כאמלה דראושה נ. שהאב פואד דראושה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7561/20 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופט ג' קרא כבוד השופטת י' וילנר המערערת: כאמלה דראושה נ ג ד המשיב: שהאב פואד דראושה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת מיום 16.09.2020 בת"א 5990-07-17 שניתן על ידי כבוד השופט ש' אטרש תאריך הישיבה: ל' בתשרי התשפ"ב (06.10.2021) בשם המערערת: עו"ד הישאם הווארי בשם המשיב: עו"ד סעיד מחאג'נה פסק-דין המשנה לנשיאה נ' הנדל: 1. ושוב נדרשים אנו לדינו של חוזה למכירת מקרקעין, שתוכנו האמיתי הוסתר באמצעות חוזה שנערך "למראית עין" כדי להימנע מתשלום מס כדין. המערערת מסתייגת מפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, שלהבנתה קובע כי נוכח קיומו של חוזה למראית עין – הצדדים אינם קשורים זה לזה בקשר חוזי כלשהו. 2. המשיב הגיש תובענה בבית המשפט המחוזי, וביקש להצהיר על בטלותו של הסכם להענקת מקרקעין במתנה, שלטענת המערערת – אשת דודו המנוח – נחתם בין הצדדים. כן ביקש להצהיר על בטלותם של הערת אזהרה שנרשמה מכוח ההסכם ושל שומות מס שהוצאו. טענתו העובדתית של המשיב הייתה כי חתימתו על ההסכם זויפה, וכי מעולם לא ערך הסכם עם המערערת ביחס לזכויות במקרקעין. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, וקבע כי בין המערערת למשיב – אחיין של בעלה המנוח – נכרת חוזה למכירת מקרקעין. החוזה "הוסווה" באמצעות "חוזה למראית עין", שבו התחייב המשיב להעניק את המקרקעין למערערת במתנה. החוזה האמיתי הוסתר בצורה כזו לנוכח סברת הצדדים שכך יופחת שיעור המס החל על העסקה, בהיותה עסקת מתנה בין קרובי משפחה. בית המשפט דחה את טענות המשיב כי חתימתו על גבי החוזה זויפה. נאמר כבר עתה כי בקביעות אלה של בית המשפט המחוזי – שהמשיב מסתייג מהן בערעור זה – אין מקום להתערב. העובדות נקבעו על יסוד ממצאי המהימנות ביחס למספר עדויות שנשמעו בהליך קמא. בית המשפט המחוזי הוסיף והסביר כיצד הקביעות העובדתיות משתלבות עם יתר הראיות שהוצגו ועם מכלול נסיבות העניין, ומסקנתו מתיישבת היטב עם החומר שהוצג ואינה מקימה עילה להתערבותנו. 3. מה צריכה להיות התוצאה המשפטית של העובדות שנקבעו? מה דינה של עסקה למכירת מקרקעין, שהוצגה למראית עין כעסקת מתנה לשם העלמת מס? בית המשפט המחוזי קבע כי הואיל והסכם המתנה נערך למראית עין, דינו להתבטל. קביעה זו בוודאי נכונה, ונובעת במישרין מהוראת סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים): "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה". לאמיתו של דבר הקביעה כי החוזה בטל (ולמעשה – חסר תוקף מלכתחילה) אינה בגדר חידוש, וגם אלמלא היה הדבר נקבע במפורש בחוק לא היה תוקף לחוזה למראית עין. חוזה כזה אינו מקיים את הדרישה הבסיסית ביותר של דיני החוזים: "חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול" (סעיף 1 לחוק החוזים) – הצעה וקיבול שמעידות על גמירת דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה (סעיפים 2, 5 לחוק החוזים). כשהחוזה הוא למראית עין, הצדדים כלל לא גמרו בדעתם להתקשר בחוזה תקף, ומטעם זה אין הוא חוזה כלל. נראה כי סעיף 13 לא נחקק כדי לקבוע את הרישא שבו, אלא כדי לחדש את הסיפא, ולפיה הסתמכות של אדם שלישי על חוזה למראית עין זוכה להגנת הדין למרות שלחוזה אין תוקף. בכל מקרה, ברור שאין כל תוקף להסכם המתנה, ואיש מן הצדדים לא טען