גנאדי יגודייב נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7569/00 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס המערער: גנאדי יגודייב - חיזגיל פיסחוב נגד המשיבה: מדינת ישראל תאריך הישיבה: כ"ד באייר תשס"ב (6.5.2002) בשם המערער: עו"ד אלי כץ בשם המשיבה: עו"ד יעל פרסמן, סגן בכיר לפרקליט המדינה ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא השופט צ' כהן) בתיק ב"ש 1345/00 מיום כ"א באלול תש"ס (21.9.2000), בו הוכרז המערער בר-הסגרה לפדרציה הרוסית ללא כל הסתייגות פסק-דין השופט מ' חשין: ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא, השופט ד"ר צ' כהן). בית-המשפט המחוזי הכריז על המערער להיותו בר-הסגרה לרוסיה, ועל-כך הערעור שלפנינו. עיקרי העובדות שלעניין 2. המערער, גנאדי יגודייב (יגודייב או המערער), יהודי יליד רפובליקת דגסטן שבברית-המועצות (כיום, בתחומי רוסיה), עזב את רוסיה בשנת 1997 ועלה ארצה בגפו בהותירו אחריו את אישתו ואת בנו. לדבריו, עלייתו ארצה נבעה בשל חששו מפני עבריינים בעלי-ממון ברוסיה אשר ביקשו את נפשו. לטענתו, היה עד לפעילותם הפלילית של אותם עבריינים, ובשל כך ניסו אלה להתחקות אחר עקבותיו ולהורגו נפש. עוד גורס המערער, כי רודפיו לא אמרו נואש אף לאחר עלייתו ארצה, ולדבריו, הם-הם העומדים מאחורי הבקשה להסגירו לרוסיה. בקשת ההסגרה אינה אלא אמצעי להשיבו באמתלת-שווא לאדמת רוסיה כדי שיוכלו ללוכדו שם. 3. לגירסתו של המערער, חששו מפני צריו ורצונו למנוע אותם מלעלות על עקבותיו, הובילו אותו אף לשנות את שמו. בבקשתו לקבלת מעמד עולה - בקשה אשר הוגשה בחודש דצמבר 1996 בלישכת הקשר הישראלית ברוסיה - הציג עצמו המערער בשם חיזגיל פיסחוב. השם חיזגיל פיסחוב התנוסס אף על הדרכון הבינלאומי שהוציא המערער אותה שנה ברוסיה, ובשם זה אף עשה שימוש מיום הגעתו לישראל. בעקבות כך, חיזגיל פיסחוב - ולא גנאדי יגודייב - הוא אשר הגיש בחודש מאי 1997 בקשה לקבל תעודת עולה במשרד הפנים בחדרה. לדברי המערער, חיזגיל (יחזקאל) הוא השם העברי הנילווה לשמו הרוסי - כמינהג יהדות קווקז - וכך אף נתכנה בפי בני ביתו; ואילו פיסחוב הוא שם נעוריה של אמו. 4. בבקשה אשר הוגשה בלישכת הקשר ברוסיה לקבלת מעמד של עולה, מסר המערער - בשמו הכוזב - פרטים כוזבים עוד ועוד. כך, למשל, הצהיר על היותו רווק, הגם שהיה נשוי מאז שנת 1993. בעת שנתבקש לציין את שמות קרוביו שברוסיה, הסתיר המערער, כאמור, כי נשוי הוא לאשה ואב הוא לבן המתגוררים ברוסיה. אשר לעברו הפלילי, הגם שהורשע בשנת 1984 בביצוע שני מעשי שוד - הרשעה אשר בעקבותיה אף נשא עונש מאסר - נמנע המערער מחשיפת עברו הפלילי; יתר-על-כן: הוא חתם על הצהרה בשפה הרוסית ולפיה אין לו "עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור במדינה" (בישראל - מ' ח'). לדבריו - בעדותו בבית-המשפט קמא - חתם המערער על אותה הצהרה לאחר שהבין את האמור בה. המערער שב והצהיר דבר-שקר בבקשה שהגיש למשרד הפנים לקבל תעודת עולה. כך, למשל, ציין כי הוא רווק. הוא נתבקש לחתום, ואכן חתם, על הצהרה כי לא עבר עבירה פלילית, כי אין עומד נגדו צו מעצר שיפוטי, וכי אין הוא מבוקש על-ידי המשטרה של מדינה כלשהי. המערער טוען כי לא הבין את תוכנה של ההצהרה - אשר היתה בשפה העברית - וכי חתם עליה לאחר שהורו אותו לעשות כן. משחתם על ההצהרה, מילא המערער אחר התנאים הדרושים לרישומו כעולה ולקבלת אזרחות ישראל, וכך נרשם כעולה ביום 2.7.1997. 5. המערער קבע את מקום מגוריו בפרדס חנה. הוא פתח חשבון בנק בבנק "המזרחי", הפך שותף במסעדה באור-עקיבא, ואף הצביע בבחירות לכנסת. אשר לאישתו ולבנו, אלה כאמור נותרו ברוסיה ולא עלו עימו ארצה. לדברי המערער, השניים היו אמורים להצטרף אליו לאחר שימכרו את דירת המשפחה ברוסיה ולאחר שהוא עצמו יתבסס בארץ וישלים את תהליך הקליטה. מאז בואו ארצה ועד למעצרו בישראל - בחודש אפריל 2000 -יצא המערער לרוסיה שלוש פעמים: בין הימים 10.3.97 ו19.4.97-; בין הימים 3.10.97 ו8.11.97-; ובין הימים 17.9.98 ו15.11.98-. 6. בחודש אפריל לשנת 2000 נעצר המערער - חיזגיל פיסחוב - בישראל בחשד לביצוע עבירות סמים ורכוש, ואו-אז נסתבר לראשונה כי גנאדי יגודייב הוא, גנאדי יגודייב המבוקש מזה זמן על-ידי השלטונות הרוסיים. ביום 15.5.2000 הגישו רשויות התביעה ברוסיה בקשה להסגיר את המערער לידיהן בשל שני מעשי עבירה המיוחסים לו. בקשה זו הוגשה מכוח האמנה האירופית בדבר הסגרה (האמנה), אמנה אשר הן ישראל והן רוסיה חתמו עליה. ביום 4.6.2000 הורה שר המשפטים, בתוקף סמכותו לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, תשי"ד1954-, להביא את המערער לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים כדי לקבוע אם בר-הסגרה הוא לרוסיה. 7. שני מעשי-העבירה שרשויות התביעה ברוסיה מייחסות למערער - ואשר בגינם מבקשות הן את הסגרתו - בוצעו על אדמת רוסיה: האחד בטרם עלה המערער ארצה, האחר - לאחר העלייה. נאמר עתה מילים אחדות על כל אחד משני מעשי-עבירה אלה. 8. אשר לעבירה הראשונה: העבירה הראשונה נסבה על הימלטות ממאסר. בשנת 1984 הורשע המערער בבית-משפט במוסקבה בביצוע שני מעשי שוד ונגזרו עליו שלוש-עשרה שנות מאסר החל ביום 1.10.1983. לטענת השלטונות הרוסיים, ביום 7.10.1992, כתום תשע שנים מתוך תקופת המאסר שנגזרה עליו, נמלט המערער ממיתקן הכליאה באירקוצק, ובמעשהו זה עבר עבירה כהגדרתה בסעיף 313 לקוד הפלילי הרוסי. רשויות התביעה ברוסיה מבקשות להעמיד את המערער לדין בגין אותה עבירה של הימלטות ממאסר וכן חפצות הן כי ישלים ריצוי תקופת המאסר שנגזרה עליו בעטיים של מעשי השוד (יתרת המאסר עומדת על שלוש שנים, 11 חודשים ו24- ימים). המערער כופר בטיעונים אלה, שלגירסתו השתחרר מן המאסר כדין לאחר שפדה עצמו בכסף; ולראיה: עם עזיבתו את מיתקן הכליאה הונפקו לו אישור על שיחרורו ודרכון פנימי חדש (המשמש כתעודת זהות), והוא חי ברוסיה עד עלייתו ארצה כאחד-האדם. אלא שהמערער לא הציג לפני בית-המשפט לא את אישור השחרור ולא את הדרכון הפנימי החדש שהונפקו לו לטענתו. כל שהביא לא היה אלא את דרכונו הפנימי הישן, דרכון שהוצא בשנת 1982. 9. רשויות התביעה ברוסיה מכחישות את גירסתו של המערער כי שוחרר כדין ממאסרו. לדבריהן, ניתן לשחרר אסיר כתום שני שלישים מתקופת מאסרו, שעה שהתנהגותו המופתית ועבודתו הטובה מעידות עליו כי השתקם, וההחלטה על קיצור תקופת המאסר עשויה להתקבל, ככלל, על-ידי בית-המשפט המצוי במקום ריצוי העונש. אלא שתקופת מאסרו של המערער לא קוצרה כלל. המערער, כך טוענים השלטונות הרוסיים, נמלט ממיתקן הכליאה עם אסיר נוסף, ואולם חרף המאמצים הרבים עלו הניסיונות לאתרו בתוהו. רשויות התביעה ברוסיה צירפו לבקשת ההסגרה מיסמכים המעידים על הימלטותו של המערער ממיתקן הכליאה: החלטתו של מפקד מיתקן הכליאה לפתוח בחקירה נגד המערער בגין עזיבתו את המקום ללא אישור; ההחלטה על העמדתו לדין של המערער בשל מעשה זה; וצו חיפוש שהוצא עליו ביום 18.10.92. 10. אשר לעבירה השניה: מעשה העבירה השני המיוחס למערער הוא תיכנון חטיפתו של אדם בשם ויטלי יונייב, והוצאה לפועל של תוכנית זו במוסקבה בצוותא-חדא עם שלושה אחרים. החטיפה אירעה ביום 13.11.98, שעה שהמערער ביקר ברוסיה, ותכליתה הייתה לסחוט מקרוביו של אותו יונייב סך של 300,000 דולר. כן נשדד מיונייב שעון הזהב שלו. המערער, כך נטען, הוא שיזם את מעשה החטיפה והוא אף גייס את שלושת החוטפים האחרים לביצוע המשימה שרקח. על חלקו במעשה זה מבקשים שלטונות רוסיה להעמיד את המערער לדין בעוון אירגון קבוצה עבריינית ושותפות בה, חטיפת אדם יחד עם אחרים, סחיטה, שוד אלים וגניבת מסמכים - עבירות כהגדרתן בסעיפים 210, 126, 162, 163 ו325- לקוד הפלילי הרוסי. 11. רשויות התביעה ברוסיה העבירו לידי פרקליטות המדינה תיק חקירה מפורט הקושר לכאורה את המערער למעשה החטיפה. על-פי עדותו של יונייב - קורבן החטיפה - הכירו הוא והמערער איש את רעהו במסגרת קישרי-עסקים שהיו לו, ליונייב, עם אחיו של המערער. לדבריו, המערער הסתובב בקירבת ביתו שלושה ימים קודם לחטיפה, וכן טילפן אליו פעמים מספר ובפיו דרישה כי ישיב סכום כסף שהוא חב לו. חוטפיו של יונייב תבעו מבני משפחתו במספר שיחות טלפון כי יעבירו את דמי הכופר לחשבון מסויים בסניף בנק דיסקונט בישראל. בקשת ההסגרה סומכת עצמה גם על עדויות שותפיו של המערער למעשה החטיפה. בית-המשפט במוסקבה הרשיע בחודש נובמבר 1999 את שלושת שותפיו של המערער בשורת עבירות הנגזרות מן המעשה וגזר עליהם תקופות מאסר ממושכות. שניים מן השותפים, גלגאן ונוביצקי, מסרו כי אדם בשם גנאדי הוא שהגה ותיכנן את החטיפה, וגלגאן אף הצביע בוודאות על תמונתו של המערער כיוזם החטיפה. נוביצקי זיהה את המערער אך שלא בוודאות. 12. המערער עצמו מכחיש כל קשר לעבירה, וגירסתו היא כי מסכת הראיות נגדו אינה אלא "צבר מקרי וחסר חשיבות של ראיות נסיבתיות". עיקרים בחוק הסגרה, ההליכים שהיו עד-כה והשאלות השנויות במחלוקת 13. נושא ההסגרה נשלט בידי חוק ההסגרה, תשי"ד1954- (חוק ההסגרה או החוק). עקרון היסוד נקבע בסעיף 1 לחוק ההסגרה, ולפיו: אין הסגרה אלא לפי חוק זה 1. לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת אלא לפי חוק זה. להסגרתו של פלוני מישראל למדינה אחרת נדרשות שתי החלטות עיקריות: האחת, החלטת בית-משפט - על-פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה כהוראת שר המשפטים - כי פלוני הוא בר-הסגרה; השנית - ולאחר שפלוני יוכרז בר-הסגרה: ציווי של שר המשפטים כי פלוני אכן יוסגר למדינה האחרת. 14. עד שבית-משפט בישראל יכריז על פלוני כבר-הסגרה חייבים שיתמלאו כמה-וכמה תנאים מוקדמים. על מיקצת מאותם תנאים אין חילוקי דעות בין בעלי-הדין. כך, למשל, מוסכם כי העבירות המיוחסות למערער - אלו עבירות הנגזרות ממעשה החטיפה וזו עבירה של הימלטות ממאסר - "עבירות הסגרה" הן כהוראת סעיף 2 לחוק ההסגרה. ואולם בשש סוגיות נחלקים בעלי-הדין, ואלו הן הסוגיות: (1) האם יש ראיות התומכות במידה מספקת בבקשת ההסגרה? (2) חוק ההסגרה תוקן כמה וכמה פעמים, והשאלה היא: איזה נוסח מאותם נוסחים שולט על בקשת ההסגרה של המערער? (3) כהוראת סעיף 2א(א)(1) לחוק ההסגרה, אין מדינת ישראל מסגירה אדם למדינה אחרת אלא אם בין ישראל לבין אותה מדינה יש הסכם בדבר הסגרת עבריינים; והשאלה היא: האם נתקיים תנאי זה בעניינו של המערער? (4) האם יחסי ההסגרה בין ישראל לבין רוסיה מקיימים את דרישת ההדדיות כמיצוות סעיף 2א(ב) לחוק ההסגרה? (5) האם המערער הוא אזרח ישראל ותושב בה לעניין חוק ההסגרה? (6) לעת שהוא מתבקש להכריז על פלוני בר-הסגרה, האם אמור הוא בית-המשפט להביא במניין שיקוליו סכנה הנשקפת לחייו של פלוני או לשלמות גופו במדינה המבקשת את הסגרתו? 15. בית-המשפט המחוזי נדרש בקצרה לטיעוניהם של בעלי-הדין, ולסופו של דיון - ביום 21.9.2000 - הכריז על המערער להיותו בר-הסגרה. על החלטה זו הערעור שלפנינו, ובקשת המערער היא, למותר לומר, כי נבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי. 16. בחוות-דעתנו להלן נידרש, אחת לאחת, לשש הסוגיות שלעניין, ובדיון שנערוך בכל סוגיה וסוגיה נציג את הרקע העובדתי והמשפטי הספציפי לה, את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, את טיעוני בעלי-הדין ואת הכרעתנו בדין. תשתית הראיות לבקשת ההסגרה 17. מבוקש לא יוכרז בר-הסגרה אלא אם נתחייב במדינה המבקשת על עבירת הסגרה או אם "יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל" (סעיף 9(א) לחוק ההסגרה). רוסיה העבירה לישראל, כנדרש, חומר ראיות המפליל את המערער, ועל סמך אותו חומר ביקשה ומבקשת היא כי יוכרז בר-הסגרה. בית-משפט קמא מצא כי חומר ראיות זה מקיים את הנדרש בדין ועל-כך משיג המערער לפנינו. 