ניקולה דמיטרוב קונקיוב נ. מדינת ישראל

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7556/15 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ג' קרא כבוד השופטת י' וילנר המערער: ניקולה דמיטרוב קונקיוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפ"ח 20862-08-12 מיום 21.9.2015 שניתן על ידי כב' השופטים ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר וי' רז-לוי תאריך הישיבה: י"ג בכסלו התשע"ט (21.11.2018) בשם המערער: עו"ד עופר אשכנזי; עו"ד מור סוקר בשם המשיבה: עו"ד עילית מידן פסק-דין השופט ג' קרא: ערעור על הכרעת דין מיום 21.9.2015 בתפ"ח 20862-08-12 שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (על ידי כב' השופטים ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר וי' רז- לוי) בגדרה הורשע המערער בביצוע עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ונגזר דינו למאסר עולם. כתב האישום והשתלשלות ההליך 1. המערער ו-ג.נ (להלן: ג.נ או המנוח) עבדו יחד בבתי הזיקוק באשדוד. בין המערער לג.נ היה סכסוך על רקעו בעט ג.נ ברכבו של המערער ואמר לו "נראה מה יהיה". בעקבות האמור גמלה בלבו של המערער החלטה לפגוע בג.נ. ביום 12.8.2012 הקדים המערער להגיע לעבודתו בבתי הזיקוק, הצטייד במוט ברזל והמתין לבואו של ג.נ לעבודה, כשהוא מתחבא מאחורי מלגזה ואורב לשעת כושר לפגוע בג.נ. כשהבחין המערער בג.נ נכנס למכולה כשהוא לבדו, יצא המערער ממחבואו כשבידו מוט הברזל בו הצטייד מבעוד מועד והכה באמצעותו את ג.נ בראשו שלוש מכות חזקות וברח מהמקום כשהוא מותיר את ג.נ פצוע קשה מתבוסס בדמו מבלי להזעיק או להושיט לו עזרה. בהמשך, ולאחר שעובד אחר הבחין בג.נ מוטל פצוע, פונה ג.נ לקבלת טיפול רפואי, כשהוא מחוסר הכרה, מונשם ומורדם. כתוצאה ממעשי המערער נגרמו לג.נ שברים מרובים בעצמות הגולגולת, שברים באזור העורפי בבסיס הגולגולת, בעצם המצח ובארובת העין, דימומים ופצעי קרע ברקמות הרכות של הקרקפת. בשל כך, ביום 24.8.2012 הוגש נגד המערער כתב אישום שייחס לו עבירה של נסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק העונשין. 2. במהלך אשפוזו ולאחר שנותח בראשו סבל ג.נ מדלקת בריאות, דלקות בדרכי השתן ופצעי לחץ ובשל היותו במצב וגטטיבי (צמח) הועבר לטיפול במסגרת סיעודית מורכבת, שם היה מצבו ירוד, ללא הכרה וסבל מחום וזיהומים. ביום 26.12.2013 נפטר ג.נ. 3. ביום 30.3.2014 ולאחר קבלת חוות דעת המכון לרפואה משפטית (חוו"ד מיום 18.3.2014) בה נקבע כי קיים קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין חבלת הראש שגרם לו המערער, הוגש נגד המערער כתב אישום מתוקן בו יוחסה למערער עבירת רצח המנוח. 4. בשל עיתוי הגשת כתב האישום המתוקן – לאחר הגשת סיכומי הצדדים, נעתר בית המשפט לבקשת באות כוחו דאז של המערער להגיש חוות דעת לענין ניתוק הקשר הסיבתי. בהתאם להחלטת בית המשפט הגישו באות כוח המערער את חוות דעתו של פרופ' היס (להלן: פרופ' היס או מומחה ההגנה) מיום 18.4.2014 בה נקבע כי סיבת מותו הישירה של המנוח נבעה מפצעי הלחץ שהתפתחו בזמן אשפוזו – בגין חבלת הראש החמורה שנגרמה לו ביום 12.8.2012, כשפצעי הלחץ נגרמו בגלל טיפול רפואי לקוי ו/או רשלני, כי ניתן היה למנוע הופעתם וכי השהיית העברתו של המנוח משך יותר מחצי שנה למחלקה סיעודית מורכבת היתה חריגה ביותר ורשלנית. 