החלטה בתיק ע"פ 7540/02
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 7540/02
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' א' לוי
המערער:
יוסף (בן מחמוד) כליב
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת הדין וגזר-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בת"פ
360/01 מיום 15.7.02, שניתנו על-ידי כב' השופט ר' ש' צמח
תאריך הישיבה:
י"ג בניסן תשס"ג
(15.4.03)
בשם המערער:
עו"ד יעל גרשון
בשם המשיבה:
עו"ד רחל מטר
פסק-דין
השופט מ' חשין:
המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בחיפה
(מפי כב' השופט ר' ש' צמח) בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה כהגדרתה בסעיף
329(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (החוק).
משהרשיעו כך בדינו גזר בית-המשפט על המערער עונש מאסר בן שמונה שנים בפועל ועליהן
שנתיים מאסר על-תנאי. הערעור שלפנינו ערעור הוא על הכרעת הדין ועל גזר-הדין כאחד.
2. ואלה הם עיקרי העובדות כפי שפורטו בכתב
האישום ונתקבלו על דעתו של בית-משפט קמא: המתלונן, גבר כבן 60 בעת האירועים
שלענין, והמערער - הנאשם - גבר כבן 26, השניים היו רועי בקר שנהגו לרעות את עדריהם
בשיטחי מירעה סמוכים זה-לזה. באחד מן הימים של חודש ספטמבר 2001, משיצא לרעות את
עדרו בשעות הבוקר, נתגלה למתלונן כי הבקר נעלם. המתלונן חיפש אחר הבקר שנעלם ולסוף
מצא את המערער מוליך את העדר. המתלונן הודיע למערער כי מתכוון הוא להתלונן עליו
במשטרה על כי גנב את העדר, ומיד לאחר מכן אכן התלונן במשטרה על הגניבה. לאחר מכן
חזר המתלונן ליטול את בקרו, והחל מנהגו אל המיכלאה. עוד הוא בדרכו ליעדו, הגיע
המערער אל מקום המתלונן כשהוא נוהג ברכב מסוג מרצדס. המערער ירד מן הרכב, אלת-עץ
בידו, והחל מכה את המתלונן בכוח בכל חלקי גופו, בעיקר בחזהו, ברגליו ובידיו. מכות
קשות אלו גרמו למתלונן שברים פתוחים בגפיו התחתונות ובידו השמאלית וכן נחבלה הריאה
וריקמתה החלה מדממת.
3. בבית משפט קמא כפר המערער בכל העובדות
המפורטות בכתב-האישום, ועיקרי גירסתו נסבו על טענת אליבי. לטענתו בבית-המשפט, כל
אותו הבוקר שבו אירעו האירועים עבד ברפת שמאחורי ביתו - יחד עם בן דודו - ואשר
לרכב המרצדס שעל-פי הטענה שימש אותו להגיע למקום האירועים, רכב זה היה, לטענתו, כל
אותו היום במקום אחר ובשימוש אחיו. לחלופין, כך טען בא-כוחו (דאז) של המערער, לא
הוכחה אותה כוונה מיוחדת הנדרשת לקיום העבירה של חבלה בכוונה מחמירה.
4. התביעה והסניגוריה, כל אחת מהן בתורה,
השמיעו את עדיהן לכינון גירסאותיהן הסותרות. מטעם התביעה העידו המתלונן, בנו,
אשתו, אנשי משטרה ורופא (שהעיד על מצב המתלונן לעת שהגיע לבית-החולים). מטעם
הסניגוריה העידו המערער, אביו, אחיו, דודו, בן-דודו ועדים נוספים. עיקרי עדויותיהם
של אלה נסבו על גירסת האליבי שהעלה המערער ואשר לפיה עבדו הוא ובן-דודו כל אותו
היום ברפת שבחלקתם. בן-הדוד אישר, בעיקרם של דברים, עדותו זו של המערער.