18. לבחינת השגותיו של המערער נציין, כי אין זה מתפקידנו - בהליך שלפנינו עתה - לפסוק בשאלת אשמתו או חפותו של המערער. מצויים אנו עתה בשלב הליכים מוקדם, ועוצמת הראיות הנדרשת להכרזתו של מבוקש בר-הסגרה אינה כעוצמת הראיות הנדרשת להרשעתו בדין. אכן, כהוראת סעיף 9(א) לחוק מדברים אנו עתה אך בראיות שהיו מספיקות להעמיד אדם לדין בישראל, וכפי שלימדנו פרופ' פלר (ש"ז פלר, דיני הסגרה, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תש"ם1980-, 355): בשלב דיוני זה [של הסגרה] מתבקש לבדוק רק אם החומר המוגש היה בו די להצדיק בירור אישומו של המבוקש בבית משפט מוסמך לכך; אין בודקים עדיין את אמיתות האישום, ולכן אין מקום להיכנס לבדיקה ערכית של הראיות שהוגשו, לאור שיקולים שבמהימנותן, במשקלן הסגולי של כל אחת ואחת מהן ושל זו מול זו, או במידת התיישבותן זו עם זו... בית משפט שדן בעתירה להסגרת אדם, אין מתפקידו להקדים ולעשות את מלאכתו של בית המשפט שייקרא לברר את הדין במדינה המבקשת לגופו של העניין. בית המשפט של המדינה המתבקשת הדן בעתירה, כל תפקידו הוא לבדוק אם יש אחיזה לאישום כדי להעביר את העניין לבירור כזה, ותו לא. ראו עוד דברי השופט ברק בע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98, 105: נקודת המוצא היא, כי הדיון בבקשת ההסגרה אינו הדיון במשפט לגופו, ואל לו למשפט ההסגרה להפוך למשפט הדן באשמתו או בחפותו של הנאשם. מטרתו של הדיון אינה להכריע באשמתו או חפותו של הנאשם, אלא אך לקבוע "אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום"... מטרתו של הדיון אינה להעריך את חומר הראיות, אם מהימן הוא אם לאו. מטרתו האחת והיחידה של הדיון היא לנקוט עמדה לגבי השאלה "אם החומר המצוי ביד התביעה הכללית מצדיק בירור אישומו של הנאשם בבית-משפט מוסמך"... על כן סתירה בעדויות אינה צריכה בירור בשלב זה, ואין מקום אף לשקילתן של הראיות, ובלבד שאין הן חסרות ערך על פניהן. השאלה בהליך ההסגרה אינה אם חומר הראיות מצביע על כך כי הנאשם אשם בעבירה המיוחסת לו, אלא אם חומר הראיות מצביע על כך כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם. ועוד: ע"פ 131/67 קמיאר נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 85, 115; ע"פ 308/75 ראובן פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, 460; ע"פ 2998/91 מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(1) 573, 579 (מפי השופט מצא); ע"פ 4388/00 וייץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם), פסקה 5 לפסק דינו של השופט לוי. 19. בחנו את טענות המערער על רקע זה וידענו כי אין בהן ממש. שלטונות רוסיה סיפקו לישראל חומר ראיות להעמדתו של המערער לדין, וחומר ראיות זה מניח תשתית ראויה כנדרש בחוק ההסגרה. טענותיו של המערער, ככל שיש בהן ממש, עיתן תהא לעת המשפט, ברוסיה, ולא בהליך מוקדם זה של בקשת הסגרה. תחולתו הבין-זמנית של חוק ההסגרה 20. חוק ההסגרה תוקן כמה-וכמה פעמים - ובקצב גובר והולך - משל היה מידבקת-מחיר על מוצרים בסופרמרקט לעת אינפלציה. סוגיה ראשונה שנדון בה - ואשר נתגלעו בה חילוקי-דעות בין בעלי-הדין - תיסוב על השאלה: איזה נוסח מנוסחי החוק אמור לחול על בקשת ההסגרה של המערער? לפיצוחה של סוגיה זו נעמוד בתחילה על החוק ועל התיקונים שהיו בו, ולאחר מכן נידרש לשאלה שהוצגה לפנינו להכרעה בה. 21. חוק ההסגרה נחוק בשנת תשי"ד1954- (חוק ההסגרה), ולענייננו עתה נדון בשלושה תיקונים שהוכנסו בו. תיקון אחד היה בחוק לתיקון דיני עבירות חוץ, תשל"ח1978- (תיקון 1978). תיקון שני היה בחוק ההסגרה (תיקון מס' 6), התשנ"ט1999- (תיקון 1999). תיקון שלישי היה בחוק ההסגרה (תיקון מס' 7), התשס"א2001- (תיקון 2001). נוסחי החוק נבדלים זה-מזה בכמה מן התנאים המוקדמים הנדרשים להסגרה, ועד שנידרש לשאלה שבמחלוקת עתה, הבה נציג את החוק על שינוייו ככל שאלה הם לענייננו עתה. 22. על-פי נוסח החוק במקורו - בשנת תשי"ד1954- - לא הייתה כל הגבלה על הסגרתם של אזרחי ישראל למדינה מבקשת ההסגרה; וככל שהמדובר היה בהכרזתו של אדם בר-הסגרה, דין אזרחי ישראל היה כדין אזרחים זרים. השינוי הראשון בא בתיקון 1978. הוסַף לחוק סעיף 1א, והוראתו של זה הייתה כי אין להסגיר אזרח ישראל אלא בשל עבירה שעבר לפני שהיה לאזרח ישראל. ובלשון המקור: סייג להסגרת אזרחים 1א. לא יוסגר אזרח ישראלי אלא בשל עבירה שעבר לפני שהיה לאזרח ישראלי. תיקון זה שלחוק הורנו איפוא, כי אזרח ישראל שעבר עבירה במדינה אחרת בהיותו אזרח ישראל, ישראל לא תסגירנו. אכן, אותו עבריין לא נפטר מעולו של הדין, ולחסינות מפני הסגרה נלוותה הרחבת סמכותו של בית-המשפט בישראל לשפוט אזרחי ישראל שביצעו עבירות בטריטוריה זרה. ראו, כיום, סעיף 15 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (במקורו: סעיף 4א לחוק דיני עונשין (עבירות חוץ) [נוסח משולב], תשל"ג1973-, כפי שהוסף בחוק לתיקון דיני עבירות חוץ, תשל"ח1978-). שפיטתם של אזרחי ישראל בישראל באה איפוא תחת הסגרתם למדינה אחרת, וכך בעקבות הכלל הידוע מקדמת-דנא: הַסְגֵר או שפוט (aut dedere aut judicare). ראו עוד: ע"פ 6182/98 שינביין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 625, 636. כך היה עד תיקון 1999. 23. תיקון 1999 החליף את תיקון 1978, ותחת הוראת סעיף 1א כנוסחה בשנת 1978 בא נוסח חדש, הלא-הוא תיקון 1999: סייג להסגרת אזרח 1א. (א) אדם שעבר עבירת הסגרה לפי חוק זה ובעת הגשת בקשת ההסגרה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם כן התקיימו שני אלה: (1) בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת; (2) המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר. (ב) ... (ג) ... נקרא הוראת-חוק חדשה זו, וידענו כי זכות-הַיֶּתֶר שאזרחי ישראל קנו בתיקון 1978 צומצמה באורח ניכר. החסינות המוחלטת מפני הסגרה נעלמה ואיננה. תחתיה באה הוראה חדשה שהעניקה, אמנם, לאזרח ישראל זכות-יֶתֶר כלשהי, אך זכות-יתר זו היתה מצומצמת מזו שקדמה לה. דברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 2707 מיום כ"ה באדר תשנ"ח, 23 במארס 1998, 330) לימדונו כי צימצום החסינות נתחייב בשל הצורך הדוחק למאבק יעיל בפשיעה החוצה גבולות והמחייבת ממילא שיתוף בין-מדינתי למלחמה בה. כך על דרך הכלל, וכך במיוחד שהעמדתו של אדם לדין בישראל על מעשה שעשה במדינה אחרת כרוכה בקשיים לא-מעטים. אכן, אחת מתוצאות החוק הקודם היתה זו, שבפועל לא מוצה הדין עם אזרחי ישראל שביצעו עבירות במדינות אחרות, וישראל הפכה - שלא מרצונה - להיותה מדינת-מיקלט לעבריינים. ראו והשוו: פרשת שינביין, שם, 641-640. יתר-על-כן: הטעמים שהועלו בעבר למניעת הסגרתם של אזרחים למדינות אחרות - אי-הצדק שבשפיטת אדם במדינה שאת דיניה אין הוא מכיר ותרבותה זרה לתרבותו; חובתה של מדינה להגן על אזרחיה מפני שיטת משפט זרה; היעדר אימון בהגינותה של מערכת משפט זרה כלפי מי שאינם אזרחיה - טעמים אלה אבד עליהם כלח בעולם שהפך "כפר גלובלי" וקולותיהם "קולות [הם] מעבר רחוק ומוזר" (הנשיא ברק בפרשת שינביין שם, 638). דבר אחרון והוא אינו מעוט-חשיבות: הקלות הרבה שבה יכול יהודי לזכות באזרחות ישראל חייבה כמו-מעצמה להביא להצרת החסינות המוקנית לאזרחי ישראל; ושוב: שלא יצא שימעה של ישראל בעולם כמדינת-מיקלט לעבריינים. כך היה תיקון 1999. 24. תיקון 2001 כולל שינויים רבים ושונים בחוק ההסגרה, ובין השאר שב הוא ומחליף את הוראת סעיף 1א לחוק ההסגרה כנוסחו בתיקון 1999. וכך, בעוד אשר קודם לכן הוענקה זכות-היתר למי שהיה אזרח ישראל ותושב ישראל "בעת הגשת בקשת ההסגרה", מעתה הוענקה זכות-היתר למי שהיה אזרח ישראל ותושב ישראל "בעת עשיית העבירה". על דרך זה צומצמה זכות-היֶתֶר פעם נוספת. שעד אותה עת יכול היה פלוני לבצע עבירה בהיותו אזרח זר; לנוס לישראל; להפוך אזרח ותושב ישראל; ועל דרך זה לקנות זכות-יתר כהוראת סעיף 1א לחוק ההסגרה כנוסח 1999. אפשרות זו נחסמה מעתה. ראו, פרשת ברגר: ע"פ 2600/99 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(5) 72; דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439. אלא שהוראת-חוק חדשה זו שבתיקון 2001 אינה חלה על ענייננו. תיקון 2001 פורסם ביום 24.5.2001, ועל-פי הוראת המעבר שבסעיף 24 בו, על בקשת הסגרה שהוגשה לפני תחילתו של תיקון 2001 תחול הוראת סעיף 1א כנוסחה בתיקון 1999 ("על בקשת הסגרה שהוגשה לישראל לפני תחילתו של חוק זה, יחול סעיף 1א בנוסחו הקודם"). וכך, הואיל והבקשה להסגרת המערער הוגשה ביום 15.5.2000 - קודם תיקון 2001 - לא יחול התיקון שהוכנס בסעיף 1א על המערער (הגם שהוראות אחרות בתיקון 2001 תחולנה עליו, כפי שנראה עוד להלן). 25. עד כאן - הוראות הדין שלעניין, והשאלה הנשאלת היא: איזה נוסח מנוסחי החוק יחול על המערער? האם יחול נוסח החוק לעת עלייתו של המערער ארצה (כנוסחו של תיקון 1978) או נוסח החוק לעת הדיון בבקשת ההסגרה (לאחר תיקוני 1999 ו2001-)? טענת המערער היא, כי חל עליו החוק שששרר בעת שעלה ארצה, בשנת 1997, דהיינו: חוק ההסגרה לאחר תיקון 1978 ולפני תיקון 1999. למותר לומר מה טעם טוען המערער כפי שהוא טוען, שעל-פי החוק ששרר ביום עלייתו - הלא הוא תיקון 1978 - קנה הוא חסינות מוחלטת מהסגרתו לרוסיה. מוסיף המערער וטוען, כי החוק בנוסחו כיום - המאפשר הסגרתם של אזרחי ישראל - אינו חל עליו, הואיל ועל-פי תיקון 1978 - הוא החוק שחל בעת עלותו ארצה - רכש הוא "זכות קנויה לבוא, ולאחוז במצב המשפטי כפי שהיה אז (ביום עלייתו - מ' ח'), ולחפש מפלט במדינה שבה קבע את מרכז חייו." מנגד, טענת המדינה היא כי חל על המערער החוק השורר בישראל לעת הדיון בבקשת ההסגרה, לשון אחר: החוק כנוסחו לאחר תיקון 2001. זאת בכפוף לחריג אחד: על בקשת הסגרה שהוגשה לישראל לפני תחילתו של אותו תיקון - והוא ענייננו - תחול הוראת סעיף 1א לחוק ההסגרה בנוסחהּ הקודם, קרא, בנוסחהּ כתיקון 1999. וזו היא איפוא השאלה שלענייננו עתה: החוק כנוסחו ביום העלייה והחוק כנוסחו לעת הדיון בבקשת ההסגרה - מי מן השניים יגבר ומי מהם ידו על התחתונה? הדיון בבית-המשפט נערך לאחר חקיקת תיקון 1999 ובטרם נחקק תיקון 2001, ובית-המשפט החיל על המערער את החוק כפי שעמד בתוקפו בעת הדיון. החלטה זו תוקף המערער לפנינו. 26. וזו היא טענת המערער: בעת עלותו ארצה ולעת שקיבל את אזרחות ישראל - בשנת 1997 - שרר בנושא ההסגרה תיקון 1978, תיקון שלפיו אין ישראל מסגירה את אזרחיה למדינה אחרת. נמצא לנו איפוא, כי לעת עלותו ארצה נהנה המערער מחסינות מפני הסגרה. אכן, על-פי תיקון 1999 ותיקון 2001 אין אדם זכאי לחסינות הרחבה שהעניק תיקון 1978, אלא שהחוק כנוסחו בעקבות תיקונים אלה אינו חל על המערער. ומדוע כך? הואיל והחסינות שהמערער זכה בה על-פי החוק בעת עלייתו, תיקוני חקיקה מאוחרים לא נתכוונו לנוטלה ממנו. וכך, על-פי תיקון 1978 קנה המערער זכות-חסינות, ואין להחיל עליו - באורח ריטרואקטיבי - את תיקוני החוק שלאחר יום עלייתו, תיקונים הגורעים מאותה חסינות. המערער סומך עצמו איפוא על החזקה הפרשנית ולפיה לא יפורש חוק באורח ריטרואקטיבי אלא אם נאמר בו מפורשות אחרת או אם פירושו מחייב החלתו באורח ריטרואקטיבי. בתיקוני 1999 ו2001- לא נאמר מפורשות אחרת, כך ממשיך המערער וטוען, ופירושם הנאות של תיקונים אלה אינו מחייב החלתם באורח ריטרואקטיבי; נהפוך הוא. 27. טענה זו - כי זכות-חסינות מפני הסגרה שקנה פלוני במועד מסויים, זכות היא שאותו פלוני זכאי לשאתה על גופו לעולם-ועד - טענה היא המדיפה ריח רע. הדוקטרינה הקובעת כי אין פוגעים בזכויות שקנה אדם - דוקטרינה שבניסוחה זה יש בה לא-מעט ממעגל הקסם - מעיקרה נועדה היא להגן על ציפיות שיש לו לאדם, וביתר דיוק: להגן על ציפיות לגיטימיות, ציפיות שהמשפט רואה בהן ציפיות ראויות. השאלה הנכונה בכל מקרה ומקרה תהא, אם כן, זו: האם במערכת עובדות ודין ספציפית נראה את פלוני כמי שקנה ציפיות ראויות לכך שמעשים מסויימים ייעשו או שלא ייעשו? האם ראוי הוא פלוני כי שיטת המשפט תגן על אינטרסים מסויימים שלטענתו קנה בהם זכויות? אכן כן: שיטת המשפט ובתי-המשפט יגנו בתוקף ובכל-עוז על קיומן של ציפיות ראויות, ואולם בה-בעת - ובאותה מידת תוקף ועוצמה - יסירו ידיהם מהגן על ציפיות שאינן ראויות. המשפט נועד להגן על ציפיות ראויות; המשפט לא נועד להגן על ציפיות שאינן ראויות. לכל אלה, ראו: ע"פ 4912/91 תלמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 581, 619 ואילך. ולענייננו-שלנו נאמר כך: לעת עלייתו ארצה היה המערער (לכאורה) עבריין נמלט מן הדין. על רקע זה, האם ראוי ונכון כי שיטת המשפט בישראל תקבע כי הייתה לו למערער ציפיה ראויה - לעת עלייתו ארצה כעבריין נמלט - כי ישראל לא תסגיר אותו לעולם-ועד לרוסיה? אכן, לעת עלותו ארצה, ובשל ציוויה המפורש של הוראת סעיף 1א לחוק ההסגרה אותה עת - כנוסח 1978 - לא היה בכוחה של המדינה להסגיר את המערער לרוסיה. כך היה מאז עלה המערער ארצה ועד לתיקון 1999 (דהיינו: עד ליום 29.4.1999). ואולם, האם נוסיף ונאמר כי המערער - עבריין נמלט - קנה זכות ראויה שהמדינה לא תשנה את הוראת סעיף 1א לחוק ההסגרה? השאלה שאלה - והתשובה בה. ציפיה אפשר הייתה לו למערער: ציפיה שחסינות אשר קנה בתיקון 1978 תמשיך ותלווה אותו עד זיקנה ושיבה. ואולם שיטת המשפט אינה מגינה על ציפיות על דרך הסתם אלא על ציפיות ראויות בלבד. וציפייתו של המערער לא היתה כלל ציפיה ראויה; נהפוך הוא. 28. טענת הריטרואקטיביות שהמערער מעלה לפנינו אין בה איפוא כל ממש. גם אם אמרנו כי החלת תיקונים 1999 ו2001- על מי שקנה חסינות קודם להם יש בה מן הריטרואקטיביות - שהרי התיקונים שוללים מן המערער חסינות שהחזיק בה קודם לכן על-פי דין - אין בכך ולא כלום. מושג הריטרואקטיביות אין הוא מושג שבהגייתו נוצרות - מעשה-קסם - זכויות, חסינויות, חבויות ושאר נורמות במשפט. מושג הריטרואקטיביות מושג-של-קליפה הוא. שומה עלינו להוסיף ולברר ולחקור אם אותה ריטרואקטיביות המוצגת לפנינו ריטרואקטיביות "אסורה" היא, אם לאו; פירוש: אם דין פלוני שלל והֶאֱביד ציפיות לגיטימיות שהיו לו לאדם עובר לאותו דין. הבחינה חייבת שתהא בחינה מהותית ולא בחינה "קליפתית"; בחינה לא אך מִלְּבַר אלא - ובעיקר - בחינה מִלְּגֵו. טענת הריטרואקטיביות שמעלה המערער טענה היא שאין בה מהות. טענה חלולה היא. החזקה נגד תחולה ריטרואקטיבית מתרוממת בקושי על רגליה ותוך שהיא מתרוממת קורסת היא ארצה וכפותיה אל-המיפתן. ואכן, כך פסק בית-המשפט בע"פ 3025/00 שרון הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 111, בקובעו כי בדונו בבקשת הסגרה יחיל בית-המשפט על הבקשה את הדין החל ביום הדיון, ובהוסיפו כי: "דיני ההסגרה אינם צריכים לתת משקל כבד ל"תכנוני אי-הסגרה", הפוגעים באכיפת המשפט הפלילי" (שם, 122). בפרשת הרוש טען המערער - כמוהו כמערער לפנינו - כי זכה בחסינות לפי תיקון 1978, ומשזכה בחסינות זו, לא נגע בו תיקון 1999 לרעה. וכך, גם לאחר תיקון 1999 המשיך להחזיק בחסינות שלפי תיקון 1978. ובלשון החסינות: מכוח הדוקטרינה של איסור ריטרואקטיביות הפוגעת בציפיות, חסינות שלפי תיקון 1978 חיסנה אותו גם מפני תיקון 1999. הנשיא ברק דן בטענה זו מכל צדדיה (בהיבט הריטרוספקטיביות בעמ' 117 עד 120 ובהיבט הזכויות המוקנות בעמ' 120 עד 122) והחליט לדחותה מכל וכל. וכלשונו (שם, 119): כדי להצליח בטענה כי החוק החדש הוא רטרוספקטיבי בכל הנוגע להליכי ההסגרה - להבדיל מהאחריות הפלילית עצמה - היה על הרוש להצביע על כך כי הליכי ההסגרה בפני בתי-המשפט נסתיימו בגדרי החוק הקודם ועתה בא החוק החדש ומאפשר לפתוח אותם. זאת הוא אינו יכול לעשות, שכן ... עניין לנו בהליך הסגרה שנפתח לאחר חקיקתו של החוק החדש [תיקון 1999 - מ' ח']. על-כן החלתו של חוק חדש זה על הסגרתו של הרוש לא תהא החלה רטרוספקטיבית אלא אקטיבית. ... ... הוא יחול מיד על כל הליך הסגרה תלוי ועומד שטרם הסתיים. הוא יחול ממילא על הליכי הסגרה - כמו אלה בענייננו - שנפתחו לאחר חקיקתו. הנשיא ברק מנה טעמים נוספים להחלתו של תיקון 1999 על אזרחים שביצעו עבירה לפני תחילתו של התיקון, בהם: החשש לפגיעה ביכולת להילחם בפשיעה; העובדה שאין בענייננו יצירתה של אחריות פלילית מהותית; וההשקפה - הנראית עיקרית בעינינו - כי ציפייה ל"אי הסגרה" אין היא ציפייה הראויה להגנה (שם, 120 עד 122). 