5. לאחר חקירת המומחים הרפואיים בבית המשפט ולאור בקשת המדינה להביא ראיות נוספות המפרטות את הטיפול הרפואי שניתן למנוח (גיליונות טיפול סיעודי במנוח באופן יום יומי), הורה בית המשפט להעביר החומר הנוסף לידי ההגנה, כך שיתאפשר להגנה להגיש חוות דעת נוספת ונקבע מועד לשמיעת עדותו המשלימה של מומחה ההגנה ביום 26.4.2015. 6. בעקבות קבלת החומר הנוסף, שנגע לטיפול הסיעודי במנוח, הודיעה ההגנה, כי לאחר שעיין "במלוא החומר הרפואי והסיעודי הנוגע לטיפול במנוח", שינה פרופ' היס את מסקנות חוות דעתו. בעקבות שינוי מסקנתו של פרופ' היס הודיעה ההגנה כי היא חוזרת בה מטענותיה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי. פסק הדין קמא 7. בית המשפט הרשיע את המערער ברצח המנוח. נקבע כי המערער היכה את המנוח בראשו באמצעות מוט ברזל שלוש פעמים בנסיבות בהן לא התקיים מצב של קינטור או הגנה עצמית; כי קדם לרצח תכנון מוקדם; כי המערער הגיע למקום העבודה מוקדם מהרגיל, הצטייד במוט ברזל, הסתתר וארב למנוח והתנפל עליו כשזיהה שעת כושר. על כוונת הקטילה למד בית המשפט ממספר המכות – שלוש מכות קטלניות – ממיקומן בראשו של המנוח, איבר גוף חיוני; ומעוצמתן – כתוצאה מהמכות נגרמו למנוח שברים מרובים בגולגולת, דבר שהביא לאובדן הכרה ומצב תרדמת ממנה לא התאושש המנוח עד יום מותו. הטענות בערעור 8. שתי טענות בפי המערער, המיוצג כעת על ידי בא-כוח חדש: האחת, לא הוכחו יסודות עבירת הרצח, משלא הוכח כי המערער החליט להמית את המנוח אלא רק לפגוע בו; כי לא היה מקום לעשות שימוש בחזקת הכוונה, וכי חזקה זו אינה יכולה לשמש תחליף לחובת המשיבה להוכיח את יסודות עבירת הרצח ואת ההחלטה להמית. עוד נטען, כי בית המשפט טעה בקביעתו שהמערער הלם בראשו של המנוח שלוש פעמים. השניה, כי "לא התקיים קשר סיבתי בין האירוע נשוא כתב האישום לבין מותו של המנוח מקץ אשפוז של למעלה משנה וארבעה חודשים. או כי קשר סיבתי זה ניתק בשל טיפול לא ראוי של גורמי הרפואה במנוח, אשר הוא שהוביל בסופו של דבר למותו". על מנת לבסס טענתו זו, ביקש בא כוח המערער לאפשר לו לצרף ראיה חדשה – חוות דעת רפואית של פרופ' בר-אילן מיום 9.7.2018 (להלן: הראיה החדשה). באת כוח המשיבה התנגדה להוספת הראיה החדשה וטענה כי לא התקיימו התנאים לקבלתה. ראשית, המערער שהיה מיוצג בערכאה הקודמת, הגיש לבית המשפט חוות דעת של פרופ' היס, שאף העיד ונחקר עליה בבית המשפט, באותו נושא ממש בו עוסקת הראיה החדשה – נושא ניתוק הקשר הסיבתי. פרופ' היס חזר בו מחוות דעתו לאחר שהוצג בפניו חומר נוסף המתעד את הטיפול שניתן למנוח. כמתבקש מחזרתו של פרופ' היס מחוות דעתו, חזרה בה אף ההגנה מטענת ניתוק הקשר הסיבתי. שנית, הראיה החדשה אינה "מגלה ענין חריג ביותר" ובפרט לא כזה שיצדיק את החלת הסייג לאחריות למותו של המנוח בהתאם לסעיף 309 לחוק העונשין, וכי אין בראיה החדשה כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט. שלישית, התרת הגשת הראיה החדשה, מקום שההגנה הגישה בהליך קודם ראיה באותו נושא ממש ובהמשך ביקשה שבית משפט יתעלם ממנה, הכל על רקע של החלפת ייצוג בערעור תוך הימנעות מהעלאת טענה לכשל בייצוג, פוגעת באינטרס של סופיות הדיון ואין מקום להיענות לה. דיון והכרעה הבקשה לקבלת ראיה חדשה 9. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בראיה החדשה, לא מצאתי להיעתר לבקשה להוספת ראיה. שלושה שיקולים מנחים את בית המשפט בבואו לבחון בקשה לקבלת ראיה חדשה במהלך הליכי ערעור, ואלו הם: האם היה ביכולתו של המבקש להציג את הראיה החדשה בהליך הקודם ומה היתה הסיבה בגינה לא הוצגה; עקרון סופיות הדיון; וטיבה של הראיה הנוספת והסיכוי שהגשתה תביא לשינוי תוצאות המשפט (ראו והשוו ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל (18.11.1996) (להלן: ענין פופר); ע"פ 7156/14 מדינת ישראל נ' ניאמצ'יק (16.7.2017); ע"פ 456/16 צ'ורני נ' מדינת ישראל (4.3.2018)). באשר לשיקול הראשון, אין חולק על כך כי המערער הגיש מטעמו חוות דעת רפואית בחתימתו של פרופ' היס בענין ניתוק הקשר הסיבתי. פרופ' היס אף העיד בבית המשפט ונחקר על חוות דעתו, אלא שפרופ' היס חזר בו מחוות דעתו, מה שהביא את ההגנה להודיע לבית המשפט כי אינה עומדת עוד על טענת ניתוק הקשר הסיבתי. מעיון בראיה החדשה, אותה מבקש המערער להגיש, עולה כי זו עוסקת בטענת ניתוק הקשר הסיבתי, טענה שנטענה ונזנחה על ידי ההגנה בבית המשפט קמא, לאור חזרתו של פרופ' היס מחוות דעתו. לאור זניחת הטענה לא מצא בית המשפט קמא להתייחס לטענה זו במסגרת הכרעת דינו. רוצה לומר, במהלך הדיון בערכאה דלמטה היתה באפשרות המערער להביא כל ראיה, מה גם שראיה כאמור אף הובאה בפועל לפני בית המשפט, אך משיקולי ההגנה טענת ניתוק הקשר הסיבתי נזנחה. השיקול השני, שעניינו עקרון סופיות הדיון, אף הוא אינו תומך בקבלת הבקשה. מטיעוני בא כוח המערער לפנינו עולה, כי אין בפיו כל טענה מבוססת לכשל בייצוגו של המערער בערכאה הדיונית. העלאת בקשה להוספת ראיה חדשה בהליך הערעור בנסיבות של חילופי ייצוג ובהעדר טענה לכשל בייצוג, כשראיה דומה, אם לא זהה, הוגשה בהליך הדיוני, אך נזנחה בהמשך על ידי המומחה החתום עליה וצוות ההגנה שהגישה, אין היא אלא ניסיון לעריכת "מקצה שיפורים". "החלפת ייצוג אינה פתח ל'מקצה שיפורים' בקו ההגנה שננקט על-ידי הייצוג הקודם ולהעלאת רעיונות נוספים בחוכמה שלאחר מעשה, ולא לכך נועדה הסמכות להתיר הגשתן של ראיות נוספות (ע"פ 678/07 פלוני נ' מדינת ישראל (3.7.2007); ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל (6.4.2009))" (ע"פ 6986/13 אוחיון נ' מדינת ישראל (25.6.2015)). וכן: "הסמכות להתיר הגשתן של ראיות חדשות לא נועדה לאפשר לצדדים לבצע "מקצה שיפורים" בקו הגנה בו נקטו. היא אף לא נועדה לאפשר להם להעלות טענות חדשות מקום בו התברר, בבחינת חכמה שלאחר מעשה, כי טענות שהעלו בפני הערכאה הדיונית לא צלחו או כי מומחה אליו פנו ביוזמתם לא סיפק את ה"סחורה" אליה ייחלו (השוו: ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, 296 (1997))" (ע"פ 4117/06 מקייטן נ' מדינת ישראל (22.2.2010)). אחר כל הדברים האלה, היפים לענייננו, נאמר, "ואידך זיל גמור". גם השיקול השלישי שעניינו טיב הראיה והסיכוי כי זו תביא לשינוי תוצאת ההליך, לא מתקיים. עיון בראיה החדשה, תוך השוואתה עם חוות דעתו של פרופ' היס, מעלה כי מדובר בראיה "תאומה" לזו שהוגשה בעבר ונזנחה על ידי ההגנה. זאת ועוד, גם אם תתקבל הראיה החדשה, לא יהיה בה כדי להביא לשינוי התוצאה לאור הוראותיו של סעיף 309(1) לחוק העונשין: "בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר: 1) הסב נזק גופני המצריך טיפול רפואי או כירורגי והטיפול גרם למותו של הניזוק, ואין נפקא מינה אם הטיפול היה מוטעה ובלבד שנעשה בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות, שאם לא נעשה כן – לא יראו את מסב הנזק כמי שגרם למותו של הניזוק ...". בע"פ 5870/01 חסיין נ' מדינת ישראל (2.12.2002) (להלן: ענין חסיין) התייחס בית המשפט לטענה דומה בהפנותו לדברי המלומדים י' לוי וא' לדרמן בספרם עיקרים באחריות פלילית (תל אביב -תשמ"א) 365-364: "נאשם החפץ להתגונן בטענת ניתוק הקשר הסיבתי בין מעשהו לתוצאה הפטאלית בשל טיפול רפואי לקוי שניתן לקורבן, חייב, לפיכך, לסמוך טענתו על קיום שני תנאים מצטברים: האחד שהטיפול האמור היווה את העילה המיידית היחידה למוות והשני, שהטיפול לקה בפגמים מקצועיים חמורים". בענייננו, בדומה לענין חסיין הנ"ל, אף אחד משני התנאים לא התקיים. יתרה מכך, באמצעות חוות הדעת הרפואית ת/16א הוכח הקשר סיבתי בין אירוע חבלת הראש, לבין מותו של המנוח; כי לאחר אירוע חבלת הראש המנוח היה במצב נוירולוגי חמור, מצב תרדמת, בעקבות נזק חבלתי למוח, כאשר מותו של המנוח נגרם כתוצאה מזיהום; כי אנשים במצב תרדמת מועדים לזיהומים שונים, בהם דלקת ריאות, פצעי לחץ ודלקת בדרכי השתן, מהם סבל המנוח. וכפי שנרשם ב-ת/16א: "שלוש הסיבות לזיהום ממנו נפטר המנוח נגרמו בשל מצבו הנוירולוגי החמור, ריתוקו למיטה ומצבו הסיעודי החמור. חבלת הראש היא הגורם שהתחיל את שרשרת התהליכים והסיבוכים שהובילו בסופו של דבר למותו של המנוח. לפיכך קרוב לוודאי קיים קשר סיבתי בין מותו בתאריך 26.12.2013 לבין חבלת הראש שאירעה בתאריך 12.8.2012". החלטה להמית 10. המערער טען כי לא התכוון להמית את המנוח, אלא רק לפגוע בו וכי לא היה מקום לעשות שימוש ב"חזקת הכוונה" לביסוס ההרשעה בעבירת הרצח. המערער חלק על קביעתו העובדתית של בית המשפט קמא לפיה הוא חבל במנוח שלוש פעמים באמצעות מוט ברזל, וטען, כי בית המשפט התעלם מראיות אחרות שיש בהן כדי להטיל ספק במספר המכות. לא מצאתי ממש בטענת המערער באשר למספר המכות שהנחית על ראש המנוח. קביעתו של בית המשפט כי המערער הלם שלוש פעמים בראשו של המנוח מבוססת היטב בראיות. בעמוד 21 להכרעת הדין התייחס בית המשפט להודיית המערער ולמעמד השחזור, במהלכו הדגים המערער "כיצד היכה בהפתעה את המנוח שהיה בגבו אליו שלוש מכות בראשו עד שהתמוטט". הודאתו האמורה של המערער נתמכת בחוות דעת רפואית מיום 22.8.2012, של ד"ר קוטיק וד"ר זייצב, שתחת כותרת "סיכום ממצאים עיקריים" ציינו "שני מוקדי שבר דחוס בגולגולת ומוקד שבר ריסוק בזיז המצח של עצם העול". טענותיו המאוחרות של המערער כי הוא היכה במנוח פעם אחת וכי החבלות הנוספות בראשו נגרמו כתוצאה מנפילתו וחבטתו בדופן המכולה הן בגדר השערות שאינן מבוססות כלל ועיקר. על ההחלטה להמית ניתן ללמוד מהצטיידותו של המערער במוט ברזל והכאה בראשו של המנוח שלוש פעמים (כמספר הפעמים שהמנוח היכה ברכבו של המערער), מעוצמת המכות וממיקומן. אם התכוון המערער, כטענתו, רק לפגוע במנוח, מדוע לא הסתפק במכה אחת ומדוע בחר לחבול בו בראשו ולא פעם אחת, אלא שלוש פעמים? בית המשפט פירט בהכרעת הדין את המעשה הקשה שביצע המערער כך: "הנאשם היכה את המנוח בראשו באמצעות מוט ברזל שלוש פעמים. המכות היו בעוצמה כל כך חזקה עד אשר גרמו לדימומים תוך גולגולתיים חריפים ושברים מרובים בעצמות הגולגולת של המנוח, כמתואר במסמכים הרפואיים שהגישה התביעה (ת/12). המנוח היה במצב וגטטיבי במשך שנה וארבעה חודשים עד שנפטר. די בעיון במסמכים הרפואיים ובתמונות המנוח לאחר