בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
757/99
וערעור שכנגד
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופטת א' פרוקצ'יה
המערערים: 1.
לבנברג, תכנון ומדידות בהנדסה בע"מ
2.
אפריים לבנברג
נ
ג ד
המשיבה: בק-ברקאי,
חברה לבניה ולכנסים בע"מ
ערעור
וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.1.99 בת"א 189/95
שניתן על ידי כבוד השופט מ' נאמן
בשם
המערערים: עו"ד יצחק שפרבר
בשם
המשיבה: עו"ד מיכה מינס
פסק-דין
השופט ת' אור:
עיקרי העובדות והמחלוקת אשר דורשת הכרעה
1. המשיבה, חברה קבלנית, עסקה בהקמת מבנה מגורים
בחיפה. המבנה אמור היה להיות מורכב משלושה גושי בניינים אשר קיים ביניהם חיבור.
לשם ביצוע עבודה זו נזקקה המשיבה לשירותי מדידה. שירותים אלה היא קיבלה מן המערערת
הראשונה (להלן: המערערת), חברה העוסקת במתן שירותי מדידה וממנהלה, המערער
השני (להלן: המערער). בתביעה שהגישה המשיבה נגד המערערים בבית המשפט
המחוזי, היא טענה שהמערערים התרשלו בכך שמסרו למשיבה נתוני מדידה מוטעים. כתוצאה
מהנחת יסודות ופעולות בניה שנעשו בהסתמך על מדידות המערערים, נאלצה המשיבה להפסיק
את העבודה, להרוס חלק ממה שבנתה ולבנותו מחדש, וכן לבצע התאמות שונות. את הנזקים
שנגרמו לה עקב כך תבעה המשיבה מהמערערים. המערערים כפרו באחריותם, ולחילופין טענו
לרשלנות תורמת של המשיבה. עוד טענו המערערים נגד פרטי נזק שונים אותם תבעה המשיבה.
2. בית המשפט קבע את אחריות המערערים, כולל זו של
המערער, בנזיקין. קביעה זו מושתתת על רשלנותם באספקת המדידות המוטעות למשיבה. בית
המשפט קבע גם, שהיה אשם תורם של המשיבה, אשר אל פרטיו עוד אתייחס, וחילק את
האחריות לנזקי המשיבה כך שהמערערים ישאו ב75%- בלבד, נוכח האשם התורם של המשיבה
בשיעור 25%.
את שיעור הנזקים הכולל אשר נגרם למשיבה עקב
המדידות המוטעות קבע בית המשפט בסכום כולל של 500,440 ש"ח, בצירוף הפרשי
הצמדה מחושבים מיום 2.2.95 וכן ריבית. פרט הנזק הגדול ביותר היה עלותו של ביצוע
הריסת חלק מן הבניין, פינוי ההריסות ובנייה מחדש. הפיצוי אשר נקבע בפרט זה הוא בסך
364,000 ש"ח. בית המשפט חייב את המערערים לשלם למשיב 75% מהסכום הכולל של
הנזק, דהיינו סכום של 375,330 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כאמור ובצירוף
הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
בערעורם תוקפים המערערים את קביעת אחריותם
לנזקי המשיבה ולחילופין, את שיעור האשם התורם הנמוך שנקבע למשיבה וכן את סכום
הפיצויים שנפסק בפרטי הנזק השונים. המשיבה מערערת, בערעור שכנגד שהוגש מטעמה, על
מיעוט הפיצויים שנפסקו לה.
3. יש, לדעתי, לדחות את ערעור המערערים על קביעת
אחריותם לנזקי המשיבה, כולל על הקביעה בדבר אחריותו של המערער. על פי העובדות כפי
שנקבעו על ידי בית המשפט, הוכחה התרשלות מצידם. גם ערעור בעלי הדין על סכום
הפיצויים שנקבע בפרטי הנזק השונים אינו מצדיק התערבות, פרט לשיעור הנזק שנקבע בפרט
הנזק הגדול של הריסה ובניה מחדש. אכן, רק שני עניינים אשר הועלו בטענות המערערים,
מצדיקים התייחסות והתערבות. כוונתי, ראשית, לחלוקת האחריות לקרות הנזקים למשיבה,
ובמילים אחרות, האם היה מוצדק לייחס למשיבה תרומת רשלנות כדי 25% בלבד; ושנית,
לקביעת שיעור הנזק בגין הריסה ובניה מחדש, ובמילים אחרות, האם הוכח בפרט זה נזק
בשיעור אותו קבע בית המשפט? בשני נושאים אלה יתמקדו דברי בהמשך.