אחרת. 4. שאלה נפרדת היא מה דינו של הסכם המכר לאחר הקביעה שהסכם המתנה בטל. בית המשפט המחוזי לא התייחס לנקודה זו במפורש. מן הצד האחד, בפסק הדין הודגש כי הסכם המתנה בטל, באופן שממנו ניתן להבין כי ההכרעה אינה עוסקת כלל בתוקפו של הסכם המכר (פסקאות 46, 48(א) לפסק הדין). מן הצד השני, מן הסעדים שנפסקו עולה כי גם הסכם המכר הוכרז כבטל: "ב. ייפוי הכוח הבלתי חוזר מיום 4.5.16 הנו בטל. ג. אני מורה על ביטול ומחיקת הערת האזהרה שנרשמה בגין העסקה מושא הסכם המתנה" (שם, פסקה 48). הקביעה שהסכם המתנה בטל אינה מובילה בהכרח לביטול ייפוי הכוח הבלתי חוזר ולביטול הערת האזהרה. אלה לא קשורים להסכמה למראית עין, אלא להסכמה האמיתית בדבר מכירת המקרקעין. תוקפם תלוי אפוא בתוקפו של הסכם המכר. הקביעה שהם בטלים מלמדת – וכך הבינה המערערת את פסק הדין – כי בית המשפט ראה גם את הסכם המכר כבטל. זאת ניתן ללמוד גם מהעובדה שאין בפסק הדין הסתייגות, לפיה אין בבטלות הסכם המתנה משום הבעת עמדה ביחס לתוקפו של הסכם המכר – קביעה שהייתה נדרשת לו היה בית המשפט המחוזי נמנע מהכרעה ביחס להסכם האחרון. תהא פרשנות פסק הדין אשר תהא, אין הוא יכול לעמוד על כנו, כפי שיובהר כעת. 5. בספרות ובפסיקה הובעו דעות שונות בקשר למעמדו של חוזה שכרתו הצדדים, שתוכנו האמיתי הוסתר – לשם מטרה בלתי חוקית – באמצעות חוזה למראית עין (מקרה המכונה "סימולציה יחסית", להבדיל ממקרים של "סימולציה מוחלטת" שבהם אין כלל הסכם אמיתי בין הצדדים, אלא רק הסכם למראית עין. ראו גד טדסקי "חוזה למראית עין ודבר פסלותו" משפטים ח 507, 509 (1977)). לכולי עלמא אין לתת תוקף לחלק ה"פיקטיבי" של החוזה, והשאלה היא מהו מעמד ההסכמה האמיתית בין הצדדים. הקושי להכיר בה כהסכמה מחייבת נעוץ בכך שהחוזה למראית עין נערך למטרה בלתי חוקית, באופן שחושף את ההסכמה האמיתית בין הצדדים לטענה שמדובר בהסכם בלתי חוקי. לפי חוק החוזים, "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל" (סעיף 30 לחוק). יחד עם זאת, סעיף 31 לחוק קובע כי "רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון... במידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה – לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו". עולה כי כאשר מדובר בחוזה בלתי חוקי, התוצאה הסופית – ובפרט השאלה האם יש להורות על ביטול החוזה או על אכיפתו – תלויה בשיקולי צדק ובנסיבות הפרטניות של העניין (ראו איל זמיר "החוזה הבלתי חוקי ותוצאותיו – אחרי שלושים שנה" ספר דניאל – עיונים בהגותו של פרופסור דניאל פרידמן 423 (נילי כהן ועופר גרוסקופף עורכים, 2008)). האם יש להכתיר הסכמה אמיתית בין הצדדים, שהוסתרה באמצעות חוזה למראית עין למטרה בלתי חוקית, כ"חוזה בלתי חוקי" שתוצאותיו נקבעות על פי נסיבות המקרה? או שקיומו של חוזה למראית עין מוביל לתוצאה שונה? 6. ניתן לציין ארבע גישות מרכזיות כלפי השאלה שהוצגה. בע"א 4305/10 אילן נ' לוי (9.5.2012) הציג השופט ע' פוגלמן את עמדתו, ולפיה יש לבחון את "ההיבט הדומיננטי" של החוזה: אם היבט האי-חוקיות הוא דומיננטי, יש לבחון את הסכמת הצדדים במשקפי החוזה הבלתי חוקי, ואילו אם מדובר בהסכם פיקטיבי שאי החוקיות טפלה לפיקטיביות שבו – יש לסווג את החוזה כחוזה למראית עין שאין לתת לו תוקף. באותו עניין פרשתי את גישתי – "הפגם הכפול" – לפיה כשחוזה למראית עין מסתיר חוזה אמיתי לשם מטרה בלתי חוקית, המקרה לוקה בשני פגמים: מראית עין ואי