פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים

החלטה בתיק בג"ץ 7538/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7538/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול לערעורים 2. בית הדין הרבני האזורי בחיפה 3. פלוני עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: כ"ג בתשרי תשס"ו (26.10.05) בשם העותרת: עו"ד יוסף דיין בשם המשיב 3: עו"ד זאב הבר עו"ד לימור וולפוביץ פסק דין השופט א' רובינשטיין: א. עתירה זו מכוונת כנגד החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום ד' בתמוז תשס"ה (11.7.05), שלפיה נמחק ערעור העותרת על החלטת בית הדין הרבני האזורי בחיפה מיום כ' באלול תשס"ד (6.9.04), כיוון שלא הוגש ערעור במועדו. הסכסוך בין הצדדים עניינו חלוקת רכושם במושב, ובראש וראשונה הערכת שוויו של הרכוש וכן אחוזי החלוקה. בהחלטתו הנזכרת של בית הדין האזורי מיום כ' באלול תשס"ד (6.9.05) אומצו מסקנות האקטואר מאיר דרייפוס מיום 14.3.04 (האקטואר מונה על-ידי בית הדין בהחלטה מיום 6.11.03), שלפיהן שווי המשק הוא 500,000 דולאר. ב. (1) בעתירה נטען כי המשק במושב נרכש במאמץ משותף ב-1975. עוד נטען, כי האקטואר הסתמך על שמאות השמאי זאב מייבום באשר לנכס, והאקטואר ציין כי זו הוצגה לפניו על-ידי העותרת, בעוד שלעותרת טענות באשר לחוות דעת האקטואר כפי שהתבטאו בחקירתו על-ידיה ביום 29.6.04. נטען כי בית הדין אימץ את חוות דעת האקטואר (החלטה מיום 6.9.04) ללא הוראות אופרטיביות ותוך הפניה להשלמה, וכי התעלם בהמשך מהצעות גבוהות יותר באשר לשווי המשק שהגישו קונים פוטנציאליים, ורק בהחלטה מיום 8.5.05 ניתנה החלטה אופרטיבית, ולכן רק אז נתגבש פסק דין שהיה מקום לערער עליו, אך בית הדין הגדול דחה ערעור שהוגש ביום 8.6.05. לטענת העותרת חוות הדעת השמאית הנזכרת שעליה ביסס האקטואר את חוות דעתו לא הוזמנה ואינה נכונה, והוא הדין לטענות באשר לחלוקת האחוזים במשק; עוד נטען, כי בית הדין האזורי לא נימק את החלטותיו, וכי העותרת לא היתה מיוצגת בהליכים. (2) בתגובת המשיב נטען, בין השאר, כי חל שיהוי בהגשת הערעור לבית הדין הגדול, ופסק הדין של בית הדין האזורי היה חלוט כשהוגש הערעור, וזאת גם אם הוכתר כ"החלטה"; כי העותרת היא זו שבסיכומיה בבית הדין האזורי ציינה את שווי הנכס בסך 500,000 דולאר; כי ניתנה לה על ידי האקטואר הזדמנות לעדכן את הערכת השמאי שהמציאה והיא לא עשתה כן; כי חוות דעת האקטואר היתה יסודית ורצינית ואומצה לאחר שבית הדין בדק את נימוקיה; וחוסר הייצוג היה רק בחלק מן ההליך. (3) לאחר שמיעת הצדדים והעיון סבורים אנו כי אין מקום להיעתר לעתירה. עיקרו של נימוקנו נעוץ בכך, שבשאלה מרכזית שבמחלוקת, קרי, שווי המשק, באה הקביעה כי עומד הוא על כחצי מיליון דולאר מפי העותרת, הן בחוות דעת שמאי שקיבלה בשנת 2000, והן בסיכומים שהגישה ביום 20.8.03 לבית הדין הרבני האזורי. אשר לחוות דעת השמאי, המדובר במסמך מאת שמאי המקרקעין זאב מייבום מיום 2.3.00, שנאמר בו כי נערך לפי בקשת העותרת, ואשר קבע את השומה לתאריך 18.2.00 לסך 520,000 דולאר, לאחר שטיוטה ראשונה מיום 20.10.98 קבעה סך 450-420 אלף דולאר. בחוות דעת האקטואר מאיר דרייפוס מיום 14.3.04 שהוגשה לבית הדין הרבני האזורי לפי החלטתו, נאמר כי העותרת הציגה לו – לאקטואר – שומה חתומה של השמאי מייבום על סך 