בנסמן ביילה ואח' נ. משרד הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 7546/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7546/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט נ' סולברג העותרים: 1. בנסמן ביילה 2. אלאוני וילוס 3. בנסמן ניידזינביצ'וס פאוסטינה 4. מינצאוגס ניידזינביצ'נה 5. מרטינס ניידזינביצ'וס 6. ז'קלינה ניידזינביצ'וס 7. אושרינה ניידזינביצ'וס נ ג ד המשיבים: 1. משרד הפנים 2. רשות האוכלוסין וההגירה אגף מרשם ומעמד 3. משרד ראש הממשלה לשכת הקשר נתיב עתירה למתן צו על-תנאי ולצו ביניים תאריך הישיבה: כ"ז באדר א' התשע"ד (27.2.2014) בשם העותרים: עו"ד אורי זמברג; עו"ד נעמה אבנון זמברג בשם המשיבים: עו"ד רועי שויקה פסק-דין השופטת א' חיות: זוהי עתירה למתן צו על-תנאי שיורה למשיב 1 (להלן: המשיב) ליתן טעם מדוע דחה את בקשתה של העותרת 1 (להלן: העותרת) לקבלת מעמד בישראל על-פי חוק השבות, התש"י-1950, ומדוע הורה על הרחקת העותרים כולם מישראל. 1. העותרת היא ילידת ליטא אשר בחודש יוני 2004 הגישה בקשה לאשרת עלייה עבורה ועבור משפחתה – בעלה, ביתה, חתנה ושלושת נכדיה (העותרים 7-2). לבקשה זו צירפה העותרת פסק דין (להלן: פסק הדין) של בית משפט ליטאי מיום 13.5.1997 המקבל, על סמך עדויות בכתב ועדים, את בקשת העותרת (שנקראה אז וונדה קביביצ'וטה) להכריז על כך שהיא נולדה ביום 17.2.1941 להורים היהודים מיכאל וגולדה בנסמן. עוד הציגה העותרת תעודת לידה אשר הונפקה לאחר החלטה זו של בית המשפט הליטאי, והקובעת כי העותרת היא ביתם של בני-הזוג בנסמן. לטענת העותרת, הוריה נשלחו למחנה השמדה בסלובקיה בשנת 1941 כשהייתה בת מספר חודשים והיא הועברה לבית יתומים בלא שידעה דבר על זהות הוריה. לדבריה נודעה לה זהותה - בנסיבות שאותן לא פירטה - רק במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת. העותרת התבקשה להציג בשגרירות ישראל בריגה את המסמכים שעמדו ברקע החלטת בית המשפט הליטאי או את פרטי העדים שהעידו בפניו, ומשנמנעה לעשות כן נדחתה בקשתה. במהלך המחצית הראשונה של שנת 2012 נכנסו שבעת העותרים לישראל באשרת תייר, וביום 22.7.2012 הגישו ללשכת רשות האוכלוסין וההגירה בתל-אביב בקשה לקבלת מעמד עולה. ביום 2.9.2012 דחה המשיב את בקשתם בקובעו כי טענת העותרת לכך שהיא יהודיה לא הוכחה כנדרש. מכאן העתירה שלפנינו. 2. העותרים טוענים כי משהציגו פסק דין ליטאי על יהדותה של העותרת, וכן תעודת לידה ליטאית שלפיה העותרת היא בת להורים יהודיים, היה על המשיב לקבל את בקשתם. לשיטתם, הם עמדו בנטל הראשוני להבאת ראיות להוכחת יהדותה של העותרת ולכן עבר הנטל לכתפי המשיב להוכיח כי העותרת אינה יהודיה. זאת במיוחד, כך טוענים העותרים, נוכח מרכזיותה של זכותו של כל יהודי לעלות ארצה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בניצולת שואה. עוד הם טוענים כי גם "ועידת התביעות" הכירה בעותרת כניצולת שואה וכי היא משלמת לה רנטה תקופתית בשל כך. לבסוף טוענים העותרים כי אין למשיב סמכות בחוק לחקור אודות יהדותה של העותרת וכי החלטתו ניתנה ללא הנמקה מספקת. 3. המשיב טוען מנגד כי הפסיקה קבעה פעמים רבות בעבר שהנטל להבאת ראיות מנהליות מספיקות שיבססו את זכאותו של אדם המבקש לעלות לישראל לקבל אשרת עלייה, מוטל על כתפיו. לטענת המשיב, אישור "ועידת התביעות" ותעודת הלידה שהציגה העותרת מאוחרים לפסק הדין הליטאי, וככל הנראה מבוססים עליו. כך שלמעשה, הציגה העותרת ראיה אחת בלבד לביסוס טענתה והיא - פסק הדין. אולם, לגישת המשיב, פסק הדין הזר לבדו איננו ראיה מנהלית מספקת להוכחת יהדות, בפרט בהינתן העובדה שהעותרים סירבו להציג את הראיות שעמדו בבסיס פסק הדין. 4. לאחר הגשת העתירה ראיין המשיב 3 ביוזמתו אישה ליטאית בשם פראנה קרלקביצ'נה (להלן: פראנה) שטענה כי היא דודתה של העותרת. פראנה גרסה כי העותרת היא בתם של גיסתה מרצלה קרלקביצ'וטה ושל יהודי בשם קייביצ'וס, אשר נהרג טרם לידתה. לטענת פראנה, אימה של העותרת חששה שהעותרת תזוהה כיהודיה ולכן החביאה אותה בביתו של כומר, ומאוחר יותר הועברה העותרת לבית יתומים. פראנה הוסיפה ומסרה כי העותרת מודעת לקורותיה ואף פגשה בה בשנת 1999, ולמרות זאת היא טוענת כי היא בת למשפחת בנסמן. נוכח התפתחות זו, ביקש