אירוע הפגיעה על מנת להבין את עוצמת המכות שנתן לו הנאשם (ראו את התמונות הקשות לצפייה בת/12). מוט הברזל שבאמצעותו היכה הנאשם את המנוח הטביע את חתמו בראשו של המנוח שנמחץ מעוצמת המכות, שיצרו באזור המצח מעין 'מכתש' או שקע עמוק מאוד לתוך הגולגולת, כפי שרואים בתמונות וכמתואר במסמכים הרפואיים. אין חולק, כי מוט ברזל מהסוג בו השתמש הנאשם (ראו תמונות בת/19) הוא כלי רצחני, בייחוד לאור העובדה, כי הנאשם בחר להכות את המנוח בראשו, שהוא אזור רגיש ביותר. בנסיבות אלה, התוצאה הסופית של האירוע היא ברורה וצפויה (ראו לעניין זה ע"פ 228/01 יעקב כלב נ' מדינת ישראל, נז (5) 365, 376. להלן 'פרשת יעקב כלב')". בצדק למד בית המשפט קמא על יסוד ההחלטה להמית מהנסיבות האובייקטיביות העשויות ללמד על הלך נפשו של המערער. כך בע"פ 5446/99 אלימלך נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 49, 56 (2002) נקבע: "כי בהעדר סיבה להניח אחרת, ניתן להסיק מנסיבות ביצועו של מעשה קטלני כי העושה החליט להמית את הקורבן. כך הוא למשל כאשר הקורבן נדקר מספר פעמים או כאשר הדקירות כוונו לאזור רגיש בגופו". כך גם בענין חסיין נקבע כי "מעשיו של המערער לא מותירים ספק בדבר כוונתו לגרום למותה של המנוחה באמצעות דקירות סכין. המערער הצטייד בסכין קומנדו ... לפני כניסתו לבית המנוחה הוא החליט לפגוע בה בדקירות סכין. המערער דקר את המנוחה מספר פעמים, הוא כיוון את פגיעותיו לאזור החזה, שהוא אזור רגיש ביותר, בו נמצאים האיברים החיוניים של הגוף ... בצדק העמיד בית המשפט המחוזי את המערער בחזקתו כי התכוון לגרום לתוצאה הטבעית ממעשיו. קרי: מות המנוחה. אם אדם תוקף בכלי קטלני את קורבנו ופוגע בו במקומות רגישים בגוף, ניתן להסיק מכך על החלטה להמית את המותקף ...". ומענין חסיין לענייננו, המערער ארב למנוח, המתין לשעת כושר, כשהוא מצויד במוט ברזל באמצעותו ביקש לתקוף את המנוח, התנפל עליו בהפתעה, היכה בראשו שלוש מכות קטלניות בעוצמה רבה, שכתוצאה מהן נגרמו למנוח שברים מרובים בגולגולת שהביאו אותו למצב תרדמת (וגטטיבי) ממנו לא התעורר המנוח עד למותו. בנסיבות אלה אינני רואה קושי בשימוש שעשה בית המשפט קמא בחזקת הכוונה הקובעת כי לפי נסיון החיים אדם העושה מעשה מסוים מתכוון בדרך כלל לתוצאות הנובעות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו. אופיו של המעשה, האמצעי בו נעשתה התקיפה, מיקום המהלומות ועוצמת המכות – כל אלה מלמדים על התקיימותה של חזקת הכוונה. חזקה זו ניתנת לסתירה על ידי המערער ודי בכך שהיה מעורר ספק סביר על מנת לסתור חזקה זו. אלא, וכפי שצוין בהכרעת הדין, גרסתו של המערער לא זכתה לאמונו של בית המשפט, לאחר שנקבע כי עדותו הותירה רושם שלילי על בית המשפט לאחר ששינה את גרסאותיו כמעט בכל נושא שעליו נחקר. משכך, נדחתה גרסתו של המערער כי אירוע תקיפתו של המנוח היה אירוע ספונטני ולא מתוכנן וקבע כי מכלול התנהגותו ביום האירוע תומך בגרסה המפלילה לפיה מדובר בתקיפה קטלנית מתוכננת. לאור כל האמור, לא מצאתי כי נפלה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי שהרשיע את המערער בעבירת הרצח. אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ג' קרא. ניתנה היום, ו' בניסן התשע"ט (‏11.4.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 15075560_Q20.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1