500,000 דולאר (איננו יודעים מניין נובע ההפרש בסך 20,000 דולאר בין חוות דעת מר מייבום (520 אלף) לבין הנמסר למר דרייפוס, אלא אם כן המדובר בשומה ליום 1.10.98, כעולה מטיוטתה של חוות דעת האקטואר שהביא המשיב לעיוננו, והשינוי – אם היה - לא הוצג לנו). יצוין כי האקטואר מונה על-ידי בית הדין האזורי ביום 6.11.03, קרי, למעלה משנתיים וחצי לאחר שניתנה שומת מר מייבום, ובעדותו בבית המשפט ביום 29.6.04 ציין האקטואר "היא (העותרת – א"ר) הביאה לי הערכת שמאי ישנה ונתתי לה אפשרות לעדכן אותה והיא לא הביאה". ואכן, בסופו של יום מכריעה איפוא את הכף גישתה של העותרת עצמה, שבהזדמנויות אחדות העמידה את שווי המשק על 500,000 דולאר. כאמור בהחלטה מיום 6.9.04 אימץ בית הדין האזורי את הקביעה כי שווי המשק הוא כזה. (4) על החלטה אחרונה זו לא הוגש ערעור, ולא נטען בפנינו כי לא היתה אפשרות לערער, ובית הדין האזורי בהחלטה מיום 8.5.05 ואחריו בית הדין הגדול בהחלטה מיום 11.7.05 התייחסו לאפשרות ערעור שלא מומשה. אציין מעבר לצורך, כי אמנם עיון בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג מגלה שלפי תקנה קל"ב ניתנים לערעור "כל פסק דין וכל החלטה של בית דין אזורי הגומרת את הדיון באופן שלא יינתן עוד פסק דין", וכן נאמר כי "על פסק דין זמני או החלטת ביניים אין ערעור אלא לאחר קבלת רשות לערער מבית הדין הגדול". בענייננו נאמר בהחלטה מיום 8.5.05 כי לאחר שהמשיב ישלם לעותרת את חלקה במשק יינתן פסק דין סופי, אך אין לפנינו טענה באשר להעלאתו של עניין המועדים בפני בית הדין הגדול; וממה נפשך, אם החלטת בית הדין האזורי מיום 8.5.05 לא היתה פסק דין סופי שכן נאמר בה כי פסק דין כזה יינתן, מדוע ערערה העותרת עליה ולא המתינה לפסק דין סופי, ואם היתה פסק דין סופי, כך גם ההחלטה מ-6.9.04 שלגביה נטען כי לא גיבשה זכות ערעור. יצוין כי המועד להגשת ערעור לפי תקנות הדיון (תקנה קל"ח(1)) הוא 30 יום, ולבקשת רשות ערעור (תקנה קל"ג(2)) הוא עשרה ימים. שאלות פרוצדורה אלה אינן נהירות דיין, לרבות השאלה מדוע לא הוגשו ערעור או בקשת רשות ערעור בהקשר דנא מלכתחילה. העניינים הללו ראויים לעיון כשלעצמם לעת המתאימה, ואולם, משהוטתה הכף על-ידי גישתה של העותרת בקשר לשווי המשק כאמור, לא ראינו מקום להוסיף ולהידרש אליהם. (5) חוזרים אנו לאמור לעיל, קרי, כי העותרת ראתה בעת הכנתה של חוות דעת האקטואר, כמו בעת סיכומיה לפני כן, את הסך 500,000 דולאר כמייצג את שווי הנכס. אכן, לימים, לאור החלטת בית הדין מיום 6.9.04 ביקשה העותרת לפתוח את הנושא על-ידי הצגת הצעות רכישה גבוהות יותר, אך הדבר לא נתקבל על דעת בית הדין. גם אם עדיף היה שבית הדין ינמק את אימוץ חוות דעתו של האקטואר באופן מפורט, אין בידינו לומר כי לא פעל במסגרת סמכותו, מה גם שחוות דעת האקטואר עצמה נראית כערוכה מקצועית ופרטנית, בראש וראשונה לעניין מקורות הרכישה של המשק, והסבר חלוקתם בין הצדדים ל= 66% למשיב אל מול 34% לעותרת. (6) נוכח כל האמור, לא ראינו עילה להתערבותנו בהחלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 11.7.05. בטל צו הביניים מיום 10.8.05. בנסיבות איננו עושים צו להוצאות. ניתן היום, כ"ג בתשרי תשס"ו (26.10.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05075380_T04.docמפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il