29. בא-כוחו של המערער פרש רשת והעלה שלל נימוקים להבחין בין עניינו של הרוש לבין עניינו של מרשו. כך, למשל, שבפרשת הרוש דובר בהסגרה לארצות-הברית - שעימה כרתה ישראל הסכם הסגרה כבר ב1963- - ואילו בענייננו מדובר בהסגרה לרוסיה, שעימה כוננה ישראל יחסי הסגרה רק בשנת 2000, לאחר עלייתו של המערער ארצה. לא מצאנו ממש בכל הבחנות אלו - הבחנות הן שאין בהן כל הבדלה - ולדעתנו חלה הילכת הרוש על ענייננו ככתבה וכרוחה. 30. כללם של דברים: בית-המשפט הדן בבקשת הסגרה אמור להחיל על הבקשה את דין ההסגרה החל בעת הדיון. לעת שעניינו של המערער הוכרע בבית-המשפט המחוזי שרר תיקון 1999, ועד שבאנו אנו להכריע עתה בדין נולד תיקון 2001. שומה עלינו איפוא להחיל על המערער את נוסח החוק לאחר תיקון 2001, וכך נעשה. נזכיר אך זאת, שנאמנים לדברו של תיקון 2001, מחילים אנו על המערער את הוראת סעיף 1א לחוק כנוסחו לפני תיקון 2001, קרא: כנוסחו לפי תיקון 1999. ראו לעיל, פיסקה 24. לוח זמנים 31. להקלת המעקב אחרי השתלשלות האירועים נציב עתה על ציר הזמן, ובמרוכז, את התרחשויות העובדה והשינויים שנתחוללו בחוק שלעניין: א. 12.1.1978 - תיקון 1978: לא יוסגר אזרח ישראלי אלא בשל עבירה שעבר לפני שהיה לאזרח ישראלי. ב. 7.6.1984 - המערער נדון ברוסיה ל13- שנות מאסר בגין ביצוע שני מעשי שוד. ג. 7.10.1992 - המערער עזב את מיתקן הכליאה באירקוצק. ד. 2.7.1997 - המערער נרשם בישראל כעולה וקיבל אזרחות ישראל. ה. 13.11.1998 - עבירת חטיפה המיוחסת למערער במוסקבה. ו. 29.4.1999 - תיקון 1999: תנאי הוא להסגרת מי שהיה אזרח ישראל ותושב ישראל בעת הגשת בקשת ההסגרה, שהמדינה המבקשת מתחייבת כי יישא עונש מאסר בישראל. ז. 9.3.2000 - נקשרים יחסי הסגרה בין ישראל לרוסיה. ח. 4.4.2000 - המערער נעצר בארץ בחשד לעבירות סמים ורכוש. ט. 15.5.2000 - רוסיה מגישה בקשה להסגיר את המערער לידיה. י. 21.9.2000 - בית-המשפט המחוזי מכריז על המערער כבר-הסגרה. יא. 24.5.2001 - תיקון 2001. תחולתה הבין-זמנית של אמנת ההסגרה 32. טוען המערער כי לא נתקיים בענייננו תנאי-יסוד הקבוע בחוק ההסגרה, תנאי ולפיו יהא בנמצא הסכם הסגרה בין המדינה המבקשת (רוסיה) לבין ישראל (המדינה המתבקשת). וכלשון סעיף 2א(א)(1) לחוק ההסגרה (בנוסחו כיום: חוק ההסגרה (תיקון מס' 7), התשס"א2001-): תנאים להסגרה 2א. (א) מותר להסגיר אדם ממדינת ישראל למדינה אחרת אם נתמלאו כל אלה: (1) בין מדינת ישראל לבין המדינה המבקשת קיים הסכם בדבר הסגרת עבריינים; ... המערער מסכים, כמובן, שכיום יש הסכם להסגרת עבריינים בין רוסיה לבין ישראל; אך במועד הקובע, כך טוען הוא, לא היה הסכם הסגרה כנדרש. כיצד כך? 33. רוסיה סומכת בקשתה להסגרתו של המערער לידיה על האמנה האירופית בדבר הסגרה (פורסמה ב"כתבי אמנה" 647, כרך 17, עמ' 87). אמנה זו נחתמה בפאריס ביום 13.12.1957. ישראל הצטרפה לאמנה (בהסתייגויות והצהרות) ביום 27.9.1967, והאמנה נכנסה לתוקף לגביה ביום 26.12.1967. רוסיה אישררה את האמנה ביום 10.12.1999, והאמנה נכנסה לתוקף לגביה ביום 9.3.2000. פירוש הדברים הוא, שבמועד ביצוע מעשי העבירה המיוחסים למערער - בשנים 1992 ו1998- - וכך גם ביום בו זכה באזרחות ישראל - בשנת 1997 - לא היה הסכם הסגרה בין רוסיה לבין ישראל. על פער זמנים זה סומך המערער טענתו, שלדבריו החלת האמנה על עניינו יש בה משום ריטרואקטיביות אסורה. ומדוע כך? המערער, כך טוען הוא, זכה באזרחות ישראל בשנת 1997, ואילו רוסיה לא הצטרפה לאמנה אלא בשנת 2000 ומבקשת היא הסגרה בגין מעשי-עבירה שנעשו בשנים 1992 ו1998-. בקשתה של רוסיה נגועה איפוא ברטרואקטיביות אסורה ומטעם זה בלבד אל-לו לבית-המשפט להיעתר לה. 34. ואמנם, בהתאם לאמנת האמנות - הלא היא אמנת וינה בדבר משפט האמנות - תופשת החזקה נגד ריטרואקטיביות גם במשפט הבינלאומי הפומבי. וכלשון סעיף 28 לאמנת האמנות: Article 28 Non- retroactivity of treaties Unless a different intention appears from the treaty or is otherwise established, its provisions do not bind a party in relation to any act or fact which took place or any situation which ceased to exist before the date of the entry into force of the treaty with respect to that party. וכדבריו של י' דינשטיין, אמנות בינלאומיות (שוקן, 1974) 95: "...בהעדר כוונה אחרת משתמעת - הוראותיה של אמנה אינן מחייבות ביחס לכל פעולה או עובדה שהתרחשו, או מצב שחדל להתקיים, לפני מועד כניסתה לתוקף". יש איפוא לפרש אמנות בינלאומיות כצופות פני-עתיד בלבד וכחלות על מעשים ועל דברים שיארעו לאחר היותן, קרא: בכפיפות לחזקת האי-ריטרואקטיביות. בה-בעת, נזכור, חזקת האי-ריטרואקטיביות אינה יוצאת מכלל היותה חזקה, וככל חזקה - על-פי עצם הגדרתה - ניתנת אף-היא לסתירה. סתירת החזקה יכולה שתבוא מתוך האמנה גופה או מטעמים אחרים. זו קביעתה המפורשת של אמנת האמנות וזה הוא אף הדין הפנימי בישראל. ראו, למשל: פרשת תלמי, 620. השאלה היא איפוא, אם בענייננו-שלנו יימצאו לנו סימנים הסותרים את חזקת האי-ריטרואקטביות. 35. יש אומרים, הליכי הסגרה הליכי-דיון הם; הנורמות המסדירות אותם הליכים נורמות-של-דיון הן; וככל נורמות-של-דיון אף נורמות המסדירות הליכי הסגרה תחולתן היא מיידית וחלות הן גם על עבירות שבוצעו קודם היותן. ראו, למשל, פלר, שם, 71: הליכי ההסגרה, כשלעצמם, הם הליכים פליליים, כחלק ממכלול הליכים המתחייבים לשם ניהול מלאכת עשיית הדין כלפי עבריין הנמצא בשטח מדינה אחרת. הנורמה ההסגרתית, כנורמה המסדירה את הליכי ההסגרה, היא איפוא נורמה דיונית פלילית ככל הנורמות המשפטיות המסדירות את ההליכים הפליליים המרכיבים את סדרי הניהול של מלאכת עשיית הדין בתחום הפלילי ... כל נורמה דיונית פלילית היא בת-תחולה על ההליך הפלילי הנופל בתחום הסדרתה, ולכן היא גם חלה באורח מידי פרוספקטיבי, על ההליך העומד להתבצע לפיה, ללא כל השלכה על כך של זמן ביצוע העבירה שעליה מתנהלים ההליכים... ככל נורמה דיונית פלילית, גם הנורמה ההסגרתית היא בת-תחולה מידית ופרוספקטבית בלבד, ואף פעם אינה בת-תחולה רטרואקטיבית, ללא כל קשר עם זמן עשיית העבירה שבגללה מבקשים את ההסגרה. לכן חלות הנורמות ההסגרתיות, הלאומיות והבינלאומיות, כל זמן שהן בנות תוקף, גם על ההסגרות בשל עבירות שנעברו לפני תחילת תוקפן. לענייננו-שלנו נאמר איפוא, שהחלתה של האמנה על עניינו של המערער - גם בהיבט האישי גם בהיבט המהותי - מיידית היא, ולא דבק בה ולו שמץ של ריטרואקטיביות פסולה. 36. אלא שלא נוכל לספק עצמנו בתשובה הסומכת עצמה אך על הליכי-דיון ונורמות-של-דיון. לא נוכל לכחד כי החלתה של האמנה האירופית על ענייננו פירושה הוא, שההחלטה אם יוסגר המערער לרוסיה ואם לא יוסגר תוכרע בהתאם לנורמה בינלאומית - האמנה - אשר לא הייתה כלל בנמצא (לעניינה של רוסיה) בעת ביצוען של העבירות. לא נוכל איפוא להימנע ממסקנה כי החלתה של האמנה על המערער, גם אם ריטרואקטיביות בשלמותה אין בה, טעם-לוואי חריף של ריטרואקטיבות יש-גם-יש בה. אכן, "פירושה של נורמה האומרת להחיל עצמה מלמפרע הוא זה, שהחל ביום תחילתה של הנורמה - ולעתיד - לא עוד נשפוט דברים מן העבר לפי הנורמות שחלו עליהם בעתם, אלא כפי שתורה אותנו אותה נורמה" (פרשת תלמי, שם, 619). את עניינו של המערער מתבקשים אנו עתה לבחון לא לפי נורמות שחלו עליו בעת מעשה - שאז לא ניתן היה להסגירו לרוסיה; אלא לפי נורמות מאוחרות - שלפיהן ניתן להסגירו לרוסיה - ואם לזאת לא ייקרא ריטרואקטיביות, ריטרואקטיביות מהי - לא ידעתי. והאמירה כי המדובר הוא בנורמות-של-דיון, בוודאי אין היא אמירת-קסם הפותחת שער. 37. אכן, החלטה על תחולתה של האמנה - או על אי-תחולתה - אך על-פי סיווגה כנורמה-של-מהות או כנורמה-של-דיון אינה אלא מחצית המלאכה. עמדנו על-כך בפרשת תלמי ואמרנו שם דברים אלה (בעמ' 623-622): חלוקה זו - למהות ולסדר דין - נועדה מעיקרה (בין השאר) לשמש כלי-עזר בידי המשפטן לבדיקת חלותן של נורמות בחלל הזמן, והנה נמצא לנו - בסקירת הפסיקה - כי לא אחת גולם זה שבראנו קם על יוצרו, וגרזן זה שיצרנו התפאר עלינו החוצבים בו. תחת אשר יעסיקו עצמם בשאלה האמיתית שלפניהם: מה תוקפה של נורמה פלונית במנהרת הזמן - והאם פועלה הוא גם על הליך תלוי ועומד לפני בית המשפט - טורחים בתי המשפט ומוגיעים עצמם בשאלה אם נורמה שהונחה לפניהם נורמה של מהות היא או נורמה של סדר דין; שמתוך הכרעה בשאלה זו כמו יימצא פתרון הפלא לשאלת חלותה הבין-זמנית של הנורמה... הנה הינו היפוך המחשבה: השאלה העומדת לפני בית המשפט היא, אם חוק מסוים צופה אך פני עתיד בלבד (אם חלותו היא "פרוספקטיבית" בלבד), או אם צופה הוא אל פני עבר ואומר לשנות פני עבר (חלותו היא גם "רטרוספקטיבית"). תחת אשר ידון בשאלה זו לגופה - אם עומד לפניו אינטרס הראוי להגנה... - עובר בית-המשפט הישר לדיון בשאלה אם הנורמה המונחת תחת המיקרוסקופ הינה נורמה של מהות או נורמה של סדר דין; וכך עושה הוא, על יסוד הנחה כי הכרעה בשאלת מהות וסדר דין תוליך, כמו מאליה, להכרעה בשאלת רטרוספקטיביות-פרוספקטיביות. ההבחנה בין מהות לבין דיון, כך אמרנו, לא תסייע לנו לגדור את תחומיה של נורמה במינהרת-זמן. תחולתה הבין-זמנית של נורמה תיקבע לפי שני אלה (שם, 624): אחד, תכלית הנורמה העומדת ל"פירוש"...ושניים, עקרון כיבוד ציפיותיו הראויות של הפרט על רקע שיטת המשפט בכללה... אשר לתכלית הנורמה, השאלה העיקרית שנציב נגד עינינו תהיה זו: מה רעה נתכוון החוק לסלק מדרך, מה עוול אמר החוק לתקון, והאם ישיג החוק מטרתו - או שמא יחמיץ אותה בחלק ניכר בה - אם נחליט שלא להחיל אותו על ההליך התלוי ועומד לפני בית המשפט? ואשר לציפיות הפרט, ניתן דעתנו לציפיות הראויות בעינינו להגנה, והן ציפיות ששיטת המשפט - והסדר החברתי בכללו - מיוסדים עליהן ומעודדים אותן, לביטחון המשפטי-החברתי. כך על דרך הכלל. כך בענייננו אף-הוא. 38. בפרק הקודם עמדנו על נושא הריטרואקטיביות ככל שחוק ההסגרה נוגע בדבר, ודברים שאמרנו שם יחולו גם על תחולתה של האמנה במינהרת הזמן. עיקר יימצא לנו בצדק ובהגינות, ברצוננו שלא לגרום עוול, בשאיפתנו שלא לפגוע בוודאות המשפטית, בתכלית שלא לפגוע בציפיות הראויות של היחיד ושל המדינה. החלתן של נורמות באורח ריטרואקטיבי עלולה לפגוע בתיכנון לגיטימי שאנשים מתכננים את חייהם ואת התנהגותם, ויש בה כדי לערער ודאות ויציבות שהיחיד בחיי היומיום כה סומך עליהן ובוטח בהן. ראו והשוו: פרשת תלמי, 620; עע"א 1613/91 אורית ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765, 777-776. כך ביחסי היחיד והמדינה בתוכְכי המדינה וכך ביחסי המדינות ביניהן לבין עצמן בקהיליה הבינלאומית. מטעם זה, ולניהולם התקין של יחסים בין המדינות, נקבעה החזקה שעניינה אי-הריטרואקטיביות. וכך, כלל-היסוד הוא כי אמנות תפורשנה ותיושמנה אך לעתיד בלבד ולא לעבר. 39. אלא שכלל-יסוד זה - ככל כלל אחר ביחסי אנוש - אין לו קיום אלא בכפיפות לחריגים. והחריגים - אם אמנם חריגים הם - עשויים הם אותו חומר שעשה את הכלל. וכך, מקום שיהיה זה נכון וראוי וצודק, יפורש חוק - וכמותו אמנה - כמחיל עצמו גם על מעשי עבר. אמר על-כך השופט זוסמן בע"א 398/65 רימון נ' הנאמן לנכסי ח' שפסלס, פושט רגל, פ"ד כ(1) 401, 405: אמת, הכלל הוא, שחוק אינו בר-פועל למפרע, ומצוותו אינה פונה אלא כלפי העתיד. אך אין זה אלא כלל של פרשנות, היינו - מקום שהחוק עצמו אינו קובע את מרחב תחולתו, אם בפירוש ואם מכללא, מעמידים בתי-המשפט את המחוקק בחזקה שלא התכוון לשלול מאדם זכות שכבר היתה מוקנית לו לפני שיצא החוק. אין טעמו של כלל הפרשנות האמור שהמחוקק אינו יכול או אינו חפץ לגרוע מזכותו של אדם. ... הטעם הוא, שהחלת חוק חדש על עיסקה שתמה ונשלמה לפני צאת החוק, והנוגעים בדבר עשו והשלימו אותה בסומכם על הדין שהיה הנוהג אותה שעה, עלולה לגרום עוול ואי-צדק. בתי-המשפט אינם מייחסים למחוקק כוונה לגרום עוול, ולכן מפרשים הם חיקוק כבר-פועל כלפי העתיד בלבד, זולת אם גילו בו כוונה אחרת. וכך היו דבריו של השופט ברק בפרשת ארביב (שם, 775): בהיעדר נורמה חוקתית המסדירה זאת...חופשי המחוקק הרגיל לקבוע במפורש כי חלותו בזמן של החוק היא רטרואקטיבית או רטרוספקטיבית...זאת ועוד: אפילו לא נקבע בחוק במפורש, כי חלותו בזמן היא רטרוספקטיבית, עשויה מסקנה זו להשתמע. ... התשובה לשאלה, אם אכן משתמעת כוונה שכזו, נקבעת על-פי פרשנותו של החוק בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים. וראו עוד האסמכתאות, שם. כך במשפט הפנימי וכך במשפט הבינלאומי, ביחסי המדינות ביניהן-לבין-עצמן, כדברו של סעיף 28 לאמנת האמנות. הצדדים לאמנה יכולים לקבוע במפורש תחולה למפרע אך יש שהתחולה למפרע תנבע מעצם מהותה של האמנה. ראו: דינשטיין, שם, 96-95. 