פסק-דין בתיק ע"פ 7520/02
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
7520/02
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת א' חיות
המערער:
ראיד חמאתי
נ
ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב
בת"פ 1126/01 שניתן ביום 9.6.02 על ידי השופטים:
נ' עמית, מ' סוקולוב, ת' שפירא
תאריך הישיבה: א' בכסלו
תשס"ד (26.11.03)
בשם המערער:
עו"ד אביגדור פלדמן
בשם המשיבה:
עו"ד אורי כרמל
פסק-דין
השופטת א' חיות:
1. ביום 8.7.01 בשעות הערב, נדקר למוות בשארה
מטר (להלן: המנוח), בבית משפחתו
שביפו. מן הדו"ח הפתולוגי שנערך לאחר מותו, עולה כי המנוח נפגע משמונה דקירות
סכין בחלקים שונים בגופו, וכי מת כתוצאה מנזק חמור ללב, שנגרם על ידי אחת הדקירות בבית-החזה.
2. ביום 22.7.01 הוגש כתב אישום נגד המערער,
בו הואשם ברציחתו של המנוח. על פי כתב האישום, תחילתה של הפרשה בקטטה שהתפתחה בין
המערער לבין המנוח ביום 6.7.01, מחוץ למועדון 'אל סאראייה' שביפו העתיקה, במהלכה
הטיח המנוח בקבוק בירה בראשו של המערער (להלן: הקטטה). בעקבות הקטטה, נפצע המערער בראשו, נזקק לטיפול רפואי,
ועל פי האמור בכתב האישום סבל מכאבי ראש וסחרחורות, וחש עלבון וכעס כלפי המנוח.
יומיים לאחר הקטטה, כך מוסיף ומתאר כתב האישום, שאל המערער קטנוע מחברו ויצא לביתו
של המנוח, כשהוא מצוייד בסכין. המערער הגיע אל השער שבחצר ביתו של המנוח, קרא לו
לצאת, וכשיצא המנוח אל השער, דקר אותו באמצעות הסכין, בכוונה לגרום למותו. עוד
צויין בכתב האישום כי המנוח ניסה להימלט אל תוך החצר, אך המערער רדף אחריו והוסיף
לדקור אותו עד שהמנוח התמוטט. באותו שלב, נמלט המערער מן המקום באמצעות הקטנוע,
כשהוא מותיר את המנוח מתבוסס בדמו. המנוח הובהל לבית החולים על שם וולפסון, שם
נקבע מותו.
ביום 9.7.01, כיממה לאחר האירוע, הסגיר
עצמו המערער לידי המשטרה.
גרסת המערער
3. במהלך החקירה וכן בעדותו בבית המשפט, הודה
המערער כי היה מעורב באירוע בו קופחו חייו של המנוח, אך הציג מספר גרסאות סותרות
באשר להתרחשות הדברים. בחקירתו טען תחילה, כי המנוח הוא אשר יזם את הפגישה עמו,
בעת שעבר באקראי בסמוך לביתו. מגרסה זו חזר בו המערער כבר בשלב החקירה, עת הודה כי
הוא זה אשר יזם את המפגש עם המנוח, אך, לדבריו, נעשה הדבר לצורך התפייסות. המערער
הוסיף וטען באותו שלב, כי מותו של המנוח נגרם עקב חילופי דברים ומריבה שהתפתחה
בינו ובין המנוח בעת שנפגשו, מריבה אשר במהלכה שלף המנוח סכין לעברו וזו, לטענת
המערער, ננעצה בגופו של המנוח, כתוצאה מנפילתו. גרסה שלישית הוצגה על ידי המערער
במהלך עדותו בבית המשפט. גם על פי גרסה זו הגיע המערער אל בית המנוח על מנת
להתפייס עמו ואילו המנוח שלף סכין וביקש לדוקרו, אך בניגוד לגרסאותיו הקודמות,
הוסיף המערער וטען עתה כי בעת שנאבק עם המנוח והצליח לחלץ מידיו את הסכין, גרר
אותו המנוח אל עבר מלונת הכלב שבקצה הגינה. המערער טען כי על מנת להגן על עצמו,
החל לדקור את המנוח, ותוך כדי כך איבד את עשתונותיו.
