מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ. מחמוד עלי בכרי

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 7523/20 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף המבקשת: מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ ג ד המשיבים: 1. מחמוד עלי בכרי 2. סאלח עלי בכרי 3. יאסין עלי בכרי 4. חסן עלי בכרי 5. סעיד עלי בכרי 6. אחמד עלי בכרי 7. מוחמד עלי בכרי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה מיום 15.9.2020 בת"א 44683-03-16 שניתנה על ידי כב' השופט מנחם רניאל בשם המבקשת: עו"ד ישראל בלום; עו"ד מרווה בז'ה בשם המשיבים: עו"ד אלמאזה נבואני-משלב פסק-דין לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מנחם רניאל) בת"א 44683-03-16 מיום 15.9.2020, בגדרה נדחתה בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע פסק דין מיום 10.6.2020, בו חויבה לשלם למשיבים פיצויי הפקעה בסך של כ-931 אלף ש"ח, ובנוסף, החזר הוצאות ושכר טרחה. רקע והשתלשלות העניינים הבקשה דנן מצטרפת להליכים נוספים שהגיעו לפתחו של בית משפט זה, ואשר עניינם בפרשנות ובהשלכות האפשריות של פסק הדין בעניין ע"א 8717/18 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל מוחמד איסמעיל אחמד (23.7.2019) (להלן: פסק דין איסמעיל. בקשה לדיון נוסף נדחתה בדנ"א 5261/19 עזבון המנוח אסמעיל מוחמד אסמעיל אחמד נ' רשות מקרקעי ישראל (25.2.2020) (להלן: ההחלטה בבקשה לדיון נוסף)). פסק דין איסמעיל עסק בסוגית הזכאות לפיצויים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות). סעיף זה בוטל אומנם בשנת 2010, אך הוא נותר רלוואנטי ביחס להפקעות שהודעה עליהן פורסמה טרם מועד ביטולו, לרבות ההפקעה שבוצעה בענייננו (עוד בעניין זה ראו, רע"א 7759/19 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' נסרה (31.12.2019) (להלן: עניין נסרה)). ביום 25.10.1962 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה על הפקעת מקרקעין בכפר בענה הידועים כחלקות 3, 4 ו-5 בגוש 18988, וביום 19.3.1976 פורסמה הודעה דומה ביחס למקרקעין נוספים בכפר הידועים כחלקות 40 ו-50 בגוש 18991 (להלן: ההפקעה. כלל החלקות יכונו: המקרקעין). הודעות על רישום המקרקעין על שם מדינת ישראל התפרסמו בימים 2.9.1965 ו-1.9.1983, בהתאמה. בחלוף כמה עשורים, ביום 21.3.2016 הגישו המשיבים תובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד המדינה ורשות מקרקעי ישראל (יכונו ביחד להלן: רמ"י), בטענה שהמקרקעין שהופקעו היו בבעלות המנוח עלי חסן יאסין בכרי ז"ל (להלן: אב המשפחה), שהמשיבים הם יורשיו לפי צו ירושה. עוד נטען כי ההפקעה בוצעה ללא מתן תמורה כלשהי לאב המשפחה. לפיכך, עתרו המשיבים לקבלת שורת סעדים חלופיים, שחלקם נמחקו או נזנחו במהלך בירור התובענה, כך שהסעד שנותר רלוונטי לענייננו הוא פיצוי כספי בגין ההפקעה. בכתב ההגנה הכחישה רמ"י את בעלות אב המשפחה במקרקעין ואת הזכאות לפיצויים שנטענה בכתב התביעה. ואולם, לאור תזכורות התביעה שהגישו המשיבים במסגרת ההליך, הכירה רמ"י בזכויות אב המשפחה בחלקות 3 ו- 4 בגוש 18988 ובחלקה 40 בגוש 18991, בלבד (להלן: חלקות 3, 4 ו- 40). במסגרת ההליך הגישו הצדדים חוות דעת שמאיות. בעוד המשיבים טענו לשיעור דמי חכירה אבודים של 6% משווי המקרקעין, טענה רמ"י לשיעור של 