40. ואמנם, אמנת הסגרה - כך נתקבל על דעת הכל - מעלה ברישתה גם אנשים שביצעו עבירות קודם לכריתתה; וחזקת האי-ריטרואקטיביות, כך נפסק, נסתרת ממהותה של האמנה. כאשר אמנת הסגרה נכנסת לתוקף, הרי - בהעדר הוראה מפורשת אחרת - הנה חלה למפרע במובן זה, שהיא תופסת במצודתה גם אנשים שביצעו את פשעיהם או הגיעו למדינה המסגירה לפני מועד כניסת האמנה לתוקף (דינשטיין, שם, עמ' 163). בפרשת הקשטטר (ע"פ 557/71 הנס הקשטטר נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 241), הכיר בית-המשפט העליון בכלל זה הקובע תחולה מלמפרע לאמנות הסגרה, ולעניין זה השמיענו השופט חיים כהן דברים אלה (שם, 246-245): ... כמו המעצר כן ההסגרה באה כדי לכפות על הנאשם את קיום חבותו ליתן את הדין על עבירתו; והעובדה שחוק ההסגרה או אמנת ההסגרה טרם עמדו בתקפם בשעה שעבר עבירתו, אין בה כדי לגרוע מחבותו ליתן את הדין, ואין בה כדי לפתוח לו פתח להימלט מן הדין. אין בחוק ההסגרה הוראה מפורשת או משתמעת שצריך והאמנה עמדה בתקפה עת בוצעה העבירה שבגינה מתבקשת ההסגרה. ... הלכה זו שבה ונתאשרה בבג"ץ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 58 (פרשת נקש). מה טעם כך תפורש אמנת הסגרה? השמיע אותנו השופט חיים כהן וכה שח הוא לנו (עמ' 245-244): יש אומרים שחובת ההסגרה חובה היא המוטלת על המדינות מכוח המשפט הבינלאומי, והאמנות אינן באות אלא לקביעת דרכי ביצועה וקיומה של חובה זו; ממילא אין חשיבות לא למועד עשייתן של האמנות ולא למועד ביצוען של העבירות. יש אומרים שמטבע ברייתן אין אמנות הסגרה יכולות לפגוע בזכויות הפרט, שהרי אמנות בין מדינות הן, ונושאיהן אינם אלא זכויות וחובות הדדיות של אותן המדינות בלבד. יש אומרים שאיסור תחולתם למפרע של דיני עונשין אינו חל אלא על חקיקת חוקים היוצרים עבירות והמטילים או המגדילים ענשים, ואילו אמנות הסגרה אינן יוצרות עבירות ואינן מטילות או מגדילות ענשים. ויש אומרים שהוראותיהן של אמנות הסגרה מטיבן ומטבען הוראות דיוניות ולא מהותיות הן, וכלל גדול הוא שהוראות דיוניות, הנוגעות לסדרי הדין בלבד, תחולתן למפרע אפילו בפלילים. טעמים אחדים מביא השופט כהן לעניין תחולתן למפרע של אמנות הסגרה, ואני על צידי אוסיף טעם נוסף, טעם שבעיניי הוא טעם ראשון במלכות, דהיינו: שאי-הפעלתה של אמנת הסגרה מלמפרע עלולה לפגוע בליבת דיני ההסגרה, ואילו הפעלתה של אמנה מלמפרע אין בה כדי לפגוע, כהוא-זה, בציפיות לגיטימיות של המדינות או של היחיד שמבקשים להעמידו לדין. 41. מושג הציפיות, על דרך העיקרון, אין לו מקום בענייני הסגרה. אשר לציפיות הראויות של המדינות, נתקשה לקבל טענת מדינה כי "ציפתה" להעניק מיקלט לעבריין שנמלט לשיטחה, וכי בתיתנו דעתנו לציפיה זו, כביכול, אין להחיל אמנת הסגרה מלמפרע. כך הוא אף בהיבט מאבקן המשותף של המדינות בפשע החוצה גבולות. אשר ליחיד - העבריין-לכאורה - כיצד נשמע לטענה מפיו כי קנה ציפיה ראויה שלא יעמוד לדין במדינה שאת חוקיה הפר? הנקבל טענה כי קנה זכות למדינת-מיקלט? אכן, עבריין (לכאורה) לא יישמע בטענה שציפה כי מדינה פלונית תהא עבורו ארץ מיקלט ותימנע מהסגרתו; כי בהסתמך על ציפיה זו ביצע עבירה שביצע; וכי החלתה מלמפרע של האמנה פגעה בציפיה זו. טענה זו מגוחכת היא על-פניה ודינה דחייה. וכלשונו של הנשיא ברק בפרשת הרוש (שם, 122): "דיני ההסגרה אינם צריכים לתת משקל כבד ל"תכנוני אי-הסגרה", הפוגעים באכיפת המשפט הפלילי". 42. כללם של דברים: אין נפקא מינה בכך שלעת ביצוען של העבירות, או לעת שהמערער קיבל אזרחות ישראל, לא היתה עדיין אמנת הסגרה בין רוסיה לבין ישראל. אמנת ההסגרה כוחה עימה גם אם רוסיה הצטרפה אליה לאחר שהמערער עלה ארצה וזכה באזרחות ישראל; גם המערער גם העבירות המיוחסות לו, גם הוא גם הן באים בגדריה של האמנה, והרי נתקיים התנאי הקבוע בסעיף 2א(א)(1) לחוק ההסגרה ולפיו מותרת ישראל להסגיר אדם לארץ אחרת אם נכרת בין השתיים הסכם בדבר הסגרת עבריינים. תנאי ההדדיות 43. על דרך העיקרון, הסגרה תולה עצמה בהדדיות, ובאין הדדיות בהסגרה לא תהיה הסגרה. זה הוא הדין בכפוף לחריגים. וכהוראת סעיף 2א(ב) לחוק ההסגרה: תנאים להסגרה 2א. (א) ....... ............. (ב) מדינת ישראל תנהג הדדיות ביחסי הסגרה, אלא אם כן החליט שר המשפטים אחרת. הוראת-חוק זו נוטעת בחוק ההסגרה שלנו את עקרון ההדדיות, הוא אחד העקרונות המקובלים במשפט ההסגרה הבינלאומי. ראו: דינשטיין, שם, 160-159. הדדיות מורָה על יחס-גומלין, ועיקרה הוא: מדינת ישראל תנהג בהסגרה על דרך של יחסי-גומלין. על תנאי זה להסגרה נשען המערער בכל כובד: לטענתו, אין הדדיות ביחסי ההסגרה בין ישראל לרוסיה, הואיל ורוסיה אינה מסגירה אזרח מאזרחיה למדינות אחרות. וכך, כנדרש מעקרון ההדדיות אל-לה לישראל אף-היא להסגיר אזרח מאזרחיה לרוסיה. והאזרח שהמערער מדבר בו הוא, למותר לומר, הוא-עצמו. 44. ואמנם, כן הוא דברו של המשפט ברוסיה, שאסורה היא רוסיה להסגיר אזרח מאזרחיה למדינה אחרת. וכלשון סעיף 61.1 לחוקת הפדרציה הרוסית: Article 61 1. The citizen of the Russian Federation may not be deported out of Russia or extradited to another state. אותה הוראה באה גם בסעיף 13.1 של הקוד הפלילי הרוסי (על-פי התרגום ב- Criminal Code of the Russian Federation, 3rd ed., Kluwer, 1999)): Article 13. Extradition of Persons Who Have Committed Crime 1. Citizens of the Russian Federation who have committed a crime on the territory of a foreign State shall not be subject to extradition to this State. נמצא לנו, איפוא, כי גם על-פי חוקתה גם על-פי חוקיה אין רוסיה מסגירה אזרח מאזרחיה למדינה אחרת. נוסיף בהקשר זה כי רוסיה אינה יוצאת-דופן בסירובה להסגיר למדינה אחרת אזרח מאזרחיה. סייג זה להסגרה מקובל ברבות ממדינות הקונטיננט, להבדילן ממדינות המשפט המקובל המסגירות אף את אזרחיהן. ניתן לשער כי הליכה לאחור אל מעבי-ההיסטוריה תלמדנו כי מקור אותם חוקים המונעים הסגרתם של אזרחים היה, בין השאר, באביב העמים מן המאה ה19-. נוהגים להצדיק סייג זה להסגרת אזרחים בשני טעמים עיקריים אלה: אחד, אזרח הוא בן-ארצו - אם תרצו: בן-מולדתו - ועל-כן ראוי כי לפני השופטים במדינתו - דווקא לפניהם ולא לפני שופטים במדינה אחרת - יתן את הדין, שהם שופטיו ה"טבעיים". שניים, אדם כי יישפט במדינה שאין הוא אזרח בה, נחשוש שמא לא יזכה למשפט צדק, וחובה היא המוטלת על מדינת אזרחותו להגן עליו. וכך מנסח את הדברים המלומד גילברט: G. Gilbert, Aspects of Extradition Law (Martinus Nijhoff , 1991) 96: The rationale for this policy, as explained by civil law commentators, is based, first, on one’s own national judges being also the natural judges of the offence, next, on a state’s alleged duty to protect its own nationals and, finally, on the fear that a foreigner would be prejudiced at a trial in the locus delicti. ראו עוד: פרשת שינביין, 638-635. 45. טענת המערער נדרשת איפוא כמו-מאליה: רוסיה אינה מסגירה ולא תסגיר לישראל אזרח מאזרחיה, וכמסקנה נדרשת מכאן - ועל-פי מבחן ההדדיות - על ישראל להימנע מהסגרתו של אזרח ישראל (המערער) לרוסיה. ובקירוב לענייננו: כשם שרוסיה לא תסגיר לישראל אזרח רוסי שעבר עבירה בישראל ונמלט לרוסיה, כן לא תסגיר ישראל לרוסיה אזרח ישראל - המערער - שעבר עבירה ברוסיה ונמלט לישראל. המדינה כופרת בטענות המערער. לטענתה מתקיים תנאי ההדדיות כנדרש בחוק, ומכאן בקשתה להסגיר את המערער לרוסיה. 46. לפיתרון הסוגיה העומדת לפנינו לבירור שומה עלינו לחקור ולדרוש באותו תנאי של "הדדיות". הדדיות זו - מה פירושה, מה פישרה, מה תוכנה, מה מורה היא אותנו? למותר לומר כי עיון במילון לא יקדמנו בדבר, שכן ענייננו הוא לא ב"הדדיות" ולא ב"יחסי-גומלין" על דרך הסתם, אלא ב"הדדיות" וביחסי גומלין בהקשר סוגיית ההסגרה. אכן, עד שנוכל לפרש כהלכה את מושג ההדדיות בסוגיית ההסגרה - "לפרש", קרא: לקבוע את תחומי-פרישׂתו של המושג - שומה עלינו ללמוד כמה פרקים בנושא ההסגרה. רק לאחר שנבשם עצמנו באווירתה של סוגיית ההסגרה, רק-אז נכשיר עצמנו כיאות ונוכל להבין ולפרש כיאות את שאלת ההדדיות. שהרי אותה "הדדיות" שלענייננו עתה צמחה על קרקע סוגיית ההסגרה. איבר היא בגופה של סוגיית ההסגרה. דוקטרינות ועיקרים של סוגיית ההסגרה זורמים בעורקיה. נועדה היא ליתן ביטוי לאינטרסים ספציפיים הצומחים ועולים מתוך סוגיית ההסגרה. כיצד נצפה כי נבין פישרה של אותה הדדיות והסגרה לא ידענו עליה אלא מעט? הבה נשוב איפוא ונעיין מעט בסוגיית ההסגרה, ולאחר שנמלא כרסנו בינה ודעת, נשוב אל נושא ההדדיות. הנחיה זו לפרשנות - שפירושו של מושג ההדדיות בהסגרה ייאצל מתוך סוגיית ההסגרה ועל-פי תכליתה - משמיעה אותנו גם הוראת סעיף 31.1 לאמנת וינה (אמנת האמנות), המורה אותנו וזו לשונה: Article 31 General Rule of Interpretation 1. A treaty shall be interpreted in good faith in accordance with the ordinary meaning to be given to the terms of the treaty in their context and in the light of its object and purpose. ראו עוד: Cambridge, 1997) 655-656 Malcolm Shaw, International Law (4th ed.,; דינשטיין, שם, 135-131. או הסגרה או שפיטה 47. בהקשר זה של הדדיות בהסגרה צמח ועלה במשפט ההסגרה הבין-מדינתי עקרון מפתח המסַכֵּם עצמו בכותרת: "או הסגרה או שפיטה" - aut dedere aut judicare. עיקרון זה נתגלגל למשפט ימינו מעיקרון קודם המיוחס לגרוטיוס (Grotius), עיקרון שהרחיק לכת בקובעו: "או הסגרה או ענישה" - aut dedere aut punire. ראו: M. Cherif Bassiouni and Edward M. Wise, Aut Dedere Aut Judicare (Martinus Nijhoff, 1995) 4-5. תוכנו של העיקרון הוא כפשוטו של מיקרא: מדינה המתבקשת להסגיר למדינה אחרת מבוקש הנמצא בשיטחה ונתמלאו כל שאר התנאים הנדרשים להסגרה, נטל הוא המוטל על המדינה המתבקשת לבחור באחת משני חלופות אלו: תסגיר את המבוקש כבקשת המדינה המבקשת או תעמיד את המבוקש לדין לפני ערכאותיה-שלה. 48. העיקרון של "או הסגרה או שפיטה" נוהגים להכניסו כתנאי באמנות בינלאומית. לענייננו-שלנו נזכיר את הוראת סעיף 6 לאמנה האירופית בדבר הסגרה - האמנה שעל-פיה מבקשת רוסיה את הסגרתו של המערער לידיה - ולפיה שומה עליה על המדינה המתבקשת להסגיר את אזרחיה או לשופטם בתחומיה. וכלשונו של סעיף 6: Article 6 Extradition of Nationals 1. (a) A Contracting Party shall have the right to refuse extradition of its nationals. ... 2. If the requested Party does not extradite its national, it shall at the request of the requesting Party submit the case to its competent authorities in order that proceedings may be taken if they are considered appropriate. For this purpose, the files, information and exhibits relating to the offence shall be transmitted without charge by the means provided for in Article 12, paragraph 1. The requesting Party shall be informed of the result of its request. ראו עוד: סעיף 7.1 לאמנה נגד עינויים משנת 1984: Convention Against Torture and Other Cruel, Inhuman or Degrading Treatment or Punishment (פורסמה ב"כתבי אמנה" 1039, כרך 31, עמ' 249). וכך, מדינות הקשורות באמנה האירופית בדבר הסגרה - בהן רוסיה וישראל - יכולות ורשאיות להימנע מהסגרת אזרח מאזרחיהן למדינות-אמנה אחרות, ואולם תחת זאת חייבות הן - על-פי בקשת המדינה מבקשת-ההסגרה - להעמיד אותו אזרח לדין לפני מערכת המשפט שלהן. ובלשונו של פלר, שם, 132: צד לאמנה האירופית "שומר לעצמו את הרשות לסרב להסגיר את אזרחיו למשנהו, אולם הפעלת הזכות מלווה בחובה מיוחדת המוטלת על אותו צד: סירב הצד להסגיר מבוקש בשל זיקת אזרחותו אליו, על צד זה, לבקשת הצד המבקש, לנקוט צעדים נגד המבוקש כדי שיתן את הדין על העבירה עילת הליכי ההסגרה". בהפעלתו של עיקרון זה - כך מסבירים לנו - ייעשה צדק גם ליחיד גם ולחברה: אזרח רוריטניה לא יוסגר, אמנם, להעמדתו לדין לפני בתי-משפט של מדינה אחרת, אך יהיה עליו לתת את הדין על מעשיו ברוריטניה. על דרך זה לא תהפוך החסינות מפני הסגרה לחסינות מפני אחריות פלילית. 49. וכך הוא דין ברוסיה. אזרחי רוסיה, כפי שראינו, לא יוסגרו אמנם למדינה אחרת כדי שיתנו את הדין על מעשיהם באותה מדינה, ואולם תחת זאת יעמדו לדין בגין אותם מעשים לפני בתי-המשפט ברוסיה. וכלשון סעיף 12.1 לקודקס הפלילי הרוסי: Article 12. Operation of Criminal Law With Respect to Persons Who Committed Crime Beyond Limits of Russian Federation 1. Citizens of the Russian Federation and stateless persons permanently residing in the Russian Federation who have committed a crime beyond the limits of the Russian Federation shall be subject to criminal responsibility according to the present Code if the act committed by them is deemed to be a crime in the State on whose territory it was committed and if these persons were not convicted in the foreign State. In the event of the conviction of the said persons the punishment may not exceed the upper limit of the sanction provided for by the law of the foreign State on whose territory the crime was committed. הוראות הסעיפים 12.1 ו13.1- לקודקס הפלילי הרוסי הולכות שלובות-זרוע, ושולחות הן אלינו מֶסֶר של "או הסגרה או שפיטה". רוסיה לא תסגיר את אזרח מאזרחיה למדינה אחרת (סעיף 13.1) ואולם תחת זאת תעמיד אותו אזרח לדין בתחומיה (סעיף 12.1). לעניין אזרחיה כמו ביטלה רוסיה את ה"הסגרה" ונותרה אך ה"שפיטה". כפי שראינו, קביעה זו שבחוק הרוסי עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 6 לאמנה האירופית בדבר הסגרה, ולפיה יכולה ורשאית מדינה שלא להסגיר את אזרח מאזרחיה בגין עבירות שעבר במדינה אחרת, ובלבד שתעמיד אותו אזרח לדין פלילי בגין אותן עבירות לפני בתי-המשפט בתחומיה. 