דוד טויטו נ. מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר

פסק-דין בתיק בג"ץ 753/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 753/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל העותר: דוד טויטו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד י' אור-פלדמן פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. העותר שימש כסוהר בשירות בתי הסוהר בין השנים 1982 ל- 1998, שאז פוטר לטענתו מן השירות והוצא לגמלה מוקדמת לאחר שנטען כלפיו כי השתמש בכוח כלפי אסיר. בעתירה דנן עותר הוא להורות למשיבה לנמק מדוע החליטה להדיחו מן השירות ולהוציאו לגמלה מוקדמת וכן מדוע החליטה לשלול את זכויותיו הכספיות והפנסיוניות עקב כך. כן עותר הוא כי נחייב את המשיבה לפצותו בגין הנזקים השונים שנגרמו לו כתוצאה מפיטוריו. 2. לטענת העותר, במהלך כל שנות שירותו מילא את התפקידים שהוטלו עליו בצורה טובה ומסורה, ללא כל דופי או רבב, תוך הקפדה יתרה על ניקיון כפיים ולשביעות רצונם של הממונים עליו. במשך השנים הועסק בתפקידי שטח אשר הצריכו התמודדות עם אוכלוסיית אסירים קשה ועוינת שלא בחלה בשימוש באלימות כלפי הסוהרים, ואשר כתוצאה ממנה נזקק הוא לעיתים - כמו יתר הסוהרים - לשימוש בכוח סביר כלפי אסירים. כך, במסגרת האירוע שבגינו הוחלט להדיחו מן השירות הגן הוא לדבריו על קצין בכיר מפני אלימות ממשמשת ובאה מצידו של אסיר מסוכן. לטענתו, בגין אירוע זה הוגש נגדו כתב אישום אשר בסופו של דבר נמחק, ומכאן כי הלכה למעשה פוטר הוא מעבודתו בשל אירוע שמעולם לא הוכחו עובדותיו ונסיבותיו. טענותיו העיקריות של העותר במסגרת העתירה הן אפוא בתמצית כי המשיבה הפרה באופן גס ויסודי את חוזה העבודה עימו ואת חובת הנאמנות שלה כלפיו כמעבידתו; כי ההחלטה על פיטוריו לא התבססה על מכלול השיקולים הענייניים הצריכים לעניין ופגעה בכבודו ובזכויותיו באופן בלתי מידתי; כי לאורך שנות שירותו ננקטה כלפיו מדיניות של איפה ואיפה והופעלו כלפיו צעדים עונשיים שחרגו מעיקרון המידתיות; וכי נפלו פגמים מהותיים בשימוע שנערך לו. בסיכום טענותיו מפרט העותר את הנזקים שנגרמו לו בגין פיטוריו, הכוללים הפסדי שכר לעבר, הפסדי שכר לעתיד, הפסדי פנסיה ונזקים בלתי-ממוניים, ואשר מסתכמים לטענתו בסכום של כ- 400 אלף ש"ח. 3. יצוין, כי בפסק דין מיום 12.9.05, קבע בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטים י' פליטמן, נ' ארד וש' צור, נציג העובדים ע' בן עמי ונציג המעבידים מ' אנגלרט) - במסגרת ערעור שהגישה המשיבה - כי לאור סעיף 129 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר) נעדר הוא סמכות לדון בפיטוריו של העותר ובהחלטה לשחררו מן השירות, וכי בהתאם להלכה שנקבעה בבג"צ 1214/97 חלמיש נ' בית הדין הארצי לעבודה (פ"ד נג(2) 647 (1999)), נעדר הוא סמכות לדון אף בתביעה הנובעת ממעשה הפיטורים. לפיכך, קבע בית הדין כי הסמכות לדון בתביעה הכספית של העותר כתוצאה מפיטוריו נתונה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. עוד קבע בית הדין כי על-פי הסכמת הצדדים תישמרנה לכל צד טענותיו וכי מוסכם שתקופת ההתדיינות בין הצדדים בבית הדין לעבודה לא תהווה שיקול לעניין טענת שיהוי. 