פרינס אוטינג אפריפה נ. שר הפנים

פסק-דין בתיק עע"ם 7546/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 7546/07 לפני: כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' אלון המערערים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלונית 4. פלונית 5. פלונית נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. מנהל מינהל אוכלוסין 3. הממונה על ביקורת הגבולות/יחידת האכיפה-משרד הפנים 4. הועדה הבינמשרדית לענייני פליטים-משרד הפנים 5. משטרת ההגירה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב (כב' סגנית הנשיא א' קובו) מיום 23.07.2007 בתיק עתמ -002539/05 בשם המערערים: עו"ד טל פרושן בשם המשיבים: עו"ד גלעד שירמן ז"ל פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא א' קובו), בגדרו נדחתה עתירת המערערים לקבל אשרות שהייה בישראל, להחזר ערבות שחולטה ולביטול ערבויות נוספות שהופקו לצורך שחרור המערערים ממשמורת. בפתח הדברים אביא את עיקרי העובדות הצריכות להכרעה. הרקע העובדתי 2. המערערים הינם נתיני גאנה ובני משפחה אחת: המערערים 3-1 הינם אחים, המערערת 4 היא אשתו של המערער 1 והמערערת 5 היא אשתו של המערער 2. המערער 1 (להלן: פ') נמצא בישראל החל משנת 1992. לטענת פ' הוא נכנס לישראל באשרת תייר שתוקפה פג לאחר שלושה חודשים; לטענת המשיבים אין כל רישום על כך שנכנס לישראל כדין. כך או כך ברור שמזה כשני עשורים שוהה פ' בישראל שלא כדין. המערער 2 נכנס לישראל בשנת 1998 בדרכון מזויף, ומאז הוא שוהה בארץ כשלא כחוק. המערערת 3 (להלן: ג'), שוהה בישראל כשלא כדין מאז שנת 2000. 3. בחודש יוני 2003 נעצר פ' בגין שהייה בישראל בלתי חוקית. לאחר שהוצא נגדו צו הרחקה, הוא שוחרר בסמוך לאחר מכן, מטעמים הומניטאריים ורפואיים, וזאת בכפוף להפקדת ערבות בנקאית והתייצבות מדי שבוע במשטרת ההגירה. 4. בנוגע להמשך השתלשלות העניינים שהובילה להגשת העתירה, קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים. לטענת פ', באחת הפעמים שהגיע למשטרת ההגירה, הוצע לו לעבוד בשיתוף פעולה עם משטרת ההגירה ולמסור מידע על שוהים בלתי חוקיים, אשר לא עזבו את המדינה, על אף שהתחייבו לעשות כן במסגרת מבצע "עזיבה מרצון" שבוצע באותה העת על ידי משטרת ההגירה. לדבריו, בתמורה לסיועו, הובטח לו כי יוענקו לו ולמשפחתו (המערערים 5-2) אשרות שהייה בישראל, לצמיתות. עוד הובטח לו, לדבריו, כי הוא יקבל "משכורת" עבור מידע איכותי שיעביר. לאחר לבטים, ולאחר שנאמר לו, לגירסתו, שתמורת "שיתוף פעולה קטן ולא משמעותי" מוכנה המדינה להעניק לו ולמשפחתו אשרות שהייה כאמור – הסכים פ' לשמש כמודיע של משטרת ההגירה. לגרסתו, בזכות ידיעותיו נתפסו שוהים בלתי חוקיים רבים בתקופה שבין אמצע שנת 2003 ועד לשנת 2005. לדברי פ', בעקבות פעילותו המאומצת למסירת ידיעות למשטרת ההגירה, נודע דבר שיתוף הפעולה שלו בקרב הקהילה האפריקאית בתל אביב. הדבר הוביל, לדבריו, לכך שהוא ובני משפחתו הותקפו, נודו מן הכנסיה שאליה נהגו ללכת ואף בני משפחתו שבגאנה הותקפו. 5. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי פ' הוא זה שפנה לנציגי משטרת ההגירה והציג עצמו כאדם בעל קשרים בקהילה האפריקאית בישראל, אשר יכול לסייע לגורמי ההגירה. לטענת המשיבים, וכעולה מן התצהירים, אשר הוגשו לבית המשפט הנכבד קמא, כל שהוצע ל-פ' היה שכל עוד הוא ישתף פעולה עם משטרת ההגירה, לא יינקטו נגדו צעדי אכיפה. לטענת המשיבים, הפעלת פ' לא ארכה זמן רב, שכן התברר לגורמים הרלוונטיים כי המידע שביכולתו להביא הינו מצומצם ביותר. המשיבים הכחישו כי גם המערערים 3-2 שימשו כמודיעים משטרתיים. 6. לאחר שבני משפחתו של פ' הותקפו בגאנה, ולדבריו – לאחר שהבין כי לא יזכה לאישורי שהייה כמובטח – הגיש פ' בקשה לנציבות האו"ם לפליטים להכרה בו כפליט. בקשתו נדחתה לאחר שנמצא כי הוא איננו עונה על הקריטריונים הקבועים באמנה בדבר מעמדם של פליטים – 1951. 7. בעקבות דחיית בקשתו של פ' להכרה כפליט – פנו המערערים, בתאריך 29.5.2005, לשר הפנים, בבקשה ליתן להם מעמד חוקי בישראל, מטעמים הומניטאריים. לאחר בדיקת הבקשה על ידי מנהל מינהל האוכלוסין דאז, הוחלט לדחותה ולאפשר למערערים שהות קצרה נוספת בישראל, לצורכי התארגנות. 8. בחודש יוני 2005 שודרה כתבה בתכנית הטלוויזיה "עובדה", אשר עסקה בנוהלי העבודה שבין משטרת ההגירה לבין משתפי הפעולה מקרב אוכלוסיית הנכנסים לישראל שלא כדין ונגעה, בין היתר, גם בעניינו של פ'. בתום שידור הכתבה, לטענת המערערים, שנתמכה בתצהיר של הכתבת, מסר נציג של שר הפנים דאז (חה"כ אופיר פז-פינס) כי השר פועל למתן אישור שהייה למערערים. בתום עונת השידורים של התכנית שודרה הכתבה פעם נוספת, ובתום השידור נמסר, כך נטען, כי שר הפנים החליט להעניק אשרות שהייה לעותרים. עם זאת, באותו מעמד נאמר כי האשרות כפופות להחלטתו של מנהל מינהל האוכלוסין – והלה הודיע לבסוף כי האשרות יהיו רק לחודשי שהייה אחדים. 9. על רקע האמור לעיל הגישו המערערים את עתירתם לבית המשפט הנכבד קמא, בגדרה טענו המערערים כי ניתנה להם הבטחה מינהלית (בין אם על ידי משטרת ההגירה, או על ידי שר הפנים, לאחר שידור התכנית "עובדה" בטלוויזיה) – שיונפקו להם אשרות שהייה בישראל. לחילופין הם טענו כי ראוי לעשות כן מחמת כך שהם נתונים בסכנה שיתנכלו להם ואף יפגעו בהם, אם יוחזרו לגאנה. 10. יצוין כי בעת בירור העתירה ביקשו המערערים לאפשר להם לבחון אפשרות של מעבר למדינה שלישית, ככל הנראה באירופה. בית המשפט נתן להם אורכה לצורך זה, ואולם הניסיון לא צלח. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים 11. בפסק דינו נדרש בית המשפט בראש ובראשונה למחלוקת העובדתית שבין הצדדים, בפרט בכל הקשור להבטחות שניתנו ל-פ', לטענתו. בכל הנוגע להשתלשלות העניינים הקשורה להפעלתו של פ' על ידי משטרת ההגירה – ביכר בית המשפט את גרסת המשיבים, ואת טענותיהם המפורטות של שוטרי משטרת ההגירה בעניין. בית המשפט קבע כי אין ליתן אמון בטענות המערערים להבטחה – שניתנה להם לכאורה ע"י משטרת ההגירה בדבר מתן אשרה לשהיה קבועה בארץ וציין כי אין כל ראיות אובייקטיביות התומכות בטענות המועלות על