50. עד כאן - עיקרי הדוקטרינה של "או הסגרה או שפיטה" לעניין הסגרתם של אזרחים. באומרנו דברים שאמרנו לא השבנו, כמובן, על השאלה שהועמדה לפנינו להכרעה: רוסיה מבקשת מישראל כי תסגיר לידיה אזרח ישראל שביצע עבירה ברוסיה (המערער), ובה-בעת מסרבת ותסרב היא להסגיר לישראל אזרח רוסי שעבר עבירה בישראל. המתקיים במקרה זה תנאי ההדדיות הקבוע בסעיף 2א(ב) לחוק? ביתר דיוק ופירוט: רוסיה לא תסגיר למדינה אחרת אזרח מאזרחיה, אך תחת זאת יעמוד אותו אזרח לדין ברוסיה על אותה עבירה שעבר בישראל. האם העמדתו לדין של אזרח מהווה חלופה הולמת להסגרתו כדי קיום תנאי ההדדיות? לשון אחר: האם מתקיים עקרון ההדדיות מקום שליליפוט מסגירה לרוריטניה את אזרחיה ואילו רוריטניה אינה מסגירה לליליפוט את אזרחיה ותחת זאת שופטת היא אותם בתחומיה? הדדיות ביחסי הסגרה - פירושה ותחומי פרישׂתה 51. נחזור לענייננו: "הדדיות" בסוגיית ההסגרה - כהוראת סעיף 2א(ב) לחוק ההסגרה: פירושה ותחומי פרישתה - מהם? הדדיות כפשוטה עשויה לשאת על גבה שלושה פירושים חלופיים. ואלה הם הפירושים, מן המחמיר למקל: זהות או כמעט-זהות בכל תנאי ההסגרה הקבועים בחוקי המדינות שלעניין ובכל נסיבות שהן (מעין שני חוקי-מראה); זהות או כמעט-זהות בתנאי ההסגרה בנסיבות העניין הספציפי אך לא בעניינים אחרים (מעין שני חוקי-מראה חלקיים); דמיון בעיקרים ובמהות בתנאי ההסגרה הקבועים בחוקי המדינות שלעניין - בעיקרים ובמהות להבדילם מזהות או מכמעט-זהות. ובניסוח דומה של פרופ' פלר (שם, 97): וכעת עומדת השאלה, האם ההדדיות ביחס לאובייקט זה מחייבת סימטריה פורמלית וזהות מוחלטת, על כל פרט ופרט ועל כל תג ותג האופייני לו, לפי מערכות דיני ההסגרה של המדינות שהן צדדים ליחסי ההסגרה, או שמא תבוא דרישת ההדדיות על סיפוקה המלא, כאשר קיימת אקוויוולנטיות עניינית וגלובלית בין מה שכל אחד מן הצדדים יכול להבטיח לזולתו ולקיים, באשר פרטים שונים עשויים להיות גם שקולים זה כנגד זה ולאו דווקא זהים. בקיצור, האם ההדדיות היא עניינית-גלובלית, או פורמלית בנוגע לכל פרט ופרט? עד שנעמוס על גבנו צֵידָה למסע הבירור והפרשנות, נקדים ונאמר - בתחנת המוצא - כי בתחרות בין שלושה המועמדים לא מצאנו יתרון לאחד מן השלושה על פני שני רעיו. יתרונו של האחד מן השלושה יכול שיתבלט ויילך ככל שניכנס בעוביה של סוגיית ההסגרה, שבדרכנו זו נוכל להבחין איזה מן השלושה ציבעו דומה יותר מאחיו לצבע סוגיית ההסגרה. 52. לא יימצאו חולקים על חשיבותו הנעלה של עקרון ההדדיות במשפט הבינלאומי; כך על דרך הכלל וכך במשפט ההסגרה. ובלשונו של בסיוני (Bassiouni): Reciprocity is one of the legal bases for extradition in the absence of a treaty...It is also the explicit or implicit basis of all treaties, whether they be multilateral or bilateral. Within treaties, reciprocity is embodied in the mutuality of obligations and undertakings of the parties. (M. Cherif Bassiouni, International Extradition: United States Law and Practice, 3rd ed. (Oceana Publications, 1996) 384). אכן, עקרון ההדדיות מהווה עיקרון ראשון במעלה במשפט הבינלאומי ולו בשל מיעוטם של אמצעי אכיפה משפטיים כבשיטות המשפט הפנימיות של המדינות. חכמי-המשפט וההלכה העלו לפנינו טעמים יפים וראויים להיווצרו ולעצם קיומו של תנאי ההדדיות, ובעשותם שימוש בטעמים אלה מבקשים הם להוסיף ולהתוות את גבולותיה הראויים של ההדדיות בסוגיית ההסגרה. ובלשונו של פרופ' פלר (שם, 95): 1) אם הליכי ההסגרה וביצועה מהווים שירות הניתן לריבון זר, אזי מן הדין כי ריבון זה ישיב הסגרה בתנאים מקבילים, כדי שהדבר לא ייראה כמעין נחיתות עד כדי פגיעה בריבונותו של מי שהעניק את ההסגרה; 2) יתר על כן, תנאי ההדדיות המובטחת מראש עשוי לתרום להגשמת יחסים בינלאומיים תקינים, על בסיס של שיוויון וכיבוד הדדי, ולמנוע הסגרות חד-צדדיות תחת לחץ החזק על החלש, ללא כל חובה או התחייבות שכנגד; 3) דרישת ההדדיות עשויה דווקא לתרום למלחמה נגד העבריינות, בכך, שאם המדינה מעוניינת לקבל לידיה ממדינה אחרת עבריינים שנמצאים בשטחה, חייבת גם היא להיענות לבקשות הסגרה של מדינה זו; 4) ההדדיות שמקורה בהסכמים בינלאומיים, מעודדת לכריתת אמנות בדבר הסגרת עבריינים בין המדינות השונות. בכך תורמת ההדדיות לעיצוב בסיס נורמטיבי משותף, ברור ויציב, לאיחוד כללי ההסגרה ולפיתוחו של ענף משפטי זה במישור הבינלאומי לפי דפוסים אוניברסליים. לא נחלוק על הדברים ולא נשיג עליהם. יחס הדדיות הוא יחס ראוי; מבטא הוא כהלכה שוויון בין המדינות; מביא הוא לכבוד הדדי בין המדינות; ומעודד הוא טיפוחו של שיתוף פעולה בינלאומי בתחום ההסגרה והמלחמה בפשיעה החוצה גבולות, וממנו לתחומים אחרים. אכן, להדדיות ביחסים נודע כוח סינֶרְגֶטִי, כוח שביכולתו כמו ליצור יש-מאין. ואולם, דומה עלינו כי יש להבחין הבחן-היטב בין מקורה הראשון וטעמי היווצרותה של ההדדיות ביחסי-אנוש (וביחסיהם של מיקצת יצורים חיים אף-הם) לבין טעמי-לוואי - טעמי-לוואי חשובים לעצמם - אשר נילוו אל ההדדיות משנוצרה והיתה; להבדיל ולהבחין בין סיבה להיווצרות לבין תכלית להמשך קיום. 53. מקורה של ההדדיות הוא בטבע החי. יהיו אף מי שיוסיפו ויאמרו כי שולחת היא שורשים אל היצר הקדמון הטבוע בחי, יצר הקיום וההישרדות. אכן, יש שעקרון ההדדיות ביחסי-אנוש ייחלש - או אף ייעלם כמעט לחלוטין - לטווח-זמן כלשהו או במערכות יחסים מסויימות. כך הוא, למשל, יחס אם לילדיה, שֶׁאֵם תיתן לילדיה, והם בעיתם - כמשפט הטבע - יתנו לילדיהם. ואולם על כל חריגים יכַסֶּה הכלל, הוא כלל ההדדיות. יצר זה הטבוע באדם מטבע ברייתו כונס עצמו, בין השאר, בפסוקי-משפט שכל-כולם אינו אלא ביטוי משפט פורמלי - ביטוי "קליפתי" - לְתוֹךְ שהוא מן-הטבע. כך, הוא, למשל, ה- quid pro quo - דבר תמורת דבר, גמול תמורת גמול, תמורה; do ut des - אתן בתנאי (על-מנת, כדי) שתיתן, קבל-ותן; facio ut facias - אעשה בתנאי (על-מנת, כדי) שתיתן, אעשה אני כדי שתעשה אף-אתה. ובניסוח מוסר-ההשכל של הלל הזקן: דעלך סני לחברך לא תעביד (שבת, ל"א, א). וכך הוא במימרה מידה כנגד מידה (נדרים, לב, א). היחיד לא יעשה למען הזולת - למיצער, לא לטווח-זמן ארוך - אלא אם הזולת יעשה אף-הוא למענו. אכן, הנתינה והקבלה לא תהיינה בהכרח בנות אותו מישקל. אף אין כורח אפריורי כי תלבשנה אותה צורה. ואולם לעולם, או כמעט-לעולם, ירחף מעלינו הכלל של "משהו": משהו תמורת משהו. כך הוא ביחסיהם של יחידים ביניהם לבין עצמם לפני היות המשפט ולבר-המשפט, ומתוך שהחברה האנושית מורכבת מיחידים, כך היה - והווה - לאחר היות המשפט. וביודענו כי מדינות מנוהלות בידי בני-אדם, כך הוא אף ביחסי המדינות ביניהן-לבין-עצמן. החברה הבין-מדינתית דָבֵק בה טבע האנוש, ויחסי המדינות ביניהן-לבין-עצמן נגזרים, בין השאר, מטבע האדם. כך הוא במשפט הבינלאומי על-דרך-הכלל וכך הוא במשפט ההסגרה הבינלאומי. עד כאן - הגרעין להדדיות. אלא שבהעתקת ההדדיות מן התחום הבין-אישי לתחום הבין-מדינתי, זוכים להארה רבה ולעוצמה מיוחדת גורמים המאפיינים את התחום הבין-מדינתי, ומוסיפים וסופחים עצמם למערכת גורמים מיוחדים שהורתם ולידתם בתחום הבין-מדינתי. על עיקרי הגורמים עמדנו למעלה, ומביניהם ראויים להדגשה שני אלה האוצלים אהדדי: אחד, היעדרו של מוסד מרכזי בינלאומי לאכיפה, ושניים, הצורך המובנה לשיתוף פעולה בין-מדינתי למלחמה בפשיעה, ככל הניתן על בסיס של שוויון וכבוד הדדי. 54. בתחומי המשפט הפנימי מחלחל יסוד ההדדיות אל-תוך כללי המשפט, וכוחה המאורגן של המדינה מסייע לאכיפתה של ההדדיות על היחיד המבקש להתנער מחיוב שנטל על עצמו. אשר למשפט הבינלאומי: מתוך שאין בו מוסד מרכזי לאכיפה, יסוד ההדדיות מתעצם בחשיבותו והופך כמו-מעצמו להיותו מנגנון אכיפה; ובאין הדדיות לטווח-זמן ארוך ייעלם ואיננו שיתוף הפעולה והמשפט יתפוגג ויילך. חיסול שיתוף-הפעולה בין המדינות יכול להביא להרס מירקם היחסים הבינלאומיים - לענייננו: לפגיעה אנושה ביכולת המלחמה בפשיעה - ובהיותן מוּדעוֹת לכך, נכונות המדינות לוותר בנושא ההדדיות הצרופה ובלבד שלא יינתקו הקשרים הבין-מדינתיים מכל-וכל. וכך, מושגי השוויון והכבוד ההדדיים מגמישים עצמם; מושג ההדדיות מרחיב את תחומי פרישׂתו; ועל דרך זה ניצלים היחסים הבין-מדינתיים מפגיעה בהם או אף מכליה. אכן, הקפדה ונוקדנות על שוויון מלא וחסר פשרות בנושא ההדדיות, רָעָתָן בצידן; שלא כמותן, גמישות ופשרה תשפענה טובה על הכל. כך בכל עניין וסוגיה. כך בענייננו-שלנו אף-הוא. ואם ברצונן של המדינות לעשות יד אחת למלחמה בפשיעה - וזה אכן רצונן העז - טוב עושות הן בהגמישן מושגים הניתנים להגמשה, בהם מושג ההדדיות. 55. על רקע זה של הגמשה ופשרה נוכל לבחון עתה ביתר-הבנה - ובמבט רחב-יריעה - את מושג ההדדיות כמושג הבא לשקף תכליות חשובות במשפט הבינלאומי; ותחת אשר נחקור בטעמים להיווצרותה של ההדדיות נשאל את עצמנו אלו תכליות נועדה היא לשרת, ועד כמה נוכל לגזום בהדדיות במובנה המצומצם והצר כדי שלא לפגום בתכליות שברצוננו להגיע עדיהן ובה-בעת שלא לפגום בעיקרה ובליבתה של ההדדיות. אכן, אם "כבוד הריבונות" הוא שיוליך אותנו הדרך - "כבוד הריבונות" כמובנו בעולם העתיק ואולי לא רק בעולם העתיק - כי-אז נפרש הדדיות בהסגרה באורח נוקדני; לא נסגיר אזרח ישראל לרוריטניה אלא-אם-כן תסגיר רוריטניה אף-היא את אזרחיה לישראל: הסגרה תחת הסגרה, עין תחת עין. ואילו אם תכלית המלחמה בפשיעה תוליך אותנו הדרך, כי-אז נדע את דרך הפשרה והגמישות. לא נקפיד ביתר ובלבד שתכלית המלחמה תושג, אם לא בדרך ההסגרה אזי בדרך דומה להסגרה: cy-près. 56. כך על דרך הכלל וכך בענייננו-שלנו. נקל לשער כי אם נפרש את חוקי רוסיה כפוגעים בהדדיות על-פי חוק ההסגרה ובשל כך בלבד נימנע מהסגרת אזרח מאזרחי ישראל לרוסיה - כי-אז עלולים להיפגם במאוד יחסי ההסגרה בין ישראל לבין רוסיה וסוף הדברים מי ישורנו. בימים שמכבר אפשר היה אומר האומר: לו-יהי-כן. על כבודי אשמור, שכבוד ישראל אינו פחות מכבודה של רוסיה. לא כך ייאמר בימינו, שתכלית המלחמה בפשיעה היא כה רבה ועצומה. 57. ואכן, ההלכה הלכה בעיקבות השכל הישר והרצון הכביר להשגת התכלית הראויה. כך ביחסי המדינות ביניהן-לבין-עצמן, כך במשפטי המדינות וכך במשפט ישראל. ובלשונו של Robert Keohane, “Reciprocity in International Relations”, International Organization 40(1), 1986, 1, 6, 8: The social exchange literature is careful not to define reciprocity as the strict equivalence of benefits. ... Nevertheless, at least rough equivalence is essential to our understanding of reciprocity. ... Reciprocity refers to exchange of roughly equivalent values in which the actions of each party are contingent on the prior actions of the others in such a way that good is returned for good, and bad for bad. הדדיות בהקשר של הסגרה אין פירושה איפוא אקוויוולנטיות מוחלטת אלא הדדיות בערך-ובקירוב, אקוויוולנטיות מהותית ועקרונית. זה הרקע לפירוש ההדדיות בהסגרה, ועל רקע זה מסכימים הכל כי העיקרון של "או הסגרה או שפיטה" עולה בקנה אחד ומתיישב עם עקרון ההדדיות. אין אקוויוולנטיות מלאה בין שתי החלופות, אך במהותה ובליבתה מתקיימת דרישת ההדדיות (הגמישה). כך תושג התכלית העיקרית וכך ניהנה מפריה של ההדדיות: שיתוף פעולה בין המדינות. ובלשונו של פלר (שם, 139-138): ה"עניין" שבו אנו דנים הוא הבאת העבריין, בעל אזרחות המדינה שבשטחה הוא נמצא, על עונשו, כאשר הוא אינו עניש בה על העבירה שבגללה מבקשים את הסגרתו; והכל כאשר מתקיימים כל התנאים לשם הסגרה. הדדיות הבנויה על סימטריה פורמלית על פי כל תג ותו לגבי עניין זה, תכשיל אותו לחלוטין. אולם ההדדיות הגלובלית, שיש בה קיזוז העודף שבגישה האחת כנגד החסר שבגישה האחרת ולהיפך, בוודאי תקדם את העניין. כשם שהענישה יכולה להיות תחליף להסגרה כך גם ההסגרה היא תחליף לענישה ובלבד שתתגשם המטרה העניינית של הסדרת יחסי ההסגרה בין המדינות - שיתוף הפעולה בדבר הבאת עבריינים על עונשם כולל את אלה שהם אזרחי המדינה המתבקשת... תפיסה זו באה לידי ביטוי נורמטיבי בקורלציה בין זוג הסעיפים הקטנים 1(א) ו2- לסעיף 6 לאמנה האירופית בדבר הסגרה. בפסקה הראשונה נקבעה "הזכות" של כל צד לאמנה לסרב להסגרת האזרח; השתמש הצד בזכות זו, נוצרת על ידי כך "החובה" האמורה בפסקה השנייה - אם אין הצד המתבקש מסגיר את אזרחו, עליו לפתוח בהליכים פליליים כלפיו, לבקשת המדינה המבקשת, ואף למסור לה אינפורמציה על תוצאות ההליכים. שני הסעיפים הקטנים הם מקשה אחת ושתי החלופות האמורות בהן - או הסגרה או ענישה - הן שקולות זו כנגד זו; לפיכך, אם שני הצדדים נוהגים, כל אחד, בחלופה אחרת, ההדדיות הגלובלית והעניינית מובטחת ומוגשמת באורח מלא... אכן, אם נשווה נגד עינינו צורך בעשיית משפט צדק - להבדילו מדיקדוקי-ריבונות וכבוד המדינה - כי אז לא נהסס לקבוע כי העיקרון של "או הסגרה או שפיטה" מקיים את תנאי ההדדיות הנדרש. השוו: פלר, 91, 99; Gilbert, at 98. זה אף דבר ההלכה בישראל. בפרשת פסחוביץ (בעמ' 458) קיבל מ"מ הנשיא השופט לנדוי את עמדתו של פרופ' פלר (במאמר שפירסם קודם הוצאת סיפרו על הסגרה), עמדה הרואה בעיקרון של "או הסגרה