פסק דינו של בית משפט קמא
4. בית משפט קמא דחה את גרסת המערער, והרשיע
אותו בעבירת הרצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בהכרעת דינו ציין בית המשפט כי גרסת המערער אינה
מהימנה בעיניו, נוכח הסתירות והשקרים שנתגלו בה, ונוכח הרושם השלילי שהותיר עליו
המערער במהלך העדות. לעומת זאת, נתן בית המשפט אמון בעדויות בני משפחתו של המנוח,
אשר שהו בזמן האירוע בבית שבחצרו נדקר המנוח. במרכז עדויות אלה, עמדה עדות אביו של
המנוח, אשר מסר כי ראה מחלון מטבח הבית, המשקיף אל עבר החזית החיצונית של שער
הכניסה, את פלג גופו התחתון של אדם, כשזה מנסה להידחף אל תוך חצר הבית, אך נתקל
בהתנגדות מבפנים. עוד מסר האב כי משירד לראות במה מדובר, לא מצא את בנו, אך משנכנס
לגינה, מצא את המערער כשהוא 'יושב' על המנוח וסכין בידו. כמו כן, נתן בית משפט קמא
אמון ביתר עדויות בני המשפחה, מהן עלה כי המנוח יצא מביתו בידיים ריקות, בעת
שהמערער קרא לו לצאת. לבד ממסכת הראיות הנוגעת להשתלשלות העניינים בעת האירוע,
ייחס בית משפט קמא חשיבות גם לעניין המניע, הנעוץ בקטטה בין המנוח למערער, אשר
קדמה לאירוע. בעניין זה, ציין בית משפט קמא כי על אף שהוכחתו של מניע איננה נדרשת
לצורך הרשעה בעבירת הרצח, הרי שיש בו כדי 'לזרות אור על התנהגות המעורבים בעניין,
ועל התגבשות כוונתו של [המערער]'. בית משפט קמא קבע בהקשר זה כי מן העדויות
שנשמעו, ובכללן עדויות חברים של המנוח ושל המערער, עולה שהמנוח הצטער על התנהגותו
בעת הקטטה וביקש לערוך 'סולחה' עם המערער, בעוד אשר אצל המערער 'קינן...כל העת יצר
הנקם כנגד המנוח, עד אשר הוא מימש אותו' (עמוד 63 להכרעת הדין). חיזוק למסקנה
המרשיעה מצא בית המשפט בהתנהגותו של המערער לאחר האירוע. בהקשר זה ציין בית המשפט
את הימלטותו של המערער מזירת האירוע; את דבריו מיד לאחר מכן 'דקרתי את הבן-זונה',
עליהם העידה אחת מעדות התביעה; וכן את העובדה שהמערער הסתתר במשך כיממה לאחר
האירוע, עד שהסגיר עצמו לידי המשטרה. כמו כן, נסמך בית משפט קמא במסקנותיו על
ממצאי הדו"ח הפתולוגי, ועל ממצאים בזירה המעידים, בין היתר, כי המנוח נדקר
לראשונה ליד שער הבית.
נוכח מסכת הראיות שתמציתה מפורטת לעיל,
דחה בית משפט קמא את גרסת המערער לפיה היה זה המנוח אשר שלף את הסכין, ואילו
המערער התגונן מפניו. בית משפט קמא קבע כי המערער הגיע לבית המנוח עם סכין מוסתרת,
ומייד כשפגש במנוח, עוד בהיותו מחוץ לשער הכניסה, דקר אותו. בית משפט קמא הוסיף
וקבע כי המנוח דחף את שער הכניסה, על מנת למנוע את כניסת המערער אל חצר הבית, אך
המערער גבר עליו, משום שהמנוח איבד מכוחו כתוצאה מפגיעתו הראשונה. עוד קבע בית
משפט קמא כי המנוח ברח לכיוון מאורת הכלב שבגינה, אולי כדי להרתיע את המערער, אך
המערער השיגו והמשיך לדוקרו, עד שהכריעו.