2.5% ביחס לדונם הראשון שמיועד למגורים ושל 1.5% ביחס ליתר המקרקעין שמיועד לחקלאות. בהמשך לכך, הורה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, על מינוי שמאי מטעמו (להלן: המומחה המוסכם). בחוות דעתו המתוקנת קבע המומחה המוסכם כי יש להעמיד את שיעור הפיצוי על 6% משווי המקרקעין עד לחודש דצמבר 2008, ועל 5% לתקופה שבין ינואר 2009 לדצמבר 2017. ביום 10.6.2020 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. תחילה, נקבע כי המשיבים זכאים לפיצויים בגין חלקות 3, 4 ו-40 בלבד. לאחר מכן, עמד בית המשפט המחוזי על הטעמים בגינם הוא לא מקבל את חוות דעת המומחים מטעם הצדדים. יתרה מכך, נקבע כי אין לקבל גם את חוות דעתו של המומחה המוסכם, המבוססת על גישה של "פיצוי ראוי בגין הפסד ערך הכסף", שנדחתה בפסק דין איסמעיל. במצב דברים זה, ולאור הסכמת הצדדים, הוחלט שפיצויי ההפקעה ייקבעו על סמך הנתונים שהוצגו לפני בית המשפט, מבלי למנות שמאי נוסף מטעמו. זאת ועוד, קבע בית המשפט המחוזי כי לא יעסוק בפיצוי הנומינלי לפי סעיף 12 לפקודת הקרקעות, שמסתכם בשקלים ספורים, אלא בפיצוי לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות, קרי בדמי החכירה האבודים. בהמשך לכך, סקר בית המשפט המחוזי את הפסיקה הנוגעת לעניין, ובתוך כך את ההחלטה בבקשה לדיון נוסף. על יסוד כך, נקבע בעיקרו של דבר כי השיטה המועדפת לקביעת שווי המקרקעין בענייננו היא עריכת השוואה בינם לבין עסקאות מקרקעין אחרות. באופן יותר ספציפי, נקבע כי במסגרת שומת דמי חכירה אבודים לפי שיטת ההשוואה, ראוי לאמוד את דמי החכירה על פי דמי החכירה הנהוגים ברמ"י, לאור ההנחה שרמ"י היא המחכירה הגדולה ביותר של מקרקעין בישראל ומשכך דמי החכירה שהיא גובה משקפים דמי חכירה ראויים. על רקע האמור, פסק בית המשפט כי שיעור הפיצויים במקרה דנן יהיה 5% משווי המקרקעין המיועדים למגורים ו-6% משווי המקרקעין המיועדים לחקלאות. אשר לשווי המקרקעין, אימץ בית המשפט המחוזי את חוות דעתו של המומחה מטעם רמ"י, ובהעדר נתונים אחרים ייחס לשנים שעד ליום 1.1.2020 את הערכים של 1.1.2016. נוכח האמור, נפסק כי על רמ"י לשלם למשיבים 931,238 ש"ח, בצירוף תשלום אגרת תביעה, החזר חלקם של המשיבים בהוצאות המומחה מטעם בית המשפט, ושכר טרחת עורך דין בסך של 50,790 ש"ח (להלן: פסק הדין). ביום 2.7.2020 הגישה רמ"י לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מן הטעם שהיא עתידה להגיש עליו ערעור שסיכוייו להתקבל גבוהים לשיטתה, לאור פסק דין איסמעיל. בהקשר זה, נטען כי בבתי המשפט השונים, לרבות בית משפט זה, ניתנו מספר החלטות לעיכוב ביצוע של פסקי דין דומים, על רקע הקביעות בפסק דין איסמעיל. בנוסף, טענה רמ"י כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה (להלן: הבקשה לעיכוב ביצוע). להשלמת התמונה, יצוין כי ביום 26.7.2020 הוגש לבית משפט זה הערעור על פסק הדין (ע"א 5206/20 רשות מקרקעי ישראל נ' בכרי). ואולם, ביום 15.9.2020 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע, משני טעמים: ראשית, נקבע כי רמ"י לא הוכיחה קושי כלשהו לגביית הסכומים שתשלם למשיבים בהתאם לפסק הדין, ככל שהערעור יתקבל. על כן, נקבע כי מאזן הנוחות נוטה כנגדה, וכי לא נסתר הכלל לפיו הגשת ערעור אינה מעכבת את פסק הדין מושא הערעור. שנית, נקבע כי אין ללמוד לענייננו מההחלטות של בית משפט זה, שעיכבו באופן חלקי ביצוע של פסקי דין בעניין הפקעות לצרכי ציבור, מאחר שהחלטות אלו התייחסו לפסקי דין שהתקבלו לפני שניתן פסק דין איסמעיל, ומשכך לא הובאה בחשבון במסגרתם הפרשנות שנקבעה בפסק דין איסמעיל. ואולם, פסק הדין בענייננו ניתן לאחר פסק דין איסמעיל ואף לאחר ההחלטה בבקשה לדיון נוסף. על כן, סבר בית המשפט המחוזי כי המקרה דנן אינו שונה מכל פסק דין אחר שנתון לערעור. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור המונחת לפניי. טענות הצדדים לטענת רמ"י, הן שיקולי סיכויי הערעור והן שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לטובת קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע. לטענתה, סיכויי הערעור להתקבל טובים, מכיוון שפסק הדין נוגד את ההלכה הפסוקה, לרבות פסק דין איסמעיל. לטענת רמ"י, בית משפט המחוזי שגה בכך שלא התבסס בחישובו על עסקאות השוואה לעניין דמי החכירה שנגבים בשוק החופשי או דמי החכירה שגובה רמ"י בגין קרקעות דומות, ובכך שהעמיד את שיעור דמי החכירה האבודים על 6%. בהקשר זה, ציינה רמ"י כי המשיבים לא הציגו ראיות לתמיכה בטענותיהם לעניין דמי החכירה שהיו יכולים לקבל בפועל, ומשכך יש לדחות את תביעתם. עוד נטען כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שדחה את חוות הדעת של המומחה מטעם המשיבים והמומחה המוסכם. כמו כן, נטען כי בית משפט זה קיבל, באופן מלא או חלקי, את כל הבקשות לעיכוב ביצוע של פסקי דין בתיקי הפקעות בהם נפסק שיעור דמי חכירה אבודים של 6% משווי המקרקעין מדי שנה, גם ביחס לפסקי דין שניתנו לאחר פסק דין איסמעיל. בנוסף, נטען כי גם בתי המשפט המחוזיים מעכבים ביצוע פסקי דין דומים שניתנו על ידם, וכי בשני מקרים אחרים כבר התקבלה עמדת רמ"י לעניין שיעור הפיצויים הראוי. זאת ועוד, נטען כי בבקשות רשות ערעור על החלטות שניתנו לאחר מתן פסק דין בערכאה הדיונית ("החלטה מסדר שני") נהוגה אמת מידה מקלה למתן רשות ערעור. לבסוף, טוענת רמ"י כי פסק הדין ניתן טרם חלף המועד להגשת תגובה מטעמה. אשר למאזן הנוחות, רמ"י סבורה כי ניתן להקל בשיקול זה, מכיוון שסיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים. יחד עם זאת, טוענת רמ"י כי אף שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לטובתה. לדידה, עיכוב ביצוע פסק הדין לא יסב נזק ממשי למשיבים: אין חשש שהמשיבים לא יוכלו לגבות את הסכום שייפסק לטובתם מהמדינה; המשיבים לא תמכו בתצהיר או במסמכים את טענתם לעניין מצבם הכלכלי; ופיצויי ההפקעה אינם נדרשים לשם סיפוק צרכיהם המיידים של המשיבים, בשים לב לכך שהתובענה הוגשה עשרות שנים לאחר ההפקעה. מנגד, נטען שדחיית בקשת רשות הערעור עלולה להסב לרמ"י נזק בלתי הפיך. זאת, מכיוון שקיים חשש שהמשיבים, בהיותם אנשים פרטיים, לא יוכלו להשיב את סכום הפיצוי לקופה הציבורית ככל שהערעור יתקבל. כמו כן, לטענת רמ"י גביית תשלומי הפיצויים בחזרה מ-7 משיבים שונים תהא קשה עד בלתי אפשרית. לחלופין, טוענת רמ"י כי יש להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי לשם קביעת שיעור הפיצויים בהתאם לתוצאה האופרטיבית של פסק דין איסמעיל, ולחלופי חלופין לקבוע את הפיצויים למשיבים בהתאם לחוות הדעת השמאית שהוגשה מטעמה. המשיבים מתנגדים לבקשת רשות ערעור וסומכים ידיהם על החלטתו ופסק דינו של בית המשפט המחוזי. אשר לסיכויי הערעור, נטען