או שפיטה" את "האמצעי היחיד להבטחת הגמישות הדרושה בהסגרה על-ידי שיתוף-פעולה מירבי במלחמה נגד הפשע על בסיס של הדדיות אמיתית." את דעתו-שלו מביע מ"מ הנשיא לנדוי, בין השאר, בדברים אלה (שם, 457-456): כאמור, דעתי היא שתחת חוסר ההדדיות הפורמלית, אכן קיימת לעניננו הדדיות מהותית, ענינית. שוויצריה אמנם אינה שמה על כפות המאזניים אבן משקל שצורתה זהה (הסגרת אזרחיה), אך היא שמה עליהן אבן שמשקלה זהה (שפיטת אזרחיה), וגם בזה נשמר האיזון הראוי בין שתי המדינות... ... השקפה כזאת על עקרון ההדדיות אמנם אין בה שמירה קפדנית על יוקרתה של מדינה הנפגעת, כביכול, מפני שהיא מוכנה להסגיר את אזרחיה, בעוד שהמדינה המבקשת מוכנה "רק" לשפוט את אזרחיה היא. תחת זאת היא שמה דגש על הצורך ליישב בין הבדלי גישה בדיניהם הלאומיים של מדינות שונות, כדי להשיג את המטרה החיונית של שיתוף פעולה בינלאומי להדברת הפשע, הפושט בימינו במידה גוברת והולכת מעבר לגבולותיהן של מדינות. ראו עוד: בש"פ 4655/95 ליבקינד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(3) 640. עיקר הוא שימוצה הדין עם העבריין, והעיקרון של "או הסגרה או שפיטה" ממלא עיקר זה. 58. לחיזוק הפירוש הגמיש של מושג ההדדיות בחוק ההסגרה, ראוי להוסיף כמה-וכמה טעמים נוספים. ראשית לכל, האמנה האירופית להסגרה רואה את חלופת ה"שפיטה" כאקוויוולנט ראוי להסגרה; ובתיתנו דעתנו לכך שיחסי ההסגרה בין רוסיה לבין ישראל מיוסדים על אותה אמנה - וכמותם יחסי ההסגרה בין ישראל לבין המדינות האחרות שהן צד לאותה אמנה - ראוי לנו כי נפרש את חוק ההסגרה בצמידות ככל-הניתן לאותו מיסמך בינלאומי הקושר בין המדינות. ראו והשוו: ע"פ 131/67 קמיאר נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 85, 112. שנית, ישראל הטילה בעבר - ומטילה היא אף כיום - מיגבלות על הסגרת אזרח מאזרחיה למדינה אחרת. ראו פיסקאות 22 עד 24, לעיל. מיגבלות אלו - כיום - אין הן, אמנם, מיגבלות נחרצות כמיגבלה שמטילה רוסיה, ואולם בכל-זאת מיגבלות הן. על רקע אותן מיגבלות, נתקשה להטיח טענת הדדיות נגד מדינות המטילות אף-הן מיגבלות על הסגרת אזרח מאזרחיהן. ראו עוד: סעיפים 10 ו15- לחוק העונשין, תשל"ז1977-, וחלק ג1 לחוק נשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, תשנ"ז1996-. שלישית, עקרון ההדדיות מהווה נדבך חשוב גם בחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח1958- (חוק האכיפה), וכלשון סעיף 4 בו: הדדיות באכיפה 4. (א) פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של בתי המשפט בישראל. (ב) על פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה רשאי בית המשפט לאכוף פסק-חוץ, אף כשלא נתקיימה הדדיות כאמור בסעיף קטן (א). על תכליתה של הדדיות באכיפה עמד פרופ' עמוס שפירא במאמרו "הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ", עיוני משפט ה' (תשל"ו) 38, ולא נתמה במוצאנו אותו אומר דברים דומים לדברים שאמרנו אנו (שם, 39-38): הדרישה להדדיות מכוונת להמריץ מדינות-חוץ לאכוף פסקים ישראליים, בחינת "אכוף לי ואכוף לך" ... כשדנו במטרותיה של תופעה משפטית אוניברסלית זו [מתן נפקות לפסקי-חוץ], ציינו את המגמה לטפח יחסי גומלין של עזרה הדדית עם מערכות משפט ושיפוט זרות. עקרון ההדדיות באכיפה הוא ביטוי מובהק למגמה לגיטימית זו. אין פלא בדבר, איפוא, שמושג ההדדיות בסעיף 4(א) לחוק האכיפה פורש לא באורח צר ונוקשה אלא במבט רחב וחובק-אופק. גם הדדיות מרוככת וממותנת תגשים את תכליתה הכללית והעיקרית של האכיפה, והתכלית תאצול על הפירוש. ובלשון הנשיא שמגר בע"א 619/89 קסון נ' קסון, פ"ד מה(2) 656, 658: המדובר הוא בפסק-דין שניתן באנגליה. משמע, הוא ניתן במדינה שלפי דיניה אוכפים פסקים של בתי-משפט בישראל, כנדרש לפי סעיף 4(א) לחוק הנ"ל. בעניין זה יש להוסיף, לשם הסרת ספק, כי אין רלוואנטיות לשאלה, אם באנגליה אוכפים פסקי מזונות זרים או לאו...כי התנאי שבסעיף 4(א) לחוק הנ"ל מתייחס להדדיות הכללית שבאכיפה ולא להדדיות לגבי סוג ספציאלי של פסקים דווקא. 59. כללם של דברים: העיקרון "או הסגרה או שפיטה" מקיים את דרישת ההדדיות כפירושה הראוי וכפרישׂתה בחוק ההסגרה. תכלית החוק היא שיתוף פעולה בין-מדינתי במלחמה בפשיעה, והכרה ב"שפיטה" כאקוויוולנט מהותי להסגרה עולה בקנה אחד עם תכלית זו אף נדרשת ממנה. לא זו בלבד שהכרה בעיקרון החלופי מקדמת את תכלית החוק, אלא שאם נניח ל"כבוד הריבונות" לגבור על תכלית המלחמה בפשיעה, קרוב להניח כי נסיג עצמנו במלחמה קשה זו. אכן, מושג ההדדיות אינו מחייב מסקנה זו שהיסקנו; מושג ההדדיות יכול להכיל מסקנה שהיסקנו. ואולם, משידענו כי כל מסקנה אחרת - אף שהיתה מועמדת ראויה לפרשנות מלכתחילה - לא זו בלבד שלא תקדם את מטרת החוק אלא עלולה היא אף להסיגו אחור, נוסיף ונדע כי תכלית החוק תתמוך במסקנה שחלופת ה"שפיטה" מהווה אקוויוולנט ראוי להסגרה בפירוש מושג ההדדיות בחוק ההסגרה. לענייננו-שלנו נאמר, כי אין בעקרון ההדדיות מניעה להסגרתו של המערער לרוסיה. אזרחות המערער ותושבותו בישראל 60. מי שהם בה-בעת גם אזרחי ישראל גם תושבי ישראל, קנו לעצמם - מאז תיקון 1978 שלחוק ההסגרה - זכות-יֶתֶר בהליכי הסגרה, ומעמדם נעלה ממעמדם של מי שאין מתקיימים בהם שני סימנים אלה. ראו פיסקאות 22 עד 24 לעיל. זכות-יתר זו לבשה צורה ופשטה צורה במהלך השנים. על עניינו של המערער חל בסוגיה זו תיקון 1999, ולפיו בעל זכות-היתר הוא מי ש"בעת הגשת בקשת ההסגרה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל". וכלשונו של סעיף 1א לחוק ההסגרה (לפי תיקון 1999): סייג להסגרת אזרח 1א. (א) אדם שעבר עבירת הסגרה לפי חוק זה ובעת הגשת בקשת ההסגרה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם כן התקיימו שני אלה: (1) בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת; (2) המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר. (ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי למנוע מהאזרח הישראלי לוותר על החזרתו למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה. (ג) הוראות סעיף 10 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, יחולו, בשינויים המחויבים, על נשיאת מאסר בישראל לפי סעיף זה. זכות-יתר זו, שלא כבעבר, אינה מַקְנָה חסינות מהסגרה למי שהוא אזרח ישראל ותושב ישראל. בהתקיים התנאים להסגרה יוסגר אותו אזרח ותושב למדינה המבקשת את הסגרתו, אך לרצונו - ולאחר שיורשע וייגזר עליו עונש מאסר - יוכל לרצות את עונשו בישראל. וכפי שאמרנו בדנ"פ ברגר (שם, 453-452): התנאי המוקדם שלענייננו הוא זה הקבוע בהוראת סעיף 1א(א)(2) לחוק, ולפיה לא יוסגר למדינה אחרת מי שהוא אזרח ישראל ותושב ישראל אלא אם המדינה מבקשת ההסגרה תתחייב מראש כי אותו מיועד-להסגרה, אם יורשע בדינו ויוטל עליו עונש מאסר, יועבר בחזרה לישראל לנשיאת עונשו בה. נמצא לנו אפוא כי מי שהוא אזרח ישראל ותושב ישראל בעת הגשתה של בקשת ההסגרה, מעמדו שונה - שונה ונעלה - ממעמדם של מי שאין הם אזרחי ישראל ותושבי ישראל; שמי שהוא אזרח ישראל ותושב ישראל לא יוסגר אלא אם יובטח מראש כי ירצה את עונשו - אם יורשע - אך-ורק בישראל, ואילו מי שאין הוא אזרח ישראל ותושב ישראל, יישא את עונשו כמקובל באותה מדינה מבקשת-הסגרה. אשר לתכליתה של אותה זכות-יתר, כך אמרנו בדנ"פ ברגר (שם, 458): תכלית החוק היא למנוע מעבריין סבל יתר שהוא עלול לשאת בו בהידרשו לרצות עונש מאסר הרחק ממשפחתו, מקרוביו ומידידיו, בקרב אנשים שאורחותיהם אינן אורחותיו, שמנהגיהם אינם מנהגיו, שדרכם אינה דרכו, ששפתם אינה שפתו, שמאכליהם אינם מאכליו. כליאתו של אדם בכלא, בידודו של אסיר מן העולם, הטלתו אל סביבה שלא הכיר ולא ידע, עונש קשה הוא לעצמו ומביא הוא סבל רב על האדם. לא יהא זה לא נכון ולא ראוי אם נוסיף סבל על סבל בהטילנו על אסיר לשאת עונש מאסר תוך התמודדות יומיומית, שעה-שעה, התמודדות שאין לה סוף, עם סביבה ועם אנשים שאינם בני-מינו, אנשים זרים לו באורחותיהם, במנהגותיהם ובשפתם. כך יהפוך סבל המאסר לסבל בלתי נסבל, וההתמודדות עם הבלתי נודע להתמודדות קשה-מנשוא... כך באשר למאסר, ובוודאי כך אם נביא במניין שיקולינו את תכלית שיקומו של האסיר והתערותו מחדש בחברה שהוא חי בה. בחינה זו של עונש המאסר תלמדנו כי תכלית השיקום תושג באורח מיטבי רק אם נטיל על אסיר לרצות עונש מאסר במדינה שבה אמור הוא לחיות עם תום תקופת המאסר. נקרא בשנית דברים אחרונים שציטטנו ונשאל בהשתאות אם אמנם לאדם כמערער כיוון המחוקק את דבריו. ואולם נְנַעֵר מעלינו מחשבות אלו ונמשיך בדרכנו. השאלה הנשאלת היא איפוא זו: האם בעת שרוסיה הגישה את בקשת ההסגרה לישראל - ביום 15 במאי 2000 - היה המערער אזרח ישראל ותושב ישראל, אם לאו? שאם היה - יזכה בזכות-היתר השמורה למי שהם בה-בעת אזרחים ותושבים, ואם לאו - לאו. בדברינו להלן נדון בנפרד בנושאי האזרחות והתושבות, ונפתח בנושא האזרחות. האם היה המערער אזרח ישראל ביום 15.5.2000? 61. כחזות הדברים על פניהם, זכה המערער באזרחות ישראל בחודש יולי 1997. ראו פיסקה 4 לעיל. ואולם גם זאת נתברר בעליל, כי אזרחות זו רכש המערער בכחש ובכזב. המערער חשש, ככל הנראה, כי עברו הפלילי הקשה יעמוד לו למיכשול לזכות באזרחות ישראל, ועל-כן כיחש וכיזב לרשויות בנסותו להסתיר את זהותו האמיתית. ראו לעיל, פיסקאות 2 עד 4 ו7- עד 12. כתוצאה מכך זכה באזרחות לא גנאדי יגודייב - המערער - אלא חיזגיל פיסחוב, שאינו המערער. דרך עקלקלות זו שהמערער בחר לעצמו לקניית אזרחות, כיצד משפיעה היא - אם בכלל משפיעה היא - על אותה אזרחות שנרכשה לכאורה? 62. המערער טוען כי אזרחותו לא נפגמה והרי ממשיך ומחזיק הוא בה כבאזרחות תמימה. כך, למשל, טוען הוא כי הצהרתו בשפה הרוסית ולפיה אין הוא בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור, היתה הצהרה "סבירה, ולא הגיוני לדרוש מאדם להעריך בעצמו את מסוכנותו". טענה זו אין בה ממש, ומשהועלתה בידי המערער הופכת היא בידיו חֶרֶב-תקיפה השורטת את בעליה. ראו והשוו: בג"ץ 1227/97 מלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נב(4) 690, 708. אכן, מי שהורשע בביצוע שני מעשי-שוד ואף נשא עונש מאסר לא-קל, הֲנשמע לו בטוענו כי לא שיער שאדם הגורר אחריו עבר פלילי מעין-זה, אדם הוא העלול לסכן את שלום הציבור? היתממות המערער תהא לרועץ לו. גם טענותיו האחרות של המערער - אשר נידחו בידי בית-משפט קמא - טענות הן שאין בהן ממש ולא נטריח עצמנו בהן. ואולם גם אם נדחה את כל טענות המערער כולן, גם-אז אין פירוש הדבר שהמערער אינו אזרח ישראל. שהרי לכל הדעות הוענקה למערער אזרחות ישראל, והשאלה אינה אלא אם דרך הנפתלוֹת והכזב שהילך בה ואשר בסופה זכה באזרחות, דרך זו יש בה כדי לפגום באזרחות גופה. 63. טענת המדינה בהקשר זה מעורפלת משהו. לגירסתה, אילו ידעו הרשויות בזמנן את זהותו האמיתית ואת עברו אפשר לא היה המערער זוכה באזרחות כפי שזכה בה: "...לו היה המערער מצהיר אמת, לא היה מקבל אשרת עולה או אזרחות ישראלית במהירות בה קיבלה, ובקשתו היתה נדונה לגופו של עניין על בסיס הפרטים האמיתיים". ובכן: המערער לא היה זוכה באזרחות "במהירות בה קיבלה", כך ולא עוד. בה-בעת מרחיקה המדינה לכת, ומוסיפה היא וטוענת כי לא יהא זה ראוי אם נראה במערער אזרח לעניין חוק ההסגרה: "אדם המבקש לממש זכותו לפי חוק השבות, צריך לעשות זאת על יסוד פרטים נכונים ולא על יסוד מידע כוזב ... אין מקום להתיר לאדם לכפות על המדינה את אזרחותו על יסוד שקר מהותי ולחסות תחת כנפי החוק לאחר מכן, כאילו רכש לו איזו זכות לגיטימית." האם פירוש הדברים הוא שהמערער אינו אזרח? כי מנוע הוא מטעון לאזרחות? על כל אלה משיב המערער כי מכל מקום אפשר היה זוכה באזרחות גם לו הצהיר אך אמת-לאמיתה באשר לעברו. 64. כולנו נסכים כי המערער קנה אזרחות על יסוד מידע כוזב שהציג לפני הרשויות, והשאלה הנשאלת אינה אלא זו: טיבה של אותה אזרחות - מהו? שלוש אפשרויות הן לפירוש: אחת, אזרחות שנרכשה על-יסוד מידע כוזב בטלה היא מעיקרה, למיצער לעניין הסגרה. אדם אשר הוליך שולל והונה את הרשות המוסמכת ועל דרך זה זכה באזרחות, אזרחותו היתה-כלא-היתה מראשיתה ומעיקרה. שתיים, על-אף הכזב והכחש, אזרחותו של המערער אינה בטלה אך ניתנת היא לביטול; וכל עוד לא בוטלה שרירה היא וקיימת. שלוש, בנסיבות העניין אין סמכות אף לבטל את האזרחות שנרכשה. באלו משלוש הדרכים נבחר, ומה טעם נבחר כפי שנבחר? 65. כלל-יסוד נקוט בידינו והוא תחילת התחילות: כל מעשי ממשל ומינהל הניגעים במירמה - ובהם מעשי שפיטה - כמוהם כפרי שפשׂה בו הרקב; מתכלים ומתאכלים הם מתוכם ונדמים הם לעץ ששורשיו הרקיבו וצמרתו יָבְשָׁה. מעשה הנגוע במירמה פגום ופסול הוא מיסודו ותולה הוא עצמו על בלימה. ........... כך דין במעשי שפיטה וכך דין בכל מעשה ממשל ומינהל, ובעצם בכל מעשה בן-פועל בתחום המשפט. ההלכה הינה בת לציווי ראשוני, ודבר הציווי הוא שעַוָּל לא יימצא נשכר בעוולתו. הזורע כזב יקצור רִיק. זה הציווי המוסרי-החברתי, ובדרכו נלך. בג"ץ 706/94 רונן נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נג(5) 389, 415, 416 (פרשת שנסי). עיקרון גרעיני זה לובש ויכול שילבש מחלצות שונות במשפט הנוהג. יש גורסים, ודעתי כדעתם, כי הסמכות לבטל החלטה שהושגה במירמה סמכות טבועה היא ברשות, בהיעדר הוראת-חוק ספציפית השוללת אותה סמכות. ראו, למשל: בג"ץ 135/71 פרסמן נ' המפקח על התעבורה, פ"ד כה(2) 533, 539; בג"ץ 164/97 קונטרם נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289, 378-377. ראו עוד: בג"צ 28/74 שעשע נ' ועדת העררים לענייני מוניות, פ"ד כח(2) 652, 657; בג"צ 727/88 עווד נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(4) 487, 492. בנוסף ובמקביל לכך, נזכיר את הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות, תשמ"א1981-, ולפיה הסמכה להתקין תקנות או לתת הוראות מינהל משמעה אף הסמכה כללית לתקן, לשנות, להתלות או לבטל אותן תקנות או הוראות מינהל. ראו: י' זמיר, הסמכות המינהלית (נבו, תשנ"ו1996-) 995-992. בנוסף למקורות-סמכות אלה, למותר לומר, יתקיימו ויהיו מקורות סמכות ספציפיים בחוקים אלה ואחרים לביטול מעשי מינהל ספציפיים. יהא אשר יהא מקור הסמכות - החלטה שהושגה במירמה ובכזב דין הוא שתהא ניתנת לביטול בידי הרשות שהולכה שולל (או בידי בית-המשפט במקרים מתאימים). ראו עוד: פרשת קונטרם, 382. 