שיעור הרשלנות התורמת של המשיבה
4. פרט הרשלנות האחד אשר מייחסים המערערים למשיבה
קשור לסימון מתווה סביב אותה הבניה. מתווה זה מהווה מסגרת עץ היקפית מחוץ לתחום
החפירות עליה יסומנו האלמנטים וצירי הבניין. מסגרת הסימון בנויה, בדרך כלל, עמודי
עץ ניצבים אליהם מחובר בצורה קשיחה וקבועה לוח עץ אופקי. הקמת מתווה כזה (הידוע
בלשון העם בשם "שנורגריסט") סביב השטח המיועד לבניה, מבטיחה מפני אי
התאמות עקב טעויות במדידה, ולכל הפחות מקטינה את הסיכון של אי התאמות כאלה. כפי
שאכן קבע בית המשפט, עצם הקמת המתווה הוא אמצעי לאיתור טעויות. בנסיבות ענייננו,
לא הוקם מתווה כזה לכל השטח עליו עמדו להקים את המבנה, אלא על חלקו בלבד.
פרט רשלנות שני קשור בעובדה שהמדידות לא נבדקו
נוספות קודם יציקת היסודות. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המשיבה לא שבה ופנתה אל
המערערים, לאחר חפירת היסודות וקודם יציקתם. בעניין זה, הופרה על ידם הוראת דין
מפורשת. על פי האמור בפיסקה 16.00(ב) לתוספת השניה לתקנות התכנון והבניה (בקשה
להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל1970-:
"לא
תבוצע יציקת היסודות של הבניין שעל בנייתו ניתן היתר, אלא אם כן נמצא בידי מקבל
העבודה באתר אישור בכתב של מודד מוסמך שמקום החפירות הנועדות ליציקת היסודות מתאים
למקום הבניין כפי שאושר בהיתר".
גם על פי העדויות שנשמעו בבית המשפט המחוזי,
הוכח קיומם של הנוהג והצורך בבדיקה חוזרת כזו. תנאי זה לא התקיים בענייננו. המשיבה
נסתה לטעון, שכאילו היתה פניה אל המערערים, קודם יציקת היסודות, שיבדקו את
המדידות, אולם בית המשפט דחה את טענתה. המשיבה היתה מודעת לחשיבותה של בדיקה חוזרת
עובר ליציקה. מטעם זה, כנראה, ציינה בכתב תביעתה שהיא הזמינה את המערערים לבדיקה
חוזרת כזו של המדידות. אלא, שכאמור, טענה עובדתית זו נדחתה על ידי בית המשפט.
5. בית המשפט היה ער הן לחשיבות הקמת המתווה והן
לבדיקה הנדרשת קודם ביצוע היציקה של היסודות. לגבי המתווה הוסיף וציין, בהסתמכו על
מדריך לביצוע עבודות בניה בהוצאת המכון לחקר הבניה (נ13/), כי גם בשטח שהוא תלול,
כמו בענייננו, ניתן להתקינו על ידי ביצוע "מדרגה" במתווה במקום שהדבר
נדרש. בסופו של ניתוח אחריותה של המשיבה, אומר בית המשפט:
"בין
אם אראה באי הקמת מתווה שלם לכל הפרוייקט מחדל בלתי מוצדק מצד התובעת כטענת
הנתבעים ובין אם אקבל את עמדת התובעים כי במקרה זה מוצדק היה לא להקים מתווה לכל
הפרוייקט בבית אחת, דבר אחד ברור, המחדל של אי זימון חוזר של המודד, עליו כבר
הצבעתי לעיל, מקבל משמעות חריפה יותר נוכח העובדה שלא הוקם מתווה שלם לפרוייקט בבת
אחת, שכן התובעת חייבת היתה להיות ערה לכך שמאחר והתנאים הטופוגרפיים שוללים
ממנה את האפשרות להקים מתווה כפי שחייבים לעשות בדרך כלל לפי נ13/ (להוציא מקרים
חריגים), הרי שנשלל ממנה אמצעי בקרה חשוב לגילוי טעויות" (עמוד 15 לפסק הדין.
ההדגשות שלי - ת"א).