5. בפסק-דין המחזיק 24 עמודים צפופי-שורות
ניתח בית משפט קמא בפרוטרוט את העדויות ששמע במהלך המשפט, והוסיף ועמד על טענת
האליבי של המערער ועל הסתירות שנתגלו בעדויות עדי התביעה ובהודעותיהם במשטרה. אשר
לטענת האליבי, בית-המשפט החליט לדחותה כבלתי מהימנה. כן קבע בית-המשפט כי בא-כוח
המערער
ערך "ריענון זיכרון קולקטיווי" למיקצת
מעדי המערער, ומכאן שאין הוא רואה לנכון לסמוך על עדויותיהם. ראו והשוו: ע"פ
1242/97 גרינברג ליאור ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם). אשר לסתירות שנתגלו בעדויותיהם של המתלונן,
של אשתו ושל בנו, בית-המשפט ראה בהן סתירות שוליות שמקורן, בין השאר, בקשיי
התבטאות וברמת תובנה של העדים. יתר-על-כן: לקביעת בית-המשפט, נתמכו ונתחזקו עדויותיהם
של עדי התביעה בראיות חיצוניות. וכך, לאחר דחיית טענת האליבי; קבלת עדויות התביעה
כעדויות מהימנות; ודחיית גירסתו של המערער כבלתי מהימנה; החליט בית-המשפט להרשיע
את המערער בעבירה שיוחסה לו.
6. בערעורה לפנינו תקפה באת-כוח המערער את
המימצאים שקבע בית-משפט קמא ואשר הביאו להרשעת המערער. עיקר טענתה היה זה, ששגה
בית-המשפט בהחליטו לסמוך על עדויות המתלונן ובנו לענין זיהויו של המערער כמי שתקף
את המתלונן. לסיכום דבריה טענה עורכת-דין יעל גרשון כי, למיצער, מתעורר ספק סביר
באשמתו של המערער, וכמסקנה נדרשת מכאן - כי יש לזכותו בדינו.
7. ניתנת אמת להיאמר: לא היתה אבן שעו"ד
גרשון לא הפכה ולא נמצא נקיק שלא האירה לתוכו. בסיכומיה בכתב הצביעה עו"ד
גרשון על סתירות ואי-התאמות רבות בעדויות של המתלונן, בנו ואישתו, ביניהן לבין
עצמן ובהשוואתן לעדויות אנשי המשטרה. כך באשר לעדותו של המתלונן בעת שנתגלה לו כי
עדרו נגנב וכך בהשתלשלות האירועים בהמשכו של היום. אין בדעתי למנות כרוכל כל אותן
סתירות ותמיהות שלטענת באת-כוחו של המערער יש בהן כדי לערער את גירסת התביעה. על
עיקריהן עמד בית-המשפט קמא בפסק-דינו הארוך והמפורט; באת-כוח המדינה אינה חולקת על
קיומן של סתירות ואי התאמות אלו; ואין טעם שגם אני אוסיף ואלהג. אלא שכל אותן
סתירות ואי-התאמות משייכות עצמן, בלשונה של באת-כוח המדינה, לפריפריה של האישום
ולא לליבתו, ואין בהן כדי למעט מן האמון שנתן בית-משפט בעדויות עדי התביעה - בראשם
המתלונן ובנו - אשר זיהו את המערער כמי שתקף את המתלונן. אכן, מלאכתה של באת-כוח
המערער לא היתה קלה. בעיקר כך, נוכח קביעותיו המפורשות של בית משפט קמא כי מאמין
הוא למתלונן ולעדיו; כי אין הוא מאמין למערער ולעדיו; והרי כולנו ידענו כי בשאלות
של מהימנות לא יושיב עצמו בית-משפט שלערעור על כיסאו של בית-משפט שראה ושמע את
העדים. כלשונו של השופט בך בע"פ 605/87 מרציאנו נ' מדינת ישראל (לא
פורסם):
הכלל, לפיו אין בית משפט לערעורים נוהג להתערב במימצאים העובדתיים
הנקבעים על ידי הערכאה הראשונה ובמסקנותיה בדבר מהימנות העדים שהופיעו בפניה, אינו
עומד במבחן, כאשר בלאו הכי עולה ברורות, מעיון בפרוטוקול הדיון, שקביעותיו של בית
משפט קמא נכונות הן, וכי כל אדם בר דעת היה מגיע לאותן מסקנות. במקרה כזה אין
למעשה צורך באותו כלל. לעומת זאת עומד הכלל במבחן, כאשר קריאת פרוטוקול הדיון בלבד
אכן משאירה מקום לתמיהות, לנקודות סתומות ול'אורות אדומים'. כאן נאלץ בית המשפט
לערעורים לסמוך על נסיון החיים והערכתו הפסיכולוגית המעמיקה והנכונה של השופט
השומע את העדים ומתרשם מהם ישירות, ובלבד שלא יעלה מחומר הראיות ומפסק הדין שבית
המשפט שגה בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה, או הסיק מסקנות אשר אינן
עומדות במבחן השכל הישר.