66. אשר לענייננו-שלנו, לא יימצאו חולקים על כוחה של המדינה לשלול אזרחות ותעודת עולה מאדם אשר הערים על הרשות וסובבה בכחש עד אשר זכה באזרחות, בתעודת עולה או באשרת עולה. אשר לאזרחות, כך מורנו סעיף 11(ג) לחוק האזרחות, תשי"ב1952-: ביטול אזרחות 11. (א) ... (ב) ... (ג) שר הפנים רשאי לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אם הוכח להנחת דעתו שהאזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים, ורשאי השר לקבוע שביטול האזרחות יחול גם על ילדו הקטין של אותו אדם. וכך הוא באשר לאשרת עולה ולתעודת עולה, כהוראת סעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב1952-: ביטול אשרות וכו' 11. (א) ... (ב) שר הפנים רשאי בהחלטה מנומקת לבטל אשרת עולה ותעודת עולה שניתנו לפי חוק השבות, תש"י1950-, אם הושגו על ידי מתן ידיעות כוזבות. לא נתקשה להסיק כי סמכותו של שר הפנים עומדת לו - על דרך העיקרון - לשלול את אזרחותו של המערער בשל אותן הצהרות-כזב שהצהיר. שר הפנים פתח אמנם בהליכים לשלילת האזרחות, ואולם מטעמים שלא נתבררו לנו נעצר הליך זה באמצעיתו: המערער לא זכה להליך שימוע כהילכתו וממילא לא נתקבלה החלטה בעניינו. 67. עיקרי הנתונים שלעניין הם איפוא אלה: המערער הוליך את הרשות שולל ועל דרך זה זכה באזרחות; הרשות קנתה סמכות לשלול מן המערער את אזרחותו; הרשות החלה בהליכים לשלילת האזרחות מן המערער. על רקע כל אלה, האם נוכל לומר - האם יהא זה ראוי כי נאמר - שהענקת האזרחות למערער היתה בטלה מעיקרה - למיצער לעניין הסגרה, כטענת המדינה - וכי ניתן לראות את המערער כמי שאינו מחזיק כלל באזרחות ישראל? או שמא נאמר כוחה של הרשות עומד לה, אמנם, לשלול מן המערער את אזרחותו, אך לא נאמר כי אזרחות שהוקנתה לו בטלה היתה מעיקרה. דעתי נוטה לגירסה אחרונה, הן מטעמים המיוחדים לנושא האזרחות הן מטעמי מדיניות כלליים. נפתח בראשונים. 68. אדם כי יַטְעֶה את הרשות בהפירו ציווי-יסוד של הגינות ומוסר חברתי, ראוי הוא אותו אדם כי יישא בתוצאות מעשיו וכפרי מעלליו יאכֵל. ואולם שלא כאותו אדם היא הרשות; שהיא, הרשות, נושאת בחובה - גם כלפי אותו אדם - למלא אחר כל דרישות ההגינות המקובלות עלינו, הן לעניין הפעלת שיקול דעתה הן לעניין הליך הפעלת שיקול הדעת. עיינו: פרשת קונטרם, שם, 345. אם כך באשר למעשי מימשל ומינהל על דרך הכלל, בוודאי כך בשלילתה של אזרחות מאדם. שלילת אזרחות מחוללת תמורה מרחיקת-לכת במעמדו של אדם, במערך זכויותיו וחובותיו ובזיקתו למדינה ולסובב אותו; ועל-פי מושכלות-יסוד המקובלות עלינו נתקשה להעלות על הדעת כי נחולל תמורה זו ולא תינתן הזדמנות ראויה ליחיד להוכיח ולשכנע את הרשות כי לא נפל פסול בהתנהגותו, או כי, למיצער, יש ספק אם אמנם נהג שלא כהלכה. וכפי שלימדנו השופט אור בבג"ץ 2394/95 מוצ'ניק נ' משרד הפנים, פ"ד מט(3) 274, 280: לעלייתו של אדם ארצה ולקבלת אזרחות בה יש חשיבות רבה. אזרחות מעניקה זכויות וחובות מן המעלה הראשונה, ולפיכך הענקת זכות זו או שלילתה צריכות להעשות לאחר בירור עובדתי ושיקול-דעת ראויים. ... ... עד שיבוא שר הפנים להחליט על ביטול אשרת עולה, ביטול אזרחות וגירוש אדם מן הארץ, צריך שהתשתית העובדתית שלפניו תהיה מלאה ככל שניתן, וזכות הטיעון שתינתן למי שמבקשים לגרשו מן הארץ - תמוצה. ראו עוד: בג"ץ 754/83 רנקין ואח' נ' שר הפנים, פ"ד לח(4) 113, 117 (מפי השופט ברק). בענייננו-שלנו, הצהרה על שלילת אזרחותו מלמפרע תיטול מן המערער זכות כיבדת-מישקל - הזכות לשאת את עונשו בישראל, אם יורשע ברוסיה וייגזר עליו עונש מאסר - וההגינות מחייבת כי החלטה זו לא תתקבל בהצהרת-סתם על ידינו אלא בהליך נאות וכסדר העבודה הרגיל. יתר-על-כן: בפותחו בהליך לשלילת אזרחותו של המערער, לימדנו שר הפנים, הוא עצמו, כי יש ונכון לדעתו לקיים הליך כסדר לשלילת אזרחות, וממילא, כי לא יהא לא ראוי ולא נכון להצהיר על שלילת אזרחות מלמפרע על דרך ההצהרה גרידא. ההליך החל, אך משום-מה - ומטעמים שלא נתבררו לנו - נקטע באמצעו. על רקע זה מה טעם נצהיר עתה - בין במפורש בין מכללא - כי אזרחותו של המערער היתה בטלה מעיקרה? ועוד: מעשה של שלילת האזרחות, מעשה כה-חריג ויוצא-דופן הוא, עד שיימצאו מי שיאמרו כי ראוי שסמכות השלילה תופקד בידי הרשות השופטת דווקא ולא בידי הרשות המבצעת (באנלוגיה, למשל, לנישואין ולגירושין). ואמנם, בארצות-הברית, למשל, נתונה הסמכות לשלול אזרחות שהושגה במירמה בידי בתי-המשפט דווקא. ראו: 8 U.S.C. § 1451 Revocation of naturalization. על דרך של קל וחומר נאמר, כי לא יהא זה נכון להצהיר על בטלותה של אזרחות תוך דילוג על הליך מעין-שיפוטי ראוי. ולבסוף: סמכותו של שר הפנים לשלול אזרחות שהושגה במירמה אינה שוללת את סמכותו של בית-המשפט במקרים מתאימים, הגם שמקרים אלה יהיו חריגים. סמכותו זו של בית-משפט קנויה לו בתוקף סמכותו הכללית להביא לתיקון מעשי מינהל שנפל בהם פגם: "מעשה מינהל וממשל [שמקורו במירמה] ניתן לביטול, ובהתעורר השאלה בין צדדים מתאימים (כנדרש מסוגיית הבטלות היחסית) יכריז בית-המשפט על בטלותו" (פרשת שנסי, 417). ואולם לא יהא זה אלא החריג לכלל. 69. עד כאן - שיקולים ספציפיים לענייננו ולסוגיית האזרחות. נעבור עתה ונצביע על שיקולי-משפט כלליים המוליכים אותנו לכלל מסקנה שלא יהא זה נכון כי נצהיר עתה - מלמפרע - שהמערער לא זכה כלל באזרחות מלכתחילה. ונקצר במקום שיכולנו להאריך. 70. ראשית לכל, הצהרת אי-קיום מלמפרע ניתן יהא לפרשה - כאן ובכל מקום אחר - כיצירת חלל ריק לעבר. הנה-כי-כן, סברנו עד כה שהמערער היה אזרח, והנה עתה הובהר לנו, כך לפתע - על דרך ההצהרה - כי לא היה כלל אזרח. יצירת חלל ריק במשפט מביאה לתוהו והיא האימה מפני הרִיק, ה-horror vacui. שיטת המשפט תשתדל ככל-יכולתה להימנע מיצירת חללי-ריק ותעשה בְּכֵלֶיה לסתימת פרצות ולמילויין בתוכן משפטי (חיובי או שלילי). רִיק מוליך לאנדרולומוסיה ולמבוכה, וזה דינו של הסדר משפטי הנעלם כך-לפתע שעה שהסדר חלופי אחר אינו בא תחתיו. השאיפה הטבועה בשיטת המשפט - בכל שיטת משפט - להשיג רמה מירבית של ביטחון, ודאות ויציבות, תרחיק אותנו מיצירתם של חללי-רִיק ותקרב אותנו לקביעתם של הסדרים בני-פועל להכוונת התנהגותם של היחיד ושל הכלל ולהשלטת סדר בחיי החברה. אמרנו על-כך בע"א 1842/97 עיריית רמת-גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת-גן, פ"ד נד(5) 15, 46, ונחזור על הדברים: הָאֵימָה מפני הרִיק horror vacui, אימה היא בימינו כאימה שהיתה בימים שמכבר. וכשם שבמקומות אחרים במשפט הופכים אנו כללים נוקשים וחדי-קצוות לכללים גמישים המתאימים עצמם לנסיבות - כללי-קבילות בדיני ראיות הופכים אט-אט לכללי-מישקל; בטלות הופכת בטלות יחסית; מעשה בטל הופך למעשה הניתן לביטול; ועוד כיוצא באלה כללים המשנים גוון "מסטטוס לחוזה" - כן יהיה בענייננו אף-הוא. כך באותו עניין. כך בענייננו-שלנו. הצהרה לאחר שנים על אי-קיומו של סטטוס מלמפרע, תוצאותיה עלולות להיות כה-קשות - הן כלפי היחיד הן כלפי סביבתו - עד שנעשה כמיטבנו שלא להידרש לה. החלופה העומדת לנו: קיום הסטטוס עד לביטולו, ראויה היא לאין-שיעור, ונעדיפנה. אימַת-הריק ניכרת בייחוד במשפט הציבורי, אך לא רק בו. כך הוא, למשל, במשפט החוזים, שנטיית המשפט בימינו היא להרחיק עצמו ככל הניתן מן הבטלות-מעיקרה, ולצמצמה לסוגי מקרים מיוחדים וחריגים. פגם ברצון לעת כריתתו של חוזה - עקב טעות, הטעיה, כפיה או עושק - יכול ורשאי הצד הנפגע לבטל את החוזה, אך כל עוד לא בוטל - ובכפוף לחריגים - החוזה תקף הוא. ראו: פרידמן וכהן, חוזים (אבירם, תשנ"ג1992-) חלק ב', 664. 71. שנית, לעזר ולחיזוק יעלה ויבוא לפנינו בזריזות אותו עיקרון המכונה בטעות עקרון הבטלות היחסית, הוא הכלי רב-העוצמה ביותר שיצרה ההלכה בשנים האחרונות למלחמה בבטלות מעיקרה ובתוצאותיה הקשות. מתוך שמרכז ענייננו עתה אין הוא בעיקרון זה, לא נוסיף ולא נרבה. ראו והשוו: רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4), 673, 685; רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637, 646-643; בג"ץ 3081/95 רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל, פ"ד נ(2) 177, 194. דרך אגב: הכינוי "בטלות יחסית", בראשיתו, תיאר נכונה סוג מסויים של מקרים שבאו בגדריו. ראו: ע"פ 768/80 ש' שפירא ושות' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 337. במהלך השנים נתרחבה היריעה במאוד, ואל מקרי הבטלות היחסית המקוריים סיפחו עצמם סוגי מקרים נוספים, שאף ש"יחסיות" היתה בהם - בהם, כבכל עניינים הבאים להכרעה שיפוטית - בטלות הייתה מהם והלאה. משאירע כך, לא עוד הלם המושג המקורי של "בטלות יחסית" את סוגי המקרים שהוא כָּנַס תחתיו, ומערכת "הבטלות היחסית", כביכול, החלה נדמית יותר ויותר לנער מגודל הלובש מכנסיים שהותאמו לו בהיותו ילד. השופט זמיר מציע כי תחת המושג "בטלות יחסית" נביא את המושג "תוצאה יחסית". ראו: פרשת גיספן, שם, 689. לו-יהי-כן. עיקר הוא שנדע, כי היחסיות הטבועה במשפט מטיבעו הפכה בימינו ליחסית עוד יותר משהייתה בעבר. תחת הברזל והפלדה באים הפלסטיק וריצודי-האורות במחשב, ותחת הסטטוס והיחס erga omnes באו היחסיות והיחס ad personam. הנה זה חזרנו אל תחילת הדרך: לא עוד נישלט אך בידי מושגים אפריוריים ונוקשים. ייעודו של בית-משפט הוא לעשות צדק בין איש לרעהו: Justice between person and person; וביודענו זאת נוסיף ונדע מה היא אותה יחסיות שאנו מדברים בה. 72. כללם של דברים: לא ניטול על עצמנו להצהיר על בטלות אזרחותו של המערער מעיקרה, וכל עוד לא ניטלה אזרחותו ממנו, נראה במערער אזרח ישראל לכל דבר ועניין. אכן, בחינה מקרוב תלמדנו, כי אין הבחנה של-ממש בין ענייננו לבין מקרה שבו מסתיר פלוני - המבקש-אזרחות - עבר פלילי משמעותי שהוא גורר אחריו. כדי להסתיר את עברו הפלילי הציג עצמו המערער בשם פיקטיבי, ומעשה זה שקול כנגד מי שהציג עצמו בשמו האמיתי תוך שהוא מסתיר את עברו הפלילי. ומה במקרה האחרון לא יהא זה ראוי כי נראה את האזרחות כמו לא-היתה, כן יהא בענייננו-שלנו אף-הוא. אפשר אחר יהא הדין במקרה שבו מציג עצמו המבקש-אזרחות לא אך בשם פיקטיבי - כמעשה המערער - אלא מתחזה הוא להיותו אדם אחר - אדם חי וקיים - משל יעקב שהתחזה להיותו עֵשָׂו וגנב את הבכורה. ואולם אין צורך שנעיר ונעורר את השאלה עד שתחפץ. 73. ואולם אם אנו לא נצהיר על בטלות מעיקרה, לא ידענו מה מחסום ניצב על דרכו של שר הפנים כי יעשה שימוש בסמכות הקנויה לו, דהיינו, כי יבחן ויבדוק את שאלת אזרחותו של המערער לגופה בהליכים נאותים, כסדר ותוך שמירת כללי ההגינות המקובלים. משרד הפנים החל בהליך ורשאי הוא להמשיך בו תוך בחינת חומרת המירמה, השלכות הביטול ושאר נסיבות העניין. ואמנם, משרד הפנים הודיענו כי בכוונתו להמשיך בהליכים לשלילת אזרחותו של המערער. בבחינה זו קנה שר הפנים שיקול דעת רחב, ומוסמך הוא - על דרך ההחלטה הקונסטיטוטיבית - לבטל את האזרחות מהיום ואילך או מלמפרע; לבטל אותה כלפי כולי עלמא - תוך שמירת זכויות-יתר של צדדים שלישיים - או כלפי המדינה בלבד; או שלא לבטלה כלל. ראו עוד: פרשת שנסי, שם, 421-418. אך מובן הוא כי אם יחליט שר הפנים לשלול את אזרחותו של המערער מלמפרע, ישפיע הדבר במישרין על זכות-היתר המוקנית לו - כאזרח ישראל - כהיום הזה. 74. משנמצא לנו כי יש לראות את המערער כאזרח ישראל הבה נעבור לדיון בנושא התושבות. לשאלת תושבות המערער בישראל 75. מי שהם בה-בעת גם אזרחי ישראל גם תושבי ישראל, קונים זכות-יתר לעניין הסגרתם למדינה אחרת. ראו פיסקה 60 לעיל. משנמצא לנו כי המערער הוא אזרח ישראל - לעת הזו, מכל מקום - נשאלת שאלה אם גם "תושב ישראל" הוא כהוראתו וכמשמעותו של מושג זה בסעיף 1א(א) לחוק ההסגרה. שאם תושב ישראל הוא, ממילא יזכה באותה זכות-יתר, ואם לאו - לאו. ובלשון החוק: סייג להסגרת אזרח 1א. (א) אדם שעבר עבירת הסגרה לפי חוק זה ובעת הגשת בקשת ההסגרה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם כן התקיימו שני אלה: (1) בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת; (2) המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר. בית-משפט קמא סבר כי המערער לא הפך תושב ישראל אשר-על-כן אין הוא זכאי לזכויות-היתר שתושב ישראל זכאי להן. ובלשונו: "מחד גיסא לא ניתק [המערער] מארץ מוצאו אלא אך התרחק ככל שנדרש לו ... ומאידך גיסא לא התערה בישראל אלא עשה אך מה שלטעמו נדרש כדי שלא להישלח מכאן". 76. עד לשנת 1997, שנת עלייתו ארצה, היה המערער תושב רוסיה. על כך מסכימים הכל. השאלה הנשאלת אינה אלא אם בעקבות בואו ארצה הפך המערער להיותו תושב ישראל. נקדים ונזכיר כי נטל השיכנוע בנושא התושבות על המדינה מוטל הוא: "נטל השיכנוע על המדינה מוטל הוא להוכיח כי פלוני אינו תושב ישראל" (דנ"פ ברגר, 456). ואולם נטל זה נטל מופחת הוא: "שבשלב הראשון יסתפק בית-המשפט בכמות ראיות מעטה ויעביר את הנטל להוסיף ולהביא ראיות (הנטל מס' 2) אל שכמו של הצד האחר". 