ידי המערערים בהקשר זה. בית המשפט אף ראה להזכיר בנושא זה מגוון של מקרים שבהם המערערים לא דייקו במכלול זה, אם לנקוט בלשון המעטה, ומסרו גרסאות שונות על דבר מגעיהם עם הרשויות, והוסיף כי נראה שהם אינם בוחלים בדבר כדי להשיג אשרת שהייה בישראל. במסגרת זו הובאו בין היתר הנתונים הבאים: המערערים נכנסו לישראל שלא כדין; ג' טענה, על מנת להתחמק ממעצר, כי היא אם לילד – טענה שהתבדתה בהמשך; פ' מסר את דרכונו לאדם אחר שייצא מישראל, על מנת שתוחזר ל-פ' הערבות בסך 15,000 ש"ח שהפקיד, להבטחת יציאתו מן הארץ; פ' הציג מצג שווא, לפיו ג', אחותו, הינה למעשה אישתו, על מנת שג' תשוחרר ממעצר, ועוד. ביחס להבטחה המינהלית הנטענת, שנמסרה בעקבות שידור התכנית "עובדה" בטלוויזיה, נקבע כי אין כל ראיה – לרבות בתצהירים התומכים בעתירה – כי ההבטחה המינהלית חרגה מהסכמה למתן אשרות שהייה לחודשים אחדים, שחלפו זה מכבר. גם טענת הסיכון הנשקף למערערים בגאנה נדחתה על ידי בית המשפט הנכבד, אשר קבע כי אף טענה זו לא הוכחה, וממילא, גם אם הייתה קיימת סכנה, נוכח משך הזמן שחלף מאז, נראה כי אין היא קיימת עוד. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור 12. בערעורם עותרים המערערים לקבלת אשרה לשהייה בארץ לצמיתות, ולחילופין, כי תינתן להם אשרה זמנית, על מנת שיפנו בינתיים למדינות אחרות, במטרה לקבל בהן מעמד. בנוסף מבקשים המערערים כי יוחזרו ויבוטלו ערבויות שונות שניתנו על ידם במסגרת הליכי ההרחקה השונים, וחולטו, או לא הוחזרו להם עד עתה. המערערים שבים וטוענים כי בנסיבות העניין ניתנה להם הבטחה שלטונית מחייבת, לפיה יוענקו להם אשרות שהייה ועבודה בישראל. כן הם מדגישים כי אף אם תידחה טענתם זו, הרי שנשקף לחייהם סיכון בגאנה נוכח שיתוף הפעולה שלהם עם משטרת ההגירה, וכי רק בשל כך אין לגרשם בחזרה לגאנה. 13. המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, ושבים וטוענים כי לא בוססה כל תשתית עובדתית לטענת ההבטחה השלטונית, על שתי גרסאותיה. המשיבים מדגישים עוד כי המערערים פנו לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים וכי אין בידיהם ראיות המבססות את טענותיהם. 14. יצוין כי לבקשת המערערים, ונוכח הקשר הלא מוכחש שהיה קיים בין פ' לבין משטרת ההגירה, הוחלט לעכב את הרחקתם של המערערים מישראל עד להכרעה סופית בערעור, ואף הוצע להם לנסות ולמצוא בינתיים פתרון לבעייתם – דבר שלא עלה בידם. דיון והכרעה 15. טענותיהם של המערערים לקיומן של הבטחות מינהליות שונות בעניינם, או לסיכון המונע מהם אפשרות לחזור בבטחה לארץ מוצאם – נעדרות את העוצמה הנדרשת להתערבות בפסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, מה שאמור להביא בסופו של דבר לדחיית הערעור. עם זאת, התמונה שהתבררה בערעור זה איננה שגרתית. באופן חריג בנוף מבקשי האשרות, הרי שכאן מדובר במערערים, שאף המשיבים אינם חולקים כי לפחות מי מהם זכו בעבר במעין-הבטחות ודברי הרגעה מגורמים מינהליים שונים, ביחס להמשך הישארותם (הזמנית) בישראל, והנה בסופו של דבר הם מוצאים עצמם נדרשים