בענייננו-שלנו, לא נמצא לנו כי יש מקום לחרוג מן
הכלל המקובל. ואמנם, הגירסה האפשרית החלופית לגירסת התביעה היא זו, שהמתלונן העליל
על המערער עלילות-דברים, כי בדה דברים מליבו וטפלם על המערער. אלא שמשפחות המערער
והמתלונן לא היו מסוכסכות ביניהן כדי-כך - כך אליבא דמתלונן וכך אליבא דמערער,
למיצער בהודעתו הראשונה במשטרה. מה היה לו למתלונן אפוא שיטפול האשמות שוא על אדם חף?
בשלילתה של גירסה חלופית זו אין, כמובן, כדי לחייב את המערער במעשה החבלה, ואולם
חיזוק לגירסתו של המתלונן ותמיכה באמון שבית-משפט קמא נתן בו - יש-ויש בה.
8. יתר-על-כן: כפי שראינו לעיל, תמך המערער
את הגנתו, בעיקרה, בטענה כי "במקום אחר הייתי". לגירסתו שהה כל אותם
בוקר וצהריים קריטיים ברפת שבסמוך לבית דודו, וממילא לא יכול היה לחבול במתלונן
במקום אחר. אלא שאליה וקוץ בה, והקוץ גדול ומכאיב: המערער לא העלה טענה זו
בהזדמנות הראשונה שהיתה לו. הנה-כי-כן, לעת שנחקר על תלונתו של המתלונן - שעות
אחדות לאחר אירוע החבלה - הכחיש המערער את טענת המתלונן על דרך הסתם ולא העלה כל
טענת אליבי ספציפית. כך היה גם למחרת היום, לעת שהמערער הובא לפני בית המשפט
להארכת מעצרו, שגם אז לא העלה טענת אליבי. רק בחקירתו השניה, יומַיים לאחר האירוע,
טען המערער כי היה ברפת כל אותו הבוקר. משנתבקש המערער להסביר פישרו של מחדל זה -
מחדל כבישת עדות - תשובתו בבית-המשפט היתה כי אכן העלה טענת אליבי בחקירתו אלא
שחוקר המשטרה שוטם אותו ועל-כן השמיט פרט זה מן הכתוב. ואשר לכך שלא טען אליבי לעת
הארכת מעצרו, תגובת המערער בבית המשפט היתה כי לא ניתנה לו הזדמנות לומר את דברו.
בית-המשפט לא נתן אמון בדברי המערער, ואין פלא בדבר. גם אם אמרנו כי בנסיבות
העניין אין לראות את חשיית המערער בתחילת החקירה כמחדל כבישת-עדות, הנה עדותם של
העדים אשר באו לאשש את טענת האליבי - כפי שנראה בסמוך - יש בה, על דרך ההילוך
לאחור, כדי לחזק את אי-האמון בטענת האליבי.
לאישוש טענת האליבי, העלה בא-כוח המערער עדים
על הדוכן, אלא שעדים אלה העידו על דבריהם לראשונה בבית-המשפט; הם לא מסרו כלל
הודעות במשטרה, ואף המערער לא הזכירם בהודעותיו במשטרה. וכך, לעת המשפט, כחצי שנה
לאחר האירוע נשמעה לראשונה גירסתם של אותם עדי אליבי. מה טעם החשו אותם עדים כל
אותם חודשים - שעה שהמערער היה במעצר - ומה טעם לא פנו למשטרה למסור הודעות - בפי
העדים לא הייתה תשובה משביעת רצון. מה פלא בדבר אפוא שבית-המשפט לא נתן אמון, לא
בדברי המערער ולא בדברי העדים?