חוקיות. לאמור, אין לבחור את המרכיב הדומיננטי בין שני סוגי הפגמים, אלא להכיר בכך שהפגם בחוזה כפול. באופן זה יורחב שיקול הדעת של בית המשפט בבואו לדון בחוזה כזה, תוך שקילת הנסיבות באופן מלא. הואיל ושתי הגישות הובילו באותו עניין לתוצאה זהה, השופט א' רובינשטיין, אב בית הדין, לא הכריע בין שתי הגישות שהוצגו. גישה שלישית, שניתן לכנותה "ההסכמה החוקית", הוצעה בידי המלומד גד טדסקי במאמר שהוזכר לעיל, ואומצה בידי השופט א' ברק בע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576 (1979). לפי גישה זו, כל עוד ההסכמה האמיתית בין הצדדים חוקית כשלעצמה, יש לתת לה תוקף, חרף הכוונה הבלתי חוקית להונות את רשויות המס באמצעות עריכת חוזה למראית עין. הגישה הרביעית – "החוזה הבלתי חוקי" – היא של המלומד דניאל פרידמן, בעקבות הדין האנגלי, ואומצה בפסקי דין רבים. לפי גישה זו, תמיד יש לבחון את ההסכמה האמיתית בין הצדדים במשקפי החוזה הבלתי חוקי, ולהכריע את דינה בהתאם להוראות סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים (דניאל פרידמן "אי-חוקיות וחוזה למראית עין" הפרקליט לג 152 (1981). לסקירה ודיון בגישות השונות ראו איל זמיר ומיכאל כהן "חוזה פסול, חוזה למראית עין או חוזה פסול למראית עין? (בשולי ע"א 4305/10 אילן נ' לוי)" משפטים מה 251 (התשע"ה)). לארבע הגישות שהוצגו יש מכנה משותף: אף אחת מהן אינה קובעת כי בכל המקרים של "סימולציה יחסית", מעין זו שלפנינו, ההסכמה האמיתית בין הצדדים בטלה נוכח קיומו של חוזה למראית עין. לפי הגישה השלישית שהוצגה המצב הפוך – יש לתת תוקף להסכמה האמיתית של הצדדים כל עוד היא חוקית. לפי שלוש הגישות האחרות, יש לקבוע את תוקף ההסכמה האמיתית לפי נסיבות העניין והשיקולים הרלוונטיים. כמובן, וכפי שהובהר, יש הבדלים בין גישות אלה ביחס ליישום הדברים, אולם לענייננו העיקר הוא בכך שאין גישה השוללת מלכתחילה את תוקף ההסכמה האמיתית בין הצדדים, בשל בחירתם לכרות גם חוזה למראית עין. 7. נשוב לענייננו. ראינו כי ניתן לפרש את פסק הדין בשתי צורות. פרשנות אחת, שעולה גם מן הסעדים שנפסקו, היא כי הסכם המכר "הנסתר" בין הצדדים בטל, הואיל ובחרו לכרות הסכם מתנה למראית עין. כאמור – לניתוח כזה אין יסוד בפסיקה. לפי כל הגישות יש לבחון, לכל הפחות, את האפשרות של מתן תוקף להסכם המכר, בהתאם למבחנים השונים שהוצעו. לפי הפרשנות השנייה של פסק הדין, הוא אינו כולל הוראה לפיה הסכם המכר בטל, ולמעשה לא דן כלל בשאלת תוקפו של הסכם זה. לפי קו זה, יש להבין את פסק הדין לאור השתלשלות העניינים בהליך קמא: המשיב הגיש תביעה לסעד הצהרתי, לפיו הסכם המתנה בטל משני טעמים חלופיים: מפני שחתימתו על גבי ההסכם זויפה, או על יסוד דיני המתנה. לא נטען כי יש להורות על בטלות ההסכם מכוח היותו חוזה למראית עין או חוזה הכרוך באי חוקיות. בנסיבות אלה, בית המשפט המחוזי הגביל את פסק דינו ליריעת מחלוקת זו, והסתפק בדחיית התביעה כפי שהוגשה מן הטעם שחתימת המשיב לא זויפה, אלא נחתמה על ידו במסגרת הסכם מכר, שהוסווה באמצעות הסכם מתנה למראית עין כדי להפחית את חבות המס שלא כדין. היות שלא נטענו טענות ביחס לתוקף הסכם המכר, עניין זה לא נדון ולא הוכרע בפסק הדין. ברם, אם זו הפרשנות הנכונה של פסק הדין, לא היה מקום להורות על ביטול ייפוי הכוח הבלתי חוזר והערת האזהרה שנרשמה. אלה קשורים בטבורם להסכמה האמיתית בין הצדדים, דהיינו עסקת המכר שאותה נועדו לשרת. לפיכך דין הוראות