נראה לי, שהאמור בקטע זה מצביע על רשלנות
בדרגה גבוהה מצד המשיבה. על אף שלא הוקם מתווה המשמש לגילוי טעויות, לא ביקשה
המשיבה מהמערערים לבדוק, ולא בדקה בעצמה, בדיקה חוזרת של המדידות קודם היציקה. היה
עליה להיות ערה לאפשרות של טעות. היה עליה גם לצפות שהמערערים מצפים שהם יידרשו
לבצע בדיקה חוזרת קודם יציקת היסודות, וכי הם סומכים על כך, לאור האמור בתוספת
לתקנות כמצוטט לעיל. המערערים יכלו, על כן, לצאת מהנחה שתינתן להם אפשרות לתקן כל
טעות במדידות, אם תתגלה טעות כזו בבדיקה החוזרת.
בנסיבות אלה, חוששני ששיעור הרשלנות התורמת
שנקבע למשיבה הינו נמוך מהראוי. דעתי היא, כי חלוקה של האחריות לקרות הנזק למשיבה
בחלקים שווים בין המערערים למשיבה היא ההולמת את הנסיבות. במובן זה, הייתי מקבל את
ערעור המערערים.
עלות ההריסה והבניה מחדש
6. בנושא העלות של ההריסה והבניה מחדש ומשך הזמן
שנדרש לכך, בקשה המשיבה - בבית המשפט המחוזי ובפנינו - להסתמך על עדותו של העד
איליה רוחנא, אשר החליף את מנהל העבודה באתר העבודה בחודש נובמבר 1991, ומיד לאחר
כניסתו לעבודה הוחל בעבודות ההריסה והבניה מחדש. על סמך עדותו ועל סמך כתב כמויות
שצורף לתצהירו, בקשה המשיבה שייקבע גובהו של פרט הנזק הנוגע לעלויות ההריסה והבניה
מחדש. אלא שבית המשפט לא היה מוכן לסמוך על עד זה. בית המשפט גם קבע, שאין הוא
מוכן לסמוך על כלל ראיות המשיבה לעניין גובה הנזק בפרט זה. בהנמקתו את מסקנתו זו,
הזכיר בית המשפט את הנימוקים הבאים: ראשית, נוכח גילוי הטעות במדידה והצורך להרוס
חלק מן הבניה, ברור היה למשיבה שהיא אמורה לתבוע את נזקיה מהמערערים. בנסיבות אלה,
כשלא אספה ושמרה את כל הדוקומנטציה השייכת לנזקיה בפרט זה - חוזים, קבלות,
חשבוניות - פועל הדבר לרעתה. מסתבר גם, שמסמכי העבודה, שיכולים היו לסייע בקביעת
טיב העבודות שבוצעו לתיקון המצב, לא נשמרו. שנית, הובאו חשבוניות בנושא זה בסכום
כולל של 92,264 ש"ח, אך בית המשפט לא שוכנע שחשבוניות אלה מתייחסות אך ורק
לעלויות הקשורות בעבודות ההריסה והבניה מחדש. שלישית, מתביעה אחרת אשר הגישה
המשיבה נגד קבלן השלד, הוברר שהיא תבעה ממנו פיצוי בגין נזקים אותם ייחסה גם
למערערים. מה עוד, שאת קיומה של תביעה נוספת ניסתה המשיבה להעלים. אין תימה שעניין
זה פגע גם הוא במהימנות גירסת המשיבה.
7. על יסוד הנימוקים האמורים, לא היה מוכן בית
המשפט לסמוך על ראיות המשיבה לעניין עלותם של ההריסה והבניה מחדש עקב הטעויות
במדידות. על רקע זה, לא ראה בית המשפט דרך אחרת מלפניו אלא לקבוע את העלות של
עבודות ההריסה והבניה מחדש על דרך האומדנא - וכך עשה. אכן, כשמובאות ראיות לגבי
שיעור הנזק ובית המשפט אינו מוכן לסמוך עליהן כלשונן, רשאי בית המשפט, במקרים
המתאימים, לקבוע בדרך אומדן שרק חלק מהעלות על פי הראיות שבאו בפניו קשור למקרה,
ובדרך אומדן אף לקבוע את שיעורה של עלות זו. באשר לנימוק לעריכת האומדנא ודרך
קביעתה, כך אומר בית המשפט בעניין זה בפסק דינו:
"אני
מוצא עצמי נאלץ לקבוע את עלות הנזק בסעיף זה על דרך האומדנא. אני קובע שסך הנזק
בסעיף זה נכון להגשת התביעה הוא פי 10 מעלות התכנון, היינו 364,000 ש"ח. סכום
זה נראה לי כעלות סבירה מתוך בחינת כתב הכמויות של מר רוחנא ותוך התחשבות בהשגות
הנתבעים בדבר האפשרות שחלק מהם נוצל לאגף הימני" (דהיינו, ללא קשר להריסה
ולבניה מחדש - ת"א).