לצאת מהארץ. מצגיה של משטרת ההגירה בפעילותה מול המערער 1, והבטחותיו של שר הפנים דאז, שהועברו למערערים באמצעות גורם שלישי (כתבי התכנית "עובדה"), גם אם אינם עולים כדי הבטחה מינהלית – עוררו אצלנו חוסר נוחות לגבי עמדתה של המדינה שעמדה על גירושם של המערערים מישראל לאלתר. בנסיבות אלה, ואף שאין בהצהרות העמומות הנ"ל כדי לאפשר את המשך ישיבתם של המערערים בישראל – נכון היה לאפשר למערערים תקופת ביניים ראויה על מנת לנסות ולמצוא לעצמם פתרונות במדינה אחרת, ככל שלא יעלה בידם להסדיר את חזרתם בבטחה לארץ מוצאם ולכן המתנו כי יימצא סידור שכזה. ברם הזמן חלף ומן המידע שלפנינו נחזה כי המערערים לא מיצו את האפשרות האמורה והם מבכרים להמשיך ולשבת ללא היתר בישראל לאורך שנים. בנסיבות אלה לא נותר איפוא מנוס מדחיית הערעור, תוך מתן הוראה למערערים לעזוב את הארץ, כאמור בפיסקה 21 שלהלן, וזאת מן הטעמים המפורטים להלן. 16. נקודת המוצא לדיוננו הינה כי אין לזר זכות מקונית להיכנס למדינה, אלא אם הדבר נעשה כחוק, ובפרט בהתאם לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל). ראו: בג"ץ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113 (1972); עע"מ 1644/05 פרידה נ' משרד הפנים (לא פורסם, 26.6.2005). בהתאם לדין, אדם הנכנס לישראל שלא כדין – יורחק מן המדינה בהקדם האפשרי, אלא אם יצא מרצונו קודם לכן (ראו: סעיף 13(א) לחוק הכניסה לישראל). הנה כי כן הרחקתם של המערערים שלפנינו – אשר שוהים תקופה ארוכה בישראל שלא כדין – היא הכלל, ומתן אשרת שהייה היא החריג. 17. טענה מרכזית של המערערים הינה כי ניתנה להם הבטחה על ידי גורמים ממשטרת ההגירה, שלפיה יזכו באשרות שהייה לצמיתות בישראל. טענה זו נדחתה, כזכור, מבחינה עובדתית, על ידי בית המשפט הנכבד קמא, מחמת חוסר בראיות שיצביעו על נכונותה. המערערים לא הציגו נימוק מספק להתערב בקביעה עובדתית זו. אין חולק כי ל-פ' (להבדיל מיתר המערערים) הובטח שכנגד שיתוף הפעולה שלו באיתור שוהים בלתי חוקיים – לא יינקטו נגדו צעדי אכיפה כלשהם. כן אישרו נציגים של משטרת ההגירה כי לפחות במקרה אחד שחררו קרובת משפחה של פ' לבקשתו (לטענתם – משיקולים הומניטריים בלבד). עם זאת אין ראיה לכך שהובטח ל-פ' – ומקל וחומר למשפחתו כולה (המערערים 5-2) – אשרת שהייה לצמיתות (ואין אנו נכנסים כאן לשאלה אם הבטחה כזו היא בכלל בגדר סמכותם של אנשי משטרת ההגירה). הטענה עצמה (שהמערערים לא העלו אותה ב"זמן אמת") נראית גם כבלתי סבירה, ודאי נוכח טענת המערערים עצמם שכל שנתבקש מהם היה "שיתוף פעולה קטן ולא משמעותי" (כפי שמייחסים המערערים לדרישות נציגי משטרת ההגירה כלפיהם). ראוי לציין עוד שבמקרה שלפנינו הציעו המשיבים אף לחשוף בפני בית המשפט המחוזי הנכבד – במעמד צד אחד – דו"חות חסויים הנוגעים להתקשרות עם פ'. דו"חות אלו יכולים היו אולי לשפוך אור על הפרשה כולה, אך המערערים התנגדו להצגתם בפני בית המשפט הנכבד קמא – עובדה שהמערערים לא ציינו אותה בערעורם ונלמדה רק מתגובת המשיבים. במצב זה, שבו סיכלו המערערים, למעשה, את האפשרות ללמוד על מערכת היחסים שבין הצדדים בצורה מלאה, ובהעדר ראיות לסתור, הרי ש"חזקת התקינות" עומדת לזכותם של המשיבים (ראו: בג"ץ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נב(4) 690, 711 (1998); בג"ץ 7712/05 פולארד נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, 8.6.2006); בג"ץ 5696/09 מוגרבי נ' אלוף פיקוד העורף, בפיסקה 26 לפסק דיני והאסמכתאות שם (לא פורסם, 15.2.2012)). 