אלה בפסק הדין להתבטל. אף נדרש היה להבהיר במפורש – נוכח הקביעה כי הסכם המתנה בטל – כי ההוראה בדבר בטלות ההסכם אינה עוסקת בחוזה המכר, אלא בחוזה המתנה בלבד. על כל פנים, בהליך קמא לא נערך דיון ממצה במעמדו של הסכם המכר. כדי להכריע בשאלה זו יש חשיבות למכלול נסיבות העניין, שחלק מהן לא נדונו בהליך קמא, כגון סוגיית תשלום התמורה. המערערת טענה כי התמורה שולמה והמשיב חולק על כך, אך העניין לא התלבן בבית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, סבורני כי אין תשתית מתאימה להכרעה בדין הסכם המכר במסגרת הערעור שלפנינו. די לומר כי במקרה זה לא מדובר במצב שבו אי החוקיות כה משמעותית, עד שכבר בבחינה ראשונית יש להורות על בטלותו. בנוסף לכך, איני סבור כי יש מקום להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לשם בירור העניין. הדבר נגזר מכתב התביעה שהוגש בבית המשפט המחוזי, שבגדרו התבקשה בטלות הסכם המתנה מן הטעם שחתימת המשיב זויפה או מכוח דיני המתנה; אך לא מן הטעם שמדובר בחוזה בלתי חוקי או חוזה למראית עין. בנסיבות אלה, ומשהסתיים ההליך קמא כפי שהסתיים, ניתן להסתפק בדחיית תביעת המשיב כפי שהוגשה, דהיינו בקביעה כי חתימתו לא זויפה, וכי בין הצדדים נחתם הסכם מכר ולא הסכם מתנה, ולפיכך אין תחולה לדיני המתנה. לצד זאת, יש להבהיר כי אין בדחיית התביעה משום הבעת עמדה ביחס לתוקף הסכם המכר בראי דיני החוזה הבלתי חוקי. 8. סוף דבר, אציע לחבריי לקבוע את התוצאה האופרטיבית הבאה: הערעור מתקבל, באופן שתבוטלנה ההוראות הקבועות בסעיפים 48(ב) ו-48(ג) לפסק הדין, המורות על ביטול ייפוי הכוח והערת האזהרה. כן יובהר כי ההוראה הקבועה בסעיף 48(א), בדבר בטלות הסכם המתנה, אינה מתייחסת להסכם המכר שנכרת בין הצדדים. בנסיבות העניין, וגם בהתחשב בכך שלא הוטלו הוצאות בבית המשפט המחוזי – כל צד יישא בהוצאותיו בהליך זה. המשנה לנשיאה השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: כפי שציין חברי, המשנה לנשיאה נ' הנדל, במקרה הנדון בית המשפט המחוזי לא נדרש לשאלה העקרונית מה דינו של הסכם שכרתו צדדים, שתוכנו האמיתי הוסתר לשם מטרה בלתי חוקית, באמצעות חוזה למראית עין. יתר על כן, נראה כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אף אין הכרעה מפורשת בשאלה הפרטנית בענייננו – מה דינו של הסכם המכר שערכו הצדדים (להבדיל מהסכם המתנה הפיקטיבי, שהוכרז כבטל בפסק הדין). מבלי להתייחס לפרשנויות שניתן לייחס לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כמוצע בחוות דעתו של חברי, אף אני סבורה כי בנסיבות האמורות, שבהן כלל לא נדונו בפסק הדין השאלות שצוינו לעיל – הן העקרונית והן הפרטנית – יש להורות על ביטול הסעדים שעניינם ביטול ייפוי הכוח הבלתי חוזר והערת האזהרה שנרשמה. כפי שציין המשנה לנשיאה, לא היה מקום להורות על מתן הסעדים האמורים, שתוקפם, כך נראה, תלוי בתוקפו של הסכם המכר, ללא קביעה מפורשת ומנומקת שלפיה הסכם המכר אף הוא בטל. לפיכך, ומבלי להביע עמדה אף ביחס לשאלה העקרונית שהוצגה לעיל במסגרת הדיונית הנוכחית ולגישות השונות בנדון, ובכפוף לאמור לעיל, אני מצטרפת לפסק דינו של המשנה לנשיאה. ש ו פ ט ת אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה נ' הנדל. ניתן היום, ‏ט"ז בטבת התשפ"ב (‏20.12.2021). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 20075610_Z03.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il