8. שתי הסתייגויות יש עמי לאמור בקטע המצוטט
ולתוצאה אליה הגיע בית המשפט בפרט נזק זה. ראשית, אין הסבר על שום מה ניתן לקבוע
שנזקי העלות של ההריסה והבניה מחדש מגיעים לכדי פי עשרה מעלות התיכנון מחדש. אין
כל הסבר לא לקשר בין שתי העלויות ולא על שום מה הוא עומד על יחס של 10:1. לכאורה,
תיכנון מחדש יכול להיות בעל עלות דומה בין אם העלות של ההריסה והבניה מחדש היא
בשיעור פלוני או בשיעור גדול או קטן ממנו. אין, על כן, לקבל את אמת המידה של
האומדן כאמור, על פיה הלך בית המשפט.
שנית, מפסק הדין עולה שבית המשפט קבע את
אומדנו על יסוד ההנחה שהמשיבה נדרשה להרוס שתי קומות אותן בנתה עקב הטעויות
במדידה. הנחה זו חוזרת ונשנית בפסק הדין. אלא שלא הוכח כלל שנבנו שתי קומות אותן
צריך היה להרוס. בא כוח המערערים חזר על טענה זו בערעורו ובסכומיו בכתב ובעל פה,
ולא מצאנו בסיכומיו ובטענותיו של בא כוח המשיבה תשובה מניחה את הדעת לטענה זו.
טענת המערערים היא, שנהרס קיר בגובה של 3.7 מטר ומספר קירות נוספים, ובא כוח
המשיבה בטיעוניו בפנינו דיבר על הריסה של קורות, יסודות וקירות. הוא לא טען
שנהרסו שתי קומות. יוצא, אם כן, שהבסיס הכמותי שהיה לבית המשפט להערכת הנזק שנגרם
למשיבה עקב הצורך להרוס ולבנות מחדש - שתי קומות - נשמט. ממילא, אין הערכת העלות
על ידו יכולה לעמוד.
9. הנטל להוכיח את גובה הנזק הקשור בהריסה ובניה
מחדש מוטל היה על המשיבה. כאמור לעיל, מסמכיה והערכותיה לא היו מקובלים על בית
המשפט. עם זאת, ברור שנגרם לה נזק בשל הצורך להרוס ולבנות מחדש. הערכתו של שיעור
הנזק כפי שנעשתה על ידי בית המשפט אינה יכולה לעמוד, מנימוקים שנזכרו לעיל. נשאלת
השאלה, מה הדרך בה על ערכאת הערעור לילך. נראה לי, שגם בהעדר ראיות מדוייקות וחד
משמעיות לנזק, נוכל אנו להעריכו ולקבוע את סכום הנזק שבודאי נגרם למשיבה בהסתמך על
כלל הראיות. בדרך אומדן, אציע לחברי שהנזק בפרט זה יועמד על הסכום של 150,000
ש"ח ליום 2.2.95 במקום הסכום של 364,00 ש"ח למועד זה, כפי שנקבע על ידי
בית המשפט המחוזי.
התוצאה
10. התוצאה של שני השינויים שיש לעשות בפסק הדין של
בית המשפט המחוזי על פי האמור לעיל, היא כדלקמן:
א. מסכום הנזקים בסך כולל של 500,440
ש"ח כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי יופחת סכום של 214,000 ש"ח
(364,000-150,000 ש"ח), ועל כן הסכום הכולל של הנזק הוא בסך 286,440
ש"ח.
ב. מתוך הנזק כאמור מגיע למשיבה שיעור
של 50% מהנזק (במקום 75%), בהתחשב באשם התורם שלה בשיעור 50%. דהיינו, הסכום המגיע
לה הוא בסך 143,220 ש"ח, וסכום זה יבוא במקום הסכום של 375,330 ש"ח
המופיע בפיסקה 72 של פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כל יתר חלקי פסק הדין של בית
המשפט המחוזי ישארו בעינם.
נוכח המסקנה כאמור לעיל, אנו מחייבים את
המשיבה להחזיר למערערים כל סכום אשר שולם לה מעבר למגיע לה על פי פסק דין זה, אם
שולם לה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מחושבים על הסכום מיום תשלומו על ידי המערערים
ועד להחזרתו למערערים.
כן תשא המשיבה באגרת המשפט ששלמו המערערים
בערעור זה וכן תשלם להם שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח ומע"מ.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה. ש
ו פ ט ת
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה. ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, ט' בחשון התשס"א (7 בנובמבר
2000).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99007570.E06
/עכב