אשר ליסוד הנפשי, קבע בית משפט קמא כי
העובדה שהמערער הגיע מיוזמתו לבית המנוח ודקר אותו מספר רב של דקירות, חלקן
קטלניות, די בה כדי להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח בכוונה תחילה.
טענות המערער
5. המערער צמצם את ערעורו בפנינו לכדי טענה
אחת ויחידה והיא הטענה בדבר היעדר כוונה תחילה, בנסיבות המקרה כפי שהוכחו. לטענת
המערער, ייתכנו מקרים אשר בהם שימוש בסכין, ריבוי דקירות ופגיעה באיברים רגישים, יבססו
את קיומו של יסוד ה'החלטה להמית', וזאת לאור החזקה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות
של מעשיו (להלן: חזקת הכוונה). עם זאת, אין
מדובר בחזקה חלוטה, ומשעולה מתוך הנסיבות האופפות את האירוע אפשרות סבירה כי הנאשם
היה מודע לאפשרות שהקורבן ימצא את מותו כתוצאה ממעשיו אך לא רצה בכך, כי אז אין
מקום להרשיעו ברצח ויש להסתפק בעבירת ההריגה. אשר לאירוע שבפנינו, טען המערער כי
אין כל ראיה המצביעה על כך שהוא הגיע לבית המנוח חמוש בסכין. המערער מדגיש בהקשר
זה כי ממצאי הדו"ח הפתולוגי תומכים במסקנה שמדובר בסכין מטבח רגילה, אשר בהחלט
ייתכן כי המנוח הוא שהצטייד בה, בטרם יצא לפגוש במערער ליד השער. עוד טוען המערער
כי המנוח השתהה מעט בביתו מאז שמע את קריאת המערער ועד שיצא אליו, ולטעמו עובדה זו
וכן החתך שנגרם לו בידו בעת האירוע, תומכים אף הם באפשרות לפיה היה זה המנוח שהביא
את הסכין אל הזירה. לחלופין, טוען בא כוח המערער כי גם אם אכן הצטייד המערער בסכין
בטרם הגיע לביתו של המנוח, כקביעתו של בית משפט קמא, אין להוציא מכלל אפשרות כי
עשה כן על מנת להפחיד את המנוח או לכל היותר כדי לפוצעו, אך לגישתו אין להסיק מכך
את המסקנה כי התכוון לגרום למותו. בהקשר זה מוסיף בא כוח המערער ומציין כי אין
לראות בקטטה שקדמה לאירוע הדקירה, משום התרחשות אשר נטעה במוחו של המערער את הרצון
להביא למותו של המנוח. בא כוח המערער מדגיש בהקשר זה כי חלפו יומיים מאז הקטטה ועד
אירוע הדקירה ובמהלך ימים אלה, לדבריו, נתקררה דעתו של המערער. עוד מציין בא כוח
המערער כי מדובר בשני צעירים בני טובים, ללא עבר פלילי, שיש ביניהם קרבת משפחה ואף
שררו ביניהם יחסי ידידות, ועל כן, גם אם חש המערער עלבון וכעס בעקבות הקטטה, וגם
אם חלוף הזמן לא הפיס את דעתו, הרי שמכאן ועד להחלטה להמית את המנוח, בשל האירועים
המינוריים שהתרחשו במהלך הקטטה, רב, לטעמו, המרחק.