כי בית המשפט קמא התייחס הן בפסק דינו והן בהחלטתו לפרשנות שנקבעה בפסק דין איסמעיל ובהחלטה בבקשה לדיון נוסף, וכי טענות רמ"י בסוגיה זו נדונו ונדחו. בהקשר זה, נטען כי בפסק דין איסמעיל נדחתה עמדת רמ"י לפיה יש לאמוד את דמי החכירה האבודים בשיעור של 2.5-1.5% משווי המקרקעין. כמו כן, נטען כי רמ"י מנסה לחזור בה מהסכמתה למתן פסק דין על סמך חוות הדעת שהוגשו לבית המשפט המחוזי, בלי למנות שמאי נוסף מטעמו. זאת ועוד, טוענים המשיבים כי בתיק הפקעות אחר בחרה רמ"י שלא להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה שלא לעכב ביצוע של פסק דין. אשר למאזן הנוחות, סבורים המשיבים כי אף הוא נוטה לטובתם, שכן עסקינן בפסק דין כספי, ומכיוון שרמ"י לא הציגה כל תשתית עובדתית לביסוס טענתה לעניין מצבם הכלכלי. לטענתם, העובדה שהם 7 משיבים דווקא מקלה על גביית הפיצויים בחזרה אם יתקבל הערעור, שכן סכום הגבייה מכל משיב יהא קטן יותר. עוד נטען כי ככל שתשלום הפיצוי יתעכב, יהיה קושי בהשבת המצב לקדמותו מבחינת המשיבים, ולא מבחינת המדינה. לבסוף, נטען כי המדינה לא הגישה במועד שנקבע בדין תגובה לבקשה לעיכוב ביצוע. לחלופין, נטען כי יש לעכב באופן חלקי בלבד את פסק הדין, ולשלם למשיבים את הפיצויים שרמ"י עצמה סבורה שאינם שנויים במחלוקת. בתגובתה מוסיפה רמ"י כי הסכמתה שלא למנות שמאי נוסף מטעם בית המשפט המחוזי אינה מהווה הסכמה לכך שבית המשפט יקבע את שיעור הפיצויים ללא ביסוס שמאי ובחינת עסקאות השוואה. בנוסף, נטען כי המקרה אליו הפנו המשיבים, עליו רמ"י לא הגישה בקשת רשות ערעור, אינו דומה למקרה דנן, שכן באותו המקרה שיעורי הפיצוי שנקבעו היו נמוכים יחסית. לטענת רמ"י, כאשר בתי המשפט המחוזיים מחליטים באופן חריג שלא לעכב את פסקי דינם בתיקי הפקעות, מגישה המדינה ככלל בקשת רשות ערעור על החלטותיהם. להשלמת התמונה, יוער כי בהחלטה מיום 2.11.2020 הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של פסק הדין, עד למתן החלטה אחרת. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות ערעור ובתגובות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כפי שיפורט להלן, דין בקשת רשות הערעור להתקבל בחלקה. כידוע, הגשת ערעור אינה מעכבת, כשלעצמה, את ביצוע פסק הדין עליו מערערים. יחד עם זאת, בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצוע בתנאים שייראו לו (ראו: תקנות 466 ו-467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; תקנה 145 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). זאת, בייחוד כשמדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, שההנחה לגביו היא כי אינו גורם נזק בלתי הפיך. ככלל, בקשה לעיכוב ביצוע תתקבל אם הוכיח המבקש קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד – סיכויי התביעה להתקבל הם גבוהים, והשני – מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש עיכוב הביצוע. בין שיקולים אלה מתקיים יחס של מקבילית כוחות, לפיו ככל שסיכויי הערעור טובים יותר ניתן להקל בבחינת שיקולי מאזן הנוחות, ולהיפך (ע"א 4790/19 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח עבדאללה דעיבס, פסקה 16 (24.12.2019) (להלן: עניין דעיבס); רע"א 5755/20 ליאב יזמות וניהול פרוייקטים בע"מ נ' מנהל מיוחד, פסקה 17 (20.8.2020)). סבורני כי המקרה דנן נמנה בגדר