9. נסכים עם טענת הערעור כי נפלו פגמים
בחקירתה המשטרה. כך, למשל, משנתפסה האלה שנטען עליה כי האלה המכה היא, לא נערך לה
מיסדר זיהוי ולא נעשו בה בדיקות פורנזיות; משהעלה המערער טענת אליבי, לא חקרה
המשטרה טענה זו לעומקה; ולא נתברר מה טעם לא נחקרו אחיו הקטנים של המערער, שלטענת
המתלונן היה אחד מהם עד לאירוע. ואולם, בית-משפט קמא היה ער לפגמים שנפלו בחקירת
המשטרה, ודעתנו כדעתו כי הגם שיש להצר על מחדלים אלה, לא היה בהם כדי לקעקע את
אמינות גירסתה של התביעה לענין מעורבותו של המערער במעשה החבלה. השוו: ע"פ
725/95 מנחם מנדלברוט נ' מדינת ישראל, (לא פורסם)
10. טענתה החלופית של באת-כוח המערער היתה, כי
לא הוכח היסוד הנפשי המיוחד הנדרש לקיומה של העבירה בה הורשע המערער: העבירה של
חבלה בכוונה מחמירה. טענה זו אינה מקובלת עלינו, וגם לעניין זה נלך בעקבות הכרעתו
של בית-משפט קמא. היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה עניינו בכוונה
מיוחדת לחבול בקורבן חבלה חמורה, ויסוד נפשי זה נתקיים בנסיבות העניין. המערער,
"בחור צעיר וגדל גוף" (כלשונו של בית-משפט קמא) היכה את המתלונן - "אדם
מבוגר ואפשר [?] ודל גוף" - באלת-עץ בכל חלקי גופו בהסיבו לו חבלות חמורות.
המערער שבר למתלונן את עצמותיו, קרי וכתיב ומשמעו כפשוטו, ומתוך שחזקה על אדם כי
מתכוון הוא לתוצאות הטבעיות הנובעות ישירות ממעשיו, נלמד על כוונת המערער מתוך
התוצאות הקשות שנגרמו ממעשיו. הוכחה אפוא הכוונה המיוחדת הנדרשת לביצוע העבירה של
חבלה בכוונה מחמירה כהוראת סעיף 329(1) לחוק, דהיינו: הפוצע אדם או גורם לו חבלה
חמורה שלא-כדין, בכוונה לגרום לאותו אדם חבלה חמורה.
11. על-יסוד כל האמור לעיל אנו דוחים את
הערעור על ההרשעה.
12. אשר לעונש: העונש המירבי לעובר על עבירה של
חבלה בכוונה מחמירה הוא עשרים שנות מאסר. בית-משפט קמא גזר על המערער שמונה שנות
מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי, ובאת-כוחו טענה לפנינו כי עונש זה חמור הוא יתר-על-המידה
ויש וראוי כי נקל בו. שקלנו בדבר והיגענו לכלל מסקנה כי נכון לדחות גם ערעור זה
על העונש. המערער חבל במתלונן בכוח ובאכזריות כמו אין המדובר בגופו של אדם אלא בשק
קמח. וכפי שציין בית-משפט קמא, עיון בעברו של המערער יגלה כי בעבר קבע כבר בית-המשפט
(במשפט שנסתיים בלא הרשעה), כי המערער - בצוותא-חדא עם אחרים - תקף בנסיבות
מחמירות והזיק לרכוש בזדון, שעה שהיכה את המתלוננים במקלות ובשרשראות ואף שבר את כף
ידו של אחד המתלוננים. במעשיו עתה, ועל אותו רקע, הוכיח המערער עצמו אדם מסוכן
ליחיד ולכלל. עדויות האופי שהביא המערער לזכותו אין בהן כדי לרכך את מעשיו הקשים
בענייננו. חובה היא המוטלת עלינו, כנציגי החברה המאורגנת, להעלות את תרומתנו - ולו
תרומה צנועה היא - לריסונה של תופעת האלימות בחברתנו, וזאת נוכל לעשות על דרך
הטלתם של עונשים הולמים. בענייננו-שלנו לא נמצאה לנו דרך אחרת לטפל בעניינו של
המערער.
אנו מחליטים אפוא לדחות את הערעור על
חומרת העונש.
13. סוף דבר: אנו מחליטים לדחות את הערעור הן
על הכרעת-הדין הן על גזר-הדין.
ש
ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' חשין.
היום, א' בחשון תשס"ד (27.10.03)
ש ו פ ט ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02075400_G03.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il