חיזוק לטענה לפיה עד למפגש בבית המנוח,
לא גמלה בלב המערער ההחלטה להמית, מוצא בא כוח המערער בעובדה כי המערער בחר להגיע
לבית המנוח בגלוי ולאור יום, ודווקא ביום ראשון, ביודעו כי ביום זה יימצאו במקום
בני משפחת המנוח, שהינם נוצרים. לטענתו, לו רצה המערער לגרום למותו של המנוח, סביר
כי היה בוחר בעיתוי ובמקום נוחים יותר. אשר לשלב שבו דקר המערער את המנוח, חזר בא
כוח המערער וטען כי המערער איבד את עשתונותיו בלהט המאבק; ובאשר להתנהגותו של
המערער לאחר האירוע, נטען כי היעלמותו נבעה ממבוכה ומבהלה וכי האמירה שיוחסה לו
('דקרתי את הבן זונה'), לא הוכחה בראיות מהימנות ולגרסתו, לא נאמרה כלל. לבסוף,
הדגיש בא כוח המערער את השלכותיה הקשות של ההרשעה בעבירת הרצח, בשל אות הקין שהיא
מטביעה במצחו של המורשע בה, וכן בשל כך שלעניין העונש הנגזר בגין רצח - באותם
מקרים שאינם מנויים בסעיף 300א לחוק העונשין - לא ניתן להבחין בין הגוונים השונים
של המקרים. על כן, יש מקום, לטענתו, להרשיע בעבירה זו רק באותם מקרים מובהקים של
רצח בדם קר, בהם מבוצע המעשה מתוך תכנון מוקדם והחלטה שקולה. לעומת זאת, במקרי
גבול, בהם אפשר שלא נתגבשה החלטה מוקדמת להמית, ועולה אפשרות כי המוות נגרם כתוצאה
מאבדן עשתונות, יש, לטעמו, להסתפק בהרשעת הנאשם בעבירת ההריגה, שאינה נושאת עימה
את אותו הקלון החברתי, הטמון בעבירת הרצח, ומאפשרת התחשבות בנסיבותיו המיוחדות של
המקרה, במסגרת שיקולי הענישה.
טענות המשיבה
6. בא-כוח המשיבה סומך ידיו על ממצאיו
וקביעותיו של בית משפט קמא, וטוען כי אלה מבוססים על הכרעה בשאלות של מהימנות ושל
עובדה, בה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. לגישתו, משמעות עמדת המערער היא כי
עבירת הרצח תיוחד למקרים של רצח על ידי שכירי חרב או רוצחים מקצועיים, וגישה כזו
אין לקבל. לטעמו של בא-כוח המשיבה, המפתח להבחנה בין עבירת הרצח לעבירת ההריגה,
הוא יסוד הכוונה להרוג וכוונה זו הוכחה בענייננו, נוכח העובדה כי מדובר באירוע
אותו יזם לכתחילה המערער, בהגיעו לביתו של המנוח כשהוא מצוייד בסכין, וכן נוכח
השליטה שהיתה למערער על ההתרחשויות, עד סופן הטרגי. בא-כוח המשיבה הדגיש בהקשר זה
כי טענת המערער כאילו התנהל מאבק בינו ובין המנוח במהלך האירוע, לא הוכחה כלל,
להוציא ניסיונו הכושל של המנוח לבלום את כניסת המערער אל חצר הבית.
דיון
יסוד ה'החלטה להמית'
7. סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין קובע כי
ה'גורם בכוונה תחילה למותו של אדם' אשם ברצח, ודינו מאסר עולם. סעיף 301 לחוק קובע
את שלושת יסודותיו של רכיב ה'כוונה תחילה' שבעבירת הרצח והם: יסוד ה'הכנה', יסוד
ה'דם הקר' (היעדר קנטור) ויסוד ה'החלטה להמית', שהוא הרלוונטי לענייננו. לביסוס
היסוד בדבר ה'החלטה להמית', נדרשת התביעה להוכיח כי הממית חזה או צפה את התוצאה
הקטלנית של מעשיו, וכן על התביעה להוכיח כי הממית קבע לעצמו מטרה לגרום למותו של
הקורבן, ורצה בהתגשמותה (ראו: ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל פ"ד לט(4) 253, 258; ע"פ
402/87 מדינת ישראל נ' גנדי פ"ד
מב(3) 383, 394 (להלן: עניין גנדי); ע"פ
290/87 סבאח נ' מדינת ישראל פ"ד
מב(3) 358, 364 (להלן: עניין סבאח); ע"פ
396/69 בנו נ' מדינת ישראל פ"ד
כד(1) 561, 567 (להלן: עניין בנו)). עוד נפסק
כי יסוד ה'החלטה להמית' יכול להתגבש כהרף עין, אף במהלכו של האירוע הקטלני גופו,
וכי המבחן היחיד להתקיימותו, נעוץ בשאלה האם, גם בפרק זמן קצר ביותר, אכן חזה
הממית את תוצאות מעשיו, וחפץ בהגשמת כוונתו (ראו למשל: ע"פ 624/89 יחזקאל נ' מדינת ישראל פ"ד מה(3) 705, 714 (להלן: עניין יחזקאל); עניין סבאח, 364;
ע"פ 512/89 דניאלס נ' מדינת ישראל פ"ד
מה(2) 496, 503).