4. לאחר שעיינו בעתירה על צרופותיה מצאנו כי דין העתירה להידחות על הסף, וזאת הן מאחר וטענות העותר אינן מקימות עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת המשיבה והן מפאת השיהוי שחל בהגשת העתירה. אכן, פיטוריו של אדם מעבודתו הם בבסיסם צעד חמור וקשה, וכפי שציינתי בהקשר דומה בעבר: "ההחלטה על פיטוריו של אדם הינה ללא ספק צעד דרסטי ופוגעני, והדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר באדם המשרת בתפקידו שנים רבות, כפי שבענייננו. לפיכך, על החלטה מעין זו להתקבל בזהירות רבה, להיות מבוססת כדבעי ולהישמר למקרים בהם לא ניתן לנקוט בצעד שפגיעתו פחותה" (בג"צ 8156/06 ממן נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל, פסקה 7 (לא פורסם, 14.1.2007) וההפניות שם). כשעסקינן בהחלטה של רשות מנהלית מוסמכת לסיים את עבודתו של אדם בשורותיה, הלכה היא כי ככל החלטה מנהלית באה זו במסגרת ההחלטות הנתונות לביקורת שיפוטית של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ומשכך חלים עליה הכללים המקובלים להתערבות בית משפט זה בהחלטותיהן של רשויות מנהליות. ככלל, כרשות מנהלית מסור בידי שירות בתי הסוהר מתחם רחב של שיקול-דעת להחליט בדבר התאמתו או אי-התאמתו של אדם לשרת בשורותיו. בית משפט זה לא יתערב בהחלטה אלא מקום בו נמצא כי היא נתקבלה בחריגה מסמכות או תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים או באי-סבירות קיצונית היורדת לשורשם של הדברים (וראו לדוגמה בהקשר דומה: בג"צ 671/04 גרין נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל, פ"ד נט(5) 827, 832 (2005); בג"צ 1524/06 סמ"ר פלונית נ' מפכ"ל המשטרה, פסקה י"א (לא פורסם, 20.7.2006) וההפניות שם). מטבע הדברים, מבססים כללים אלו מתחם צר יחסית של התערבות. 5. בענייננו, החליט נציב שירות בתי הסוהר, מתוקף סמכותו על-פי סעיף 80(ג)(2) לפקודת בתי הסוהר, לפטר את העותר מעבודתו בשירות, וזאת על בסיס המלצת וועדת ההערכה לעניין השעיות ופיטורין ולאחר שנערך לעותר שימוע. אשר לטענת העותר כי מאחר וכתב האישום שהוגש נגדו נמחק למעשה פוטר הוא בשל אירוע שמעולם לא הוכח, כבר נפסק כי נציב שירות בתי הסוהר אינו "מנוע מלהפעיל את סמכות הפיטורין המינהלית בשל כך בלבד שהעובדות, שבעטיין הגיע למסקנה, כי סוהר פלוני אינו מתאים לתפקידו, יכלו להוות גם בסיס לאישום משמעתי או פלילי נגד אותו סוהר" (בג"צ 668/81 מעדי נ' שר הפנים, פ"ד לז(1) 744, 750 (1983); להלן: עניין מעדי). ברוח זו אף צוין כי "אין לדרוש – והדין אינו דורש – כי רק בהתקיים הרשעה בדין משמעתי או פלילי תקום עילת פיטורין" וכי "בכגון דא, נדרש הנציב, בכל מקרה ומקרה, לאזן בין זכויותיו של הסוהר והצורך להימנע