המקרים המצדיקים מתן עיכוב ביצוע חלקי. אשר לסיכויי הערעור, ומבלי לטעת מסמרות בעניין, לא מצאתי כי מדובר בערעור שסיכוייו להתקבל נמוכים. זאת, על יסוד מספר טעמים: ראשית, לא אחת קבע בית משפט זה כי טרם התבהרה סוגיית פרשנותו של פסק דין איסמעיל, והשלכותיו על מקרים ספציפיים, וכי להחלטה בבקשה לדיון נוסף יש פנים לכאן ולכאן (ראו: רע"א 5578/20 מדינת ישראל נ' עאבד, פסקה 9 (13.9.2020); רע"א 6208/20 עיזבון המנוחה חלאילה נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (18.10.2020)). שנית, עסקינן במחלוקת שהיא משפטית במהותה, שנטיית ערכאת הערעור להתערב בה גבוהה יותר בהשוואה למחלוקות המבוססות על קביעות עובדתיות (ע"א 4241/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח תיתי, פסקה 9 (15.7.2020) (להלן: עניין תיתי)). שלישית, הסוגיה של פיצויי הפקעה מכוח פקודת הקרקעות היא סוגיה עקרונית רחבת היקף, נוכח ריבוי הערעורים העוסקים בה שתלויים ועומדים לפני בית משפט זה. לפיכך, יש טעם לעכב, ולו באופן חלקי, את ביצועו של פסק הדין בענייננו גם לשם הסדרת סוגיה זו בצורה יעילה ואחידה (ראו: עניין דעיבס, פסקה 18; רע"א 4995/20 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח מחמוד נסאר, פסקה 7 (18.10.2020)). לעניין מאזן הנוחות, ככלל, נטיית בתי המשפט היא שלא לעכב את ביצועו של פסק דין הקובע חיוב כספי, שכן מדובר בנזק בר-תיקון אם הערעור יתקבל (עניין תיתי, פסקה 10 והאסמכתאות שם; עניין דעיבס, פסקה 17). ואולם, חריג לכלל האמור הוא כאשר מוכיח המבקש כי יהיה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו אם הערעור יתקבל. בענייננו, התרשמתי כי אף מאזן הנוחות נוטה לטובת המדינה, שכן עסקינן בחיוב כספי לא מבוטל (כמיליון ש"ח), שאמור להתחלק בין 7 זוכים. משכך, ייתכן קושי בגביית הסכום בחזרה לו יתקבל הערעור. לעומת זאת, הנזק שעלול להיגרם למשיבים אינו גדול, נוכח העובדה שתביעתם הוגשה עשרות שנים לאחר ההפקעה, כך שכספי הפיצויים אינם נדרשים לצרכים מיידים של המשיבים (עניין נסרה, פסקה 11; ע"א 6191/19 רשות מקרקעי ישראל נ' בדראן, פסקה 10 (23.10.2019)). כמו כן, ככל שיידחה הערעור המשיבים לא צפויים להיתקל בקושי בגביית הסכום שנפסק לטובתם מהמדינה. יחד עם זאת, מכיוון שבמסגרת ההליך שהתנהל לפני בית המשפט קמא רמ"י עצמה הסכימה שקיים סכום פיצויים שאינו שנוי במחלוקת (סעיף 19.2 לחוות הדעת השמאי מטעמה), מצאתי לנכון להורות כי מתוך הסכום שנפסק לטובת המשיבים ישולם להם כבר בשלב הנוכחי סכום של 435,000 ש"ח, ואילו יתר הסכום שנפסק יעוכב. כן לא מצאתי לנכון לעכב את תשלום ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו. סוף דבר: בקשת רשות הערעור מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שפסק הדין של בית המשפט קמא יעוכב עד להכרעה בערעור על פסק הדין, וזאת למעט סכום של 435,000 ש"ח אשר ישולם למשיבים בתוך 30 ימים ממועד מתן החלטה זו. בנוסף לכך, תשלם המדינה למשיבים בתוך פרק הזמן האמור את ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו בבית המשפט קמא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות ביחס לבקשה זו. ניתן היום, ‏כ"ג בטבת התשפ"א (‏7.1.2021). ש ו פ ט _________________________ 20075230_Y04.docx עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1