על מנת לקבוע האם אמנם חזה הנאשם את
תוצאות מעשיו והאם רצה בהן, נדרש בית המשפט להתחקות אחר צפונות ליבו, הלוך נפשו
וטיב כוונותיו, והדבר מעורר קושי. על מנת להתמודד עם הקושי שבהתחקות אחר דברים
שבלב, נעזר בית המשפט בראיות נסיבתיות גלויות לעין, וכן הוא מסתייע בחזקות ובהנחות
הנלמדות מן השכל הישר ומנסיון החיים (ראו: י' קדמי על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת תשנ"ט) 1244 (להלן: קדמי, על הראיות); עניין גנדי,
394). הנחות וחזקות אלה, משמשות כלי עזר חשוב לבחינת התקיימותו של היסוד הנפשי
ככלל, ולבחינת היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח, בפרט. כך, למשל, מונה השופט דב לוין
בעניין סבאח, 365 שורה של 'מבחני עזר' המסייעים
בהוכחת קיומו של יסוד ה'החלטה להמית' ובהם: סוג הכלי אשר שימש לביצוע המעשה; צורת
ביצוע המעשה וטיב הפגיעה; מספר הפגיעות בקורבן; ומיקומן של הפגיעות בגוף הקורבן.
חזקה ראייתית המסייעת אף היא לבחון את דבר קיומו של יסוד ה'החלטה להמית', היא חזקת
הכוונה, המניחה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. חזקה זו, יש בה, אם לא
נסתרה או הופרכה, כדי להוביל למסקנה כי הנאשם החליט להמית את קורבנו (ראו:
ע"פ 563/79 האדי נ' מדינת ישראל פ"ד
לד(2) 608, 614 (להלן: עניין האדי); עניין סבאח, 366; ע"פ 511/91 אשקר נ' מדינת ישראל פ"ד מו(2) 45, 49 (להלן: עניין אשקר); ע"פ 1788/92 רחמיאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 777/92 הררי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פיסקה 5 לפסק דינה של
השופטת שטרסברג כהן). הפסיקה הדגישה עם זאת, כי חזקת הכוונה איננה אלא כלי עזר
ראייתי שיש לעשות בו שימוש זהיר ואחראי, וליישמו רק באותם מקרים אשר בהם אין בנמצא
ראיות או הסבר הסותרים את החזקה ומצביעים על אפשרות לקיומה של כוונה אחרת, שאיננה
כוונת קטילה. כל ספק סביר המתעורר בעניין זה, פועל בהכרח לטובת של הנאשם (וראו: עניין גנדי, 394; עניין סבאח, 366; עניין אשקר, 49; ע"פ 5446/99 אלימלך נ' מדינת ישראל פ"ד נו(4) 49, 54; וכן ראו קדמי, על הראיות, 1249). הוא הדין באשר ל'מבחני העזר' הנשענים על
מספר הפגיעות, מיקומן, הכלי שבו נעשה שימוש, וכל כיוצא באלה מבחנים, הנסמכים על
ראיות נסיבתיות. ראיות אלה, אין די בהן כדי לבסס כוונת קטילה סובייקטיבית, מקום
שבו עולה מן הראיות שהוצגו אפשרות סבירה אחרת, המעוררת ספק בדבר טיב כוונותיו של
הממית (וראו: עניין סבאח 365; ע"פ
6066/94 חסן נ' מדינת ישראל פ"ד
נא(4) 326, 335; ע"פ 4932/00 יעקובלוב נ' מדינת ישראל
פ"ד נו(4) 30, 37).