המשיב את התייחסות העותרת לדברי פראנה, וביום 30.6.2013 הכחישה העותרת את טענות פראנה וטענה כי פראנה עצמה היא אחת מאלה שמסרו לה בעבר כי שמה האמיתי הוא ביילה בנסמן. בשולי הדברים טענה העותרת כי אף אם יימצא כי גירסת פראנה נכונה, הרי שבכל מקרה היא זכאית לעלות לישראל כבתו של יהודי. בהזדמנות זו הוסיפה העותרת וצירפה מסמכים נוספים המעידים על שהותה של ונדה קייביצ'יוטה בבית יתומים בשנים 1952-1949, על לידתה של ביילה בנסמן ביום 17.2.1941, וכן תעודה על שינוי שמה של העותרת ביום 5.9.1997. ביום 9.7.2013 החליט המשיב כי אין מקום לשנות מהחלטתו הקודמת. לגישת המשיב, אין מקום להכיר בעותרת כבתו של יהודי על-פי גרסת פראנה, משום שהעותרת עצמה מכחישה בתוקף גירסה זו ומשום שגירסה זו אינה נתמכת בראיות נוספות. עוד קבע המשיב כי אין במסמכים החדשים שצירפה העותרת כדי להוכיח את זכאותה על בסיס הגירסה שמסרה. להשלמת התמונה יש לציין כי בהחלטת השופט נ' הנדל מיום 18.10.2012 ניתן צו ארעי הקובע כי המשיבים יימנעו מלהרחיק את העותרים מן הארץ עד להחלטה אחרת. עוד יש לציין כי לאחר הדיון שנערך בעתירה הגישו העותרים ביום 5.3.2014 בקשה דחופה להגשת טיעון משלים, ובקשה זו התקבלה בהחלטת השופט ס' ג'ובראן מיום 6.3.2013. 5. דין העתירה להידחות. סעיף 1 לחוק השבות קובע את העיקרון הכללי לפיו "כל יהודי זכאי לעלות ארצה" ושר הפנים מונה כאחראי על ביצוע החוק והוסמך להתקין לשם כך תקנות (ראו סעיף 5 לחוק). בהתאם, נדרש המשיב לבחון האם אזרח זר שהגיש בקשה לקבלת תעודת עולה הוא יהודי הזכאי לעלות ארצה אם לאו, ובעניין זה קבע כי הנטל הראשוני להוכחת היהדות מוטל על כתפי הפונה (תק' 4 לתקנות השבות, התשט"ז-1956; בג"ץ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, פ"ד נח(1) 919, 928 (2003)). במקרה שלפנינו ביקשה העותרת להרים את נטל ההוכחה הראשוני המוטל על כתפיה באמצעות פסק הדין הליטאי הקובע כי היא בת להורים יהודים. אלא שהמשיב נוקט במדיניות ארוכת שנים לפיה פסק דין זר לבדו אינו מהווה ראיה מינהלית מספקת להוכחת יהדות, ומדיניות זו, כך קבע בית משפט זה פעמים רבות בעבר, היא מדיניות סבירה שאינה מצדיקה התערבות (ראו למשל בג"ץ 2828/00 קובלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נז(2) 21 (2003); בג"ץ 7555/98 קריגר נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (12.8.1999); בג"ץ 8377/99 צ'רבקוב נ' משרד הפנים, מנהל האוכלוסין (13.11.2000); בג"ץ 2041/07 פפוציה נ' שר הפנים, פס' י (11.5.2008)). המקרה שלפנינו אינו מעלה עילה לסטות מכך. אשר לתעודת הלידה ולהכרת ועידת התביעות בעותרת. העותרת לא הבהירה על איזה בסיס הוצאה תעודת הלידה המאוחרת ומתוקף מה הוכרה כניצולת שואה על ידי ועדת התביעות. לכן אין לנו אלא להניח כי התעודה וההכרה כאמור מבוססות אף הן על פסק הדין הליטאי ומשכך לא ניתן לראות בהן ראיות עצמאיות. המסמכים הנוספים שצירפה העותרת למכתבה מיום 30.6.2013 אף הם אינם בבחינת ראיות נוספות להוכחת טענותיה. על כן, אין לנו עילה לקבוע כי החלטת המשיב לפיה העותרת לא עמדה בנטל להוכיח את יהדותה, חורגת ממתחם הסבירות. כמו כן, בהיעדר כל תימוכין נוספים לגירסתה של פראנה לפיה העותרת היא בת לאב יהודי, ומשהעותרת עצמה חולקת על גירסה זו, רשאי היה המשיב להוסיף ולקבוע כי גם גירסה זו לא הוכחה. לבסוף אציין כי עמדת המשיב בטיעוניו לפנינו נומקה כדבעי וכך גם החלטתו הנוספת מיום 9.7.2013. משכך אין בטענת העותרים בדבר היעדר הנמקה מספקת בהחלטתו של המשיב מיום 2.9.2012, אפילו הייתה מתקבלת, כדי לשנות מן המסקנה אליה הגענו (בג"ץ 2159/97 מועצה אזורית חוף אשקלון נ' שר הפנים, פ"ד נב(1) 75 (1998)). למותר לציין כי אם בעתיד יעלה בידי העותרים להציג ראיות נוספות לביסוס גירסתם, ניתן יהיה לשוב ולשקול אותה מחדש בלב פתוח ובנפש חפצה. 6. אשר על כן, העתירה נדחית. הצו הארעי שניתן בעתירה זו יוסיף ויעמוד בתוקפו למשך 45 ימים נוספים מהיום על מנת לאפשר לעותרים להיערך ליציאה מן הארץ. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, י"א באדר ב' התשע"ד (‏13.3.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12075460_V09.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il