18. נפנה עתה להבטחה המינהלית הנטענת השנייה, זו שהמערערים גורסים כי קיבלו אותה בעקבות שידור תכנית הטלוויזיה "עובדה". הלכה היא שהבטחה שניתנת על ידי רשות מנהלית תעלה כדי "הבטחה מנהלית" בת-תוקף משפטי, רק מקום בו הוכח שההבטחה ניתנה על ידי הרשות המוסמכת בצורה מפורשת, על מנת שתהיה מחייבת, ולא כהצהרת כוונות גרידא (ראו, לדוגמה: בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694 (2003); בג"ץ 5853/04 "אמנה" תנועת ההתיישבות של גוש אמונים אגודה שיתופית נ' ראש-ממשלת ישראל (לא פורסם, 20.9.04)). בענייננו נסמכים המערערים על תצהירה של גב' וילנאי-פדרבוש, שעמה שוחחו גורמי משרד הפנים לצורכי שידור הכתבה בטלויזיה, כאשר לטענתם במסגרת מגעים אלה – ניתנה ההבטחה האמורה. כעולה מהתצהיר האמור ה"הבטחה" נחלקה לשניים: לאחר שידורה הראשון של התכנית, הודיע נציג של שר הפנים כי "השר פועל למתן אישור שהייה לעותרים". לאחר שידורה של הכתבה, בתכנית סיכום העונה, שב שר הפנים דאז והביע עמדתו כי "שוכנע כי יש לשחרר את ה[מערערת 3] ולהעניק את האשרות, אך ההחלטה נמצאת בידיו של מנהל מינהל האוכלוסין". קרי: שר הפנים הבהיר כי לדידו הוא היה מוכן שיינתנו אשרות שהייה, אך הוא ראה להדגיש כי הגורם שהוסמך לכך הוא אחר – מנהל מינהל האוכלוסין (אף שיש להניח שההאצלה לאותו מנהל נעשתה על-ידי שר הפנים עצמו). אותו גורם אחר (מנהל מינהל האוכלוסין) החליט, לאחר שקלא וטריא, שלא להעניק אישורי שהייה לצמיתות למערערים, אלא לזמן מוגבל (של מספר חודשים). מכאן שאף הודעתו השנייה של השר איננה עולה כדי הבטחה מפורשת ומחייבת במשמעות הפסיקה, להבדיל מהצהרת כוונות, דבר הנלמד הן מנוסח הדברים, הן מן העובדה שהבטחה כאמור לא נמסרה כלל לעותרים עצמם. די בכך כדי לקעקע את הסתמכות המערערים על תוקף ה"הבטחה המינהלית" הנטענת, וזאת מבלי להרחיב כאן בכשלים אפשריים נוספים בזיהוי דברי השר כהבטחה מינהלית. יחד עם זאת יש מקום להעיר כי שאלה נפרדת מסיווגם המשפטי של דברי השר, היא הבעייתיות שעלולה לדבוק בהצהרות חלקיות מסוג זה, על רקע המסגרת שבגדרה הן ניתנו. ההתנהלות שנחשפנו לה בהקשר זה לא היתה מניחה את הדעת, אולם בכשל זה לבדו – אין ככלל די על מנת לראות בתגובת השר לכתבה כהבטחה מינהלית מחייבת. 