8. האם צדק בית משפט קמא בקובעו כי המערער
במקרה שלפנינו החליט להמית את המנוח?
המערער מעלה, כאמור, שורה של השגות באשר
לממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא בעניין מקורה של הסכין ובעניינים אחרים.
הממצאים שעליהם משיג המערער, מבוססים היטב בחומר הראיות, ולא מצאנו מקום להתערב
בהם. לפיכך נבחן את שאלת קיומה של 'החלטה להמית' במקרה שלפנינו, תוך אימוץ
קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, ובכללן הקביעה לפיה המערער הגיע לזירת האירוע
כשהוא מצוייד בסכין.
מבחני העזר, אותם יישם בית משפט קמא
לצורך איתור הרכיב בדבר 'ההחלטה להמית' במקרה שלפנינו, נסמכים על התשתית הראייתית
שהוכחה ועיקריה הם:
א. המערער
הוא שיזם את המפגש עם המנוח ולצורך כך בא אל ביתו כשהוא מצוייד בסכין. מצב דברים
זה, הקנה למערער מידה רבה של שליטה בהתרחשויות שהתפתחו, והדקירה הראשונה,
שדקר המערער את המנוח כבר ליד שער הכניסה, היא ביטוי מובהק לכך (על
חשיבות מרכיב היוזמה ראו: עניין יחזקאל,
715).
ב. המערער דקר
את המנוח בסכין, אשר על פי חוות הדעת הפתולוגית,
היתה בעלת להב חד, שפתה האחת מושחזת, רוחבה כ- 2.3 ס"מ ואורכה כ- 11
ס"מ, לפחות. סכין כזו בוודאי איננה סכין רגילה, והשימוש בה יכול ללמד על
החלטה להמית. בהקשר זה כבר נפסק כי 'מי שמניף סכין בעלת להב ארוך בכוונה לתוקעו בחזהו
של הנתקף, פועל בהכרח באופן מודע ובהבנת מהות המעשה, היינו שהוא מקפח בכך את פתיל
חייו של מי שניצב מולו' (עניין יחזקאל 713). אם נצרף לכך את העובדה שהמערער הוא שיזם את המפגש,
יש בחיבור שבין שתי עובדות אלה כדי ללמד לא רק על מודעותו של המערער למעשה שעשה
אלא גם על כך שרצה בתוצאות המעשה וכיוון אליהן (וראו: ע"פ 524/86 חזקיה נ' מדינת ישראל פ"ד מא(3) 653, 659).
ג. מתוך ממצאי
הדו"ח הפתולוגי עולה כי המנוח נדקר שמונה פעמים בחלקים שונים בגופו, וכן
נגרמו לו פצעי חתך נוספים. עוד עולה מן הדו"ח הפתולוגי כי ארבע מתוך שמונה
הדקירות בהן נדקר המנוח, כוונו אל איזורים רגישים בגופו ובעיקר אל בית החזה ואל
הצוואר. עובדות אלה יש בהן ללמד על קטלניות המעשה, ועל האכזריות שאפיינה אותו.
הדו"ח הפתולוגי מוסיף וקובע כי באחת הדקירות, זו אשר כוונה אל בית החזה
משמאל, נמצאה הטבעה של מגן להב הסכין. הטבעה זו מעידה על עוצמת הדקירה ועל נעיצת
סכין הקטילה בגופו של המנוח לכל אורכה. לבסוף קובע הדו"ח הפתולוגי כי דקירה
אחרת, אשר כוונה אף היא אל בית החזה, פגעה בליבו של המנוח, והיא אשר גרמה למותו.