מפגיעה בלתי-סבירה ובלתי-מידתית בו, לבין השיקולים האחרים המונחים על הכף, ובכלל זה, תפקודו התקין של השירות, זכויותיהם של האסירים ושמירה על אמון הציבור במערכת הכליאה" (בג"צ 2234/06 שרוף נ' נציב שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 27.7.2006)). בפרט הדברים אמורים שכפי שעולה מנספח ז' לעתירה, ההחלטה למחוק את כתב האישום שהוגש נגד העותר באה לאחר שזה האחרון חזר בו מכפירתו במעשים שיוחסו לו, והשוו לאמור בהקשר זה בעניין מעדי, כי: "אם סוהר, אשר תמיד מילא את תפקידו בצורה יעילה ובנאמנות, יואשם לפתע בעבירה יחידה, מפורשת ומוגדרת ויתכחש להאשמה זו, אזי טוב יעשה הנציב, בהעדר נסיבות חריגות ויוצאות מן הכלל, אם יגרום להעמדת הסוהר לדין משמעתי או פלילי, וישקול (אם יש צורך בכך) את עניין פיטוריו רק לאחר תוצאות אותו דיון" (שם, ההדגשה אינה במקור-ע.א.). אשר ליתר טענות העותר, אלו נטענו כולן בעלמא, אין בהן כדי לפגום בחזקת התקינות המנהלית שממנה נהנית ההחלטה שנתקבלה בעניינו ועל כן הן אינן מקימות עילה להתערבותנו. 6. זאת ועוד. בית הדין הארצי לעבודה ציין אמנם בפסק דינו כי הוסכם שתקופת ההתדיינות בין הצדדים בבית הדין לעבודה לא תהווה שיקול לעניין טענת שיהוי, ועל כך מתבסס העותר בטענתו כי אין העתירה דנן לוקה בשיהוי. ואולם, פסק הדין האמור ניתן כזכור בחודש ספטמבר 2005, בעוד שהעתירה שלפנינו הוגשה על-ידי העותר אך בחודש ינואר 2008. לנתון זה, קרי- לעובדה כי פניית העותר לבית משפט זה באה בחלוף למעלה משנתיים מאז פסק בית הדין הארצי לעבודה את שפסק - אין בפי העותר כל הסבר. בידוע הוא כי שיהוי בהגשת עתירה עשוי לבדו לשמש כטעם לדחייתה על הסף, וזאת בשל חוסר יכולתו של בית המשפט לבקר באורח משפטי ואפקטיבי החלטה שחלף זמן כה רב מאז ניתנה; לאור הוויתור הגלום בשיהוי על זכויותיו של העותר; לאור השינוי שחל במצבם של הנתבע או הרשות לרעה, וככל שאין בכך כדי לפגוע בטובת הכלל ובאינטרס שלטון החוק במובנו הרחב (וראו לדוגמה: בג"צ 2656/00 לוטן נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל, פ"ד נה(3) 753, 756-757 (2001) וההפניות שם; בג"צ 3517/03 בדארנה נ' שר הפנים (לא פורסם, 23.3.2004). כן ראו: בג"צ 162/76 סקג'יו נ' שירות בתי-הסוהר, ירושלים, פ"ד ל(3) 574, 579 (1976); בג"צ 66/85 לריה נ' רב-ניצב איבצן, מפכ"ל משטרת ישראל, פ"ד לט(2) 724, 726 (1985)). כך הוא הדבר אף בענייננו. העותר השתהה בהגשת העתירה שיהוי ניכר - שיהוי השקול למעשה לוויתור על זכויותיו הנטענות ואשר בעקבותיו ברי כי מצבה של המשיבה השתנה לרעה. משלא נמצא כי אינטרס טובת הכלל ושלטון החוק מצדיקים התעלמות מעניין זה, המסקנה העולה מן הדברים היא כי אף מטעם זה כשלעצמו אין להעניק לעותר את הסעד המבוקש. העתירה נדחית אפוא, על הסף. ניתן היום, ו' באייר תשס"ח (11.5.08). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08007530_B02.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il