19. אחרונה נידרש לטענתם השלישית המרכזית של המערערים, שלפיה יש ליתן להם אשרות שהייה בישראל מכוח הסכנה הנשקפת להם בגאנה. עיון במסמכים שהוגשו על ידי המערערים מעלה לכאורה כי מספר אנשים הגיעו לבית משפחתו של פ' בגאנה, חיפשו אחריו וביקשו לפגוע בו. אף אם נקבל כי אירוע שכזה אכן קרה, הרי שהוא איננו יכול להוות – לבדו – נימוק למתן אשרות שהייה בישראל למערערים, שהרי המערערים לא הסבירו מדוע לא יוכלו לבקש הגנה משלטונות גאנה כנגד קבוצה קטנה של אנשים, אשר מבקשת, לפגוע בהם. אמנם, המערערים המציאו מסמך המתיימר להיות פסק דין של בית משפט מגאנה, אשר בו נידון עניינם של האנשים, אשר ביקשו לפגוע במערערים, וממסמך זה עולה כי בית המשפט הגנאי שיחרר את הנאשמים ואף עודד אותם, כביכול, לפגוע ב-פ' ובמשפחתו לכשייתקלו בהם, וזאת מאחר שהאחרונים הינם "משתפי פעולה". ברם, אמינותו של מסמך זה הוטלה בספק על ידי הנציב לפליטים של האומות המאוחדות, במכתבו למשיבים מתאריך 15.6.2007, וזאת נוכח השפה הקשה שננקטת בו, ואשר איננה מתאימה למצופה בהחלטה משפטית. ראוי לציין עוד כי טענות המערערים לחששם מפגיעה על-ידי בני ארצם הזועמים על שיתוף הפעולה של פ' עם משטרת ההגירה מאבדת הרבה מעוקצה נוכח התנהלותם של המערערים עד הנה. בנסותם לשכנע בדבר תרומתו הרבה של פ' למשטרת ההגירה, הדגישו המערערים מה חריפה היתה תגובתם של בני ארצם הגנאים בישראל, שגם מנחת זרועם סבלו המערערים, לטענתם. ברם אלימות קשה נטענת זו – לא גרמה למערערים לחשוש מהמשך הישארותם בישראל, או להימנע ממתן ראיונות גלויים לכלי התקשורת בארץ. אף לגוף הדברים – טענות המערערים לאלימות בפועל נגדם בישראל ובדבר סכנה לאלימות פוטנציאלית נגדם בגאנה נמצאו על-ידי בית המשפט הנכבד קמא כנטולות ביסוס עובדתי מספק, ואף בעניין זה לא הציגו המערערים עילה להתערבות. 20. בשולי הדברים יוער כי בכל הנוגע להעדפתם של המערערים לעבור לארץ שלישית, ולא לגאנה, הרי שאף שבפועל ניתנה גם ניתנה למערערים שהות ארוכה מאוד להסדיר את מעמדם כפי שביקשו (ובין השאר לצורך זה המתנו גם אנו עם פרסום פסק הדין), הרי שהמערערים לא הוכיחו כי עשו כל ניסיון ממשי לנצל את הזמן שניתן להם כדי לקדם פתרון מיטבי זה, לשיטתם. משלא ניצלו המערערים את ההזדמנויות הרבות שניתנו להם הן בבית המשפט לעניינים מינהליים והן בבית משפט זה, הרי שבחלוף הזמן נראה כי תש גם כוחה של דרישה חלופית זו של המערערים. לבסוף יש לציין כי המערערים אף לא הציגו כל טעם לביסוס בקשתם להחזרת הערבויות ששילמו, לבד מטענותיהם הכלליות – שנידחו כולן, כאמור. 21. נוכח כל האמור לעיל – הנני מציע לחברי כי נדחה את הערעור. בשים לב לתקופת שהותם הממושכת של המערערים בישראל (שלא כדין), הרי שהם נדרשים להשלים את ההיערכות לעזיבתם את ישראל בתוך פרק זמן של 120 יום ממועד פרסום פסק הדין, שאז יבוטל צו הביניים שניתן להם. בתוך אותה תקופה הם יוכלו גם לנסות ולמצות את האפשרויות לצאת למדינה שלישית כלשהי. 22. בנסיבות הענין – הנני ממליץ לחברי שלא נשית הוצאות על המערערים. ש ו פ ט המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיא (בדימ') השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏כ"ז בתמוז התשע"ב (‏17.7.2012). ה מ ש נ ה ל נ ש י א (ב ד י מ') ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07075460_K07.doc מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il