידה, אינני רואה מקום לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ב בשבט תשס"ח (29.1.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06075710_W06.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il