ממצאי הדו"ח הפתולוגי באשר למספר הדקירות, מיקומן ועוצמתן, מהווים נדבך נוסף
וחשוב שאף עליו השתית בית משפט קמא את מסקנותיו (וראו: עניין סבאח 365).
9. המערער, מצידו, לא הציג הסבר כלשהו שיש
בו, בנסיבות העניין, כדי לסתור או להפריך את חזקת הכוונה העולה מתוך הראיות
שנאספו, המצביעות על כך שהמערער פעל בכוונה תחילה לגרום למותו של המנוח, תוך שהיה
מודע לתוצאות מעשיו וחפץ בהגשמתן. לפיכך, צדק בית משפט קמא בקובעו כי ממצאיו באשר
להשתלשלות העניינים במקרה דנן; ממצאי הדו"ח הפתולוגי; וחיזוקים נוספים שנמצאו
בחומר הראיות, מוליכים, כולם, אל המסקנה שהמערער אכן החליט להמית את המנוח וכי
מימש את החלטתו זו בכך שדקר אותו ללא רחם, ולא חדל ממסע דקירות אכזרי זה עד
שהכריעו.
טענת המערער לפיה ביצע את הדקירות מתוך
אובדן עשתונות, אינה עולה בקנה אחד עם הראיות שהוצגו, ובייחוד עם היוזמה שנקט
לעניין עצם המפגש וכן עם השליטה המכרעת שהיתה לו על התפתחות האירועים מאותו שלב
ואילך. אין זה מפליא, אפוא, כי גרסה זו בדבר אובדן עשתונות, כביכול, לא הועלתה על
ידי המערער באף אחת מן הגרסאות הסותרות שאותן הציג במהלך חקירתו. יתרה מכך, גם אם
נניח לטובת המערער כי אכן איבד את עשתונותיו אין בכך כדי להועיל לו. הנחת היסוד
בהקשר זה היא כי 'בדרך כלל חייב אדם לשלוט בכוח רצונו ושומה עליו שלא להיכנע לסערת
הרוח שנתחוללה בקרבו' (עניין בנו, 579). בעניין יחזקאל ציין הנשיא שמגר כי 'העובדה שההחלטה צומחת מתוך חמת
זעם או להט הרגע, אין בה אף היא כדי להפחית מקיומה [של החלטה להרוג]...' (שם, 714), ויפים הדברים גם באשר לטענת איבוד העשתונות
שהועלתה בענייננו.
בא כוח המערער מקשה ושואל: כלום סביר הוא
כי בשל קטטה של מה בכך, שהתרחשה יומיים קודם לכן, נתגבשה אצל המערער ההחלטה להמית
את המנוח? לצערנו, לעיתים תכופות, תכופות מדיי, אנו עדים לכך שמקרי קטילה מתרחשים
בשל דבר של מה בכך. העובדה כי במקרה הנתון אין בנסיבות כדי להצביע על מניע כבד
משקל לביצוע רצח, אין בה, אפוא, כדי לשלול את המסקנה כי המערער, פעל מתוך 'החלטה
להמית' (ראו: עניין סבאח, 364), מה גם
שקיומו של מניע איננו מהווה, כאמור, יסוד מיסודותיה של עבירת הרצח (ראו: סעיף 301(ג)
לחוק העונשין).
סוף דבר
10. המערער והמנוח, שני צעירים ללא עבר פלילי,
התקוטטו ביניהם על דבר של מה בכך ובמהלך אותה קטטה נפגע המערער מידי המנוח. יומיים
לאחר מכן מצא המנוח את מותו מידי המערער בדקירות סכין, שאחת מהן פילחה את ליבו.
הקלות הבלתי נסבלת בה נקטלו חייו של אדם צעיר מעוררת דאגה ומחשבות נוגות באשר
לפניה האלימות מאוד של חברתנו בעת הזו.
הערעור נדחה.
ש
ו פ ט ת
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א'
חיות.
ניתן היום, י"ב בשבט תשס"ד
(04.02.2004).
ש ו פ ט ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02075200_V05.docהג
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il