77. צירוף התיבות "תושב ישראל" יימלא תוכן - כמקובל עלינו - מעניינה, בהקשרה ועל-פי תכליתה של אותה זכות-יתר המוענקת לתושב ישראל. זכות-היתר תִּצְבַּע את התושבות בציבעה-שלה. וכפי שנאמר בדנ"פ ברגר, 461: ...המושג "תושב ישראל" על רקע תכליתה של הוראת סעיף 1א לחוק ההסגרה משמיענו אדם שזיקות התושב שלו לישראל הן כה-עמוקות, כה-ממשיות, כה רחבות-פרישה, כה-אמיתיות, כה-טבעיות, עד שכליאותו במדינה אחרת - מדינה לא-לו - תגרום לו סבל רב מן הרגיל, סבל אשר יוסיף עצמו על עצם הסבל שבמאסר. זיקתו של אותו אדם לישראל חייבת שתהא זיקה כה-עמוקה, עד שנוכל לומר ללא היסוס כי ישראל היא מרכז חייו, כי גורלו קשור בגורלה, כי רוב זיקותיו לאשר סביבו הוא לחיים בישראל. כל-כך - לעניין התכלית כאוצלת על פירוש המושג תושב ישראל וכממלאת אותו תוכן קונקרטי. תכלית כללית זו יוצקת עצמה אל מיבחני-משפט ברורים ומדוייקים יותר, וכפי שנפסק זיקת-תושבות היוצרת תושב ישראל לענייננו בונה עצמה על שני מיבחנים משולבים: מיבחן אובייקטיבי ומיבחן סובייקטיבי. וכפי שנאמר בדנ"פ ברגר, 462-461: כוונה ומעשה - מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי - יחברו יחדיו וייצרו מעמד של תושב. ... יש לתת בו בטוען להיותו תושב סימני-תושב עוד ועוד, עד להיווצרותה של מסה קריטית העושה אדם לתושב: מקום מגורים, מקום מגורי המשפחה, חיי הקהילה של הטוען-לתושבות, המקום שבו מופקת הכנסתו, מנהגיו ואורחותיו, מקום עיקר נכסיו, שפתו, בית-הספר של ילדיו וכו'. ... מגורים גרידא במקום פלוני אין בהם כדי לעשות אדם לתושב אלא אם נלווית אליהם כוונה להוסיף ולגור במקום דרך קבע או ללא הגבלת זמן (animus manendi). הכוונה צריכה להיות כוונתו של אדם לקשור גורלו עם המקום. ... כוונה בת-פועל משפטי נלמד עליה ממעשה (או ממחדל); לא אך מהצהרה על כוונה. מיבחן אובייקטיבי: סימנים גלויים לעין הקושרים אדם למקום; מיבחן סובייקטיבי: כוונה שבלב להמשיך ולחיות במקום פלוני דרך קבע או ללא הגבלת זמן. 78. נפתח באומרנו כי המיבחן האובייקטיבי והמיבחן הסובייקטיבי אינם זרים זה-לזה ואינם הרמטיים זה לזה. אכן, מבקשים הם, כל אחד מהם, לבחון מערכת עובדות נתונה מזוויות ראות שונות, אך בצד מרחבי-מחיה שכל אחד משני מיבחנים אלה פינָה לעצמו, באים הם לא אחת - שמא נאמר: על הרוב - זה-בתוך-זה, עד שלא נדע אם באובייקטיבי או אם בסובייקטיבי ענייננו. בדמותנו תושבות לְחַי, נוכל להוסיף ולומר כי האובייקטיבי הוא הגוף; הסובייקטיבי היא הרוח; ובבוא הרוח בגוף יחיה הגוף וחי החי. פלוני העוקר ממדינה למדינה ואישתו וילדיו עימו, נתקיים בו, בה-בעת, גם סימן אובייקטיבי גם סימן סובייקטיבי לתושבות במדינה החדשה, שהרי בֵּיתּוֹ היא - אישתו; כך היה וכך הוא בימינו. 79. בעלי-הדין חלוקים ביניהם על השאלה אם הפך המערער להיותו תושב ישראל, אם לאו. המדינה מצביעה על כך שמשפחתו הגרעינית של המערער - אישתו ובנו - נותרו ברוסיה; כי המערער לא מכר את ביתו ברוסיה ולא רכש בית בישראל; כי במהלך שלוש שנות שהותו בארץ חזר לרוסיה כמה פעמים ושלא לתקופות קצרות; וכי נסיבות העניין מלמדות על כך שהמערער אינו אלא עבריין נמלט מארצו, דהיינו, כי עלייתו ארצה לא באה אלא בשל הימלטותו מאימת הדין ברוסיה. מנגד נותן המערער מצידו סימנים בהיותו תושב הארץ: שלוש שנות מגוריו בארץ; הימצאות משפחתו המורחבת בארץ; שותפות שרכש במסעדה באור-עקיבא; נסיונות (כושלים) למצוא מקום עבודה בארץ; פתיחת חשבון בנק; הצבעה בבחירות לכנסת ולרשות המקומית. המערער מוסיף ומצביע על-כך שלעת עלייתו ארצה ויתר על אזרחותו הרוסית, אות-וסימן כי התכוון אמנם להשתקע בארץ. בהקשר זה צפה ועולה שוב מחלוקת שנתגלעה בין השופטים הן בפרשת הרוש, הן בע"פ ברגר והן בדנ"פ ברגר: האם יש קשר - ואם יש קשר, מהו אותו קשר - בין הימלטותו של אדם מאימת הדין בארצו לבין השאלה אם עקב הימלטות זו הפך להיותו תושב הארץ שאליה נמלט? 80. יש טעם גם בטיעוני המערער גם בטיעוני המדינה, אך דומה כי לסופם של שקלא-וטריא ידה של המדינה על התחתונה. זאת, לא משום שטעמי המערער לגירסתו חזקים מטעמיה של המדינה לגירסתה, אלא משום שהנטל הראשוני, כפי שראינו, על שיכמה של המדינה מוטל הוא, ובערבּוֹ של יום נותר ספק-משהו שמא הפך המערער בכל-זאת להיותו תושב ישראל כהוראת הדיבור בחוק ההסגרה. אין לכחד כי מגורים במשך שלוש שנים נושאים עימהם מישקל לא-קל, ובנסיבות העניין הכוללות - נצביע, בין השאר, על-כך, שהמערער ויתר על אזרחותו הרוסית - נודעת לתקופה זו חשיבות לא-מעטה. 81. מסקנתנו היא איפוא זו, כי המערער הוא תושב ישראל כהוראת הדיבור בסעיף 1א(א) לחוק ההסגרה. מסקנה זו לא בנקל היסקנו ואולם טובה היא ממסקנה חלופית ולפיה המערער אינו תושב ישראל כאמור. אזרחות ותושבות - סוף 82. לאחר מסע מייגע יודעים אנו עתה כי לעת הגשתה של בקשת ההסגרה היה המערער גם אזרח ישראל גם תושב ישראל, וכמסקנה נדרשת מכאן - כהוראת סעיף 1א לחוק ההסגרה - כי זכאי הוא לזכות-היתר לעניין ריצוי עונש המאסר. נוסיף כי בענייננו נתקיימו התנאים המוקדמים הקבועים בסעיף 1א לחוק ההסגרה (כנוסחו בעת הרלבנטית לענייננו): אחד, רוסיה מבקשת להעמיד את המערער לדין ברוסיה גופה, ושניים, רוסיה התחייבה כלפי ישראל להחזיר את המערער לישראל לריצוי עונשו בה, אם יורשע בדינו ברוסיה ויוטל עליו עונש מאסר. טענות מתחום תקנת הציבור 83. המערער הוסיף וטען לפנינו טענות שמתחום תקנת הציבור, ובהמשך דברינו להלן נדון באלו בקצרה. 84. טוען המערער כי הבקשה להסגרתו לרוסיה אינה אלא אמתלה בידי מבקשי נפשו ללוכדו ולהשיבו לרוסיה, ועל-כן אל-לו לבית-המשפט לשעות לבקשת המדינה להכריז עליו בר-הסגרה. טענה זו ראויה היתה להישמע לו טרח המערער לייסד דבריו על ראיות של-ממש. אלא שהטענה לא יצאה מגידרה של טענה, ומשידענו כך נוסיף ונדע כי דינה דחייה. 85. מוסיף המערער וטוען: יהודים האסורים ברוסיה הופכים קורבן להתעמרות אך באשר יהודים הם; תנאי כליאתם של היהודים קשים הם ביותר; וגם מטעם זה אל-לו לבית-המשפט להכריזו בר-הסגרה לרוסיה. לעניין זה העיד אחיו של המערער כי "היחס ליהודים בכלא [ברוסיה] כאילו לא לאנשים", ויו"ר התאחדות עולי קווקז, מר שמחה דווידוב, הוסיף והעיד כי: בתי כלא שם יותר גרוע מהגטו. סתם מכניסים לכלא יהודים. היו מקרים שאלפי יהודים לא חזרו הביתה. היחס הוא שנאה ליהודים, חושבים שהיהודים מפלצות. מה דינה של טענה זו? 86. סעיף 2ב לחוק ההסגרה קובע "סייגים להסגרה", ומבין אותם סייגים שניים הם לענייננו עתה: הסייג שבסעיף 2ב(א)(2) והסייג שבסעיף 2ב(א)(8). ובלשון החוק: סייגים להסגרה 2ב. (א) לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה: .............. (2) קיים יסוד לחשוד שבקשת ההסגרה הוגשה מתוך הפליה בשל גזעו או דתו של המבוקש; ......... (8) היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל. בחינת סייגים אלה תיעשה לעת הדיון בבקשה להכריז על פלוני להיותו בר-הסגרה (פרשת נקש, 33), והשאלה הנשאלת היא אם עלה בידי המערער לגדור עצמו באחד מאותם שני סייגים. אשר לסייג שבהוראת סעיף 2ב(א)(2), כפי שאמרנו לא נמצא לנו יסוד לחשד כי בקשת ההסגרה הוגשה מתוך הפליה או בשל יהדותו של המערער. לו כך היה לא היינו מהססים לדחות את בקשת המדינה. ראו עוד סעיף 3 לאמנת ההסגרה האירופית. 87. ואשר לסייג תקנת הציבור: קרוב להניח כי בְּדַבְּרוֹ בתקנת הציבור - לא-כל-שכן ש"תקנת הציבור" באה בסמוך ל"אינטרס חיוני של מדינת ישראל" - מכַוון החוק לתקנת הציבור ה"חיצונית", קרא, לאוסף "ערכי יסוד של מדינה ושל חברה", לאותם ערכים המבטאים את "רגש הצדק והמוסר של ציבור ישראל": ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח(3) 641, 652-651; בג"ץ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר הפנים, פ"ד יז(1) 225, 256. כדבר הלמד מעניינו נוסיף, כי בית-משפט לא יידרש לתקנת ציבור זו כעניין שבשיגרה, והשימוש בה כמחסום לא ייעשה אלא במשורה (פרשת אשכר, 653). ראו עוד: סעיף 3(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח1958-; סעיף 143 לחוק הירושה, תשכ"ה1965-. השאלה שלענייננו אינה אלא אם חשש ממשי להתעמרות ביהודי אך באשר יהודי הוא פוקד עצמו עם תקנת הציבור החיצונית של ישראל. שאלנו. מששאלנו - ידענו את התשובה, ובלא כל היסוס. על דרך ההיקש נביא אמירות אחדות מפרשת נקש, ודברים שאמר הנשיא שמגר (שם, בעמ' 47-46) ייאמרו אף בענייננו: אשר לתחום הפרסונלי-הומאניטארי: אי-הסגרה על יסוד שיקול הדעת המסור לשר [המשפטים], שלא בקשר להתפתחויות מדיניות, תהיה מוצדקת רק בנסיבות שבהן יש נתונים בדוקים, יוצאי דופן וכבדי-משקל, אשר לפיהם תהיה הסגרה, בנסיבות המקרה, בגדר מעשה בלתי צודק בעליל או תעלה לכדי מעשה של התעמרות קשה במבוקש. מובן, שהכוונה איננה לכך שהמבוקש עלול להישפט ולהיאסר ולסבול עקב כך את סבלו של נאשם, עציר או אסיר, שהרי זו מטרתה הלגיטימית של ההסגרה ותוצאתה הטבעית. המדובר בהתפתחות שהיא מעל ומעבר לתוצאה המשפטית המתוארת, אשר הינה צפויה וטבעית. כאשר מתייחסים לתוצאה בלתי צודקת בעליל או להתעמרות קשה, הרי הכוונה לנסיבות שבהן אין המדובר עוד בתוצאות המקובלות של ההסגרה, אלא, למשל, במסירתו של המבוקש למרצחים, אשר בכלל אינם מתכוונים לקיים הליך משפטי כדין, או לידי מענים, המפעילים שיטות חיסול או עינוי שאינן נוהגות, כמובן, במדינות בנות תרבות. ... ... הכוונה אך ורק להיווצרותן של נסיבות יוצאות דופן, אשר בהן יהיה בביצוע ההסגרה משום פגיעה מהותית בעיקרון-יסוד אחר, שהוא, על-פי תפיסותינו, מבין הערכים הבסיסיים שלנו. (ההדגשה במקור - מ' ח') מכאן: חשש ממשי לפגיעה פיסית או להתעללות במי שיוסגר למדינה אחרת נוגד בעליל את תקנת הציבור בישראל, ובהשתכנעו כי זו הסכנה הנשקפת לפלוני לא ייעתר בית-המשפט למדינה ולא יכריז על פלוני בר-הסגרה. השאלה הנשאלת היא איפוא אם בעניינו של המערער הוכחה סכנה זו להנחת דעתנו. 88. תשובתנו לשאלה היא בשלילה. אמירות וטענות אין די בהן. המבקש לטעון את שטוען המערער לפנינו חייב להוסיף ולייסד טיעוניו על עובדות מוצקות ועל נתונים בדוקים. טענה הנזרקת לחלל בית-המשפט, כשהיא לעצמה, אין בה ולא כלום. וכדברי הנשיא שמגר בפרשת נקש (שם, 51): שיקולים כבדי משקל אינם יכולים להתבסס על השערות שאינן מעוגנות בנתונים בדוקים. במה דברים אמורים: במקרה כגון זה שלפנינו, בו המדובר בסיכונים אישיים, הצפויים, כביכול, למבוקש, לא די בכך שהמבוקש מעלה טענות בדבר קיומו של סיכון כאמור, או שחששות כאלה עולים בליבה של הרשות הסטטוטורית. המבוקש הוא הנוגע בעניין, אשר מעוניין באי-ביצוע ההסגרה, ודווקא לגבי כל מה שנאמר על-ידיו או מטעמו בהקשר שלפנינו, צריך היה לדרוש ביסוס ענייני ולא להסתפק בטענות בעלמא. ובהמשך (שם, 55): שאלה נגזרת ... עניינה מידת הסיכון שהיא רלוואנטית לצורך ענייננו. האם די בהעלאת חשש או אזהרה מפני אפשרות תיאורטית כדי למנוע הסגרה או להימנע ממנה? דומה כי לא יכול להיות ספק בקשר לכך, שגם אם יש נכונות לתת משקל ראוי לאפשרות של סיכון לחיי אדם, לא יכול להיות מדובר על הערכה תיאורטית אלא על מידה הנושאת עימה ממשות ומוחשיות, היוצרות סבירות גבוהה לכך שהמבוקש אכן ייפגע אם יוסגר, וכי אמצעי ביטחון וזהירות שיינקטו לא יישאו פרי. (ההדגשה במקור - מ' ח') יתר-על-כן: גם לו הוכח חשש כלשהו, לא היה די בכך, שכן "בירורים מוקדמים בין המדינות על-מנת להבטיח יחס הוגן למבוקש, אם יוסגר לארץ המבקשת ... הם דבר מקובל" (פרשת נקש, 53). בית-המשפט יימנע איפוא מהכרזה על היותו של פלוני בר-הסגרה רק במקרים בהם יש "סבירות גבוהה לכך שהמבקש אכן ייפגע אם יוסגר, וכי אמצעי ביטחון וזהירות שיינקטו לא יישאו פרי" (פרשת נקש, שם, 55; ההדגשה במקור - מ' ח'). השוו: בג"ץ 3261/93 מנינג נ' שר המשפטים, פ"ד מז(3) 282, 287-286. בענייננו-שלנו, לא זו בלבד שלא עלה בידי המערער להראות לנו כי יהודים האסורים ברוסיה מחייבים עצמם ביחס גרוע במיוחד אך באשר יהודים הם, אלא ששלטונות רוסיה אף ערבו למדינה במיוחד לשמירת שלומו של המערער. וכאמור בסיכומי המדינה: מתוך התייחסות עניינית לטענות שונות שהועלו כנגד ההסגרה לרוסיה באופן כללי, ביקשה ישראל, בעניינו של המערער, לוודא מילויים של תנאים הומניטריים שונים, החורגים מעבר להתחייבויות המפורטות באמנת ההסגרה האירופית. כך, ככל שמדובר בהגנה על המערער במקום מעצרו, ביקור נציג ישראלי, מתן טיפול רפואי והגנה במשפט. רוסיה נענתה והבהירה את המצב ביחס למערער בכל אחד מן הנושאים הללו, ולמעשה הבטיחה את מילוי התנאים. דעתנו היא איפוא זו, שלא הוכח לנו כי יש חשש ממשי לשלומו של המערער על אדמת רוסיה, או כי הסגרתו לרוסיה פוגעת בתקנת הציבור בישראל. סוף 89. היגענו לסופה של דרך ומסקנתנו בידינו כי נכריז על המערער להיותו בר-הסגרה לרוסיה בגין העבירות המנויות בפיסקאות 8 ו10- לחוות-דעתנו. ואולם, אם יורשע המערער באחת מאותן עבירות, או בשתיהן גם-יחד, ויוטל עליו עונש מאסר, יהא על רוסיה להשיבו לישראל כדי שיישא בעונשו כאן. וסייג לסייג: אם הרשות המוסמכת בישראל תשלול מלמפרע את אזרחותו של המערער בהליך תקין וראוי; וכי יוטל על המערער ברוסיה עונש מאסר בפועל; כי-אז לא תישא רוסיה בחובה להשיב את המערער לישראל לנשיאת עונש המאסר. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' חשין. היום, י"ב בסיון תשס"ב (23.5.2002). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 00075690.G08 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il